ארכיון הקטגוריה: העם והארץ

פתח דבר

בשנים האחרונות עסקתי במסגרת כתיבת ספרי 'פניני הלכה' בכתיבת נושאים שלמים – הלכות פסח, הלכות שבת א', הלכות תפילה, תפילת נשים, הלכות זמנים – לעומת הנושאים המלוקטים שהופיעו בארבעת כרכי פניני הלכה הראשונים (שיצאו בין השנים תשנ"ד-תשנ"ח). במשך הזמן, כרבע מההלכות שהופיעו בארבעה הראשונים כבר נדפסו באופן שלם יותר בהלכות תפילה, ועלה הצורך להוציא מהראשונים את ההלכות שנדפסו באחרונים.

ובעצם התעוררה שאלה, האם יש טעם להמשיך להדפיס את הראשונים, שהואיל והם היו מבוססים על פינת ההלכה ששודרה בערוץ שבע, ההלכות מופיעות בהם בפחות פירוט ודקדוק הלכתי, ובעזרת ה' אני מקווה לבאר כל אחד מהנושאים המובאים שם באופן שלם יותר בספרים החדשים, ועל כן התלבטתי אם נכון להמשיך להדפיסם כצורתם הישנה, ושמא יש בכך הונאה כלפי הקונים שיקנו ספרים שבעתיד יצאו בהוצאה שלמה יותר.

אך כיוון שעוד יעברו שנים רבות עד שאוכל להשלים בעז"ה את כתיבתם בשלמות, ובינתיים אפשר להפיק תועלת גם מצורתם הנוכחית, בעצת חברים ותלמידים החלטתי לסדרם מחדש עם מעט הוספות ותיקונים.

תוך כך נתרגשה עלינו פורענות הגירוש וחורבן הישובים היקרים בגוש קטיף וצפון השומרון, ועל כן בחרתי לעסוק תחילה בהלכות הקשורות לארץ ישראל ועם ישראל. ליקטתי את כל ההלכות הקשורות לעם ולארץ, ועוד הוספתי בירורים מחשבתיים והלכתיים בתחומים הקשורים לכך. (חלק מהתוספות נדפסו ב'רביבים' שבעיתון 'בשבע' וחלק ב'לאור ההלכה' שבגיליון 'מעט מן האור'). כיוון שספר זה אינו מתיימר להקיף באופן שלם תחום מרכזי זה, על כן קראתיו 'ליקוטים בענייני העם והארץ'.

שני הפרקים הראשונים עוסקים בענייני אמונה ומחשבה, ומבארים את ערכה של ארץ ישראל ודרכי ישובה. הפרק השלישי עוסק בהרחבה במצוות ישוב הארץ. כלולות בו הלכות שנדפסו בחלק א' עמודים 90-99, והלכות שנדפסו בחוברת מיוחדת שיצאה לפני כארבע שנים, ועוד הלכות על גבולות הארץ וחיבתה.

הפרק הרביעי – 'מהלכות צבא ומלחמה' – עדיין לא נדפס במסגרת 'פניני הלכה', ורובו ממאמרים והלכות שכתבתי בהזדמנויות שונות. הפרק החמישי עוסק ב'שמירת הארץ' ובו גם הלכות מגורי נוכרים בארץ, וגם איסור נסיגה, ובירור פסק ההלכה על 'סירוב פקודה'. חלקו נדפס בסוף חלק ראשון וחלק שלישי מפניני הלכה. הפרק השישי – 'מהלכות מדינה' – חציו נדפס בסוף חלק ב', וחציו נוסף כאן. הפרק השביעי – 'ערבות הדדית' – חלקו נדפס בהלכות הצלת נפשות שבחלק שלישי, ומקצתו נוסף כאן. הפרק השמיני על 'עבודה עברית' נדפס בחלק הראשון, וכאן נוספו הערות ספורות וסעיף מעשי לסיום. הפרק התשיעי – 'הלכות זכר למקדש', נדפס ברובו בסוף חלק ראשון, ושתי הלכות על ברכת 'מציב גבול אלמנה' נדפסו בחלק שלישי. הפרק העשירי 'הלכות גרים', נדפס בחלק שני, וצירפתיו לכאן מפני חשיבותו לדורנו.

שלמי תודה לאבי מורי ואמי מורתי היקרים, ולאשתי שסייעה רבות בהוצאת הספר. כאן המקום להוקיר תודה לרב יונדב זר שמלווה את הוצאת כל הספרים, ועזרתו עצומה בעצה והגהה, יהי רצון שימשיך להוציא אל הפועל את כשרונותיו הברוכים למען בניין התורה, העם והארץ. כמו כן הנני מודה לחברי החכם הכולל הרב זאב סולטנוביץ' על הערותיו המחכימות; ולרב שלומי בדש, שלמרות עיסוקיו הרבים בחינוך וצרכי הכלל מצא זמן לעבור על הספר ולהעיר את הערותיו; ולרב מאור קיים על הגהותיו היסודיות והרחבותיו. אזכיר לברכה את תלמידי הישיבה היקרים שסייעו בהגהות והערות ושאלות מחכימות. במיוחד עלי להודות לשלו קיים על עיצוב המפות, לדוד ברלינר על הקלדת התשובות והגהותיהם, וכן לנתן לוין ויואל ברגר.

ימים קשים וכואבים עברו עלינו. ישובים שהוקמו במסירות נפש הוחרבו על ידי ממשלת ישראל, יושביהם גורשו בחרפה, וגדל הכאב על שהמעשים הרעים הללו נעשו על ידי אחים מרשיעים. מעט נחמה נוכל לשאוב מכך שהתמיכה במעשים הרעים הללו נעשתה מתוך חוסר הבנה בערכו ושליחותו של עמנו על הארץ הקדושה שה' הנחיל לאבותינו ולנו. מתוך כך מוטלת עלינו חובה להעמיק בתורה ולסלול בהדרכתה אורחות חיים לתיקון עולם. בלילות הכואבים, בהם לא ניתן היה לישון מרוב צער, ספר זה נכתב ונערך. יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שכל המתנחלים המגורשים, וכל אסירי ציון, ימצאו את דרכם להוסיף חיים וברכה. ומתוך הצרה נזכה כולנו לדעת עד כמה אנו נזקקים לאורה של תורה, ומתוך כך נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.

אליעזר מלמד, אלול תשס"ה


פתיחה למהדורת תשע"ח

א

מאז הודפס ספר הליקוטים בענייני העם והארץ בשנת תשס"ה עברו כשלוש עשרה שנים. רוב ניכר של ההלכות המובאות בו לוקטו מהמהדורות הראשונות של 'פניני הלכה', שהראשון שבהם הודפס בשנת תשנ"ג והאחרון תשנ"ח, והם שוכתבו מהלכות שנאמרו כמה שנים קודם ב'פינת ההלכה' שב'ערוץ שבע'. כך שעיקר ההלכות שהיו עד כה בליקוטים בענייני העם והארץ הם מלפני כעשרים וחמש שנה. כבר במהדורת תשס"ה התלבטתי האם ראוי לפרסם הלכות אלו שהם ליקוטים במסגרת סדרת 'פניני הלכה' שנועדה להקיף כל נושא בשלימות. לבסוף, בעצת חברים ותלמידים הוסכם להדפיסם, וכיוון שכך, הוספתי לכתוב כהקדמה את שני הפרקים הראשונים המחשבתיים, והוספתי הלכות שכתבתי במשך השנים בענייני צבא ומלחמה.

בינתיים עברו שנים, ובכל שנה ההתלבטות גברה האם ראוי להדפיס עוד מהדורה ועוד מהדורה, כאשר חוסר השלימות שבסגנון הליקוטים לעומת שאר הסדרה נעשה בולט יותר. במיוחד שמדובר בנושאים אקטואליים וסגנון הליקוטים שמכוון לבעיות השעה בזמן כתיבתם נעשה פחות קולע ומכוון, הואיל והשיח הציבורי הולך ומשתנה משנה לשנה. בנוסף לכך, מעגל השומעים ב'ערוץ שבע' ובעת הופעת הספרים בעבר היה של חוג מתיישבי יש"ע ותומכיהם, ואילו כיום מעגל לומדי 'פניני הלכה' התרחב לחוגים נוספים, ואף החלו לתרגמם לארבע שפות: אנגלית, רוסית, צרפתית וספרדית, עד שמספר הספרים שהודפס מלפני שלוש עשרה שנה ועד היום הוא פי עשרה ממה שהודפס לפני כן. לדוגמא, כאשר התייחסתי לנוכרים או ערבים (בפרקים חמישי ושמיני), לאנשי יש"ע היה ברור שהדברים אינם נכתבים מתוך שנאה לזר אלא כחלק ממלחמה או מאבק, כאשר מנגד ברורים גם כל ערכי המוסר, החסד והשלום, כפי שידוע לכל מי שמכיר את המציאות שככלל המתנחלים נוהגים בכבוד לשכנים ולעובדים הערבים, ואנשי הרפואה שבישובים מתנדבים להצילם. אולם קוראים רחוקים שמושפעים מהעלילות האנטישמיות המושמעות בתקשורת כנגד המתנחלים, ועל אחת כמה וכמה לומדי התרגומים, עלולים להבין את הדברים בצורה אחרת לחלוטין. וכך כשהגיעה הדרישה לתרגם ספר זה לרוסית, בקשתי להמתין עד שאעבור עליו שוב וארחיב בכמה נושאים מורכבים שצריכים תוספת ביאור עבור הלומדים המעמיקים, וכדי להתאימו במידה מסוימת גם ללומדים שאינם מכירים את השיח הפנימי של בית המדרש ומתיישבי יהודה ושומרון. בתוך כך הוספתי עוד הלכות שביררתי במשך השנים במסגרת הטור 'רביבים' שבעיתון 'בשבע'. כמו כן הוספתי ללטש את הסגנון, ולקרבו מסגנון דיבור של 'פינת ההלכה' לסגנון כתיבה. לצערי הספר עדיין רחוק מלהקיף ולבטא כראוי את הנושאים שהוא עוסק בהם, ולכן הוא נקרא ליקוטים.

בפרק הראשון הוספתי מעט רעיונות יסודיים בעניין העם כדי לבאר שערך העם קודם לערך הארץ, ואף שם הפרק שונה ל'מעלת העם והארץ'. (הנה דוגמא, המכירים את השיח הפנימי יודעים שהעם קודם לארץ, אבל אנשים רחוקים בשגגה או בזדון מעדיפים להטיח שעמדתנו שהארץ קודמת לעם). בפרק השלישי (ג, יד-כא) העמקתי ודייקתי בגבולות הארץ, ואף המפות שודרגו. בפרק רביעי נוספו שלוש הלכות בביאור מצוות אשת יפת תואר (ד, טז-יח). בפרק החמישי הרחבתי בביאור היחס למגורי נוכרים בארץ (ה, א-ה), הן כדי שיובן שאין בהלכות אלו שנאת זרים, אלא ביטוי לחזון של הקמת מדינת מופת אור לגויים שכל תושביה שותפים לגילוי האידיאלים האלוקיים, ובתוך כך גם התייחסתי באופן מפורט למצב שלנו כעת. עוד נוספה התייחסות הלכתית להריסת בתים ביהודה ושומרון על פי החלטת בית המשפט (ה, יג).

בפרק השישי (ו, ז-ח) הרחבתי והשלמתי את ההתייחסות לבתי המשפט האזרחיים של מדינת ישראל, הן בהעמקת הביקורת כלפיהם, והן בהבנת הצורך בקיומם, ובתפקיד המוטל על לומדי התורה. בסופו נוספה הלכה ביחס לבחירת נשים. בפרק השביעי דקדקתי יותר בביאור ההלכה ביחס למחבל שנתפס (ז, ט), ועוד הלכה על העריבות והאחריות להיטיב לכל בני האדם (ז, י). בפרק השמיני טרחתי לבאר את כל הלכות העדפת עבודה עברית כמצווה להעדיף קרובים במעגלים שמתרחבים ממשפחה, לשכנים, בני העיר, העם, העמים הקרובים יותר עד כל בני האדם – ולא כניכור כלפי זרים. מבחינה הלכתית כך גם היה כתוב לפני כן, אולם מי שלא גדל על יסודות המוסר שבתורה עלול להבין זאת אחרת. הפרק התשיעי עבר עיבוד משמעותי מסגנון של 'פינת ההלכה' לסגנון קרוב יותר לכתיבה. בעקבות הדיונים הציבוריים, כל הפרק העשירי הנוגע להלכות גרים נכתב מחדש, ונוספו בו ביאורים יסודיים וחשובים.

אקווה שאזכה לערוך את הנושאים החשובים שכלולים בספר ליקוטים זה בספרים שלמים, הן ביחס של העם והארץ, הן ביחס לסדרי מדינה ומשפט, והן ביחס של ישראל והעמים.

במכתבי הרב הגאון שלמה גורן זצ"ל הוספתי מכתב ששלח אלי ונשמט ממני, וזאת בזכותו של הרב מאור הורוביץ. הוא אמנם מצא עוד מכתב, אבל כיוון שהוא עוסק בסוגיה רגישה של דין 'רודף' על ראשי המחבלים, בחרתי שלא להדפיסה במסגרת ספר זה, שציבור רחב לומד בו.

 

ב

כאן המקום להודות לרב מאור קיים על עזרתו בכל בירורי ההלכות ועל כתיבת ההרחבות, ולחברי הרב זאב סולטנוביץ', החכם הכולל, על סיועו בבירור הסוגיות, ולרב יונדב זר על הגהותיו, ולרב יאיר וייץ על בירוריו המדויקים בגבולות הארץ והגהותיו לספר, ולנחמה רוזנשטיין על סידור המפות, ולרב מאור הורוביץ על הגהותיו החשובות וסידור הספר לדפוס. בענייני גבולות הארץ נעזרנו בספרו של מו"ר הרב חיים שטיינר שליט"א 'טובה הארץ'.

שלמי תודה לאבי מורי הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א ראש ישיבת בית-אל ולאמי מורתי הרבנית שולמית מנהלת ערוץ שבע, שכל יסודות תורתי והשקפתי מהם. כמו כן תודה מיוחדת לענבל אשתי היקרה שמקדישה את כל כוחותיה להגדלת התורה ולהאדרתה, להצלחת הלימוד ולהוצאת הספרים לזיכוי הרבים. יהי רצון שנזכה לראות את כל בנינו ובנותינו, נכדינו ונכדותינו, מתעלים בלימוד התורה וקיום המצוות, מקימים משפחות טובות ומפוארות, ומרבים אמת, חסד ושלום עד עולם.

אוסיף להודות לכל העוסקים בעבודת הקודש בבניין הישיבה והדפסת הספרים: ר' יעקב וינברגר מנהל הישיבה, יוני בוזגלו והדס פדינקר האחראים על ההדפסה וההפצה. וכן למנהלים והאחראים הקודמים ר' יעקב כץ, ר' דודו סעדה, ישראל סעדיה, שלו קיים, חיים מרגוליס וקרן פוגל. יהי רצון שהש"י יתן לכל העוזרים והמסייעים במלאכה תבונה וכוח להצליח בעבודתם, ויזכו להקים משפחות מפוארות, וימלא ה' כל משאלות לבם לטובה.

הקדשה והספד לקדוש הרב איתמר בן גל הי"ד

בכ' שבט נהרג על קידוש השם הרב איתמר בן גל הי"ד, מפאר גידולי ישיבתנו. בחייו ובמותו, מסר הרב איתמר את לבבו, נפשו ומאודו, על גילוי תורת ארץ ישראל, ועל החינוך לתורה ומצוות, ועל ישוב הארץ, בקו הראשון של ההתיישבות, בהר ברכה. ספר זה שעוסק בעם ובארץ, מוקדש לעילוי נשמתו. אלו דברי ההספד שאמרתי בהלוויה:

פתאום באמצע היום היכתה בנו השמועה, עננים אפורים של בכי התעבו בשמיים וקול נורא התפשט בעולם והודיע: הרב איתמר בן גל מהר ברכה נרצח. ופתאום מרים אלמנה, ואביטל, דניאל, רוני ואברהם יתומים.

לימדונו רבותינו שכל יהודי שנהרג מפני היותו יהודי – נקרא קדוש, ומובטח לו שהוא בן עולם הבא. במותו על היותו יהודי פשט את מלבושיו הפרטיים והתעטף בקדושת ישראל. ואם כך אמרו על כל יהודי, על אחת כמה וכמה על יהודי שבחר לחונן את עפרות ארצנו הקדושה, בקו הראשון של ההתיישבות. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתלמיד חכם, שלמד ולימד, שמר ועשה, שכל המצוות והמעשים הטובים שלו מתעלים ומתקדשים בקדושת כלל ישראל, והוא עולה כקורבן תמים על מזבח האומה.

הרב איתמר היקר והאהוב, ידענו תמיד שאתה מסור לתורה, לעם ולארץ, והנה התברר לנו שגם אתה, בכל דרכיך ומעשיך הטובים, עלית במעלות קדושים וטהורים שמסרו נפשם על קידוש השם.

במשך אלפיים שנה יהודים נהרגו על קידוש השם כשתפילה בפיהם, שיום יבוא ועם ישראל יחזור לארצו לקיים בה את התורה, לתקן עולם במלכות שד-י ולהביא ברכה לכל משפחות האדמה. לשם כך היו מוכנים לשאת על גבם את כל הייסורים הנוראים, כי ידעו שהתורה, ארץ ישראל והעולם הבא נקנים בייסורים, ועל ידי קנייתם העולם הזה יתוקן ויהפוך לעולם הבא.

אומות העולם נדו לשברנו, לא האמינו שנחזור לארץ, לא האמינו שהארץ השוממה תחזור לתת את פריה, שיתקיימו בנו דברי ה' בתורתו: "וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה… וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל, ג ה). כל קדושי ישראל שבגלות האמינו בזה, אבל אתה, הרב איתמר, זכית לקיימם בגופך. על ידך ובך דברי הנביא יחזקאל מתגשמים: "כֹּה אָמַר אֲדוֹנָי אֱלוֹהִים לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב… וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה… וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה, אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי. כֹּה אָמַר אֲדוֹנָי אֱלוֹהִים, עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם, אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַיִם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לו).

עוד לא הגעת לגיל שלושים, אבל כבר הספקת לרקום חלומות גדולים והתחלת להגשימם. בשנים הספורות שבהן שימשת כרב ומדריך הצלחת להלהיב בחורים בחזון התורה השלמה, שמחברת שמיים וארץ ומאירה את המדע והעבודה.

באהבה, בנחישות ובסמכות דרשת מתלמידיך הצעירים ללמוד, והם למדו. גם בקייטנות דרשת שיחד עם הטיולים והכיופים – ילמדו, והחניכים הופתעו להיווכח עד כמה לימוד התורה איתך היה מאתגר ומהנה, עד שהם והוריהם ביקשו שכך יהיה בשנה הבאה. ואתה הסכמת, כי תמיד היית מוכן להתנדב לדברים שבקדושה, ואת הכול לקחת באחריות ורצינות מלאה.

אהבת את תלמידיך החדשים בישיבה התיכונית בגבעת שמואל, שיבחת את החריצות והרצינות שבה הוריהם והם מתייחסים ללימודים בכל המקצועות.

ציפינו שתמשיך להגדיל תורה, ללמוד וללמד. היינו בטוחים שכמנהיג טבעי, יגיע יום ותהיה ראש ישיבה תיכונית, והנה עתה כל החלומות אבדו. אין מי שימלא את מקומך, אין מי שיבין כמוך את מלוא החזון, ויהיה חרוץ כמוך בהגשמתו.

נדיר לראות אדם שכל כך מעריך ומכבד את הוריו. בברית של בנך אברהם, לאחר שאביך הרב דניאל סיפר ברוב טובו על חותנו הסבא רבי אברהם, לחשת באוזני: הלוואי ואזכה להיות כמו אבי, להבין לעומק את האנשים ולהיות צדיק וטוב לכולם. ועוד סיפרת לי כמה פעמים כיצד אמך גומלת חסד בהתמדה עם כל המשפחה.

פעם כשנסענו לחתונה עם חותנו הרב שלומי, התפתח דיון אם ראוי שהחתן יקרא לחותנו אבא. ואז איתמר אמר שזה תלוי בקשר, שאם הקשר טוב וקרוב, אז בוודאי נכון שהחתן יקרא לחותנו אבא, וחותנו הרב שלומי זרח מאושר.

לחתונתו הגיע עם עניבה יפה ומיוחדת. שיבחתי את הופעתו ואת העניבה שאביו בטעמו הטוב בחר לו. לאחר כשבועיים השאיר בביתי מתנה מפתיעה – עניבה זהה. יעזרני ה' ואזכה ללבוש אותה בחתונותיהם של ילדיך, אביטל, דניאל, רוני ואברהם.

"ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי". בדרכך לברית המילה נהרגת. גורלו של העם היהודי לשאת את דגל הצדק והמוסר בעולם, ולכן בכל דור הרשעים הגדולים ביותר נלחמים בנו, וביותר בצדיקים. הם כיום אלה שמפיצים בכל העולם טרור, מזהמים את המים, ואנחנו מבשרים טובה לעולם. וכדרך האבות הקדושים שחפרו בארות מים, גם אנחנו מובילים בהתפלת מי-ים ובמיחזור מים על ידי שימוש בקולחים.

אם היו שואלים את אויבינו מה היו מעדיפים, שיהרגו מהם אלף איש או שנקים שכונה חדשה, היו מעדיפים להקריב אלפי אנשים ובלבד שלא נמשיך ליישב את הארץ. לכן הנקמה העמוקה ביותר היא להמשיך לבנות, להקים עוד שכונה, להפוך את הר ברכה לעיר.

אנחנו לא חזרנו לארץ כדי לנשל ערבים הגונים מנחלתם, אבל משקמו עלינו לכלותינו, מן הדין שכל מי שרצה להרוג – ייהרג, וכל מי שרצה לגרש – יגורש. אשרינו שיש לנו מדינה וצבא, ובעזרת ה' כל מה שצריך להיעשות ייעשה.

 

לפעמים שואלים אותנו 'מדוע אתם משתמשים בטרמפים?', והתשובה פשוטה – אין דרך אחרת לחיות כאן. זה הסיכון שאנחנו נוטלים על עצמנו כדי לקיים את המצווה שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, מצוות יישוב הארץ בקו הראשון של ההתיישבות. וכשאחד מאיתנו מתקדש, גם אנחנו, כל המתנחלים שנוסעים בכל הדרכים, נעשים בזכותו קדושים.

אחים יקרים, מתנחלים אהובים, מי יספר לכם עד כמה גדולים מעשיכם הקטנים. כמה אתם גדולים בעת שאתם ממשיכים בשגרת חייכם, כשאתם ממשיכים לנסוע בדרכים ועומדים על משמר עמנו וארצנו. בגופכם ממש אתם מגשימים את חזון הנביאים.

קשה להאמין, אבל בתקופה האחרונה הרב איתמר ומרים דיברו על האפשרות שאחד מהם ייהרג על קידוש השם, והסכימו שהם מוכנים לעמוד בניסיון הזה בגבורה. לא כקנאים שמואסים בחיים דיברו כך, אלא כיהודים שאוהבים כל כך את החיים, עד שהם מוכנים להקריב הכול למען החזון שהועיד ה' לעמו ישראל להביא אמונה, ברכה וחיים לעולם. בכל העולם אנשים מתים מכל מיני סיבות, אשרי מי שזוכה למות על מצוות יישוב הארץ.

לפני זמן לא רב, כאשר ראה הרב איתמר אם שבוכה ומתאבלת יותר מדי על בנה שנהרג, עלה בדעתו שאולי גם לו זה יקרה ואמו תבכה עליו יותר מדי, ואמר לאשתו כי הוא צריך לומר לאמו, שאם כך יקרה וייהרג, שלא תרבה לבכות. שתהיה חזקה, לכבוד התורה, העם והארץ. אבל הוא לא הספיק לדבר איתה על כך.

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתאסוף את דמעותינו יחד עם דמעות כל הקדושים שנרצחו ונטבחו ונהרגו על קידוש שמך, וירוו את הארץ ויצמיחו את הדגן התירוש והיצהר, וינחמו את אבלי ציון וירושלים, ויהפכו הדמעות לטללי חיים, שיזכירו את כל הנשכחות ויצמיחו את כל הרעיונות, להוסיף ברכה וחיים לכל משפחות האדמה.

ריבונו של עולם, תן כוח למרים האלמנה לגדל את היתומים לתורה ומצוות, תן בריאות וכוח לסבים ולסבתות לסעדם, לטפחם ולהובילם לחתונתם.

ריבונו של עולם, תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך ותקווה טובה לדורשיך. שמחה לארצך וששון לעירך, ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קודשך. קבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ, ובזכות הרב הצעיר איתמר בן גל שנהרג על קידוש שמך, סייע לנו ליישב את כל הארץ שהבטחת לאבותינו ולנו, ויתקיימו בנו דברי הנביא: "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ… כִּי כֹה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל… הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ… וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה'… וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד. אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (ירמיהו לא).

פורסם בקטגוריה פתח דבר | כתיבת תגובה

א – מצוות ישוב הארץ יסוד האמונה

אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא ע"ז ד, ג; ספרי ראה נג). ובתורה נאמר (דברים יא, יב): "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". ואמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה". עוד אמרו (שם): "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה".

יש להבין, מדוע הארץ הגשמית תופסת מקום חשוב כל כך בתורה, מה חשיבותה הגדולה לחיי האמונה, עד שאמרו חכמים שכל מי שגר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה?

אלא שחטאה הבסיסי של עבודה זרה, שהיא מחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים. מתוך התבוננות בכוחות השונים שבעולם, הגיעו אנשים לתפיסה כי גם שורשי הכוחות הם נפרדים, ועל כן ישנם אלים שונים, וכל אחד מהם שולט בתחומו המיוחד. הפירוד הגדול ביותר שישנו בעולם, וממילא בתפיסת העבודה הזרה, הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעיתים נחשב לפירוד בין הטוב והרע. וכך המציאות בחוץ לארץ, שהיהודי יכול לגלות שם את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מהטבע, כי כל מה שיוסיף בפיתוח המדע והכלכלה עלול לסייע לממלכות ולממשלות להרשיע. כך יצא שהיהודים שסייעו לגרמניה בפיתוח הכלכלה, המדע, החברה, סלילת פסי הרכבת, סייעו להם ליזום את מלחמת העולם השנייה ולבצע את הרצח ההמוני הגדול ביותר – השואה. זו הדוגמה ההיסטורית החמורה ביותר, אולם במידה מסוימת כך היה בכל הגלויות. בכל אופן, ממצב זה נראה כאילו דבר ה' יכול להתגלות בתחומי הרוח בלבד, ולא בתוך המציאות הארצית הממשית. ואין פגיעה עמוקה יותר באמונת ישראל, מאשר לומר שהוא יתברך יכול להתגלות בצדדים הרוחניים בלבד, כאילו כל התחום הגשמי מתקיים בלעדיו ואף בניגוד לו. ולכן הדר בחוץ לארץ, במקום שהאמונה מתגלה בחיי הרוח בלבד, נחשב כמי שעובד עבודה זרה, ואין לו א-לוה, כי ה' אלוהינו הוא אחד, וזה שגר בחוץ לארץ אינו מתקשר עם ה' אחד, שמחיה את השמים ואת הארץ.

לעומת זאת, סגולתה של ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש. אע"פ שהיא ארץ גשמית – היא קודש, וניתן לגלות גם בגשמיותה את דבר ה'. לשם כך בראה הקב"ה. ולכן מצווה ליישב את הארץ, לבנות בה בתים ולנטוע עצים. ולכן גם פירותיה קדושים, ובשנת השמיטה נצטווינו להפקירם לכל, ובשאר השנים נצטווינו להפריש מהם תרומות ומעשרות.

נמצא אם כן, שבארץ ישראל מתגלה האמונה האחדותית, שהיא עיקר ויסוד אמונת ישראל, וכפי שאנו אומרים בכל יום שחרית וערבית: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). הקב"ה ברא את כל העולם, את השמים, את הארץ ואת כל אשר בם, את הרוחניות והגשמיות. ותפקידנו להיות דבקים בה' בכל תחומי החיים. וכפי שאמרו חכמים (ברכות סג, א): "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו), זוהי פרשיה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה.

פורסם בקטגוריה א - מעלת העם והארץ | כתיבת תגובה

ב – האמונה שמתגלה בטבע

בעלי האמונה המצומצמת, שיש צד אלילי מסוים בתפיסתם, סבורים שהאמונה נשענת על הניסים, וככל שיהיו יותר ניסים כך האמונה תגדל. ולכן הטבע בעייתי עבורם, מפני שהוא מפריע לאמונתם. לכן הם משתדלים לתאר כל דבר בדרך נס. הם סבורים לפי קוצר דעתם שאלוקים מתגלה רק במה שמעבר לטבע, ולכן הם משתדלים לבטל את דרכי הטבע המציאותיים. אולם באמת יוצאת מדבריהם כפירה חמורה, לפיה הטבע עצמו מרוחק מאלוקים ח"ו. גם המדע הוא בעיה גדולה בעיניהם, שכן לדעתם הוא מבטא את גדולת החוכמה שבטבע על חשבון הנס. אולם האמונה השלימה היא לדעת שה' ברא את השמיים ואת הארץ, והוא שנתן חכמה לאדם לפתח את המדע, והרי זה בכלל המצווה "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו), להוציא את הכוחות הגנוזים בטבע. אמנם כן, מפני שיש היגיון בטבע, יש אנשים שמסתפקים כיום בהסברים מוגבלים בלא לחשוב על הבורא והאמונה, ולעומתם יש אנשים שמשתדלים להדגיש את הנס. אבל האמונה השלמה רואה את הטבע כולו כבריאה אלוקית, ואינה מסתפקת בזה אלא שואפת לגלות על ידי הדרכת התורה את הערך הקדוש שבכל דבר שנמצא בטבע.

מכאן אפשר להבין את חשיבותה ומרכזיותה של מצוות יישוב הארץ, שכן מצווה זו מכריחה אותנו לגלות את כל הערכים שבתורה בתוך המציאות הארצית, עם כל השיקולים הארציים המציאותיים. לפי התפיסה המצומצמת, המצווה צריכה להתגלות בלי להתייחס לשום שיקול ריאלי, שכן אם נצטווינו לכבוש את הארץ, הרי שצריך לכובשה בלא שום התחשבות ביכולתנו הצבאית ובכוחות שעומדים נגדנו. ומכיוון שתפיסה זו מנוגדת להיגיון ולא ניתן להגשימה, ממילא הדוגלים בה טוענים שמצוות ישוב הארץ תתקיים רק כאשר יבוא המשיח על ידי נס גלוי שמעבר לכל שיקול ריאלי. אולם התורה מלמדת אותנו שבארץ ישראל אין נזקקים לניסים, שכן הקדושה מתגלה בארץ. לעומת האותות והמופתים שהתגלו במצרים, באדמת בני חם, ולעומת הניסים שהתגלו אח"כ במדבר, עם הכניסה לארץ הניסים מתבטלים, ה' כבר לא מספק בדרך ניסית מן ושליו, הנעליים והבגדים מתחילים להתבלות כדרך כל הארץ, עמוד האש והענן והבאר כבר אינם מלווים את מחנה ישראל. כי בארץ ישראל צריכים לגלות את הקדושה שמתגלה דרך הטבע. וכל הניסים שהתרחשו בארץ לא נועדו אלא להצביע על רעיונות מסוימים, אבל הם אינם כאלה שבלעדיהם לא ניתן להתקיים. וכן למדנו בחומש הפקודים, שה' ציווה את ישראל להתכונן לכיבוש הארץ, ועל כן ציווה את משה לספור את כל יוצאי הצבא, הגברים מגיל עשרים שנה ומעלה.

אמנם בחוץ לארץ אין לנו ברירה, כיוון שלא ניתן לגלות במציאות את הערכים האלוקיים ועם ישראל נמצא בגלות והשפלה, רק בנס החורג מהטבע ניתן לראות את דבר ה', ורק על ידי נס עם ישראל מתקיים למרות הרדיפות. וכן כתב מרן הרב קוק זצ"ל (אורות התחיה כח): "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עִם ישראל, הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה וכו'".

פורסם בקטגוריה א - מעלת העם והארץ | כתיבת תגובה

ג – כלל ישראל בארץ לעומת יחידיות בחו"ל

האמונה האחדותית מתבטאת גם בגילוי דבר ה' על ידי הכלל. מבין בני אומות העולם יש צדיקים גדולים, אבל הם צדיקים פרטיים. אולם אין עם באומות העולם שיכול להתגבש כעם לשם עבודת ה', לשם כך נבחר עם ישראל, שהוא היחיד שיכול לגלות את קדושת הכלל. זה החזון הגדול של גילוי האמונה השלימה בעולם, שעם שלם, על כל חלקיו וגווניו, חכמים ואנשי מעשה, כהנים לוויים וישראלים, כולם יחד יגלו את דבר ה'. זוהי קדושת הכלל שקיימת בעם ישראל בלבד. והמדרגה המיוחדת הזאת של עם ישראל יכולה להתגלות בארץ ישראל בלבד. וכמו שנאמר (שמואל ב' ז, כג): "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". ופירשו בזוהר (ח"ג צג, ב) שדווקא בארץ עם ישראל נקרא גוי אחד ולא במקום אחר (אורות, מהלך האידיאות פרק ב'; עקבי הצאן מאמר 'דעת אלוהים' עמ' קלו).

וכך אנו מוצאים שכל המצוות הכלליות מתקיימות בארץ בלבד, כך לגבי מלך (דברים יז, יד-כ), כך לגבי שופטים ושוטרים (שם טז, יח-כ). כך לגבי כהנים ולוויים, שכל מערכות הקשרים שלהם עם העם מסודרות בארץ ישראל, בארבעים ושתיים ערי הלוויים, ושש ערי המקלט (במדבר לה); בתרומות, מעשרות, חלה ושאר מתנות כהונה שנצטווינו לתת בארץ בלבד. ומעל לכל, רק בארץ ישראל אפשר להקים את בית המקדש שבו עיקר גילוי שכינה בעולם.

כיוון שהאמונה השלימה מתגלה בכלל ישראל, גם מדרגת הנבואה, שהיא המדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה תלויה בכלל ישראל, שאין נביא מתנבא אלא למען כלל ישראל (רש"י דברים ב, יז). והיו גדולים שהיו ראויים לנבואה, אלא שדורם לא היה ראוי, ולכן לא התנבאו (סוטה מח, ב, סנהדרין יא, א). וכן אין הנבואה מתגלה אלא בארץ ישראל או בעבור ארץ ישראל, מפני שרק בארץ ישראל מתגלה קדושת הכלל (מו"ק כה, א; איכה רבה פתיחה כד; מכילתא בא א'; כוזרי ב, יד).

פורסם בקטגוריה א - מעלת העם והארץ | כתיבת תגובה

ד – הקיום בארץ ובגלות

קיומו של עם ישראל תלוי באמונה, בקשר שלו עם ה'. שלא כמו עמים אחרים שהחלו להתפתח באופן טבעי ואח"כ חיפשו לעצמם משמעות ואמונה, עם ישראל נוצר מתוך הגילוי האלוקי ביציאת מצרים ומתן תורה, כאשר המגמה אחת – להיכנס לארץ ולחיות בה חיי אמונה. נמצא איפוא שהאמונה היא החיים של עם ישראל, וארץ ישראל נקראת 'ארץ החיים' (אדר"נ לד, י; תנחומא ויצא כג), מפני שרק בה יכולה האמונה להתגלות בשלמות. אבל בחוץ לארץ, כפי שלמדנו, אין אפשרות לגלות את האמונה האחדותית. וממילא יש חשש שכל ניסיון להתקשר אל ה' יתברך יסטה לכיוון של עבודה זרה, וכמו שאמרו חז"ל (כתובות קי, ב): "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה".

ועל כן החיים היהודיים בחוץ לארץ נקראים 'גלות', היינו מצב זמני ולא טבעי, שאין לו ערך בפני עצמו אלא רק כמצב של המתנה, ציפייה והכנה לחזור לארץ (מהר"ל נצח ישראל פרק א).

לכאורה לפי זה לא היה מקום לקיים את המצוות בחוץ לארץ, אלא שנצטווינו לשמור את המצוות בחוץ לארץ כדי שנהיה מורגלים בהן כאשר נחזור לארץ. וכמו שאמרו חכמים (ספרי עקב לז): "אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ – היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו וחזרה לבית אביה. אמר לה (המלך): הוי מקושטת בתכשיטייך, כשתחזרי לא יהיו עלייך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אמר (לא, כ): 'הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים' – אלו המצוות שישראל מצוינים בהם". וכך מובא ברש"י (דברים יא, יח): "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי – אף לאחר שתגלו (מן הארץ) היו מצוינים במצוות – הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו". נמצא שכל קיום המצוות בחוץ לארץ הוא כדי שנוכל אח"כ לקיימן בשלמות בארץ (עי' רמב"ן ויקרא יח, כה). בנוסף לכך, כל המצוות התלויות בארץ, אינן מתקיימות בחוץ לארץ, כפי שיבואר להלן (ג, כ).

ואם ינסה עם ישראל להתקיים בחוץ לארץ בלי להיות קשור לארץ ישראל, גם אם יתאמץ לשמור תורה ומצוות, לא יצליח וסופו שיתבולל וייטמע בין העמים. כי כל קיומו של עם ישראל בגלות תלוי בעומק התקשרותו וכיסופיו לארץ ישראל. וכפי שכתב מרן הרב קוק: "צפיית הישועה היא כוח המעמיד של היהדות הגלותית" (אורות ארץ ישראל א).

פורסם בקטגוריה א - מעלת העם והארץ | כתיבת תגובה

ה – גילוי התורה בארץ

עיקר גילוי התורה הוא בארץ ישראל, וכפי שכבר למדנו (לעיל ב) שאין נביא מתנבא אלא בארץ ישראל או למען ארץ ישראל. ואף מקום גילוי תורה שבעל פה הוא בארץ ישראל, שכן "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל" (רמב"ם הל' ממרים א, א).

בבית הדין הגדול היו יושבים שבעים ואחד זקנים, ולבית דין זה, שנקרא גם סנהדרין גדולה, נתנה התורה סמכות לתקן תקנות ולגזור גזירות, ומצוות עשה לכל ישראל לשמוע להוראות בית הדין הגדול, שנאמר (דברים יז, י): "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (ועי' בפירוש הרמב"ן שם). ומי שאינו שומע להם עובר באיסור לא תעשה (רמב"ם שם א, א-ב). לאחר שנתבטל בית הדין הגדול, סמכותם של חכמים נפגמה, ורק כהוראת שעה היו חכמים מתקנים תקנות וגוזרים גזירות. יותר מזה, לבית הדין הגדול היתה סמכות מוחלטת להכריע במחלוקות שבין החכמים, וכך היתה התורה אחת, ואחר שנתבטל, נתרבו הדעות ונתמעט אור התורה, עד שנעשתה התורה עדרים עדרים (רמב"ם שם א, ד).[1]

ולא רק שאלות הכלל שבהן עסק בית הדין הגדול קשורות לארץ ישראל, אלא אף דיני היחיד שבאים לפני בית הדין, כמו דיני מיתה, קנסות, מלקות ושאר הדינים, תלויים בארץ ישראל. שכן סמכותם של חכמי ישראל לדון בכל הדינים שבתורה תלויה ב'סמיכת חכמים', היינו בסמיכה שסמך משה רבנו את תלמידיו לדון בדיני התורה, והם סמכו את תלמידיהם אחריהם, וכך עברה הסמיכה מדור לדור. ורק בארץ ישראל מותר לרב לסמוך את תלמידו, אבל בחוץ לארץ אין הרב רשאי לסמוך את תלמידו (רמב"ם הל' סנהדרין ד, ד). כשלוש מאות שנה אחר חורבן בית המקדש השני, כאשר הגזירות גברו, והישוב היהודי בארץ נדלדל מאוד, ובתי המדרש כמעט שנסגרו, פסקה הסמיכה מישראל. ואף שהיו אז בבבל תלמידי חכמים גדולים ובתי מדרש עצומים, לא ניתן היה להמשיך את הסמיכה כי הם היו בחוץ לארץ. ומאז אין לחכמים סמכות עצמית לדון בדיני תורה, אלא רק בדינים שהכרחי לדון בהם, כדי לקיים את האומה, מותר לחכמים לדון בשליחותם של החכמים הסמוכים (גיטין פח, ב, ב"ק פד, ב, שו"ע חו"מ א, א; ב, א). הרי שקיומה של התורה תלוי בארץ ישראל.

גם לאחר שנתבטלה הסמיכה, וכבר אין מקדשים את החודשים על ידי בית הדין, והחודשים מתקדשים על פי החשבון שקבעו חכמי ישראל, קיומו של החשבון תלוי ביהודים שנמצאים בארץ, שנאמר (ישעיהו ב, ג): "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם" (עי' ברכות סג, א). ואם חס ושלום היה איזה זמן שלא היו מתגוררים יהודים בארץ, כל חשבון החודשים היה מתבטל ובעקבותיו כל החגים. אבל הבטיח הקב"ה לישראל שלא יכלה את האומה הישראלית ואת אותותיה, וכך תמיד היו יהודים בארץ ישראל ובזכותם נמשכו החודשים והחגים בישראל (רמב"ם הל' קידוש החודש ה, יג; ספר המצוות מ"ע קנג; חת"ס יו"ד רלד).

זהו שאמרו חכמים (חגיגה ה, ב): "כיוון שגלו ישראל ממקומן – אין לך ביטול תורה גדול מזה". וממילא מובן שכל הלומד תורה בארץ ישראל זוכה לברכה מיוחדת, וכמו שאמרו חכמים: "אין תורה כתורת ארץ ישראל" (ב"ר טז, ד), "אווירא דארץ ישראל מחכים" (ב"ב קנח, ב). שבארץ ישראל מתגלה העומק הפנימי שבתורה, ולכן רוב הגילויים בסתרי תורה נתגלו בארץ. מתוך גילוי הפנימיות מתגלה האחדות שבתורה, ועל כן תלמידי חכמים שבארץ ישראל נוחים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד, א).


[1]. עי' בספר 'התקנות בישראל' ח"א עמ' כט, שיש אומרים שאיסור 'לא תסור' מהתורה חל רק על בית הדין הגדול שישב בלשכת הגזית הסמוכה למקדש (היראים), ויש אומרים שאיסור 'לא תסור' חל גם אם ישב במקום אחר (דרשות הר"ן ה', תשובות הר"י מיגש קמח). ויש אומרים שאיסור 'לא תסור' חל גם על דברים שתקנו האמוראים (הרשב"ץ בזוהר הרקיע שורש א; המבי"ט הקדמה לקרית ספר, ה). אולם ברור שהם הגבילו עצמם לתקן רק דברים הכרחיים לקיום האומה. ועי' אורות התורה א, ג.

פורסם בקטגוריה א - מעלת העם והארץ | כתיבת תגובה

ו – מקומה של ארץ ישראל אצל האבות

אחרי שלמדנו על מעלתה של ארץ ישראל מובן מדוע ההוראה האלוקית הראשונה ליהודי הראשון, אברהם אבינו, היתה ללכת לארץ ישראל, שנאמר (בראשית יב, א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", כי דווקא בארץ יוכל עם ישראל לגלות בשלמות את דבר ה' לעולם, שנאמר (שם, ב-ג): "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". ולכן הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו (שם יג, טו-יז): "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם… קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (וכן שם טו, ז; יז, ח).

ליצחק אבינו היתה מעלה מיוחדת. הוא אמנם לא זכה לעלות לארץ כאביו, אבל זכותו הגדולה שהוא נולד בארץ, והיה היהודי הראשון שנימול ביום השמיני, ועל כן כולו קודש. הדבר בא לידי ביטוי בכך שנעקד על גבי המזבח כעולה תמימה. ולכן ניתנה לו הוראה מיוחדת, להישאר בארץ למרות קשיי הרעב. שנאמר (בראשית כו, ב-ג): "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ, כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ…"

חייו של יעקב אבינו היו מסובכים יותר, הוא התמודד עם אח רשע ונאלץ לברוח מהארץ, אולם דווקא מתוך הסיבוכים למדנו עד כמה הקשר של ישראל לארץ עמוק ונצחי. בשעה שברח מעשו אחיו, לאחר מראות הסולם, הגילוי האלוקי אליו היה על עניין ארץ ישראל, שנאמר (בראשית כח, יג-טו): "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת…" (וכן שם לה, יב; מו, ד).

בסוף ימיו נאלץ יעקב אבינו לרדת מצרימה, אל בנו יוסף, שנעשה שליט ומשנה למלך. כשהרגיש שימיו קרבים למות, קרא לבנו יוסף, וביקש ממנו שלא יקבור אותו במצרים. ואף שיוסף יכול היה לדאוג לו לקבורה מכובדת מאוד במצרים, ביקש יעקב שיחזירוהו לארץ, לקברי אבותיו שבמערת המכפלה. וכל כך דאג על זה, עד שדרש מיוסף להישבע לו על כך. ולא נחה דעתו עד שחזר ודיבר על כך בהרחבה עם כל בניו. ובסיימו לדבר על מערת המכפלה וקברי אבותיו גווע יעקב אבינו ונאסף אל עמיו. כך יצא שלאחר פטירתו הלכו כל בניו במסע רגלי ממושך למערת המכפלה שבחברון, ובמשך הדרך הארוכה הפנימו בקרבם את התודעה, כי ארץ מולדתם היא ארץ ישראל, ואליה ישובו אחר שיסתיימו ימי הגלות שנגזרו עליהם במצרים (בראשית מז, כט-לא; מח, כא; מט, כט-לב).

 

המורשת הזו שהונחלה לבני ישראל מהאבות, נותרה בלבבותיהם של בני ישראל במצרים. ולמרות העבדות הקשה במצרים, ידעו תמיד כי יום יבוא, וה' אלוהי אבותיהם יפקוד אותם ויחזירם אל הארץ אשר נשבע להם. ואכן תכלית יציאת מצרים היתה לחזור לארץ ישראל ולגלות בה את דבר ה', שנאמר (שמות ו, ח): "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (וכן שם ג, ח; ג, יז; יג, ה; יג, יא).

וכן יוסף הצדיק ביקש להיקבר בארץ ישראל. ואף כי ידע שלאחר מותו לא תהיה ביד בניו יכולת לקוברו בארץ, לא התייאש מלחזור לארץ, והשביע את בני ישראל, כי בעת שייגאלו ממצרים, ישאו את עצמותיו עמהם, ויחזירוהו לארץ מולדתו, כדי לקוברו בנחלתו שבארץ ישראל (בראשית נ, כד-כה). אכן בצאתם ממצרים נשאו עימם את עצמותיו בכל מסעותיהם, ומשה רבנו היה אחראי על כך במדבר, וכשזכו להיכנס לארץ קברוהו בשכם.

פורסם בקטגוריה א - מעלת העם והארץ | כתיבת תגובה

ז – חטא המרגלים

שני חטאים נוראים היו לישראל במדבר, חטא העגל, שבו עשו עגל מסכה והשתחוו לו, וחטא המרגלים שבו נגררו אחר עצת המרגלים שהמסו את לבב העם, באומרם כי עם ישראל לא יוכל לכבוש את הארץ. מכמה בחינות חטא המרגלים חמור מחטא העגל. שבחטא העגל לא כפרו ישראל לגמרי בה' ובמשה, רק טעו וחשבו כי אחר שמשה לא חזר מהר סיני, לא ימשיך ה' להתגלות אליהם בכבודו ובעצמו, ועליהם לחפש לעצמם אליל שיתווך בינם לבין הבורא. וכיוון שלא כפרו לגמרי, לאחר חטא העגל סלח הקב"ה לישראל. אבל בחטא המרגלים כפרו ביכולתו של ה' לפעול בעולם ולסייע להם לכבוש את הארץ. ואף בגדו בשליחות העיקרית שלשמה נברא העולם ונבחרו ישראל – לגלות שכינה בעולם, דרך ארץ ישראל. ועל כן לא נמחל עוון המרגלים, ועל כל השותפים בחטא נגזר שימותו במדבר, ורק יהושע בן נון וכלב בן יפונה שהתקוממו כנגד החוטאים זכו להיכנס לארץ.

אותו הלילה שבכו ומאסו בארץ חמדה היה ליל תשעה באב, אמר הקב"ה: "אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין קד, ב). באותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב ועל ישראל שיגלו מארצם (עי' תנחומא שלח).

לכאורה יש לשאול: במה חטאו המרגלים? הרי לדעתם לא היתה לעם ישראל יכולת לכבוש את הארץ. ואם העם יתעקש להלחם – יובס וסכנה תרחף על קיומו. ואם כן, היתה מוטלת עליהם חובה מוסרית להתריע מפני הסכנה, שכן קיומו של העם היהודי חשוב ממצוות ישוב הארץ. וגם אם טעו בהערכתם את המציאות, ובאמת ישראל יכלו לכבוש את הארץ, כיוון שאמרו את דבריהם מתוך שכנוע פנימי, כדי להציל את העם מתבוסה וכיליון, לא היה צריך לכאורה להטיל עליהם עונש חמור אלא לשבחם על האחריות הלאומית שגילו.

אלא שהם חטאו בכך שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה. וכיוון שלא אהבו את הארץ, כשראו את הקשיים הכרוכים בכיבושה, נפל ליבם, והחלו למצוא לעצמם נימוקים וטענות מדוע אי אפשר להיכנס לארץ, עד שלבסוף כבר לא האמינו ביכולתם של ישראל לכובשה. וכפי שנאמר (תהלים קו, כד): "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". לעומתם, יהושע וכלב שאהבו את הארץ ואמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במדבר יד, ז), למרות הקשיים, ראו את המציאות נכוחה, והאמינו שאפשר לכבוש את הארץ, וכפי שאמרו לעם: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (שם יג, ל).

אכן התברר שהצדק עם יהושע וכלב. לו היו שומעים בקולם, כל דור המדבר היה ניצל וזוכה להיכנס לארץ. ודווקא המרגלים שרצו כביכול לדאוג לשלומם של האנשים, שלא ימותו במלחמה, גרמו למיתת כולם במדבר.[2]


[2]. המרגלים חשבו שחיי המדבר מקודשים ונעלים יותר, מפני שאין עוסקים בהם בענייני המעשה והחומר, ועל כן בתוך ליבם מאסו בארץ חמדה. כעין זה כתב הרבי הראשון לחב"ד (ליקוטי תורה שלח לח, ב), שלא רצו להיכנס לארץ ישראל, וטענו למה צריך לירד לעולם המעשה, הרי אפשר לקיים את "התורה והמצוות ברוחניות ולא בעשייה גשמית". "אך באמת היו מוטעים, שהעיקר הוא לעשותם בארץ דווקא. כמו שאמרו רז"ל (סוטה יד, א), כמה תפילות התפלל משה ליכנס לארץ ישראל. ושאלו: וכי לאכול מפירותיה היה צריך? אלא לקיים את המצוות התלויות בה". כי קיום המצוות בארץ הוא קידוש ה' הגדול ביותר, ולכן מתגלה ממנו אור גדול, יותר מאשר בחיים הרוחניים בלבד.

גם בדורות האחרונים, כשהחלה ההתעוררות לשיבת ציון וישוב הארץ מחדש, קמו מנהיגים שניסו להניא את לב בני ישראל בטענה כי רק סכנות צפויות להם בארץ ישראל. סכנות רעב ומחלות, וסכנות מרצחנות הערבים, ואף האשימו את העולים כי במעשיהם הם מסכנים את הרוב היהודי שנותר בגולה ופועל להשגת זכויות שוות. לימים התברר כי בציון היתה פליטה מפני השמד שבהתבוללות וההשמדה הפיזית של מיליוני יהודים שנותרו בגולה.

בדומה לכך היום, מי שלא מבין את ערכה של הארץ, מוצא שיש קושי ליישבה, ורוצה לסגת ומביא לאסונות על עם ישראל. ומי שמבין את ערכה, מוצא דרכים מעשיות כיצד להחזיק בארץ וליישבה. אם נתבונן, נמצא כי בין אוהבי הארץ ישנו רוב גדול ומוצק שמתנגד לכל נסיגה שהיא, ובטוח שיש בידינו יכולת להחזיק בארץ וליישבה. ואילו בין אלו שאינם אוהבים אותה, יש רוב שבטוח כי אין אפשרות להחזיק בארץ וצריך לוותר על חלקים ממנה. משל למה הדבר דומה, לעצלן שמנסים לשכנעו לעבוד. אלף טענות ריאליות יטען מדוע לא כדאי לו לחפש עבודה. ראשית, יש אבטלה ואף אחד לא מחפש עובדים וחבל לבזבז זמן על חיפושים. ואם ימצאו לו עבודה, יחשוש שבעל הבית ירמה אותו. ובכלל יטען שעדיף לקבל קצבת אבטלה. ואף אם נוכיח לו שאם יעבוד ירוויח יותר, יטען שלא כדאי לו לקבל את העבודה המוצעת כי אולי מחר יציעו לו עבודה טובה יותר. ואם בכל זאת נצליח לשכנע אותו לעבוד, יחוש כאב בגבו. נרפא את גבו, יחוש בראשו. נרפא את ראשו, יסתכסך עם חבריו לעבודה. נפייס ביניהם – ייפגע מהתנהגותו של המנהל. וכן תמיד יהיו דברים שיפריעו לו לעבוד. כללו של דבר, הבעיה היא שהוא לא רוצה לעבוד.

פורסם בקטגוריה א - מעלת העם והארץ | כתיבת תגובה

ח – ישוב הארץ כביטוי לגאולה

כל כך חשובה מצוות ישוב הארץ עד שבקיומה תלוי מצבו של עם ישראל. בחורבן הארץ נחרב העם, ובקיבוץ הגלויות ובניין הארץ נבנה העם, ומתוך כך דבר ה' מתגלה בעולם.[3]

דברים אלו מפורשים בתורה ובנביאים, שחורבן הארץ וגלות ישראל הם הביטוי החריף ביותר לעונש האלוקי, כמו שאנו אומרים בכל יום בפרשת 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-יז): "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ… הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם". וכן נאמר (שם כט, כא-כז): "וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב, כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם, עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת, מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה. וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹוהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה". והגאולה היא (שם ל, ג-ה): "וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".

וכן נאמר בירמיהו (כב, ח-ט) על החורבן: "וְעָבְרוּ גּוֹיִם רַבִּים עַל הָעִיר הַזֹּאת וְאָמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָעִיר הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלוֹהֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּעַבְדוּם" (וכן במלכים א' ט, ח-ט).

וכן נאמר בנביאים על הגאולה: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל לו, כד). "וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם" (ישעיהו סה, כא). "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ" (ירמיהו לא, ד). "וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ" (יחזקאל לו, לד-לה). "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹוהֶיךָ" (עמוס ט, יד-טו). אלו דוגמאות מעטות למקומה של הארץ בנביאים.

וכן אמרו חכמים: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים פח, א). וכן אמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". ופרש רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".


[3]. באר רבי צדוק הכהן מלובלין, שאין זה מקרה שכל השבחים המופלגים על ארץ ישראל וחיבתה מובאים בסוף מסכת כתובות. שכן כל מסכת כתובות עוסקת בחיזוק הקשר והאהבה שבין בני הזוג – האיש והאשה. ומתוך כך עוסקת המסכת בסופה בקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל, שיש בו דמיון לקשר שבין איש לאשה, וכמו שנאמר (ישעיהו סב, ד-ה): "לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל. כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ". הגלות היא ריחוק שבין הקב"ה לכנסת ישראל, והחזרה לארץ היא החזרה לבית הכלולות של כנסת ישראל עם הקב"ה. לעומת זאת במסכת גיטין (נה,ב – נח,א) מובאים דברי חכמים על החורבן שהוביל לגלות.

פורסם בקטגוריה א - מעלת העם והארץ | כתיבת תגובה

ט – ברית מילה וירושת הארץ

יש קשר מיוחד בין מצוות ברית מילה למצוות ישוב הארץ. שתיהן מבטאות את החזון המיוחד של עם ישראל – לגלות את הקדושה בתוך המציאות הארצית, הגשמית. עולם החומר מטבעו אטום לקליטת הרעיונות הרוחניים, וזה עניינה של ברית המילה, להסיר את הערלה, שמבטאת את האטימות של החומריות, ולאפשר לחומר להיות שותף בגילוי הרעיונות הרוחניים. והמקום שבו ניתן לגלות את הקדושה בתוך החיים הממשיים הוא ארץ ישראל.

וכך מצינו שבשעה שהעלה הקב"ה את אברהם אבינו ממדרגה של צדיק פרטי למדרגה של צדיק כללי, וכרת עמו ברית שלא רק הוא יהיה קשור לה', אלא תצא ממנו אומה שלימה שתגלה את דבר ה' לדורות עולם – הבטיח לו את הארץ וציווה אותו על ברית המילה, החתומה בבשרו ומקדשתו. שנאמר (בראשית יז, ז-יא): "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלוֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹהִים. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם".

זהו שאמרו חכמים (שם בר"ר מו, ט): "אם מקיימים בניך את המילה – הם נכנסים לארץ, ואם לאו – אין נכנסים לארץ". ולכן נצטווה יהושע למול את ישראל לפני תחילת כיבוש הארץ, שנאמר (יהושע ה, ב): "בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ: עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית". כי באותם ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר בעוון חטא המרגלים לא מלו עצמם. אבל כשנכנסו לארץ אמר להם יהושע: "מה אתם סבורים שאתם נכנסים לארץ ערלים? כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ וגו' על מנת וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר" (בר"ר מו, ט). [4]

עובדה היסטורית מעניינת היא, שעם שבניו אינם נימולים אינו מסוגל להשתקע בארץ ישראל. וכך אמרו חז"ל (זוהר ח"ב כג, א): כל מי שנימול – יכול לנחול את הארץ. עוד אמרו, עתידים בני ישמעאל לשלוט על הארץ הקדושה זמן רב, בשעה שתהיה ריקה ושוממה, וזאת מפני שישמעאל נימול, והם יעכבו את בני ישראל מלשוב למקומם. אבל מפני שהמילה שלהם ריקה בלי שלמות (הם אינם מלים ביום השמיני, וגם אינם פורעים את העור הדק, וכל המל ואינו פורע כאילו לא מל), לכן גם הארץ תהיה תחתיהם ריקה ושוממה. וסוף שיזכו בה ישראל שמילתם שלימה (עי' זוהר ח"ב לב, א).


[4]. על שתי המצוות אמרו חכמים שהן שקולות כנגד כל המצוות, על ישיבת ארץ ישראל בתוספתא ע"ז ד, ג; ספרי ראה נג. ועל מילה בנדרים לב, א. אולם כפי שיבואר להלן ג, ו, מבחינה הלכתית מעמדה של ארץ ישראל חשוב יותר, שדוחים שבות בשבת בשביל ישוב הארץ, ואין דוחים שבות בשבת בשביל מילה.

פורסם בקטגוריה א - מעלת העם והארץ | כתיבת תגובה

י – שבת והארץ

מצינו קשר מיוחד בין מצוות השבת וארץ ישראל. השבת היא הזמן המקודש, וארץ ישראל היא המקום המקודש, ועם ישראל הוא העם המקודש. ואין הקדושה הזו לעצמה, אלא מקדושת יום השבת נשפע שפע של ברכה לכל ימי השבוע (זוהר ח"ב פח, א), ומקדושת הארץ מתברך כל העולם (עי' תענית י, א), ומקדושת ישראל מתברכים כל הגויים, שנאמר (בראשית כב, יח): "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

המספר שבע רומז לקדושה שקיימת בתוך הטבע, שכן ששת ימי השבוע רומזים לששת הצדדים שבכל דבר גשמי – ארבע רוחות, מעלה ומטה. והשבת היא הפנימיות של ששת הצדדים. ולכן העולם נברא בשישה ימים, ובאה שבת לתת את המשמעות הפנימית של העולם (מהר"ל). וזה גם עניינה של ארץ ישראל, לגלות את הקדושה בתוך המציאות הגשמית.

כדי לעמוד על קדושת הארץ צריכים לשמור את השבת. וכפי שאמרו חכמים (בר"ר מו, ט): "אם מקבלים בניך את השבת – הם נכנסין לארץ, ואם לאו – אינם נכנסין". כי בשבת כל יחיד ויחיד מישראל משתחרר משעבוד המלאכה, ומתקשר לזיכרון בריאת העולם ויציאת מצרים, ומתוך כך יכול להבין את ערכה של ארץ ישראל – לגלות את דבר ה' בעולם.

לכן אפילו בניית המקום המקודש ביותר – בית המקדש, אינו דוחה שבת (יבמות ו, א). למדו זאת חכמים מהפסוק (ויקרא יט, ל): "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'". מתוך קדושת השבת אנו מגיעים להבנת ערך המקדש, ולכן אין בניית המקדש דוחה שבת. נמצא שבזכות שמירת השבת אנו יכולים לעמוד על קדושת המקום, ועל ידי כך הארץ תתקיים בידינו.[5]


[5]. אמנם מלחמת מצווה דוחה שבת, שנאמר (דברים כ, כ): "עַד רִדְתָּהּ", אפילו בשבת (שבת יט, א). וכן יריחו נכבשה בשבת (ירושלמי שבת פ"א ה"ח). אבל בניין הארץ אינו דוחה שבת, זולת בשבות של אמירה לגוי, שהקילו לקנות בית מגוי בשבת משום ישוב הארץ (שו"ע או"ח שז, ה).

פורסם בקטגוריה א - מעלת העם והארץ | כתיבת תגובה

 יא – קדושת הארץ ושנת השמיטה

מצוות השמיטה והיובל מבטאות את קדושתה של ארץ ישראל. אחת לשבע שנים חלה שנת השמיטה, והפירות הגדלים באותה שנה בארץ ישראל – קדושים ומופקרים לכל, ועניים ועשירים רשאים לאכול מהם בשווה. ובשנת היובל, לאחר שבע שמיטות, בשנת החמישים, לא רק הפירות מקודשים ומופקרים לכל, אלא גם השדות שנמכרו במשך חמישים שנה חוזרות לבעליהן, והעבדים שנמכרו יוצאים לחירות. כמו ששבת מגלה את הקדושה של כל השבוע בחיי היחיד, כך השמיטה והיובל מגלים את הקדושה בחיי הכלל (עי' בהקדמת מרן הרב ל'שבת הארץ').

על ידי השמיטה והיובל אנו נזכרים שכל הארץ היא של ה', וכל בני ישראל הם בניו, ועל כן ראוי להם שיהיו בני חורין. אבל כשישראל אינם שומרים שמיטה ויובל, הם מטמאים את הארץ בכך שהם מנצלים את אדמתה לצורך ממונם בלי לזכור את ייעודה, והארץ מקיאה אותם מעליה. וכפי שאמרו חכמים (מדרש אגדה לויקרא כו, לד): "אמר הקב"ה: זִרְעוּ שש והשמיטו שביעית, כדי שתדעו שהארץ שלי ואני נתתיה לכם מורשה, שנאמר (ויקרא כג, י): כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, לא בחרבך ולא בקשתך, אלא אני נותן אותה לכם. והם לא עשו כן, אלא חטאו ולא שבתו שמיטות ויובלות, וגרמו להם גלות, שנאמר: כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת". וכן אמרו חכמים (שבת לג, א), שבעוון שמיטה ויובל באה גלות לעולם. וכיוון שלא שמרו ישראל שבעים שנה של שמיטה ויובל, גלו שבעים שנה לבבל (רש"י לויקרא כו, לה).

ובהיותנו בגלות, בעל כורחנו לא נוכל לעבוד באדמת הקודש, וממילא לא נשתמש בה יותר כארץ חול, אז תלך הארץ ותיטהר, ובתוך כך הזיכרונות המקודשים יחזרו להציף את לבבות ישראל, ושוב יהיה היחס אליה כאל מקום מקודש, ובזכות זה נחזור לארץ. וכמו שנאמר: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו, לד-לה). "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם…" (שם מג). "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹוהִים אֲנִי ה'" (שם מה). נבואה זו אכן התקיימה, כאשר לאחר שבעים שנות גלות בבל, החלו ישראל לשוב לארץ: "לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה" (דברי הימים ב' לו, כא).

פורסם בקטגוריה א - מעלת העם והארץ | כתיבת תגובה

יב – חירות בארץ – תפילין ושחרור עבדים

כשעם ישראל נמצא בארצו, יכולה הנשמה להתגלות, כי הצד הארצי והחומרי של ארץ ישראל אינו חוסם את הנשמה מלהתגלות. ועל ידי גילוי הנשמה נעשים כל בני ישראל בני חורין. שכל זמן שהחומרנות עיקר – העניים משועבדים לעשירים והחלשים לחזקים, והעשירים והחזקים משועבדים לתאוותיהם. וכאשר הנשמה מתגלה – תכונת החירות הפנימית של ישראל מתגלה, שישראל עבדים לה' ולא לשום נברא אחר. כמו שנאמר (ויקרא כה, נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". ולכן אין בישראל עבדות עולם, אלא בשנת החמישים, היא שנת היובל, משחררים את כל העבדים, וכל הנחלות שנמכרו חוזרות לבעליהן. בכך מתגלה הערך העצמי שבכל יהודי, שיש לו חלק בארץ ישראל ואינו יכול להיות עבד עולם, מפני שביסודו הוא בן חורין.

על כן מצוות שחרור עבדים גורלית לקיומנו בארץ ישראל. עבד רגיל משתחרר לאחר שש שנים, ועבד נרצע – ביובל. וזה היה אחד העוונות שבעטיים בא מלך בבל על ירושלים, לצור עליה ולהחריבה. וכשראו שרי ירושלים כי כלתה אליהם הרעה, שמעו בקול תוכחתו של ירמיהו ושחררו את עבדיהם. ונעשה להם נס, ומלך בבל הפסיק את המצור מעל ירושלים והלך להילחם במצרים. אולם הם שבו לרשעותם וחזרו לשעבד את עבדיהם, וחזר מלך בבל לצור על ירושלים והחריבה (ירמיהו לד).

זה גם יסוד הקשר של מצוות תפילין לנחילת הארץ. גם מצוות התפילין מבטאת את החירות של ישראל, שכן התפילין הן אות לקשר המוחלט שלנו אל הקב"ה. ועל ידי הקשר המוחלט לקב"ה אנו נעשים בני חורין, משוחררים מכל עול אחר שבעולם. ועל כן התפילין הן כמו כתר לישראל. ולכן עניינה של ארץ ישראל מוזכר פעמים רבות בתפילין. בפרשת 'קדש': "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ…" (שמות יג, ה). בפרשת 'והיה כי יביאך': "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ" (שם, יא). פרשת 'והיה אם שמוע' עוסקת כולה בארץ ישראל, שכל השכר והעונש שמוזכר בה ובכל התורה – עיקר קיומו בארץ ישראל. ובפרשת 'שמע' מוזכר עניין האמונה בה' אחד, וכפי שלמדנו (לעיל א-ב) עיקר אמונת האחדות מתגלה בארץ ישראל.

גם מצוות התפילין, כמו מצוות ישוב הארץ, קושרת את הקדושה אל תוך המציאות הגשמית. שכן נצטווינו לכתוב את הפרשיות הקדושות של התפילין על עור בהמה, ומניחים אותן בתוך בתים של עור בהמה, לומר שאפילו הצדדים הבהמיים מקושרים לקדושה. וזהו שאמרו חכמים (קידושין לז, ב): "עשה מצווה זו (תפילין) שבשבילה תיכנס לארץ".

וכמו ארץ ישראל גם התפילין מבטאות את הקשר הסגולי שבין ישראל לה', ועל כן קושרים את התפילין לראש וליד, לבטא בזה שאנו מקושרים ממש אל הייעוד האלוקי. ואמרו חכמים (ברכות ו, א) שאף הקב"ה מניח תפילין, וכתוב בתפילין של הקב"ה: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א' יז, כא).[6]


[6]. כמו על ארץ ישראל גם על מצוות תפילין אמרו חכמים במנחות מג, ב, שהיא שקולה כנגד כל המצוות, שאף היא כארץ ישראל מבטאת את סגולת ישראל, ואף היא באה לקשור את הקדושה לתוך המציאות הגשמית. ובשבועות כט, א, אמרו על מצוות ציצית, שהיא שקולה כנגד כל המצוות. שאף היא כמצוות ישוב הארץ באה לגלות את הקדושה במציאות, שהטלית כמו החומר, והציציות היוצאות ומציצות ממנה רומזות למצוות שמגלות את הקדושה מתוך החומר. וכמו הטלית שעוטפת את האדם הלובש אותה, כך ויותר ארץ ישראל מקיפה את היושב בה.

עוד אמרו חכמים בבבא בתרא ט, א, על מצוות צדקה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכן בירושלמי פאה פ"א ה"א, על גמילות חסדים. וכן מצינו בארץ ישראל מצוות השמיטה ויובל שהן כצדקה וגמילות חסדים כללית. ובגילוי הקדושה בארץ יש גם צד של גמילות חסד לחומריות, שהיא נתרחקה ממקורה האלוקי, ובגילוי הקדושה שבה היא חוזרת להתקשר אל מקורה.

וכן אמרו על מצוות תלמוד תורה שהיא שקולה כנגד כל המצוות (משנה פאה א, א, ועוד מקומות). ויש לה שייכות לארץ ישראל כפי שלמדנו בהלכה ב', שהנבואה תלויה בארץ ישראל, וכן תורה שבעל פה תלויה בארץ ישראל כפי שלמדנו בהלכה ד'.

נמצא ששבע המצוות שאמרו עליהן חכמים שהן שקולות כנגד כל המצוות קשורות ושייכות למצוות ישוב הארץ. להלן ג, ו, יבואר שמבחינה הלכתית ישנו יתרון למצוות ישוב הארץ על שאר המצוות שאמרו שהן שקולות כנגד כל המצוות.

פורסם בקטגוריה א - מעלת העם והארץ | כתיבת תגובה

א – נחלת ראובן וגד וחסרון כוונתם

מתחילה לא התכוון משה רבנו לכבוש את עבר הירדן המזרחי, ולמרות שהוא חלק מארץ ישראל, הכוונה היתה להתנחל תחילה בארץ כנען, שהיא בצד המערבי של הירדן, והיא מקודשת יותר, ומשם להתחזק ולהתפשט אל כל גבולות הארץ. אלא שסיחון ועוג יצאו נגד ישראל למלחמה, וניצחום ישראל וכבשו את ארצם (עי' במדבר כא, כא-לה, ורמב"ן שם כא, ועי' להלן ג, יח).

וכשראו בני ראובן ובני גד, שהיה להם מקנה רב ועצום, ששטחי עבר הירדן המזרחי טובים למקנה, באו לפני משה בבקשה, כי לא יעבירם את הירדן, אלא יתן להם את נחלתם בעבר הירדן המזרחי.

תשובתו של משה רבנו היתה מפתיעה בחומרתה. ראשית הטיח בהם – "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"?! (במדבר לב, ו). עוד הוסיף להאשים אותם, כי הם חוזרים על חטאם של המרגלים שמאסו בארץ ישראל, והניאו את לב העם לבלתי בא אל הארץ, ועוררו חרון אף גדול על ישראל, עד שבעטיים נגזר על כל בני אותו הדור למות במדבר. והנה עתה הם קמים להחטיא שוב את ישראל ולהחלישם שלא יכנסו לארץ, ושמא אף הם יגרמו כמו המרגלים לאסון נורא. והרחיב בדברי תוכחה, בלי לשאול אותם, אם אכן כוונתם שלא להשתתף עם ישראל בכיבוש הארץ (במדבר לב, ז-טו).

לאחר סיום דברי התוכחה של משה, ענו בני ראובן וגד ואמרו, כי אין בכוונתם להשתמט מהמלחמה, אלא יבנו גדרות צאן למקניהם, וערים לטפם, ויצאו חלוצים לפני ישראל לכבוש את כל הארץ. ורק אחר שכל השבטים יסיימו לנחול את נחלתם, יחזרו לארצם שבעבר הירדן המזרחי. לכאורה לאחר הדברים הללו היה צריך משה רבנו להתפייס עמם, ואולי אף להתנצל בפניהם על שחשד בהם. אולם למרות שמשה הסכים שאם אכן יעברו חלוצים לפני ישראל יהיו נקיים מה' ומישראל, היה נראה מדבריו שהוא חושש שלא יקיימו את דבריהם, ולכן חזר לדרוש מהם להתחייב שוב באופן מפורט ובתנאי כפול על התחייבותם להשתתף בכיבוש הארץ.

לכאורה יש לשאול על משה רבנו, מדוע לא הקשיב לבני ראובן וגד עד סוף דבריהם. מדוע התחיל להוכיחם בדברים קשים והאשמות חמורות, בלא לברר תחילה אם הם מוכנים להשתתף בכיבוש הארץ? ומדוע אחר שאמרו לו שהם מוכנים להשתתף בכיבוש הארץ המשיך להתייחס אליהם בחשדנות?

אלא שהיה פגם בסיסי ברצונם לנחול את עבר הירדן המזרחי. סדר הערכים שלהם היה משובש. שהרי לא מפני שהרגישו זיקה פנימית לעבר הירדן, שבו יוכלו להגשים את החזון המיוחד להם, לגילוי שם ה' בעולם, רצו לנחול את עבר הירדן המזרחי. אלא רק מפני שדאגו לממונם רצו לנחול אותו. וידע משה רבנו שכאשר המניע הראשון לישוב הארץ אינו נובע מהערך העליון של מימוש הברית עם הקב"ה וגילוי השכינה בארץ, אחיזתם בארץ תהיה רופפת וח"ו עלולה הארץ שלא להתקיים בידם.[1]

ולכן גם אחר שהתחייבו לצאת חלוצים לפני ישראל עדיין התייחס אליהם משה בחשדנות. כי אמנם אחר שהתחייבו להשתתף בכיבוש הארץ הרשות נתונה להם לנחול את עבר הירדן המזרחי, שאף הוא ארץ ישראל. אלא שאם לא ירוממו את מגמתם, ויכוונו לנחול את הארץ יחד עם כל ישראל לשם גילוי דבר ה' בעולם, לא יוכלו להתקיים.

וכפי שאמרו חז"ל (במד"ר כב, ז), שיש עשירים שאינם מבינים שהעושר הוא מתנת שמים, ונגררים אחר ממונם, ולבסוף נאבדים מהעולם עם ממונם. "וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול, וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר (דה"א ה, כו): וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה. ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם". (כוונת חז"ל "חוץ מארץ ישראל" חוץ מקדושתה העיקרית של הארץ, כמבואר להלן ג, ב; ג, יג).[2]


[1]. הדבר בא לידי ביטוי גם בכך שהקדימו את ממונם למשפחתם, וכך בקשו ממשה: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" (במדבר לב, טז). ואמרו חכמים (רש"י עפ"י תנחומא ז): "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם". ולכן משה תיקנם ואמר: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם" ואח"כ "וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם" (שם כד).

[2]. עוד היתה להם אפשרות לחזור בתשובה, שלאחר סיום כיבוש הארץ, כשחזרו לעבר הירדן, הרגישו שארצם פחות מקודשת, והקימו לעצמם מזבח בעבר הירדן המזרחי. ויהושע בן נון הזהירם שלא יקימו שם מזבח (וזה עיקר ההבדל בין שני עברי הירדן, וכמו שאמרו חז"ל בבמדבר רבה ז, ח: "ארץ כנען כשרה לבית שכינה ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה"). ועל כך אמר להם יהושע (יהושע כב, יט): "וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ וּבַה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אַל תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱלוֹהֵינוּ". אולם גם אז לא חזרו בתשובה, וסופם שגלו ראשונים, ועל זה קרא שלמה (משלי כ, כא): "נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ" (עי' במד"ר כב, ט).

פורסם בקטגוריה ב - קודש וחול בישוב הארץ | כתיבת תגובה

ב – יריחו וכיבושה

העיר הראשונה שכבשו ישראל בארץ כנען היתה יריחו. יריחו מבטאת במידה רבה את תמצית הכנעניות, וכל דובשה של ארץ ישראל בא לידי ביטוי ביריחו. על כן שלח יהושע מרגלים לראות "אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב, א), הרי שהיתה יריחו שקולה כנגד כל ארץ ישראל, וכמו שאמרו חז"ל: "שהיתה קשה כנגד כולם" (ספרי דברים נב), ו"היתה שקולה כנגד כולם" (ילקו"ש יהושע ח).

מתחילה כל העמק שסביב ים המלח היה כגן ה', ועל כן לוט בחר לגור שם. אולם בעקבות חטאי סדום ועמורה, שאהבו את ממונם ובטחו בו עד שנעשו רשעים גמורים, נהפכו סדום ועמורה, והאדמה הטובה הפכה למדבר שומם, והמים המתוקים הפכו למלוחים ששום דג אינו יכול להתקיים בהם. ומכל המקומות הטובים ההם נותרה רק יריחו, פורחת ומשגשגת, נווה מדבר מיוחד במינו, שכל מלכי עולם חפצו ליהנות מפירותיו הטעימים.

אלא שהשפע הגשמי העצום, שהיה ביריחו ובכל ארץ כנען, בלא משקל רוחני כנגדו, עלול לסחוף את האדם אל תאוות חומריות ועבודה זרה. מקורו של השפע העצום הזה בקדושת הארץ, אולם כאשר אין קולטים את שורשו הרוחני של השפע, התאוות הגשמיות גוברות, ואזי נוצר קלקול הרבה יותר גדול. מפני שאין זו חומרנות רגילה אלא חומרנות שמתגברת ומתעצמת על ידי הרוחניות שנעשית לה ככלי שרת. ולכן הכנענים היו מתועבים במעשיהם יותר מכל האומות (ספרא אחרי ט; מהר"ל גבורות ה' פרק ד). וזה מה שקרה לאנשי סדום ועמורה.

 

המגמה של ארץ ישראל לגלות את דבר ה' ברוחניות וגשמיות, ולכן השפע של ארץ ישראל מתבטא ביכולת לקבל בה נבואה ובכך שהארץ זבת חלב ודבש, אולם צריכים זהירות גדולה, שלא להיסחף אחר הגשמיות ולהיפרד מהשורש הרוחני עד אבדון.

תמצית הנטייה הכנענית הנסחפת אחר הגשמיות היתה ביריחו. ועל כן המלחמה נגדה היתה קשה ורוחנית, כוחות של קדושה מול שבע הקליפות הטמאות שהיו בכנען. ועל כן הקיפו את העיר שבע פעמים, שבע הקפות של אמונה, כאשר בראש המחנה ארון ברית ה', ומכוח התקיעה בשופרות והתרועה של כל ישראל לפני ה' – נפלו חומות יריחו ובני ישראל לכדו את העיר. ומכאן נפתחה הדרך לכבוש את כל הארץ.[3]


[3]. עוד לפני כיבוש יריחו הצליחו המרגלים לגרום לחזרתה של רחב הזונה בתשובה והתגיירותה, וכך הניצוץ הקדוש שבקליפת כנען חזר ליהדות. כל זמן שרחב לא הכירה את ישראל הניצוץ הקדוש שבה עורר אותה לחיפושים כבירים. וכיוון שהכירה את העוה"ז בלבד, חיפשה בתוכו, ולפי גודל כוחה גודל חטאיה. אולם מיד כשראתה את המרגלים, הכירה בדרך האמת ואמרה שה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (יהושע ב, יא). ונתעלתה עד שיהושע בן נון נשאה, ויצאו ממנה שמונה נביאים (מגילה יד, ב).

פורסם בקטגוריה ב - קודש וחול בישוב הארץ | כתיבת תגובה

ג – יריחו וירושלים

עתה מובן מדוע גזר יהושע שכל שללה של יריחו יהיה חרם קודש לה' (יהושע ו, יז-יט), כדי שהצעד הראשון של ישראל בארץ יהיה נקי מכל נטייה גשמית, ובכך לקבוע בלבבות שכיבוש הארץ אינו בשביל מגמות חומריות בלבד, אלא בראש ובראשונה לשם בניית המקדש. לכן גם גזר שלא יבנו את יריחו בניין של קבע. "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ, בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" (שם, כו). כל זאת כדי שיריחו העשירה והדשנה לא תהפוך לעיר מתחרה לשילה ולירושלים. וכך נהגו ישראל במשך דורות, שמקצת העולים לרגל היו באים ליריחו, ומשם היו מספקים מזון טוב לעולים לירושלים, וכך דובשה של יריחו היה מסייע לעבודת ה' שבמקדש.[4]

לכן חטאו של עכן, שחמד אדרת שנער וכסף וזהב, היה חמור כל כך, כי הוא פגם במגמה הקדושה של כיבוש הארץ. ורמזו חז"ל שבמעשהו גרם לסדק הראשון שהוביל אח"כ לחורבן הארץ. שכן אותה אדרת שנער היתה שייכת למלך בבל (בר"ר פה, יד). וכך לאחר שנים רבות, כשגברו העוונות, יכול היה אחד מבני בניו, נבוכדנאצר מלך בבל, להחריב את בית המקדש ולהגלות את ישראל. שהוא יכול היה לטעון שכבר מתחילה לא נכנסו ישראל לארץ לשם שמים, אלא ככל הגויים ישראל, ומה כל הגויים נבנים ונחרבים, אף ישראל כך.

באחת התקופות הרעות, שבהן נטו ישראל אחר התאוות ועבדו עבודה זרה, עברו על שבועת יהושע, ובנו את העיר יריחו, והיה בכך ביטוי לנטייתם אחר הגשמיות ולהפניית עורפם לקדושה שבירושלים. "וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו. בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי (שהיה שר האוצר שלו) אֶת יְרִיחֹה, בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (מלכים א' טז, לג-לד).

אפשר לומר שהמציאות של חורבן סדום ועמורה מבטאת את העובדה שעדיין אין ביכולתנו לקדש את החומריות באופן שלם, ולכן אם היו ישראל נכנסים לארץ וכל כיכר הירדן היתה דשנה כגן עדן, היה חשש גדול שיגררו אחר שפע הגשמיות, וישכחו לעלות לירושלים ולבנות בה את בית המקדש.

ולעתיד לבוא, כשהעולם יתוקן, יצא נהר מבית המקדש, והמים אשר בו יתרבו ויגאו, עד אשר יגיעו לים הקדמוני, הוא ים המלח, וירפאו את מימיו, והדגה תרבה בו מאוד והמדבר יחזור להיות כגן עדן. "וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל, לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר, כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה" (יחזקאל מז, יב). וזה יהיה ביטוי לגילוי דבר ה' בשלמות, בשמים ובארץ, באחדות, כמו שנאמר (זכריה יד, ט): "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".


[4]. עוד אפשר לעמוד על הקשר המיוחד בין ירושלים ליריחו, ממה שאמרו חז"ל (יומא לט, ב), שקול פתיחת דלתות ההיכל שבירושלים היה נשמע ביריחו, והעיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת שבירושלים. ואף הנשים שביריחו לא היו צריכות להתבשם מריח הקטורת. ופרש הראב"ד על משנה תמיד פ"ג, שזה היה עניין מיוחד ביריחו שהיה לה קשר מיוחד ניסי עם ירושלים, אבל מקומות אחרים שהיו קרובים יותר לא שמעו את קול הדלתות ולא הריחו את הקטורת.

פורסם בקטגוריה ב - קודש וחול בישוב הארץ | כתיבת תגובה

ד – תגובת שמואל הנביא לבקשת המלך

שמואל הנביא נחשב לגדול נביאי ישראל אחר משה רבנו. אמרו חכמים (תענית ה, ב) שמבחינה מסוימת שמואל היה שקול כנגד משה ואהרן, שנאמר (תהלים צט, ו): "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ". שעל ידי משה ואהרן נתגלתה הנהגת ה' בחיים הרוחניים שהיו לישראל במדבר, ואילו שמואל המשיך לגלות את דבר ה' בחיים הארץ ישראליים. מכוח פעולתו הכבירה של שמואל, שהיה סובב בערי ישראל, ומלמד תורה במסירות נפש שאין דומה לה, התעורר העם לחזור בתשובה, התפשטה ברכה גדולה, ולאחר שנים ארוכות שהפלשתים שעבדו את ישראל, מכוח הנהגתו של שמואל גברו ישראל על הפלשתים והכניעום והשיבו את הערים אשר לקחו מישראל, ולא הוסיפו עוד הפלשתים לבא בגבול ישראל כל ימי שמואל (שמואל א' פרק ז).

ויהי כי זקן שמואל, ובניו לא הלכו בדרכיו, ויתקבצו כל זקני ישראל ויאמרו אל שמואל: "הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ, עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם". תגובתו של שמואל היתה קשה – "וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ, וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמַּה עֹשִׂים גַּם לָךְ. וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א' ח, ד-ט).

ואכן שמואל מזהירם מפני העוצמה הרבה שניתנת ביד המלך, שעלולה להביא את המלכות לעריצות ושחיתות, עד שהעם יזעק אל ה' שיצילם מידי המלך. "וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" (שם ח, יט-כ). שמואל עדיין קיווה שה' ימנע את העם מלבחור מלך, אולם ה' אמר לו שמע בקולם, ושמואל התחיל בתהליך בחירת המלך, שבסופו נבחר שאול שנחבא אל הכלים מפני ענוותנותו. "וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה' כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם, וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ: יְחִי הַמֶּלֶךְ" (שם י, כג-כד). אולם היו בני בְלִיַּעַל שבזו לו, ולא הביאו לו מנחה, מפני שהיה צנוע מידי לטעמם.

לימים בא נחש העמוני לשעבד את תושבי 'יבש גלעד', ושאול הזעיק את העם, וניהל נגדו מלחמה מוצלחת, והעם התמלא הערצה לשאול מלכו. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה. וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל, וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל, וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה', וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד".

ופתאום, בתוך השמחה הגדולה, התפרץ שמואל הנביא בדברים קשים ונוראים. בתחילה פנה לעם ואמר: אתם בקשתם מלך, והנה שמעתי בקולכם ואמליך לכם מלך. ואני התהלכתי לפניכם מנעורי ועד היום הזה, אִמרו לי לפני ה' ולפני מלככם: האם במשך כל הימים הללו קיבלתי אי פעם מאחד מכם טובת הנאה על שירותי המסור אתכם?! האם לקחתי מאחד מכם שוחד?! האם עשקתי מישהו מכם?! ויענו כולם: חס ושלום! לא עשקתנו ולא לקחת מיד איש מאומה. אז התחיל שמואל לומר להם דברי תוכחה קשים, איך תמיד ה' גמל עמהם חסד, והם פעם אחר פעם זנו אחרי אלהים אחרים. וכשבאה עליהם פורענות בעקבות חטאיהם, היו חוזרים וצועקים אל ה', וה' היה מצילם. ופתאום עכשיו הם שמחים במלך שבחרו, כאילו בזכותו ניצלו מאויביהם. והמשיך להזהירם, שאם ייראו את ה' באמת ויעבדוהו, יתקיימו הם ומלכם, אבל אם לא ישמעו בקול ה', תהיה יד ה' בהם ובמלכם. ולא נחה דעתו עד שאמר, הלא זמן קציר חיטים היום, אקרא אל ה' שיתן קולות ומטר, כדי שתראו עד היכן הגיעה רעתכם בבקשכם מלך.

"וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל ה', וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה' וְאֶת שְׁמוּאֵל. וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱלוֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ, אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם. וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה. כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם. גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. אַךְ יְראוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל עִמָּכֶם. וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ – גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ" (שם יב, יח-כה).

לכאורה יש לשאול, מדוע פתאום שמואל התרעם כנגדם, הרי כבר הסכים למנות להם מלך, ומדוע חזר להוכיחם בדברים קשים? אלא שהוא ידע, שהואיל ומגמתם בבקשת מלך לא היתה לשם שמים, סופה של המלכות שתיחרב וישראל יגלו מעל אדמתם. כי כך הוא טבעו של כל דבר גשמי, שלבסוף הוא מתכלה, ורק ישראל חיים וקיימים מפני ששורשם רוחני. וכיוון שבקשתם את המלך נבעה ממניעים גשמיים בלבד, בסוף הכל ייחרב. על כך הצטער כל כך שמואל. וכדי למנוע את האסון העלול לבוא כיוון שמואל את תוכחתו.

 

אכן מלכות שאול נפלה. אולם שמואל בשליחות ה' מינה למלך את רעו הטוב ממנו, את דוד, וציווה אותו להכין את בניין המקדש, כדי לקבוע בישראל את מעמד הקודש שהוא מעל לכל. ודוד השתדל לתקן את הפגם, ולכן לא הרגיש בנוח כאשר גר בבית ארזים ואילו ארון האלוהים נותר בתוך משכן יריעות. אבל הנביא אמר לו בשם ה', כי אמנם ישראל לא נהגו כראוי שהשתהו בבניין המקדש, אולם מנגד אין לבנות את בית המקדש בחופזה, ועל כן בנו אשר ימשיך את מלכותו יבנה את בית המקדש (שמואל ב' פרק ז).

שלמה המלך מילא את צוואת אביו ובנה את בית המקדש. ואף הקדים והזדרז להשלים את בית ה' בשבע שנים, ואילו את ארמונו סיים בשלוש עשרה שנה. והיתה לכך משמעות רבה, מפני שארמון המלך כלל בתוכו את כל מרכיבי השלטון, כמו בימינו משרדי הממשלה והכנסת גם יחד. ושלמה הקדים לסיים את בניית בית המקדש, ללמד את העם כולו, כי המקדש קודם למלכות.

ואע"פ כן, הפגם הראשוני לא תוקן לגמרי, החשש של שמואל התקיים, המגמה הראשונה של בקשת המלך ככל העמים גברה, עבודת ה' לא תפשה את המקום המרכזי בחיי העם והמלכות, העוונות גברו והמלכות הסתאבה, עד שנחרב הבית ונחרבה הארץ וישראל גלו מאדמתם. ורק המורשת הרוחנית של הנביאים והמלכים הצדיקים נותרה בלבבות.

פורסם בקטגוריה ב - קודש וחול בישוב הארץ | כתיבת תגובה

ה – שכרם של מיישבי הארץ – עמרי ואחאב

בוא וראה כמה גדולה מעלתה של מצוות ישוב הארץ, שאפילו רשעים שעוסקים בבניינה זוכים לשכר. וכפי שאמר תנא דבי אליהו (אליהו רבה פרק ט'): "פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים לפני החכמים, שאלתי להם: מפני מה נשתנה עמרי המלך, שכל המלכים שלפניו לא זכו להושיב את בניהם תחתיהם על כסא מלכותם, ואילו עמרי זכה להושיב שלושה מלכים מזרעו על כסאו? אמרו לי: לא שמענו. אמרתי להם: רבותי, עמרי זכה להושיב שלושה מלכים על כסאו, משום שבנה עיר גדולה בארץ ישראל".

כלומר, למרות שעמרי המלך עשה הרע בעיני ה' יותר מכל אשר לפניו (מלכים א' טז, כה), זכות מצוות ישוב הארץ עמדה לו ולזרעו, ובזכותה העמיד שלושה מלכים מזרעו על כסא מלכותו, מה שלא זכו לו שאר מלכי ישראל. וכל זה למרות שלא בנה את העיר מתוך כוונות טהורות של ישוב הארץ, אלא היו לו מניעים אישיים לבצר את מעמד מלכותו. שכך אמר עמרי, כשם שירושלים למלכי יהודה כך תהא שומרון למלכי ישראל. מכאן נלמד עד כמה גדולה מעלתה של מצוות ישוב הארץ, שלמרות שהיה פגם משמעותי במניע של עמרי בבניית העיר שומרון, כיוון שבפועל יישב את הארץ, זכה להעמיד שלושה מלכים מזרעו על כסאו (אחאב בנו, אחזיהו בן אחאב, יורם בן אחאב).

מצוות ישוב הארץ קשורה עם אחדות העם, ובימי אחאב נעשה שלום בין מלכות יהודה למלכות ישראל, ויהורם בן יהושפט מלך יהודה התחתן עם בת אחאב, ומלך יהודה ומלך ישראל היו יוצאים יחד למלחמה נגד אויביהם (מלכים א' כב). וכן אמרו חז"ל, שדורו של אחאב היו עובדי עבודה זרה, ואע"פ כן היו יוצאים למלחמה ומנצחים, מפני שלא היו מספרים לשון הרע. ואילו דורו של שאול היו בני תורה, ואע"פ כן היו יוצאים למלחמה ונופלים, מפני שהיו בהם מספרי לשון הרע (דברים רבה ה, י; ירושלמי פאה א, א). וכן מובא בספרי (במדבר פיסקא מב): "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהם, כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם, שנאמר (הושע ד, יז): חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ, אבל משנחלקו מה נאמר בהם (שם י, ב): חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ".

וכן מצינו שאחאב כיבד את התורה. כלומר אע"פ שהיה חוטא ועבר על כל העבירות שבתורה,[5] מתוך רגש לאומי כיבד את התורה. וכן מסופר שכאשר בן הדד מלך ארם גבר עליו וצר על שומרון, תבע ממנו לתת לו את כספו וזהבו ואת נשיו וילדיו. ואחאב שחשב שאבדו סיכוייו לנצח בקרב, נכנע והסכים לתת את כל השייך לו באופן אישי למלך ארם. אולם כאשר הוסיף בן הדד לדרוש את מחמד עיניו, וביארו חכמים (סנהדרין קב, ב) שכוונתו היתה לספר התורה, לא הסכים. הכבוד הלאומי שהתבטא בכבוד ספר התורה שהוא נכס לאומי מקודש, היה יקר בעיניו כל כך עד שהעדיף לצאת לקרב אבוד, ובלבד שלא ישפיל את כבוד ישראל במסירת ספר התורה בידי האויב. וכיוון שזו היתה החלטה גורלית, שרבים היו עלולים למות בעטיה, לא רצה להחליט על כך לבדו והתייעץ עם הזקנים, ואף הם חיזקוהו בהחלטתו שלא להיכנע ולהשפיל את כבוד ישראל. ויבוא נביא בשם ה' לייעץ לאחאב כיצד לנצח. ויצאו בני ישראל ויכו בארם מכה גדולה. ויבוא הנביא בשם ה' להזהירו כי בשנה הבאה יבוא שוב בן הדד כנגדו למלחמה. ואחאב הכין את צבאו כראוי למלחמה, וישראל חזרו וניצחו את ארם (מלכים א' כ, א-ל).


[5]. ע"ע בסנהדרין קיג, א, שאחר שחיאל אוהבו של אחאב בנה עיר וקרא לה יריחו, וקבר את בניו, התרעם אחאב על עונשו של חיאל, ואמר בחוצפה כי הוא עצמו עבד עבודה זרה בכל מקום ובכל זאת יורד גשם. ואז נשבע אליהו שלא ירד טל ומטר.

פורסם בקטגוריה ב - קודש וחול בישוב הארץ | כתיבת תגובה

ו – בלא אמונה גם אהבת הארץ והעם בטלה

אולם צריך לדעת, שזכות מצוות ישוב הארץ והאחדות הנובעת מתוך רגש לאומי, אינן יכולות לעמוד לעד. וכיוון שעמרי חטא בעבודה זרה, ובנו אחאב עוד הוסיף לחטוא יותר מכל מלכי ישראל אשר לפניו (מלכים א' טז, ל-לג; כא, כה), וכן עשו שני בניו, גם היחס שלהם לעם ולארץ הלך ונחלש, עד שבאה עליהם לבסוף הפורענות.

כך קרה לאחאב, שבעקבות ריחוקו מה' ומהתורה, נחלש גם בעמדתו הלאומית. ולאחר שהצליח לנצח בחסדי ה' את ארם, במקום להרוג את בן הדד כפי אשר זמם לעשות לישראל, ריחם עליו והעלהו למרכבתו וכרת עמו ברית ושלחו לנפשו. ויבוא הנביא "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה': יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ" (שם כ, מב). וכך היה, לאחר שנים ספורות נהרג אחאב במלחמה נגד ארם (שם כב, לד-לח).

עזיבת ה' גם גרמה להידרדרות מוסרית, שבאה לידי ביטוי חריף ביחסו של אחאב לנבות היזרעאלי. אחאב חמד את כרמו, וכשנבות לא הסכים למוכרו לו, בעצת אשתו המרשעת איזבל הובאו עדי שקר שהעידו כנגד נבות שמרד במלך. בעקבות עדותם נבות הוצא להורג ואחאב ירש את כרמו. ויצווה ה' את אליהו הנביא: "קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?! וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה" (מלכים א' כא, יז-יט).

שורש הפורענות של בית עמרי התחיל בנטייתם אחר עבודה זרה. ואחאב עוד הוסיף לחטוא יותר מכל המלכים אשר לפניו, עזב את התורה והמצוות, נטה אחר עבודה זרה, לקח לאשה את איזבל בת אתבעל מלך צידונים, הקים לבעל מקדש ומזבח בשומרון והרס את מזבחות ה' (שם טז). כשעמדו נביאי ה' להוכיחו, רצחם נפש, עד שרק אליהו הנביא נותר לבדו מכל נביאי ה' (שם יט, י). אז נגזרה על בית אחאב גזרה קשה ונוראה, וכמו שאמר ה' לאליהו הנביא: "שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע" (שם יט, טו-יז). אלא שכל זמן שעדיין עמדה להם זכות ישוב הארץ והאחריות הלאומית, נצחו במלחמות, ועדיין היו יכולים לשוב בתשובה ולבטל את הגזירה שריחפה מעליהם. אך הם לא חזרו בתשובה, ובמשך הזמן גם יחסם לעם ולארץ הלך ונחלש, והפורענות הנוראה שנגזרה עליהם נתקיימה.

בתחילה חזאל מלך ארם החל להכות את יהורם בן אחאב (מלכים ב' ח, כח). לאחר מכן אלישע הנביא שלח את אחד מבני הנביאים למשוח את יהוא למלך, וציווהו בשם ה' למרוד ביהורם בן אחאב, ולהכות ולאבד את כל בית אחאב (שם ט, ו-י). וימרוד יהוא ביהורם בן אחאב, "וַיַּךְ אֶת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן עַד הִשְׁמִידוֹ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּהוּ" (שם י, יז).

פורסם בקטגוריה ב - קודש וחול בישוב הארץ | כתיבת תגובה

ז – העליות בדורות האחרונים

במשך כל שנות הגלות, המשיכו ישראל לכסוף לארצם. המיוחדים שבין גדולי הדורות, כדוגמת ר' יהודה הלוי, הרמב"ם והרמב"ן, אף קיימו בעצמם את המצווה ועלו לארץ. אולם עדיין לא הגיעה השעה שיפקוד ה' את עמו, וגם ישראל לא חזרו בתשובה ולא השתדלו כראוי לעלות לארץ, וממילא הישוב היהודי בארץ לא הצליח להתחזק ולהתבסס.

לפני יותר ממאתיים שנה, החלה התעוררות מחודשת לעלייה לארץ. התנוצצות מוקדמת התרחשה בעליית רבי חיים בן עטר, גדול הרבנים במרוקו, בעל פירוש 'אור החיים' לתורה, שהזכיר במפורש, כי יש בעלייה זו משום ירושת הארץ וקירוב הגאולה (ועי' גם בפירושו לויקרא כה, כה). לאחר מכן, בשנת תקל"ז (1777) עלה גדול תלמידי המגיד ממזריטש, האדמו"ר רבי מנחם מנדל מויטבסק לארץ, ועמו שלוש מאות עולים. אז הונח היסוד לקהילות החסידים בארץ.

אולם מי שדיבר באופן המפורש ביותר על העלייה לארץ ובניינה, היה הגאון רבי אליהו מווילנא. תלמידיו סיפרו שפעמים רבות היה מדבר עמהם בסערת נפש, כי רק על ידי קיבוץ הגלויות ובניין הארץ תוחש הגאולה, ורק על ידי בניין הארץ נינצל מהייסורים הנוראים של חבלי משיח. כפי הנראה צפה הגר"א בעיני רוחו את העלול לבא על יהדות אירופה. אף הוא עצמו יצא בדרכו לארץ, וגם נפרד מבני ביתו באגרת צוואה, אולם מן השמים הורו לו לחזור וחזר. אך את תלמידיו המשיך לעודד לעלות לארץ ולבנותה.

בשנת תקס"ט (1809), כעשר שנים אחר פטירת הגר"א, עלתה הקבוצה הראשונה של תלמידיו לצפת, בראשם רבי מנחם מנדל משקלוב. כשנתיים אחריו עלה רבי ישראל משקלוב, בעל ספר 'פאת השולחן'. עמהם היה רבי הלל משקלוב, ועוד גדולי תורה ומעש. במשך הזמן רבים מהם עברו לגור בירושלים. צרות איומות פקדום, אולם הם התחזקו בדברי רבם הגדול על חשיבות מצוות ישוב הארץ. וכך מדור לדור הלכו והתרבו והתבססו בארץ, ומהם נוסד עיקר 'הישוב הישן' האשכנזי בארץ, ומכוחם נבנו שכונות ירושלים הראשונות שמחוץ לחומה, ומהם יצאו מקימי 'הישוב החדש', כדוגמת: 'פתח תקווה'. מכמה מאות של יהודים צדיקים שעלו לארץ במסירות נפש שאין דומה לה, במשך פחות ממאה שנה נתרבו לעשרות אלפים. אולם לא זכינו שהמוני בית ישראל ילכו בעקבותיהם, וצרות הגלות הלכו וגברו.

כחמישים שנה אחר התעוררות תלמידי הגר"א, קמו רבי צבי הירש קלישר, ורבי אליהו גוטמכר, שניים מגדולי הדור, תלמידי רבי עקיבא איגר, והחלו לעודד עליית המונים לצורך בניין הממלכה היהודית בארץ ישראל. בעקבות דבריהם התרבו העולים לארץ. אבל עדיין היינו רחוקים מהשגת המטרה הכללית, וצרות הגלות הלכו וגברו, האנטישמיות התעצמה וגם תהליך עזיבת הדת הואץ ויהודים רבים החלו להתבולל בגולה.

כמה עשרות שנים אח"כ התעוררו כמה מגדולי ישראל ממזרח אירופה, וביניהם רבי שמואל מוהליבר, רבי מרדכי עלישברג וראש ישיבת וולוז'ין רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), לעודד עלייה לארץ במסגרת תנועת 'חיבת ציון'. באותה תקופה כבר התרבו היהודים שעזבו את דרך התורה והמצוות. ואותם הגדולים הסכימו לחבור עם מנהיגי ציבור שלא הקפידו בשמירת מצוות למען מטרת ישוב הארץ. בעקבות פעולתם התעוררה העלייה המכונה 'הראשונה' (משנת תרמ"ב ואילך – 1882). רוב העולים אז היו שומרי מצוות, אך היו רחוקים מרמתם של תלמידי הגר"א, שהיו גאונים וצדיקים. אמנם גם בין העולים אז היו תלמידי חכמים חשובים, כדוגמת רבי מרדכי גימפל יפה (דודו זקנו של הרב קוק) שהצטרף למושבת יהוד והיה לרבה. ואף שבזכות העלייה הזו היישוב הלך וגדל, עדיין המוני בית ישראל לא נענו לקריאה לשוב לציון.

האנטישמיות באירופה הלכה וגברה, גם מספר היהודים שהפסיקו לשמור תורה ומצוות המשיך לגדול. רבים מהעוזבים קיוו שעם עזיבתם את הדת והתבוללותם בין העמים יסתיימו צרותיהם. אולם האנטישמיות גברה. בקרב מקצת היהודים שניסו להתערות בעמים, התבררה ההכרה, כי האופי היהודי הוא מיוחד ואי אפשר להימלט ממנו, ורק על ידי הקמת מדינה עצמאית יהודית בארץ ישראל ניתן יהיה להציל את היהודים מהאנטישמיות שהלכה והתגברה. כך קמה התנועה הציונית בראשות בנימין זאב הרצל. היו מגדולי ישראל שתמכו בה. לימים הם התארגנו במסגרת תנועת 'המזרחי'. היו בין הגדולים שהתנגדו לתנועה הציונית, בעיקר מפני שחששו שמא המוני העם יגררו אחר אורחות חייהם של מנהיגיה החילונים.

הרעיון הציוני בצירוף האנטישמיות שגברה, עורר קבוצות גדולות יותר של יהודים לתמיכה בעלייה ובהרחבת ההתיישבות ולתביעה להקמת מדינה יהודית. אולם האמת חייבת להיאמר, רוב העם היהודי, בין דתיים ובין חילוניים, לא השתתפו בתנועה הציונית.

רק לאחר השואה, כבר היה ברור לרבים מבני העם היהודי, כי מוכרחים להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. המוני פליטים מאירופה ומארצות ערב עלו לארץ, וכך קמה והתבססה מדינת ישראל.

פורסם בקטגוריה ב - קודש וחול בישוב הארץ | כתיבת תגובה

ח – הכרח השיבה לקודש

דפיקות רבות דפק הקב"ה על דלתה של כנסת ישראל, לעוררה לשוב לארצה. לו היינו זוכים להיענות לקריאתם של הגר"א ותלמידיו, אין לתאר מכמה פוגרומים ופורענויות היינו ניצלים. גם העם היהודי היה נותר קשור יותר לתורה ומצוות, שכן המוני בית ישראל היו רואים בעיניהם איך בזכות הדרכותיה של התורה החיים נבנים כראוי. עזיבת התורה נבעה מתוך תחושה כי הקשור אליה נשאר מאחור. העולם כולו עוסק בהקמת מדינות ומשטרים חדשים, ואילו היהדות עוסקת בהישרדות, בתנאים שהולכים ונעשים קשים משנה לשנה. לו היינו עסוקים בבניין העם והארץ, החזון הגדול של קיבוץ גלויות ובניין הארץ כדברי הנביאים לאור התורה – היה ממלא את הלבבות. כל היהודים המוכשרים שהתבוללו ונתנו את חילם לזרים, במדע, בתרבות, במדינאות ובכלכלה, היו משקיעים את מרצם בארץ, למען עמם ומולדתם. המדינה היהודית היתה קמה מוקדם יותר, לא מלחץ הצרות אלא מתוך מצוות התורה וחזון הנביאים. גם הבעיות עם האוכלוסייה הערבית היו זניחות, כי רק מפני שלא הגענו לכאן בהמונים, נוצר מקום לערבים רבים להגר לארץ בדורות האחרונים.

גם לאחר עלייתם של תלמידי הגר"א, עוד היו לנו הזדמנויות רבות להתעורר. היו שעלו, אבל הרוב המכריע נותר בגלות. רק לאחר השואה התעורר ציבור יהודי גדול לעלייה וישוב הארץ. והארץ נענתה לכל העולים אליה, ונתנה את פירותיה בשפע לבנים השבים מרחוק.

המציאות ההיסטורית הוכיחה, כי אלה שפעלו בדורות האחרונים למען בניינה של ארץ ישראל והצלתו של עם ישראל, בין דתיים ובין חילוניים – זכו לברכה. מן השמים רמזו לנו כי הגיעה השעה לשוב לארץ. מה שנבנה בארץ בדורות האחרונים התקיים ושיגשג, מה שנבנה בחוץ לארץ קרס והתמוטט. נתקיימו דברי הנביא, שהגר"א ותלמידיו הרבו להזכיר: "כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם תִּהְיֶה פְלֵיטָה" (יואל ג, ה). רבים מאלה שהובילו את בניינה של הארץ זכו לגדולה, למרות שלא תמיד עשו זאת לשם שמים, ולעיתים אף העמידו את החלוציות כנגד שמירת התורה והמצוות.

אלא שזכות המצווה היקרה הזו איננה עומדת לעד. בלא אמונה בה' ודבקות בתורה ובמצוות, לא נוכל להמשיך ליישב את הארץ במסירות הראויה ועלולה לבא פורענות. וכפי שהיה מספר מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, על אביו מרן הרב קוק זצ"ל, כי כמה וכמה פעמים שמע אותו אומר בבכייה ממש: "מפחד אני ממה שאמרו חז"ל על שלושה דורות שלפני ביאת הגואל, שעליהם נאמר: שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ". והכוונה, שמתוך חסרון ההתקשרות אל הקודש, מסתאבים והולכים, ומכוח זה באות פורענויות נוראות של חבלי משיח, שנועדו להשיבנו אל המסלול התשובה והגאולה.[6]

אנו תפילה שנזכה להתקשר אל השורש המקודש של ישוב הארץ כפי מגמתם של תלמידי הגר"א וממשיכיהם הרב קלישר וחבריו, ומתוך כך נבנה את מדינתינו לאור הדרכת התורה ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן.


[6]. דברים לב, טו: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". אמרו חכמים (ספרי דברים פיסקא שיח): "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, אלו שלשה דורות שלפני ימות המשיח, שנאמר (ישעיהו ב, ז-ח): וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו, וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו, וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים, לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו". כדי להבין העניין אביא את כל הפרשייה שם מישעיהו ב, ה-יא. "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'… וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו, וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו. וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו. וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם. בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ. עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא".

באגרת קמ"ד, משנת תרס"ח, קרא מרן הרב לשלומי אמוני ישראל, לבנות את הארץ ברוחניות וגשמיות, בשילוב של תורה עם דרך ארץ, שכל עתיד בניין הארץ וצמיחת קרן הישועה תלוי בבניין הארץ מתוך יראת שמים אמיתית. שאם לא כן ישתלטו בעלי "היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגירים של היסתוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הניסיון – (אם) היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון. אבל בה' בטחתי, שלא יתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ה', וכל חפץ בישועת עמו וארץ קדשו, יעמוד על דגלנו, ונתחיל לייסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את הישוב החדש, על בסיס טהרת האמונה, המחוברת עם ששון החיים ודרישת משאלותיהם הצודקות, והיה ה' עמנו, לקומם הריסות עמנו לדור דורים".

פורסם בקטגוריה ב - קודש וחול בישוב הארץ | כתיבת תגובה

א – מצווה לאומית

מצוות ישוב הארץ מורכבת משני חלקים: מצווה כללית ומצווה פרטית. המצווה הכללית מוטלת על כלל ישראל, ועניינה: כיבוש הארץ ויישובה על ידי עם ישראל. המצווה הפרטית מחייבת כל יחיד ויחיד מישראל לגור בארץ ולהשתתף בישובה. תחילה נעסוק בחלק הראשון, היינו במצווה המוטלת על כלל האומה, לכבוש את הארץ, לשלוט בה ולהתיישב בה. וכך כתב הרמב"ן (השמטות לספר המצוות מצווה ד): "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר (במדבר לג, נג-נד): וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ…"

כשנדייק בדבריו נמצא, שישנם שני צדדים במצווה הכללית של ישוב הארץ. האחד שהארץ תהיה תחת שלטון ישראל ולא תחת שלטון זר. אולם בכיבוש הארץ המצווה עדיין לא נשלמת, וצריך להוסיף את הצד השני, שהוא ליישב את כל הארץ בפועל, באופן שלא תישאר שממה. וברור שאין די בהתיישבות עירונית ובבניית בתים בלבד, הואיל וכך יישארו בארץ חלקים שוממים, אלא המצווה היא להפריח את כל שיממות הארץ, באופן שברכתם של המקומות תתגלה באופן המיטבי.

הדגיש הרמב"ן שמצווה זו נוהגת בכל הדורות, שבכל הדורות מצווים ישראל לרשת את הארץ וליישבה ולא רק בעת כיבוש הארץ אחר יציאת מצרים. אלא שבמשך דורות רבים היינו במצב של אונס, כי היינו בגלות, בגופנו ובנפשנו, ולא יכולנו לקיים את המצווה. בחסדי ה', בדורות האחרונים, החל ה' להצמיח את ישועתנו, ומצבנו השתנה ואנו יכולים לקיים את המצווה.[1]


[1]. יסודות אלו באר היטב, בעל פה ובכתב, מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, למשל במאמרו 'למצוות הארץ' (לנתיבות ישראל מהד' בית אל ח"א עמ' קס-קסד), ובאר תחילה את גודל חשיבות המצווה, שהיא היחידה שדוחה 'שבות', שהתירו חכמים לקנות בשבת בית בארץ ישראל מגוי, כמבואר בגיטין ח, ב, וב"ק פ, ב, ובתוספות שם. וזה דבר גדול, שהרי משום חומרת שבת עשו חכמים סייג וגזרו לבטל תקיעת שופר ונטילת לולב כשחל ר"ה ויום ראשון של סוכות בשבת, אע"פ שמדובר במצוות דאורייתא (וכן בפסחים צב, א, ורמב"ם ו, ו). ואילו לצורך ישוב הארץ ביטלו חכמים דבריהם והתירו איסור 'שבות' שמקורו באסמכתא, ולדעת הסמ"ג אמירה לגוי אסורה מהתורה עי"ש. עוד הוסיף כלפי המפקפקים בתוקף חיוב המצווה, שמה שמובא בתוס' כתובות קי, ב, בשם ר' חיים "שאינו נוהג בזמן הזה", כבר קבעו המהרי"ט (יו"ד כח) ועוד הרבה מגדולי רבותינו האחרונים (עי' גליון מהרש"א כתובות שם, וחת"ס יו"ד רלד), שאיזה תלמיד טועה כתבו. ובתשובת הריב"ש שפז כתב, שמצוות ישוב ארץ ישראל אינה מצווה לשעתה אלא מצווה המתקיימת לעולם ומצווה ותועלת לכל ישראל. וכ"כ התשב"ץ ח"ג רפח. והוסיף הרצי"ה שלא ניתן לחלק בין שני צדדי המצווה, היינו השלטון הכללי והישיבה הפרטית, ושתיהן מצוות תמידיות. והוכיח שהמצווה מהתורה, שלא יתכן שחכמים יתירו לקנות בית בארץ ישראל בשבת ולעבור על 'שבות' עבור מצווה דרבנן. ועוד שאמרו על מצוות ישוב הארץ שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ולא יתכן לומר כך על מצווה דרבנן (ואפילו אחר החורבן המצווה דאורייתא שהרי דברי חכמים אלו נאמרו אחר חורבן ביהמ"ק השני). ומה שהרמב"ם לא מנה אותה במניין התרי"ג, אין זה מפני שהיא למטה מערכן של שאר מצוות אלא מפני שהיא למעלה מערכן הרגיל, ולכן אינה נמנית במניינן המפורט, וכפי שהשריש בשורשיו לספר המצוות, שאין ראוי למנות את הציוויים הכוללים כל התורה, וכפי דבריו במצווה קנג. וכן כתב בהרחבה באם הבנים שמחה פ"ג אות ז-י, שהרמב"ם לא מנה את מצוות ישוב הארץ כי היא מצווה כוללת כפי שכתב בשורשיו, וכ"כ עוד רבים. ויש מפרשים שהרמב"ם כלל מצוות ישוב הארץ במצוות אחרות, כמו "הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם" (דברים כ, יז; אבנ"ז יו"ד תנד, ו), במצווה לומר ברכת הארץ בברכת המזון (הרב ישראלי), במצוות מינוי מלך (הרב ליאור), בקידוש החודש (משמיע שלום), באיסור לשוב למצרים (מצוות ה'), באיסור להסגיר עבד אל אדוניו שבחו"ל (הרב עזרא בצרי). ומ"מ ברור שלרמב"ם יש מצווה גדולה לגור בארץ ולשמור עליה, כפי שכתב בהל' מלכים ה, ט-יב, אישות יג, כ, שכופים בן זוג לעלות לארץ, ובהל' עבדים ח, ט. ובהל' ע"ז י, ד, באיסור לא תחנם, ושם ו', באיסור לא ישבו בארצך. ויש אומרים שלרמב"ם זו מצווה דרבנן (רשב"ש ופאת השולחן), ולמגילת אסתר אין לרמב"ם מצווה לעלות כיום לארץ. אולם לא ניתן ליישב שיטות אלו עם דברי חז"ל וההלכות שהזכרנו לעיל. ועי' בספר 'נחלת יעקב' לרב זיסברג עמודים 201-246. ועי' להלן בסוף הספר בהסבר הרב רבינוביץ' בדעת הרמב"ם.

ומ"מ הדעה הרווחת בראשונים ובאחרונים שמצוות ישוב הארץ חלה בזמן הזה, כדברי הרמב"ן והגדרותיו, כמבואר בפת"ש אה"ע עה, ו. וכן היה אומר מו"ר הרצי"ה, שאף פוסק בראשונים ובאחרונים אינו חולק במפורש להלכה על הרמב"ן. (עוד אמר שלא נזכרה בשו"ע שום הלכה בשם ה'מגילת אסתר'). וכ"כ המבי"ט א, קלט; רדב"ז ב, קטו; שו"ת מעיל צדקה כו; שו"ת מהר"ם אלשיך לה, פח; מהרש"ך ג, לה; מהרי"ט ב, כ; של"ה שער האותיות אות ק; החיד"א יוסף אומץ נב; באור הגר"א יו"ד רסז, קסא; פאת השולחן א, ס"ק יד; שו"ת מהר"ם גלאנטי סז; חת"ס יו"ד רלג-רלד; מור וקציעה שו; מהר"ם שיק, ספר חרדים פ"א ממצוות התלויות בארץ; מנחת חינוך (בסוף הספר ממצוות עשה שמנה הרמב"ן ד); שו"ת פני משה א, ה וכז; זרע אברהם נו; פתח הדביר ג, רמח, שדה הארץ אה"ע יא; שו"ת מחזה אברהם ב, הרב קלישר בספרו דרישת ציון, הרב מוהליבר, הרב יצחק אלחנן מקובנא, האדר"ת, חשק שלמה (דבריהם הובאו בספר שיבת ציון), ישועות מלכו יו"ד סו, הנצי"ב, ערוה"ש יו"ד רסז, קכט-קל, נפש חיה, חפץ חיים בספר המצוות הקצר ל"ת קצב, הרב חיים פלאג'י, אור שמח, חזון איש שביעית כד, א, ואגרת קעה, חלקת יעקב ועוד (מתוך 'נחלת יעקב' עמ' 67, עי"ש בעוד מקורות).

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

ב – שותפות היחיד במצווה הכללית

מדרגות מדרגות ישנן בשותפות של כל יחיד ויחיד במצוות ישוב הארץ הכללית. כל יהודי שגר בארץ ישראל שותף במצוות ישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו, אחיזתו של עם ישראל בארצו מתחזקת. ומי שהולך לגור במקומות שוממים יחסית, כנגב וכערבה, יש לו חלק גדול יותר במצוות ישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו הארץ מתיישבת ואינה נעזבת לשממה. וכן המתיישב באזורים שהאזרחים הערבים מאיימים בהם על הריבונות הישראלית, כמו למשל בגליל, יש לו חלק גדול יותר במצווה.

והמתיישב ביהודה ושומרון, מקיים בישיבתו מצווה גדולה יותר, מפני שבישיבתו יש תרומה כפולה: ראשית, בהגברת שלטון ישראל במקומות שהערבים רוצים לגזול מאתנו. שנית, למען הפרחת השממה. וככל שמדובר בישוב הנמצא במקום שומם יותר מיהודים, ושונאינו מתאמצים יותר לכובשו, כך המצווה של הגרים בו גדולה יותר. וכבר אמרו חכמים (ברכות ה, א): ארץ ישראל נקנית בייסורים, ולפי גודל הצער גודל השכר (אבות ה, כג).

מעבר לכך, למדנו שמצוות ישוב הארץ צריכה להתקיים בהדרגה (להלן יג), והמקומות המקודשים ביותר קודמים, ויהודה ושומרון הם המקודשים ביותר, שבהם התגלו הנבואות לאבות ולנביאים, ובהם שכן משכן שילה ובית המקדש שבירושלים, ולכן בהם התאמצו להיאחז תחילה עולי בבל. כיוצא בזה, כאשר נגלה ה' אל יעקב אבינו בבית אל הסמוכה לירושלים, אמר לו (בראשית כח, יג-יד): "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ… וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". הרי שממרכז הארץ צריך להתפשט למרחבי הארץ.

מיוחדת במינה מצוות ישוב הארץ, שבעצם זה שיהודי מתגורר במקום בעל ערך התיישבותי הוא מקיים מצווה. שבכל שאר המצוות צריך לעשות מעשה כדי לקיימן, למשל: להניח תפילין, לתת צדקה, להתפלל, אולם במצוות ישוב הארץ עצם המגורים – מצווה. נמצא שכל מי שזוכה לגור בארץ ישראל ועוד יותר ביישובי יהודה ושומרון, חיי השגרה שלו, כאכילה, שינה ואף כל נשימה ונשימה, הופכים למציאות של מצווה.

אף המתגוררים בחוץ לארץ ותורמים כספים למען ההתיישבות בארץ ישראל, או משתתפים בהשקעות למען פיתוח הכלכלה והמדע בארץ, שותפים במידה מסוימת במצוות ישוב הארץ הכללית, אלא שהם שותפים במצווה בממונם ואינם מקיימים את המצווה בגופם. וכן תושבי הארץ שתומכים ביישובי יהודה ושומרון שותפים במצווה הכללית של יישוב אותם המקומות המקודשים, ולפי מידת תמיכתם כך גודל מצוותם.

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

ג – מצוות ישיבתה לפרט

בנוסף למצווה הכללית, שהארץ תהיה בריבונות ישראל, יש מצווה על כל יהודי ויהודי שיגור בארץ ישראל. לפיכך, גם בזמן שהארץ תהיה כולה ביד ישראל והמוני יהודים ימלאוה, מנהר מצרים ועד נהר פרת, עדיין תהיה מצווה על כל יהודי לגור בארץ. וגם בזמן שגויים שלטו בארץ, ונראה היה לכאורה שאין סיכוי שישיבתו של אדם אחד תועיל למצווה הכללית, היתה מצווה פרטית על כל יהודי שיגור בארץ. וכפי שאמרו חכמים (כתובות קי, ב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (ויקרא כה, לח): לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלוֹהִים". וכן אמרו בתוספתא (ע"ז ה, ב). וכן פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ה, יב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה".

וכן למדנו, שגם בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני וכישלון מרד בר כוכבא, כאשר שלטו הרומאים בארץ ביד קשה ואכזרית, ורבים מבני העם עזבו את הארץ מפני הרעב והחרב, עמדת חכמים היתה שמצווה להתאמץ להישאר בארץ. וכך מסופר: מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן, שהיו יוצאים לחוץ לארץ, והגיעו לפלטום, וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו את המקרא הזה (דברים יא, לא-לב): "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים". אמרו: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה", וחזרו ובאו להם לארץ ישראל (ספרי ראה פ).

ואף שכאשר השלטון היה בידי נוכרים לא זכינו לקיים את המצווה הכללית, ש"הארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת", מכל מקום כל יהודי שהתגורר אז בארץ קיים במידה מסוימת גם את המצווה הכללית, מפני שעצם ישיבתו בארץ סייעה לשמירת הזיקה שבין ישראל לארצו למרות שנות הגלות הארוכות. בנוסף לכך, ישיבתו בארץ סייעה להמשך הרחבת ההתיישבות לקראת ריבונות ישראלית. ואם עשה ופעל בצורה מכוונת למען מטרה זו, כמו שעשו תלמידי הגר"א שעלו לארץ במסירות נפש ובנו את חורבותיה כדי לקרב את הגאולה, נעשה שותף ממש במצווה הכללית.[2]


[2]. יש מהאחרונים שרצו לומר שמצוות ישוב הארץ היא מצווה קיומית ולא חיובית, היינו שהגר בארץ ישראל מקיים מצווה, אבל אין חובה על הגרים בחו"ל לעלות לארץ. וכ"כ באג"מ אה"ע ח"א סו"ס קב. אולם לא כך משמעות המצווה בדברי הראשונים והאחרונים, ועי' בספר 'נחלת יעקב' עמ' 277-310. ומסתבר שהסיבה שרוב ישראל לא עלו לארץ בתקופת הגלות, אינה מפני שאין בזה חובה אלא כי חשבו שאינם יכולים לקיימה בגלל סיבות כלכליות וביטחוניות וכיוצא בזה, והרי הם אנוסים. ואף שלפעמים התנצלות זאת היתה מוצדקת, כאשר שאל המלך את החבר בספר הכוזרי מדוע אין ישראל חוזרים לארצם, ענה החבר (ב, כד): "אכן, מצאת מקום חרפתי מלך כוזר. כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים היעוד אשר יעד הא-לוה לבית השני… אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו, ורובם והחשובים שבהם, נשארו בבבל, מסכימים לגלות… ולכן גמלם הא-לוה כמחשבת ליבם ונתקיימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במידה מצומצמת כפי מיעוט התעוררותם… אף אנו אילו היינו מוכנים להתקרב אל אלוהי אבותינו… כי אז היה הוא יתברך מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים. עכשיו שאין הדבר כן, אין הדברים שאנו אומרים בתפילתנו: "השתחוו להר קודשו"… "המחזיר שכינתו לציון", וכדומה, כי אם כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר, כי בלא כוונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם, כאשר העירות בצדק שר הכוזרים".

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

ד – כיבוש הארץ ופיקוח נפש

כלל נקוט בידינו, "וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם" (יומא פה, ב). כלומר, התורה ניתנה לאדם כדי שיחיה בה, ולא שימות על ידה. על פי זה נקבעה ההלכה המפורסמת: "פיקוח נפש דוחה שבת". כלומר, מחללים שבת כדי להציל חולה מסוכן. ולא רק השבת נדחית מפני פיקוח נפש אלא כל מצוות התורה נדחות מפני פיקוח נפש. לפיכך, אם יאמרו גויים אלימים לאחד מישראל, שיעבור על אחת ממצוות התורה או שיהרגו אותו – יעבור ולא ייהרג. חוץ משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. שאם יאמרו לאדם, הרוג את חברך או שנהרוג אותך – ייהרג ואל יהרוג. וכן אם יאמרו לו עבוד עבודה זרה פלונית או שנהרוג אותך – ייהרג ולא יעבור, וכן בגילוי עריות. אבל בכל שאר המצוות, אין לאדם למסור את נפשו כדי לקיימן (סנהדרין עד, א).

אמנם כל זה אמור לגבי מצוות של יחיד, אולם מצוות ישוב הארץ, שהיא מצווה שמוטלת על כלל ישראל, דוחה פיקוח נפש. שהרי מעצם זה שהתורה ציוותה אותנו לכבוש את הארץ למדנו שיש לסכן נפשות כדי לקיימה, שאין מלחמה ללא אבדות, ובוודאי לא התכוונה התורה שנסמוך על הנס. אלא שמצוות ישוב הארץ שהיא מצווה כלל ישראלית, מחייבת מסירות נפש ממש (מנחת חינוך תכה תרד, משפט כהן קמג, אגרות ראיה ח"ג תתקמד). וכך נהג עם ישראל בכיבוש הארץ בימי יהושע ובימי דוד, וכן בעת הקמת בית המקדש השני ולאחר מכן בתקופת מלכות בית חשמונאי.

אולם צריך לסייג את הדברים. גם על מצווה כללית חל הכלל 'וחי בהם' ולא שימות בהם, אלא שהואיל והמצווה היא כללית, החשבון הוא של כלל האומה ולא של חיילים פרטיים. ולכן, במצב שישנה סבירות גבוהה שלא נצליח במלחמה ונפסיד את הנחלות שכבר בידינו וחיי האומה יהיו מוטלים על המאזניים, אין מצווה לפתוח במלחמה לכיבוש הארץ. התורה היא תורת חיים ולא תורה שמצווה לקיים מלחמת התאבדות. אבל כאשר ישנה סבירות גבוהה שננצח, אע"פ שוודאי הוא שכמה מאתנו יאבדו את חייהם, מצווים אנו לכבוש את הארץ, ולכל הפחות לשמור על מה שכבר בידינו.

חובה לציין, שעם שאינו מוכן להלחם במסירות נפש על ארצו חושף את בניו לסכנת נפשות מצד שכניו. שכן כל עם שלא יצליח לגייס את בניו להילחם במסירות נפש על ארצו ומולדתו, סופו שייכבש, ובניו ובנותיו יהיו למשיסה. לפיכך המצווה להילחם על ארץ ישראל במסירות נפש תואמת את השיקולים של הצלת חיי אדם. כך שהנלחם על הגנת גבולות ישראל מקיים שתי מצוות, ישוב הארץ והגנת ישראל.[3]


[3]. באר הרב שלמה גורן ב'תורת המדינה' עמ' 33-34, שהמצווה להילחם על הארץ תוך סיכון נפשות של יחידים היא כאשר יש סיכוי סביר לנצח, שכן מוכח מרבן יוחנן בן זכאי בגיטין נו, א, שכאשר ראה שאין סיכוי סבר שצריך להיכנע לרומאים. וכ"כ הרב אברהם שפירא, וכן הרב ליאור, כמובא ב'נחלת יעקב' עמ' 398, הע' 18, ובעמ' 392-422, פרק שלם על כך ובו מובאים פוסקים שביססו יסודות אלו. ושם דן בשאלה האם גם מצוות הישיבה בארץ דוחה פיקוח נפש. והסיק שכיוון שהכיבוש והישיבה מצווה אחת, לפיכך גם ההתיישבות דורשת נכונות לסכן נפשות. והביא לכך מקורות מכפתור ופרח ומ"א בפירושו זית רענן לילקוט שמעוני רמז רצב, והנצי"ב. וכן נהגו העולים הראשונים שחלו בקדחת ומתו ולא עזבו את יישובם, וכן מתיישבי יהודה ושומרון בזמנים מסוכנים. ונלענ"ד שחילוק גדול ישנו בין כיבוש והגנה לבין התיישבות. מצוות התורה לכבוש את הארץ וליישבה חלה על מושגי המלחמה וההתיישבות כטבע בני האדם. לפיכך, מלחמה, שהיא זמן שבו העם עומד על נפשו כדי לדאוג לקיומו, דורשת מן החיילים נכונות לחרף את נפשם כדי שהעם יוכל לחיות בביטחון. לעומת זאת ההתיישבות צריכה להתקיים בתנאים אזרחיים רגילים, ולא ניתן להשתיתה על סיכון קיומי תמידי. ואף שהבריחה מההתיישבות עלולה לגרום לנסיגה, אין אפשרות להטיל על אזרחים את רמת הסיכון הנדרשת מלוחמים, אלא רק את רמת הסיכון שאנשים אמיצים רגילים ליטול על עצמם לצורך פרנסה או טיולים מרתקים במקומות שיש בהם סיכון מסוים. והכל לפי הזמן והמקום. בתקופת העלייה הראשונה, סכנות רבות ארבו לאדם בכל העולם, מעת לעת התפשטו מגפות, שריפות, רעב ופוגרומים, וממילא גם המתיישבים בארץ היו נכונים להסתכן יותר. כיום תנאי החיים השתפרו, תוחלת החיים עלתה, וממילא אנשים רגילים להסתכן פחות בחייהם האזרחיים, היינו לצורך פרנסתם ולצורך טיולים, וממילא גם המצווה להסתכן בהתיישבות היא כפי המקובל באותו זמן אצל אנשים אמיצים.
פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

ה – מדינת ישראל

ביום ה' באייר, חמשת אלפים תש"ח למניין שאנו מונים לבריאת העולם, בעת הכרזת המדינה, זכה עם ישראל לאחר אלפיים שנות גלות לחזור ולקיים את מצוות ישוב הארץ. שכן בעת הכרזת המדינה הוחלה הריבונות הישראלית על חלקים מארץ ישראל, ובכך התחלנו לקיים את המצווה שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת. ואף שגם לפני הקמת המדינה, כל יהודי שגר בארץ, קיים בעצמו מצווה אישית של ישיבה בארץ. אולם את עיקר המצווה, שהיא המצווה הכללית, שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, עדיין לא קיימנו. גם בזמנים שגרו בארץ יהודים רבים, כל זמן שהארץ היתה תחת שלטון זר, את המצווה הכללית – לא זכינו לקיים.

וכן מצינו שתקנו חכמים, שכל הרואה ערי יהודה בחורבנן, יאמר: "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר" ויקרע את בגדו. הכלל הוא, שאפילו אם רוב תושבי אותן הערים הם יהודים, כל זמן שהשלטון ביד גויים, הרי הן נחשבות חריבות, וקורעים על ראייתן. ואם היו תחת ריבונות ישראל, אפילו אם רוב תושביהן גויים, אין הן נחשבות חריבות, ואין קורעים על ראייתן (בית יוסף וב"ח או"ח תקסא, מ"ב תקסא, ב).[4]

במשך דורות רבים מחמת האונס לא יכולנו לקיים את המצווה, מפני שלא היה לנו צבא וכלי נשק שיאפשרו לנו לכבוש את ארצנו ולקיים בה שלטון. נמצא שהקמת הכוח הצבאי של ישראל לפני הקמת המדינה, וביצורו וביסוסו בהקמת צה"ל, מאפשרים לנו לקיים את המצווה. אם כן עצם קיומו של הצבא הוא אמצעי הכרחי לקיום מצוות ישוב הארץ, בנוסף למצווה של הצלת ישראל מיד שונאיהם. וכך יהיה עד שיגיעו ימים מתוקנים, ותתקיים נבואת ישעיהו (ב, ב-ד): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".


[4]. כך לימד הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שביום העצמאות זכינו לקיים את מצוות ישוב הארץ. ופעם במסיבת יום העצמאות בישיבת 'מרכז-הרב', דרש אחד הרבנים הגאונים, שיש ערך גדול להקמת המדינה, שמאז הקמתה התרבו הישיבות, ויותר קל לשומרי תורה לקיים מצוות, לפיכך יש לשמוח ולהודות לה' על הקמת המדינה. ומו"ר הרצי"ה טרח להוסיף ולהדגיש כי עצם הקמת המדינה הוא הדבר הגדול, שהוא עצמו קיום אחת המצוות הגדולות שבתורה. ומתוך כך בוודאי יתקיימו עוד מצוות, שמצווה גוררת מצווה. לא זו בלבד, אלא שהקמת המדינה והפרחת השממות היא שלב משמעותי בגאולתם של ישראל. וכפי שמבואר בפנה"ל זמנים ד, ב, שעל פי הנביאים וחז"ל, קיבוץ הגלויות והחזרת הריבונות בהקמת המדינה הן אתחלתא דגאולה. בנוסף לכך, ביום העצמאות אנו מודים לה' על הצלתנו מיד אויבינו מסביב, כמבואר שם ד, ג. לאחר מכן מדינת ישראל שימשה מקלט לכל יהודי נרדף, ומציאותה של מדינת יהודים הרימה את קרן ישראל בגויים, והועילה להצלת חיי יהודים. ועיין שם ד, ה-ז, על קביעת אמירת הלל ביום העצמאות, מפני שהוא יום תשועה לישראל, ביציאה לחירות משלטון זרים, ובהצלה מאויבינו.

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

ו – מעמדה של המצווה מבחינה הלכתית

כפי שלמדנו, אמרו חכמים על מצוות ישוב הארץ (ספרי ראה נ"ג, תוספתא ע"ז ה, ב): "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". ואמנם על עוד כמה מצוות אמרו שהן שקולות כנגד כל המצוות, אולם מבחינה הלכתית יש במצוות ישוב הארץ עדיפות על כל שאר המצוות, שהיא היחידה שנצטווינו לקיימה במסירות נפש, בכיבוש הארץ ושמירתה מידי אויבינו (לעיל הלכה ד).[5]

בנוסף לכך, היא היחידה שדוחה איסור 'שבות' של חכמים בשבת. 'שבות' הוא שמם של האיסורים שתקנו חכמים כסייג לשמירת השבת. וכל כך העמידו את דבריהם, עד שקבעו שאפילו אם תיווצר התנגשות בין קיום מצווה מהתורה לאיסור 'שבות', ישמרו על תקנת ה'שבות' ויתבטלו מקיום המצווה מהתורה, מפני שאם יעברו על הסייגים, יגיעו לבסוף לחילול שבת גמור. לפיכך, אם כדי לקיים את מצוות ברית המילה בשבת צריכים לטלטל סכין במקום שאסור לטלטל מדברי חכמים, דוחים את המילה ואין עוברים על דברי חכמים.

יתר על כן, כדי למנוע חשש איסור בשבת, קבעו חכמים שכאשר חל יום ראש השנה בשבת, לא יתקעו בשופר, כדי שלא יבואו לטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים ויעברו על איסור תורה. וכאשר חל יום ראשון של חג הסוכות בשבת (שבו מצווה ליטול לולב מהתורה בכל מקום), לא ייטלו לולב, כדי שלא יבואו לטלטל את הלולב ארבע אמות ברשות הרבים ויעברו על איסור תורה. נמצא שכל ישראל מתבטלים ממצוות עשה מהתורה של תקיעת שופר ונטילת לולב מפני איסור 'שבות' של חכמים.

ורק לשם מצוות ישוב הארץ ביטלו חכמים איסור 'שבות'. שאם התאפשר ליהודי לקנות בית מידי נוכרי ביום השבת ויש חשש שלאחר השבת יפסיד את ההזדמנות, מותר לו לבצע את הקניין ולבקש מהגוי לכתוב עבורו שטר בשבת, ולהראות לגוי היכן הכסף מונח כדי שייקחנו בלא לחשוש שמא יגיע מתוך כך לחילול שבת גמור בכתיבה או טלטול. ולא מדובר כאן על הצלת הארץ כולה אלא על גאולת בית אחד של ארבע על ארבע אמות, שכדי לגואלו התירו חכמים לעבור על איסורים מדבריהם, מה שלא התירו במצוות אחרות (או"ח שו, יא).[6]


[5]. כיוצא בזה אמרו בנדרים לב, א, על מצוות המילה; בבא בתרא ט, א, על מצוות צדקה; בשבועות כט, א, על מצוות ציצית; במנחות מג, ב, על תפילין; בירושלמי נדרים ג, ט, על מצוות השבת; ושם פאה א, א, על גמילות חסדים. וכן אמרו בכמה מקומות על מצוות תלמוד תורה. ועיין לעיל א, הערה 8, על המשותף בין המצוות ששקולות כנגד כל המצוות. אולם כפי שמבואר למעלה, מבחינה הלכתית מצוות ישוב הארץ יתירה על שאר המצוות, שהיא היחידה שכדי לקיימה צריכים להיות מוכנים למסירות נפש. שכן אפילו שלוש המצוות שעליהן אמרו "ייהרג ואל יעבור", רק אם הגיע לכך, שהציבו בפניו שתי אפשרויות: לעבור על אחת משלוש העבירות החמורות או להיהרג, עליו להיהרג ולא לעבור. וכן בעת גזירת מלכות מצווה למסור את הנפש על כל המצוות. אלא שמלכתחילה צריך להשתדל להתרחק ממצב שיכפו אותו לעבור עבירות ויצטרך למסור את נפשו. אבל כדי לכבוש את הארץ צריכים להיות מוכנים מלכתחילה לצאת למלחמה ולסכן נפשות.

[6]. בשאר המצוות התירו רק 'שבות דשבות', היינו איסור קלוש יותר, כמבואר בשו"ע או"ח שז, ה. והזכרתי בהערה 1 שמקור הדברים בב"ק פ, ב, וגיטין ח, ב, ובתוספות שם. ועי' בפנה"ל שבת ט, יא-יב. דין זה ציינו גדולי ישראל האחרונים כשרצו לבאר את מעלתה של מצוות ישוב הארץ על שאר המצוות.

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

ז – מחלוקת בין בני זוג

ככלל, כאשר ישנה מחלוקת בין בני זוג היכן יגורו, אין צד אחד יכול לכוף את שכנגדו לעקור ממקומו, משום שכל עקירה למקום זר יוצרת קשיים, ולכן הרוצה להישאר יכול לטעון שמבחינתו מקום המגורים המוכר עדיף, ואין בן זוגו יכול לכפות עליו להרע את תנאי חייו. אבל אם הם גרים בישוב שרובו גויים, יכול אחד מבני הזוג לכפות את בן זוגו לעבור למקום שרובם יהודים (ודינים אלו מפורטים בשו"ע אה"ע סימן ע"ה).

אולם כל זה אמור כאשר עומדים על הפרק שני מקומות בחוץ לארץ או שני מקומות בארץ, אבל כשצד אחד מעוניין לעלות לארץ, הדין אתו. ואין זה משנה אם מדובר באיש או באשה, המסרב צריך לבטל את דעתו ולעלות לארץ. ואפילו אם בחוץ לארץ הם גרים במקום שרובו יהודים, ובארץ ישראל ייאלצו לגור במקום שרובו גויים, מצוות ישוב הארץ עדיפה.

ואם למרות ההלכה, הצד שרוצה להישאר בגלות מסרב להתפשר ולעלות, והגיעו הדברים עד לגירושין, הואיל ואשמת הגירושין מוטלת על זה שמסרב לעלות, קבעו חכמים שהוא יפסיד את כל הכתובה. דהיינו אם הבעל הוא זה שמסרב לעלות, עליו לשלם את כל הכתובה. ואם האשה מסרבת לעלות, היא מפסידה את כל כתובתה (שו"ע אה"ע עה, ד).

שוב למדנו על גודל המצווה, שבכל מקום הדרכת התורה להתאמץ לשמור על שלום בית, אבל כאשר שלום הבית מתנגש עם מצוות ישוב הארץ, מצוות ישוב הארץ עדיפה.

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

ח – כיבוד הורים וישוב הארץ

שאלה: כאשר הבן או הבת רוצים לעלות לארץ ישראל והוריהם מתנגדים לכך בתוקף, האם מצד מצוות כיבוד הורים ראוי לשמוע בקולם ולהישאר בגולה או שמצוות ישוב הארץ עדיפה ועליהם לעלות ארצה?

תשובה: תנאי יסודי במצוות כיבוד הורים, שכיבוד ההורים לא יסתור שום מצווה ממצוות התורה, ואפילו לא מצווה מדברי חכמים. ואם אמרו לו הוריו לעבור על דבר מדברי התורה, או תבעו ממנו שלא יקיים מצווה ממצוות התורה, אסור לו לשמוע בקולם, משום שגם הם מצווים בכבוד המקום ובקיום התורה (שו"ע יו"ד רמ, טו).

אם כן, הואיל וישנה מצווה לגור בארץ, אין לבן לשמוע בקול הוריו, ועליו לעלות לארץ גם בניגוד לרצונם. קל וחומר במצוות ישוב הארץ, שאמרו חכמים (ספרי ראה נ"ג) שהיא שקולה כנגד כל המצוות (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג עט; המבי"ט קלט; עי' פתחי תשובה אה"ע עה, ו; ויחו"ד ג, סט). וישתדל כמובן לפייסם בדברים.

וכן מי שרוצה להתנחל ביישוב ביהודה ושומרון, כדי שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, והוריו דואגים ודורשים ממנו שלא להתיישב במקום שבחר, כיוון שיש בהתנחלות מצווה, אינו צריך לשמוע בקול הוריו. וישתדל כמובן לפייסם בדברים. ראוי להוסיף שבמחקר מקיף התברר שתוחלת החיים ביישובי יהודה ושומרון, בכל טווחי הגילאים, גבוהה משאר חלקי הארץ.

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

ט – יציאה לחוץ לארץ לצורך חשוב וטיול

שאלה מרכזית בהלכות ישוב הארץ היא, מהו הגדר המדויק של המצווה. האם עיקרה הוא שמקום המגורים הקבוע יהיה בארץ, אבל אין חובה על יהודי להיות בארץ בכל שעה ושעה. או שעיקר המצווה שאדם יחיה תמיד בארץ, ובכל רגע ורגע ישנה מצווה שישהה בארץ. בהגדרה הלכתית זו תלויה השאלה האם מותר לצאת מהארץ לשם טיול קצר בחוץ לארץ.

על פי התלמוד (ע"ז יג, א) פסק הרמב"ם (הל' מלכים ה, ט), שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם. אולם לצורך שלושה דברים התירו לצאת: לימוד תורה, נישואין ומסחר, ובתנאי שכאשר יסיים את ענייניו יחזור לארץ, אבל לשכון בחוץ לארץ בקביעות אסור. ואם ישנו רעב כבד בארץ, מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן ארוך. ואפילו במצב של רעב כבד, מידת חסידות להישאר בארץ, וכפי שציווה ה' ליצחק אבינו בעת שהיה רעב: "שְׁכֹן בָּאָרֶץ" (בראשית כו, ב). ואנשי ציבור צריכים להיזהר בזה יותר, מפני שבירידתם הם מחלישים את הציבור, ולכן אלימלך שירד למואב בעת רעב נענש שמת עם שני בניו (רות א; ב"ב צא, א).

אם כן יוצא שישנן שתי דרגות במצוות הישיבה בארץ. האחת היא קביעת מקום המגורים, ורק כאשר ישנו רעב קשה, עד שכמעט ולא ניתן להתקיים בארץ, מותר לקבוע את הבית בחוץ לארץ. אולם ללא כן, מצווה ליהודי לקבוע את ביתו בארץ ישראל. בחסדי ה' בדורות האחרונים גם בשנות משבר המצב בארץ סביר, ולכן מצווה על כל יהודי לקבוע את ביתו בארץ ואסור לרדת מהארץ לשם השתקעות.

הדרגה השנייה היא השהייה בארץ, שאין לבטלה בחינם. אולם מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן מוגבל לצורך מסחר ופרנסה. וכן מותר למי שלא הצליח למצוא אשה בארץ לצאת לחוץ לארץ כדי למצוא בת זוג ולעלות אח"כ לארץ. וכן מותר למי שרוצה ללמוד אצל רב מסוים שגר בחוץ לארץ לצאת וללמוד אצלו, ובתנאי שיתכנן אח"כ לחזור. אמנם בתקופה האחרונה רובם הגדול של תלמידי החכמים גרים בארץ, ולכן אין כמעט סיבה לצאת לחוץ לארץ כדי ללמוד שם תורה. אולם מצוי מאוד שמבקשים מרבנים ומחנכים מהארץ לצאת לחוץ לארץ כדי ללמד שם תורה ולחנך לעלייה לארץ, וזה מותר ומצווה. גם לצורך רפואה מותר לצאת מהארץ. וכן מותר לצאת לתקופה קצרה לצורך כיבוד הורים.

אבל לצורך טיול לדעת רבים אסור לצאת לחוץ לארץ, שכן למדנו שרק לצורך גדול, כלימוד תורה, פרנסה ונישואין – התירו, ולא לצורך טיול (יחו"ד ה, נז; עשה לך רב ח, מט).

אמנם נראה שאם היציאה לזמן קצר, כגון שהיא למשך זמן של פחות מחודש, והיוצא קונה לעצמו 'כרטיס הלוך-חזור', אין בה איסור. מפני שיציאה זו שונה בתכלית מהיציאה שעליה דובר בתלמוד, ברמב"ם ובפוסקים. באותם הימים היוצא לחוץ לארץ היה יוצא לזמן ארוך, שכן הדרך עצמה ארכה חודשים, וממילא מי שכבר יצא לחוץ לארץ היה יוצא לשהייה ממושכת, ואף היה חשש מסוים שלא יחזור. וכן הסיבות שלמענן התירו חכמים לצאת מהארץ, דורשות יציאה לזמן ממושך של שנה ואף יותר. שכן היוצא לשאת אשה היה צריך למצוא כלה, להתקשר עמה ולהתחתן. וכן היוצא ללמוד תורה, היה צריך לשבת לפני רבו חודשים רבים, ובדרך כלל כמה שנים. גם מי שרצה לצאת לטייל בחוץ לארץ באותם ימים, היתה יציאתו לזמן רב של חודשים רבים, כשזמן החזרה לא היה בטוח. הרי שכל ההיתר שעסקו בו חכמים נוגע ליציאה לזמן ממושך, אבל לא דיברו על יציאה לזמן קצר, כי אין חובה להיות בכל רגע ורגע בארץ ישראל. ולכן אין איסור ביציאה לטיול קצר. ובמיוחד כאשר מתווספת לטיול מגמה של מצווה, כגון להיפגש עם יהודים בגולה ולקשרם ליהדות ולארץ, או כדי להחכים בראיית אנשים ומראות שונים.

אמנם בכל רגע ורגע שיהודי נמצא בארץ ישראל הוא מקיים מצווה. ועיקר מעלת המצוות כשמקיימים אותן בארץ. נמצא שהיוצא מהארץ, אף שאינו עובר באיסור, מאבד במשך זמן שהייתו בחוץ לארץ חלק משמעותי ממעלת המצוות ושכרן, ועל כן טוב להיות תמיד בארץ.[7]

בימי בית המקדש השני, כאשר גזרו חכמים טומאה על ארץ העמים, היינו על השטחים שמחוץ לגבול ההתיישבות היהודית של עולי בבל, אסור היה לכהנים לצאת מחוץ לגבול עולי בבל אפילו לרגע אחד, ורק לצורך פרנסה, לשאת אשה או ללמוד תורה, היה מותר להם לצאת (ע"ז יג, א). אולם כיום שאין הטהרה נוהגת, מותר לכהנים לצאת מחוץ לגבול עולי בבל, כדין ישראל.[8]


[7]. בין המחמירים שלא לצאת לטיול לחו"ל, יחו"ד ה, נז; עשה לך רב ח, מט; וכך משמע מדברי מרן הרב במשפט כהן קמז; וכן משמע מהרב גורן 'במשנת המדינה' עמ' 31 בשאלה על אילת. וכן מובא בספר 'ארץ צלצל כנפים' בשם הרב ליאור, והרב זלמן נחמיה גולדברג. ולכך נוטה הרב אריאל באהלה של תורה ב, ט. בין המקלים: הרב ישראלי בארץ חמדה ספר א' א, י, שהקל לצאת על מנת לחזור לכל צורך אפילו של רשות. ושלא לצורך כלל – אסור. וכ"כ בשבט הלוי ה, קעג. וכ"כ הרב שלמה דיכובסקי בתחומין כ'. וכן נלענ"ד עפ"י הסברה שכתבתי למעלה. עוד נראה שאם האיסור לצאת הוא אפילו לשעה קלה, הרי שאסור לצאת מגבולות הארץ אפילו למרחק של מאה מטר כדי לקנות ירקות בזול, ולא מצאנו בדברי חז"ל דיון המגדיר איסור זה ואת גבולות הארץ לדין זה. וכתבתי "כגון שלושים יום" שלמדנו בדברי חכמים שפחות משלושים יום הוא זמן ארעי, שעל כן המתגוררים בעיר שלושים יום נחשבים כבר יושבי העיר (ב"ב ח, א), והדר בפונדק פחות משלושים יום פטור ממזוזה (שו"ע יו"ד רפו, כב). אכן כך ראוי לנהוג שלא לצאת לטיול של יותר משלושים יום, אבל אין לקבוע זאת כחובה גמורה.

אמנם גם למקילים יש מצווה להישאר כל רגע בארץ ישראל, שכן עיקר קיום המצוות בארץ, וכפי שאמרו חז"ל בספרי עקב לז, ורש"י דברים יא, יח, ורמב"ן ויקרא יח, כה, וכמובא לעיל א, ג. ומו"ר הרצי"ה מסר בשם ה'חפץ חיים' שלפי חשבונו מצווה בארץ ישראל נחשבת פי עשרים ממצווה בחו"ל. אמנם אפשר לומר שעיקר העניין תלוי במקום המגורים, וכלשון חז"ל "הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה", ואפשר לומר שכוונת 'הדר' למקום מגורים קבוע. ואזי מי שיוצא למטרות חיוביות לחו"ל, גם כשהוא בחו"ל הוא בבחינת דר בארץ ישראל, שכל עולמו ומגמותיו קשורים בארץ ישראל, ועל כן גם מעלת קיום המצוות שלו בחו"ל קרובה למעלת קיומן בארץ ישראל. אבל אם הוא יוצא לטיול סתמי, אכן הוא מפסיד יותר ממעלת ארץ ישראל. יש להעיר שלפעמים יש בעיה חמורה יותר בטיולים בחו"ל, שיוצאים למקומות שקשה לשמור בהם אורח חיים יהודי, ומתרחקים מקיום המצוות, והנזק עלול להיות חמור מאוד.

נראה שאין הפסד מעלה ביציאה לטיול מגבול עולי מצרים לשטחי הארץ כולה, כגון לדרום סיני והרי אדום שבדרום ירדן. אמנם לגבי קביעת מקום מגורים, כיוון שהמקומות שמחוץ לגבול עולי מצרים לא התקדשו למצוות, אין הישיבה שם כמעלת הישיבה במקומות שהתקדשו. ורק כאשר יתיישבו שם בשליחות כלל ישראל לשם מצוות ישוב הארץ, כדי להרחיב את גבולות הארץ, תהיה הישיבה שם מצווה גדולה.

[8]. כיוון שאסור לכוהנים להיטמא למת, אחר שגזרו חכמים טומאת מת על ארץ העמים, היינו על המקומות שמחוץ לגבול עולי בבל, אסור היה לכהנים לצאת לשם. ויש אומרים שגם כיום, שאין הטהרה נוהגת, אסור לכהנים לצאת מגבול עולי בבל, כשם שאסור להם להיטמא למת, אע"פ שהם כבר טמאים. וכ"כ רמב"ם (הל' אבל ג, יד), שו"ע (יו"ד שעב, א; שסט, א); שבות יעקב (ב, צח). אולם המהרש"ל (יו"ד שסט) כתב שאיסור היציאה מגבול עולי בבל נהג רק כאשר הכהנים שמרו עצמם בטהרה, אולם כיום שכולם טמאי מתים, בטל גם דין זה. וכ"כ שם פרישה, ב"ח, ש"ך, ט"ז, רעק"א בשם מהריק"ש; חכמת אדם שער השמחה קנט, א. וכיוון שיסוד טומאת ארץ העמים מדרבנן, הלכה כמיקלים. קל וחומר שאין מקום להחמיר בתוך גבול מדינת ישראל, שכן יסוד האיסור הוא מחוץ לגבול ההתיישבות, וכל שטח מדינת ישראל נחשב כיום כגבול ההתיישבות, כמבואר בפנה"ל כשרות יב, יז. (ראוי לציין שמגדרי ההיתר לכוהנים לצאת לצורך גדול כפרנסה, נשיאת אשה ולימוד תורה, למדנו היתר לכל ישראל לצאת לצרכים אלו לחו"ל (רמב"ם מלכים ה, ט). לפיכך יש שרצו ללמוד, שכשם שלכהנים היה אסור לצאת בלא צורך גדול אף לרגע אחד, כך גם לישראל אין לצאת אפילו לטיול קצר שלא לצורך גדול. אולם נלענ"ד, שרק העיקרון נלמד מהכוהנים, אולם פרטי האיסור שונים, שלכוהנים אסור לצאת גם לרגע אחד משום טומאת ארץ העמים, ואילו לישראל האיסור הוא רק לזמן ממושך משום מצוות ישיבת ארץ ישראל שהיא הישיבה הקבועה).

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

י – אהבת הארץ

מהתורה למדנו שיש להעריך את טוּבה של הארץ ולהודות לה' עליה, שנאמר (דברים ח, ז-י): "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". הרי שהתורה מחנכת אותנו לאהוב את ארץ ישראל, ומתוך כך להודות לה' עליה.

מסופר בתלמוד (כתובות קיב, א-ב), שרבי אבא, כאשר היה מגיע לגבולה של ארץ ישראל, היה מנשק את אבניה מרוב חיבת הארץ. ורבי חייא בר גמדא היה מתגולל בעפרה מרוב חיבתה, לקיים מה שנאמר (תהלים קב, יד-טו): "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד. כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". וכן כתב הרמב"ם (הל' מלכים ה, י): "גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר: כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". לכאורה יש לשאול, מדוע כתב הרמב"ם הנהגות אלו בספר ההלכה שלו, מקומן לכאורה בספרי מוסר ולא בספרי הלכה. אלא שדבר גדול למדנו מהלכה זו, שיש לאהוב את ארץ ישראל.

וכן מצינו שגדולי ישראל במשך הגלות שרו שירי געגועים וכיסופים לארץ ישראל, כמו רבי יהודה הלוי, בשירו "ציון הלא תשאלי": "צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ. מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ, וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל-חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ. לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ… מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִגְלוּ אֱלוֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ. מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד, אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ. אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָנַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת-עֲפָרָיִךְ… יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ. אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ. לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ". ובשיר אחר: "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב. לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב. הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם, כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב. וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, עַד אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵך וְיִתְעָרָב. הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם, וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב".

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

יא – המצווה לשבח את הארץ והאיסור לדבר בגנותה

כפי שלמדנו (לעיל א, ה), יסוד חטאם של המרגלים היה שלא אהבו את הארץ, שנאמר (תהלים קו, כד): "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". מתוך כך דיברו בגנותה, שנאמר (במדבר יג, לב): "וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא".

בוא וראה מעלתה של ארץ ישראל, שאיסור לשון הרע חל על אנשים בלבד, כדי שלא לצערם, לפיכך אין איסור לספר לשון הרע על עצים ואבנים שאינם חשים צער. אולם על ארץ ישראל אסור לספר לשון הרע, מפני שהמדבר בגנותה כופר בתורה ששיבחה את הארץ, ומעכב את גילוי שמו של ה' בעולם, שאינו מתגלה אלא דרך ארץ ישראל, ארץ הקודש. לפיכך עונשו של המוציא דיבת הארץ חמור במיוחד, שאפילו בני דור דעה, שקיבלו תורה מסיני, לא עמדה להם זכותם, וכיוון ששמעו עליה לשון הרע ומאסו בה, נגזרה עליהם מיתה, ונתעכבה כניסת ישראל לארץ ארבעים שנה.

וכן מסופר בתלמוד (כתובות קיב, א) על גדולי האמוראים שהיו משתדלים שלא יצא שם רע על ארץ ישראל. רבי חנינא, כשהיה מהלך בארץ ישראל וראה מכשול בדרך, היה מתקנו. ופרש רש"י שהיה משווה ומתקן מכשולי העיר מפני חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו, היה מחזר תמיד לתקנה כדי שלא יצא שם רע על דרכיה. ורבי אמי ורבי אסי היו מדקדקים להושיב את תלמידיהם במקום הנעים ביותר, בבוקר כשהיה מעט קר הושיבום בחמה, ולעת הצהרים כשנעשה חם הושיבום בצל, כדי שלא יתרעמו חלילה על ישיבת הארץ ואקלימה.

עלינו לתקן את חטא המרגלים ולדבר בשבחה של הארץ ולהודות לה' על המתנה הטובה שהנחיל לאבותינו ולנו. ובפרט בדורנו, שבחסדי ה' מיליוני יהודים זכו לעלות לארץ, להקים בה משפחות וליישבה, מה שלא זכו דורות רבים של צדיקים וקדושים לפנינו. ועל כן חובה כפולה מוטלת עלינו, להקפיד לדבר בשבחה של ארץ ישראל, לאהוב את נופיה, לקשטה בעצים ופרחים, לנקותה מפסולת, לתקן את דרכיה, לבנות בה בתים נוחים ונאים. ולחזור תמיד על דברי יהושע וכלב, שכנגד כל המשטינים עמדו ואמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במדבר יד, ז). ובזה נתקן את חטא המרגלים, ומתוך כך יותר יהודים יעלו לארץ ופחות ירדו, ונזכה לקיים את המצווה הגדולה של 'ישוב הארץ'.

כתב מרן הרב קוק (אגרות ראיה אגרת צו): "יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם, בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ בתשובת המשקל: להגיד ולבשר בעולם כולו הודה והדרה, קדושתה וכבודה. והלוואי שנזכה אחרי כל ההפלגות כולן, מצדנו, להביע אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה ועילוי אור חכמתה ורוח הקודש המתנוסס בקרבה".

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

יב – ישוב הארץ בנטיעת עצים ופיתוח הכלכלה

כבר למדנו (בהלכה א) שמצוות ישוב הארץ אינה רק לכבוש את הארץ שתהיה תחת שלטון ישראל, אלא המצווה היא להתיישב בארץ לאורכה ולרוחבה, באופן שלא תישאר שממה. וכמו שכתב הרמב"ן: "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ".

וכן כתב ה'חתם-סופר' (בחידושיו למסכת סוכה דף לו), שעבודת האדמה בארץ ישראל כדי להוציא את פירותיה הקדושים, יש בה משום מצוות ישוב הארץ, ועל זה ציוותה התורה "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" (דברים יא, יד). וכן בועז שהיה גדול הדור, היה זורה בעצמו את גורן השעורים כל הלילה, ולא חשש בזה לביטול תורה. וכמו שלא יאמר אדם לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, כך לא יאמר לא אאסוף את דגני מפני ביטול תורה. עוד הוסיף, שאפשר שכל המלאכות והאומנויות שמסייעות לישוב הארץ – בכלל המצווה.

ובזה מיוחדת ארץ ישראל, שבחוץ לארץ אין מצווה ליהודי לטעת עצים ולפתח את הכלכלה מעבר לצרכי פרנסתו. אבל בארץ ישראל, אפילו מי שפרנסתו מצויה, מצווה שייטע עצי פרי ויעסוק בפיתוח הכלכלה. שארץ ישראל היא ארץ הקודש, כלומר, גם בגשמיות שלה יש קדושה, וכל המסייע לבניינה, פיתוחה ושגשוגה שותף לבניין הקודש.

אמרו חכמים (ויק"ר כה, ג): "נאמר (דברים יג, כט): אַחֲרֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וכי אפשר לבשר ודם ללכת אחרי הקב"ה? וכן נאמר (דברים יג, ה) וּבוֹ תִדְבָּקוּן, וכי אפשר לבשר ודם להתדבק בשכינה? אלא הלך בדרכיו והתדבק במידותיו, מה הקב"ה מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, שנאמר (בראשית ב, ח): וַיִּטַּע ה' אֱלוֹהִים גַּן בְּעֵדֶן, אף אתם כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, זהו שנאמר (ויקרא יט, כג): וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם". נמצאנו למדים שהנוטע עץ בארץ ישראל דבק במידותיו של הקב"ה.

בנטיעת עצים יש שני יתרונות: הראשון – השקעה לטווח ארוך. לפעמים אנשים נוטים בתחילת דרכם להשקיע בדברים חולפים, והתורה מדריכה אותנו להשתקע בארץ בדרך קבע, כדרך נוטעי העצים שמתכננים את השקעתם לטווח ארוך, ועל ידי כך נשתרש יותר בארץ ישראל. השני – על ידי העצים הארץ מוציאה את פירותיה הקדושים, שאותם אנו אוכלים, והרבה מצוות, כשביעית, תרומות ומעשרות, מתקיימות בהם.

שאל רבי נתן שפירא, תלמיד האר"י הקדוש: מדוע כשהיו אבותינו במדבר זכו לאכול את המן, שהוא מזון ניסי ושמימי, ואילו כשנכנסו לארץ הקדושה פסק המן מלרדת? והשיב, שהמדבר וחוץ לארץ הם מקומות טמאים שאינם מסוגלים לקבל קדושה בפירות, והיה צורך להוריד להם מן מהשמים כדי שלא ייטמאו במאכלים מגושמים, וכך יוכלו לקלוט את התורה. אבל בארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש, הקדושה מתגלה ומתלבשת בפירות הקדושים, ולכן לא נצרכו למן מהשמיים. הוסיף על דבריו חבירו רבי משה זכות, שאדרבה הקדושה שבפירות ארץ ישראל יתירה על המן, שעל ידי אכילתם בקדושה נעשה תיקון ובירור למציאות הגשמית (ספר 'טוב-הארץ' לרב נתן שפירא).

וכן באר הרב קוק, שהקדושה של ארץ ישראל היא קדושה שמתגלה דרך הטבע, ואילו השכינה שירדה עימנו לגלות, יש בה את הכשרון להעמיד את הקדושה בניגוד לטבע, אבל זוהי קדושה שאינה שלמה. והשאיפה שלנו היא לגלות את הקדושה השלמה, בכל תחומי החיים, ודבר זה יכול להתגלות רק בארץ ישראל (אורות התחיה כח). וזה עניין מעלתה המיוחדת של תורת ארץ ישראל, שהיא מגלה את דבר ה' בעולם, בכל תחומי החיים, ועל ידי כך מתגלה האמונה השלימה בחיים שלמים (כמבואר לעיל א, א-ב).

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

יג – הדרגה בקיום מצוות ישוב הארץ לגבולותיה

מצוות ישוב הארץ חלה כעיקרון על כל גבולות ארץ ישראל שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו, שנאמר (בראשית ט, יח): "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". וכן נאמר (שמות כג, לא): "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר, כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ". וכפי שנצטוונו (דברים א, ז-ח): "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם". וכן נאמר (דברים יא, כד): "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם". וכן נאמר (יהושע א, ג-ד): "כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה. מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם".

אמנם בפועל מצוות ישוב הארץ צריכה להתקיים בהדרגה לפי יכולתו של עם ישראל, לכן ההדרכה האלוקית היתה לכבוש תחילה את עבר הירדן המערבי כפי הגבולות שבפרשת מסעי, שהם השטחים המקודשים יותר שבארץ, ורק לאחר שיישבו את כל השטחים שבידם יתרחבו בהדרגה לעבר הירדן המזרחי וכל שטחי ארץ ישראל (רמב"ן במדבר כא, כא). לכן מתחילה לא התכוון משה רבנו לכבוש את ארץ סיחון ועוג, ורק לאחר שסיחון ועוג לא נענו להצעת השלום של ישראל ויצאו נגדם למלחמה, כבש עם ישראל את ארצם. ואחר שבני שבט ראובן וגד ביקשו להתנחל בעבר הירדן המזרחי, נענה משה רבנו לבקשתם, ובתנאי שאף הם ישתתפו בכיבוש החלק המקודש יותר שנמצא בעבר הירדן המערבי (ועי' לעיל ב, א).[9]

כתב רבי שמעון בן צמח (תשב"ץ ג, ר), שמצד הקדושה והשריית שכינה, מעלתו של עבר הירדן המערבי גבוהה יותר, ולכן התאווה משה רבנו לעבור את הירדן. וכן מה שאמרו חז"ל (כתובות קיא, א): "כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח", ועל ידי כך מתכפרים עוונותיו – נאמר על עבר הירדן המערבי. וכן מה שאמרו (יבמות סד, א) שבזכות ארץ ישראל, בני זוג שלא זכו במשך עשר שנים לבנים יכולים להיפקד, נאמר על עבר הירדן המערבי. וכן אמרו חז"ל: (במד"ר ז, ח): "ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן – ארץ כנען כשרה לבית שכינה, ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה". כלומר לא ניתן להקים בעבר הירדן המזרחי את המשכן או המקדש לזמן קבוע. אולם מצד מצוות ישוב הארץ, אין הבדל בין עבר הירדן המזרחי לעבר הירדן המערבי, ולכן יכולים הבעל או האשה לכוף את בן זוגם לעלות מחוץ לארץ לעבר הירדן המזרחי. אבל לא היו יכולים לכוף לעבור מעבר הירדן המזרחי לעבר הירדן המערבי, מפני שלעניין מצוות התלויות בארץ, עבר הירדן המזרחי שווה למערבי.[10]

גם בתוך עבר הירדן המערבי יש הדרגה, ויהודה ושומרון הם המקומות שצריך ליישב תחילה, שהם המקודשים ביותר, שבהם התהלכו האבות, ובהם התגלו הנבואות לאבות ולנביאים, והם היו מרכז החיים היהודיים בארץ, ובהם שכן משכן שילה ובית המקדש שבירושלים, ולכן בהם התאמצו להיאחז תחילה עולי בבל. ומשם המצווה מתרחבת בהדרגה לכל הגבולות המבוארים בפרשת מסעי, ולאחר מכן למלא גבול ארץ ישראל.[11]

כתב הרב אברהם אזולאי (סב סבו של החיד"א) בספר 'חסד-לאברהם' (מעין ג' נהר ז'): "וכמו שהשכינה אינה בשלימות כל עוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות על מכונו, כן השכינה גם כן אינה בשלימות כל זמן שארץ ישראל אינה שלימה בכל גבוליה, שהוא מנחל מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, ושישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלקו המגיע לו כפי חלק גבולו האמיתי".


[9]. מהמעשה בבני ראובן וגד שרצו לנחול בעבר הירדן המזרחי (במדבר לב), עולה בבירור שהמגמה הראשונה היתה שכולם יכנסו תחילה לחלק המערבי. ומתוך העיקר המקודש יתפשטו וינחלו אח"כ גם את הצד המזרחי. גם מהשתוקקותו של משה רבנו להיכנס לארץ, משמע שכל זמן שלא נכנס לצד המערבי של הירדן, עדיין לא נכנס לעיקר הארץ. כיוצא בזה למדנו שצוותה התורה שלאחר שנזכה להרחיב את גבולנו נקבע עוד שלוש ערי מקלט, שנאמר (דברים יט, ח-ט): "וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ… וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה".

וכן יש לשאול, שלמדנו בבמדבר לד, בפרשה שבה מוזכרים גבולות הארץ במפורט, שגבול הצפון מתחיל במערב בהר ההר, ועל מיקומו של הר ההר למדנו בהלכה טז ארבע דעות. ושם בפסוקים גבול הארץ אינו נמשך עד נהר פרת, אלא באיזה מקום הוא מתחיל לרדת דרומה עד שמגיע לכינרת, ויש לשאול מדוע לא סומן הגבול עד הנהר פרת. ובאר המלבי"ם, שאמרה התורה בפרשה זו כמה פעמים "לכם", עד שסיימה "זאת תהיה לכם הארץ, לרמז שהוא רק לפי שעה, כי יתרחב הגבול בכל פעם כמו שהיה בימי דוד ושלמה ובימי הורדוס שאז התפשט מלכותם עד נהר פרת, וכל שכן לעתיד לבא". הרי שמפני שהיינו עדיין מועטים יחסית, נצטוונו לכבוש את מה שבכוחנו בצד המערבי. וכמו שנאמר (שמות כג, ל): "מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ". למדנו מזה שכאשר יש בכוחנו ליישב חלק מהארץ, יש להעדיף את הצד המערבי תחילה. וכך נהגו גם היחידים שעלו לארץ במשך אלפיים שנות הגלות שניסו להיאחז בצד המערבי, בירושלים, חברון, שכם, עזה, צפת, טבריה וכיוצא בהן, ערים שהן בצד המערבי של הירדן.

[10]. כפי שלמדנו לעניין המצוות מעמדו של עבר הירדן המזרחי כמעמדו של עבר הירדן המערבי, וכן אמרו במשנה שביעית ט, ב, "שלוש ארצות לביעור", והן: יהודה, עבר הירדן והגליל. ובסנהדרין יא, ב: "על שלושה ארצות מעברין את השנה, יהודה ועבר הירדן והגליל". ונחלקו לעניין ביכורים, לדעת ת"ק במשנה ביכורים א, י, מביאים ביכורים מפירות שבעבר הירדן, כי זה בכלל 'ארצך'. ולדעת ר' יוסי אין מביאים, כי אף שהיא ארץ ישראל מ"מ אינה נכללת תחת שם "ארץ זבת חלב ודבש". וכן דעת ר' שמעון שאין מביאים ביכורים מעבר הירדן, כי צריך להביא מהארץ "אשר נתת לי", פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך. והלכה כת"ק שמביאים ביכורים מעבר הירדן. יתר על כן למדנו שתמה ר' יוחנן איך יתכן שהעולים מבבל לארץ ישראל הגיעו לכעס שהוביל לרצח, והשיב לו עולא שזה היה לפני שעברו את הירדן (נדרים כב, א). ונלענ"ד שאחר שישראל יישבו את עבר הירדן כראוי, קדושת הארץ ומנוחתה תתפשט גם לשם.

לגבי הגולן, יש סברה לומר שהוא בכלל הגליל, וקדושתו כעבר הירדן המערבי, כי עבר הירדן המזרחי נמשך מהכינרת דרומה, אבל הגולן בכלל הגליל.

[11]. בעת שהיה רעב בימי יצחק אבינו, ביקש לרדת מצרימה כאביו "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת…" (בראשית כו, ב-ג). ונאמר (שם יב): "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים…" פירש רש"י: "בארץ ההיא – אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה, כארץ שבעה גויים". מצינו אם כן שהשפלה הדרומית אינה חשובה כיהודה, שומרון והגליל. ולכן כאשר ירד יצחק לגור בה, היתה זו כעין פשרה.

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

יד – גבולות דרום – נחל ונהר מצרים

גבול דרום-מערב של ארץ ישראל כולה הוא 'נהר מצרים', שנאמר (בראשית טו, יח): "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". מוסכם שנהר מצרים הוא השלוחה המזרחית של הנילוס, שהיא באזור תעלת סואץ כיום. לגבי גבול דרום, נאמר (שמות כג, לא): "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים", משמע שכל חצי האי סיני בגבול ישראל, שכן ים סוף מקיף אותו, והוא נקבע כגבול דרום.[12]

אולם המצווה על עולי מצרים בהנהגת יהושע בן נון היתה לכבוש תוואי גבול שמתחיל מדרום ים המלח עד 'נחל מצרים', כפי שמבואר בפרשת מסעי (במדבר לד, ה), ורק לאחר שיישבו את עיקר הארץ כראוי, יתפשטו לכל גבולות הארץ. נחלקו הפוסקים לגבי הגבול הדרומי שאותו נצטוו עולי מצרים לכבוש, והמחלוקת תלויה בזיהוי המקומות שנזכרו בפרשת מסעי מדרום ים המלח ועד נחל מצרים. יש אומרים שהגבול מתעגל מעט דרומה מים המלח וכולל את העיר ירוחם ושדה בוקר ושוב מתעגל צפונה עד נחל מצרים. ויש אומרים שהוא נמשך יותר דרומה עד עין יהב בערבה ומצפה רמון בנגב ומשם נמשך עד נחל מצרים. ויש סוברים שהוא מדרים עד אילת ומשם נמשך לנחל מצרים.

עוד נחלקו מהו 'נחל מצרים'. לרוב הראשונים וכמה אחרונים 'נחל מצרים' זהה ל'נהר מצרים', שהוא השלוחה המזרחית של הנילוס (תרגום יונתן וירושלמי, רש"י, רמב"ם, תוס', רוקח, רד"ק, רש"ס, גר"א). ולרבים מהאחרונים על פי מקצת הראשונים, 'נחל מצרים' הוא ואדי אל עריש (רס"ג, כפתור ופרח, רדב"ז).

משמעות הדיון עד היכן גבול עולי מצרים הוא לשני עניינים: א' חובת ישוב הארץ, האם בסדר עדיפות גבוה כגבולות פרשת מסעי או נמוך כשאר גבולות הארץ המובטחת. ב' חובת המצוות התלויות בארץ כל עוד אין שם ריבונות ישראל. אמנם מקום שנמצא בריבונות ישראלית והוא בגבולות הארץ כולה, בכל אופן חייב במצוות התלויות בארץ כגבול עולי בבל.[13]


[12]. גבול הארץ כולה: לכל השיטות גבול דרום של הארץ כולה נמשך לפחות עד אילת, שנאמר (שמות כג, לא): "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים". בפשטות הכוונה לכל חצי האי סיני, שכן זה הגבול הטבעי, והוא גבול ים סוף הנזכר בתורה. וכך דעת: רש"י, אוצר נחמד על הכוזרי ב, יד; אגרת אורחות עולם פרק ח. וכן לרב ישראל אריאל שליט"א (אוצר א"י ח"ה ל).אמנם לדעת מו"ר הרב חיים שטיינר שליט"א (טובה הארץ, שער דרום א' עמ' 19), דעת הרמב"ם שנחל מצרים ונהר מצרים הוא הנילוס, כאשר הקו הדרומי נמשך מאילת ועד המקום המקביל לו בקו רוחב 29.5 בנילוס (כך שהרמב"ם שגר בקהיר הקדומה שבמזרח הנילוס היה גר בתחום ארץ ישראל, כפי שכתב מהריק"ש ערך לחם אבן העזר קכח), והחלק הדרומי של חצי האי סיני אינו בכלל ארץ ישראל. שכן משמע מהרמב"ם שקו הגבול נמשך מאילת עד הנילוס, שבהל' קידוש החודש יח, טז, כתב שהוא קו הרוחב שלושים, ושם יא, יז, משמע שהוא בקו רוחב עשרים ותשע, הרי שהקו באמצע, ושם מקום אילת. ועוד, שניתן לומר שהמדבריות לא נקבעו בגבול הארץ מפני שאינם מקום ישוב, וכל החלק הדרומי של סיני הוא מדבר הררי. אולם קשה לומר זאת, הואיל וגם החלק הצפוני של סיני הוא מדבר, והגבול הטבעי בדרום הוא הים המקיף את חצי האי סיני.

[13]. גבול דרום של פרשת מסעי: במדבר לד, ג-ה: "וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה. וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה. וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה". ככלל גבולות הארץ צריכים להיות גבולות טבעיים של נהר או נחל אכזב או גבול מדבר או ים. שלוש שיטות בזיהוי תוואי גבול דרום שבפרשת מסעי המתחילים מדרום ים המלח. א) 'תבואות הארץ': מתחילים מדרום ים המלח לכיוון נחל צין דרך נאות הכיכר, ומשם עד ואדי אל עריש. בגבול זה ירוחם ושדה בוקר בתוך הגבול ומצפה רמון דרומה לו. ב) 'אדמת קודש': הגבול מדרים מים המלח עד עין יהב וממשיך למכתש רמון ומשם לואדי אל עריש. מצפה רמון בתוך גבול זה. ג) יש אומרים שגבול דרום נמשך עד אילת ומשם לנחל מצרים (הרב טיקוצ'ינסקי עפ"י רס"ג בספר ארץ ישראל כו, ב; הרב אליהו במאמ"ר ב, ט, 23, הרב שטיינר בדעת הרמב"ם. ויש מדקדקים לפי הרמב"ם שהוא כ-60 ק"מ צפון לאילת, שהוא קו רוחב 30).

נחל מצרים הוא הגבול הדרום מערבי של ארץ ישראל בפרשת מסעי, ונחלקו במיקומו:
א) הסוברים שנחל מצרים הוא ואדי אל עריש
הם: כפתור ופרח פרק י"א עפ"י רס"ג, רדב"ז ח"ד ל. ב) הסוברים שהוא השלוחה המזרחית של דלתת הנילוס הם: רש"י (שמות י, יט), כוזרי (ב, ד; ד, ג), תוספות יו"ט (תענית א, ג. ב). וכן משמע שנחל מצרים הוא הנילוס מתרגום יונתן בראשית טו, ובמדבר לד, ה, תרגום ירושלמי במדבר לד, ה; תוספות ערכין טו, א, 'כשם'; ר' אליהו מזרחי במדבר לד, ה; רד"ק יהושע יג, ג; ר"ש סירילאו שביעית ו, א; גר"א יהושע טו, י. לכל השיטות חבל עזה וחבל ימית נכללים בגבולות ארץ ישראל, לא רק בגבולות ההבטחה אלא אף בגבולות כיבוש הארץ בימי יהושע, והם היו בנחלת יהודה, שנאמר (יהושע טו, מז): "עַזָּה בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַד נַחַל מִצְרָיִם וְהַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל".

יש אומרים שהדיונים אודות גבול פרשת מסעי קובעים את מעמד המקומות לעניין חיוב תרומות ומעשרות ושביעית בזמן הזה. אולם למעשה נראה שלאחר החלת הריבונות הישראלית על כל השטחים הללו עד אילת, אין משמעות הלכתית למחלוקת זו, שכן הריבונות הישראלית וההתיישבות היהודית ממשיכות את גבול קדושת עולי בבל לכל מקום, וכפי שכתבתי בפנה"ל שביעית ויובל ה, ח, 8; ויותר בהרחבה בפנה"ל כשרות יב, יז, הערות 20-21). עוד אפשר לומר, שאפילו לסוברים שחלקו הדרומי של חצי האי סיני אינו בכלל גבולות הארץ, אחר שכבשנו את כל חצי האי סיני במלחמת ששת הימים, שהיא מלחמת מצווה להגנת העם והארץ, הכל יודו שבכל משך זמן הכיבוש חצי האי סיני נחשב לארץ ישראל לכל המצוות, שכן אמרו בספרי דברים יא: "מִן הַמִּדְבָּר – ואין המדבר גבולכם, אם כבשתם – אף המדבר גבולכם וכו'". וכך משמע מהרמב"ן שם. וכך כתב במשפט כהן, שכשאין מלך כלל האומה במקום מלך. ועי' בציץ אליעזר ח"י סימן א.

ואף שכתבתי שגבול עולי מצרים נחשב בסדר עדיפות גבוה יותר למצוות ישוב הארץ, אין לומר שכל עוד לא יישבנו את כל גבול עולי מצרים אין ליישב שטחים של ארץ ישראל שמחוץ לגבול עולי מצרים, ועל פי השיקולים המדיניים אפשר יהיה להקדים יישוב מקומות שמחוץ לגבול עולי מצרים על פני שטחים שבתוך גבול עולי מצרים שמחמת סיבות שונות יש קושי ביישובם (ועי' בפנה"ל כשרות יב, ג, שחיסרון המעלה בכיבוש סוריה שנחשב כיבוש יחיד, מפני שלא נכבשה לשם התיישבות. ועי' שם יב, 20, לגבי סיני, שכל שנכבש במסגרת מלחמת מצווה, מתקדש לעניין המצוות התלויות בארץ, גם כאשר ישנם שטחים בגבול עולי בבל ומצרים שאינם בידינו).

גבול דרום של פרשת מסעי

גבול דרום של פרשת מסעי

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

טו – גבולות צפון – הֹר הָהָר

גבול צפון שבפרשת מסעי מתחיל במערב מהים במקום הסמוך להֹר הָהָר, שנאמר (במדבר לד, ז): "וְזֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר". השאלה היכן הוא הֹר הָהָר, והאם הוא הגבול הצפוני של ארץ ישראל כולה או רק גבול צפון לעולי מצרים, שלאחר שיתחזקו יכבשו הלאה עד נהר פרת.

חמש שיטות ישנן בזיהוי הֹר הָהָר:

  • לתרגום יונתן ותרגום ירושלמי (במדבר לד, ז) הוא ברכס ההרים הנקרא 'טוורוס אומנוס', שהם הרי אמנוס בדרום טורקיה, צפונה מקו רוחב 36.
  • ל'כפתור-ופרח' (פרק יא) הוא הר הנקרא 'אקרא', הנקרא כיום 'הר קל', בגבול שבין טורקיה לסוריה, בקו רוחב 36.
  • לרמב"ם גבול צפון הוא בקו רוחב 35 (הל' קידוש החודש יא, יז), ומתחיל בצד המערבי בהר הסמוך לעיר 'בַּניַאס'.
  • לר"ש סירילאו (שביעית ו, א) ו'תבואות הארץ' (פרק א'), הוא הר הנמצא מעט דרום מטריפולי, שנקרא כיום 'הר בתרון'.
  • ל'אדמת קודש' (פרק א') הוא סמוך לביירות ממזרחה, בהר הנקרא כיום 'חמנה'.

כפי הנראה, לדעה הרביעית והחמישית, מקום הֹר הָהָר הוא הגבול שאותו נצטוו עולי מצרים לכבוש ולחלק לשבטים. אולם קשה לומר שלדעתם הוא גבול הארץ כולה, כי לא ניתן למתוח גבול טבעי בין נהר פרת והֹר הָהָר לשיטתם. ולכן מסתבר שלדעתם גבול הארץ כולה הוא כדעה הראשונה או השנייה.

מנגד, לדעה הראשונה, הֹר הָהָר הוא אכן גבול הארץ כולה, וניתן למתוח ממנו גבול טבעי של כ-180 ק"מ עד לנהר פרת. אולם מה שהצטוו ישראל לכבוש בפרשת מסעי מסתבר שהוא כולל את הרי הלבנון בלבד. הרי שאין מחלוקת גדולה בעניין גבול צפון, מפני שהדעות המצמצמות עוסקות בגבול פרשת מסעי, והדעה המרחיבה עוסקת בגבול הארץ כולה. ונראה, שגבול פרשת מסעי הוא כדעה החמישית, וגבול הארץ כולה כדעה הראשונה.[14]


[14]. גבול צפון של פרשת מסעי: על כל שיטות זיהוי הֹר הָהָר כגבול צפון של עולי מצרים קשה, שהיאך נתנו לשבט אשר נחלה כה גדולה, שהרי אפילו לשיטה החמישית, יוצא שנתנו לו שטח גדול יותר משאר השבטים, שכן הוא כלל את רוב הגליל וקרוב למחצית הרי הלבנון עד ביירות, שטח גדול מאוד ופורה. על אחת כמה וכמה שקשה על הדעה הרביעית, שכוללת את כל הרי הלבנון עד טריפולי. וקל וחומר לשיטות המצפינות יותר. ואפשר לבאר, שמתחילה היו כל שנים עשר השבטים אמורים לנחול בעבר הירדן המערבי עד לבוא חמת הנזכרת כגבול הצפון בסמוך להֹר הָהָר, וכפי שנאמר על המרגלים ששלח משה, שתרו את הארץ עד לבוא חמת (במדבר יג, כא). וגם אחרי שראובן, גד וחצי המנשה נחלו בעבר הירדן המזרחי, עדיין נותר הגבול הצפוני של הארץ בהר ההר ולבוא חמת, כגבול שאליו צריכים לשאוף. אמנם חלוקת הארץ לשבטים בימי יהושע בן נון היתה רק עד צידון, שעד אליה נמשכה נחלת שבט אשר. ומה שצפון לנחלת אשר עד לבוא חמת, וכן הרי הלבנון שממזרח לצידון, נועדו לכל מי שיחסר לו מקום, וכשם שבאו בני דן ללשם שסמוכה לקרית שמונה. והמחלוקת בין הזיהויים היא עד היכן היתה אמורה להגיע הארץ אם שנים עשר השבטים היו נוחלים בעבר הירדן המערבי, אם עד אזור ביירות, או אזור טריפולי או עד הבניאס שבמרכז סוריה, ולכפתור ופרח עד הר אקרא שבדרום טורקיה.חיזוק מסוים לדעה הרביעית, שמשמע שכל הרי הלבנון בכלל ארץ ישראל (יהושע יג, ה), ודעה זו אכן כוללת את כל הרי הלבנון שנמשכים עד אזור טריפולי. וכן גם העיר גבל הנמצאת צפונית לביירות נכללת בגבולות ארץ ישראל (שם). ומאידך, לא שמענו שגבול ההתיישבות שאליו שאפו עולי מצרים להגיע הוא עד צפונה להרי הלבנון.

חיזוק מסוים לדעה החמישית, שבפועל עד אליה נחלו ישראל, שכן למדנו שהמצווה לקבוע ערי מקלט במרחקים שווים ביניהן, ובין הצפונית שבהן לגבול הארץ (מכות ט, ב). וכיוון שעיר המקלט הצפונית שבגליל היא קדש (כ-25 ק"מ מצפון לכינרת), ממילא גבול הארץ צריך להסתיים סמוך לאזור ביירות. ואזי לסברה זו, גם אם כל שנים עשר השבטים היו נוחלים בעבר הירדן המערבי, היו מגיעים עד שם, כאשר היו נוחלים את כל השטחים באופן מלא, בלא להשאיר כנענים.

אבל על הדעה הראשונה והשנייה קשה מאוד, שהיאך יתכן שגבול מסעי כל כך צפוני, עד טורקיה, ולא מצינו תרעומת רבתי על נוחלי הארץ בימי יהושע בן נון שנכשלו לכבוש את כל השטחים העצומים הללו, אלא רק על כך שלא כבשו את הלבנון (יהושע יג, ה; שופטים ג, ג). וגם אם כל בני ראובן וגד היו נוחלים שם, לא היו ממלאים אפילו מחצית מהשטח, כי הוא הרבה יותר פורה מהשטח שקיבלו בפועל. גם לא ניתן לקרוא לחבל ארץ זה 'עבר הירדן המערבי', שכן הירדן מסמן רק כשליש משטח ארץ זו (וכן העיר הרב ישראלי ב'ארץ חמדה' א, ד, ה, והרב שטיינר ב'טובה הארץ' עמ' 130). לפיכך מסתבר שהדעה הראשונה, שהיא דעת התרגומים, עוסקת בגבול הארץ כולה, וסמכו עצמם לציון הֹר הָהָר בלא לדקדק. עוד אפשר לפרש, שלדעתם התורה רמזה בציון הֹר הָהָר לשני מקומות, גבול מסעי והגבול השלם. וזה שגבול צפון השלם נרמז בפרשת מסעי, נועד להורות שעד לשם צריך להתפשט. אמנם על ה'כפתור ופרח' קשה, שהוא זיהה את הר אקרא והמקומות הסמוכים לו עם המקומות הנזכרים בפרשת מסעי.

גבול צפון של הארץ כולה: הכלל הוא שגבולות הארץ הם גבולות טבעיים, ולכן גבול הצפון צריך להתחבר מהֹר הָהָר לנהר פרת באופן טבעי, כאשר לפי הדעה הראשונה והשנייה מדובר בגבול קצר בין הים התיכון לברך הפרת, והוא עובר במקומות די מדבריים, כך שכמעט שאינו חותך ארץ מיושבת. בדוחק רב אפשר לבאר כך גם את דעת הרמב"ם, אמנם בפשטות לא ניתן לקבל את קו רוחב 35 כגבול צפון, הואיל וחיבורו לנהר פרת אינו טבעי, מפני שעליו לחתוך את שרשרת 'הרי אנסריה', שגובהם למעלה מ-1,000 מטר, באמצעה, ואח"כ הוא נמשך באלכסון בתוך מדבר גדול. וקל וחומר שלא ניתן למתוח קו גבול טבעי מהֹר הָהָר אל נהר פרת לפי השיטות הרביעית והחמישית. לכן מסתבר שלדעתם הגבול הצפוני של ארץ ישראל כולה הוא לפי השיטה הראשונה או השנייה.

מפת גבול צפון

מפת גבול צפון

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

טז – גבול מזרח של הארץ כולה

גבול המזרח לא מבואר בתורה, אלא נאמר שארץ ישראל נמשכת עד נהר פרת, השאלה האם עד הצד הצפוני הקרוב לעיקר הארץ או לכל מלא אורכו עד המפרץ הפרסי. הסברה לצד הצפוני, כי בשטח שבין עבר הירדן המזרחי לסוף נהר פרת יש מדבר עצום, שלא היו רגילים לשבת בו, ואולי הוא המדבר שצוין כגבול ארץ ישראל, שנאמר (שמות כג, לא): "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר". מנגד אפשר שכל נהר פרת עד המפרץ הפרסי הוא גבול הארץ, שאם לא כן איננו יודעים היכן מסתיים גבול ארץ ישראל, וגבול המדבר הוא דרומה משם. למעשה נחלקו בזה הראשונים, יש אומרים שנהר פרת מסמן את גבול הצפון של הארץ, ויש אומרים שהוא מסמן גם את גבול המזרח.[15]


[15]. שתי שיטות יש בגבול המזרח: א) באוצר נחמד על הכוזרי כתב שנהר פרת הוא גבול מזרח עד המפרץ הפרסי, וכך משמע מדעת החכם הגדול ר' משה בר' חסדאי הצרפתי שנהר פרת הוא גבול המזרח, ורמב"ן וריטב"א (גיטין ז, ב) כתבו את דעתו. וכך משמע בדברי הימים א' ה, ט, ורד"ק ומצודות שם. וכך כתב באגרת אורחות עולם פרקים ח' ו-י. וכך מובא בספרו של הרב ישראל אריאל חלק ב' יב, ד. ראיה גדולה לכך, שהאמורא רב שהתגורר בסורא שבדרום בבל, ביקש מבנו שיבנה לו בית בצד המערבי של הפרת, כי שם ארץ ישראל (בראשית רבה טז, ג). ושמואל הוסיף שעד מקום שהנהר מהלך, שם הוא ארץ ישראל, משמע עד מקום שפיכתו למפרץ הפרסי.ב) התורה התייחסה לארץ הנושבת ולא למדבריות, ולכן גבול צפון הולך מהֹר הָהָר עד נהר פרת שיש בינו לבין עיקר הארץ שטחים פוריים שניתנים להתיישבות, אבל החלק בנהר פרת שבינו לבין עיקר הארץ יש מדבר גדול, אינו נחשב ארץ ישראל, וזה מתאים לכך שנהר פרת הוא גבול צפון ולא גבול מזרח, וגבול המזרח הוא המדבר הגדול. וכך משמע שדעת רבי אברהם בן הרמב"ם בפירושו לשמות כג, לא, וכ"כ בכוזרי ב, יד, ותוספות יו"ט. ונראה שלפי שיטה זו, נהר פרת הוא הגבול כל עוד הוא זורם ממערב למזרח, וכאשר הוא מתחיל לנטות באופן משמעותי דרומה, הוא כבר מתרחק מארץ ישראל. בתוך שיטה זו יש לרב שטיינר ביאור לפי הרמב"ם (טובה הארץ עמ' 159-160), שכן משמע מהרמב"ם שגבול הארץ כעין מרובע, שכתב בהל' קידוש החודש יא, יז, על ראיית החודש שהיא

מפת גבול מזרח ובכלל זה מפת ארץ ישראל על פי הרמב"ם

גבול צפון ומזרח לסוברים שהפרת גבול צפון

צריכה להיות בארץ ישראל, ומקומה עד מהלך שישה או שבעה ימים מירושלים, שהוא כשלושה קווי אורך מירושלים. אלא שאם נחשב רק שלושה קווי אורך, נמצא שעדיין חסרים כמאה ק"מ עד נהר פרת שהוא הגבול המבואר בתורה. לפיכך צריך לומר ששיעור שישה או שבעה ימים הוא הטווח שמשם העדים יכולים לבוא, וצריך לעקם את קו הגבול לצד צפון כדי שיימשך עד לנהר פרת.

מפת ארץ ישראל למגדילים ביותר

גבול צפון ומזרח לסוברים שהפרת גבול צפון ומזרח

גבול צפון ומזרח לסוברים שהפרת גבול צפון ומזרח

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

יז – המצוות התלויות בארץ

התורה ניתנה לישראל כדי שילמדו אותה ויקיימו את מצוותיה בארץ ישראל, כי בארץ ישראל מתגלה מלכותו של ה' והשגחתו (כמבואר לעיל א, א-ג). וכן נאמר: "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם, וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלוֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה" (דברים יא, לא – יב, א). משמע שחיוב המצוות הוא דווקא בארץ. אולם מנגד נאמר (דברים יא, טז-יח): "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם… וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם. (ואע"פ כן גם כשתהיו בגלות) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם". הרי שאף בגלות מצווה לקיים את המצוות. ביארו חכמים, שהמצוות שתלויות בארץ, היינו שקשורות לקרקע, מצווה לקיים בארץ בלבד. אבל את המצוות שאינן תלויות בארץ חייבים לקיים גם בגלות, כדי שנזכור אותן ונדע לקיימן כשנחזור לארץ. ועוד, שעל ידי קיומן נתעורר לתשובה, ונזכה לקרב את גאולתנו (ירושלמי שביעית ו, א; קידושין א, ח; בבלי קידושין לז, א; ספרי עקב מג-מד).

המצוות התלויות בארץ הן בראש ובראשונה המצוות הנוגעות לכלל ישראל: הקמת המלוכה או השלטון כפי הדרכת התורה, ובכלל זה הקמת צבא על פי מצוות התורה. הקמת המקדש וכל מערכת המצוות הקשורות לכך ובכללן מצוות הכהנים והלוויים, ערי הלוויים וערי המקלט, נגעי בתים, עגלה ערופה, ביעור עבודה זרה ועוד. הקמת מערכת המשפט, שבראשה הסנהדרין הגדולה שתפקידה להכריע בכל השאלות הגדולות והקשות. כמו כן בבית הדין הגדול היו מקדשים את החודשים ומעברים את השנים וקובעים בכך את מועדם של חגי ישראל. מצוות המשפט מחייבת גם מינוי בתי דין בכל עיר, ולצידם שוטרים שאוכפים את הדין. בכלל מצוות המשפט המצוות הקשורות לסדרי הדין, הכרעת הדין והענישה. כדי למנות דיינים שתהיה בסמכותם לדון דיני תורה צריך שרבותיהם יסמכו אותם לכך, כך שיהיו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו שסמך את החכמים הראשונים. רק בארץ ישראל ניתן לקיים את מסורת הסמיכה. אמנם גם בזמן הגלות יש מצווה לקיים מערכת משפט, אלא שהיא מתקיימת על ידי רבנים שאינם סמוכים, וקיומה נועד לצורך שמירתה של הקהילה היהודית בנאמנות למסורת ישראל בלא החזון של קיום משפט התורה כדי לתקן עולם במלכות
שד-י, לכן סמכותם נוגעת לדיני נזיקין השכיחים וענישת הרתעה הכרחית, ולא לדינים שאינם שכיחים ולא לענישה שנועדה לגיבוש עם קדוש.

יש עוד סדרה שלימה של מצוות שתלויות בארץ וקשורות לעבודת השדה וגידול הפירות, ומצוות אלו מופנות לכל יחיד ויחיד מישראל, ואלו הן: ערלה, כלאי זרעים, כלאי הכרם, לקט, שכחה, פאה, פרט, עוללות, ביכורים, תרומות ומעשרות, חלה, ראשית הגז, שביעית ויובל. ואף שעיקר חיובן של מצוות אלו בארץ, חיובן של רבות מהן מתפשט במידה מסוימת גם לחוץ לארץ (פנה"ל כשרות יב, א, 1).

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

יח – מצב העם קובע את חיוב המצוות

חיוב המצוות התלויות בארץ ישראל תלוי בהיות עם ישראל שוכן בארץ. נפרט בקצרה את תולדות עם ישראל בארצו ובמקביל את סדר חיוב המצוות: לאחר שעולי מצרים כבשו את הארץ וסיימו לחלקה לשנים עשר השבטים (בשנת 2503 למניין שאנו מונים לבריאת העולם) התחייבו בכל המצוות התלויות בארץ הנוגעות לעבודת החקלאים, ובכללן תרומות ומעשרות, שביעית ויובל. אמנם עוד שנים רבות עברו עד שהצלחנו לקיים את המצוות הקשורות לכלל ישראל, כמו הקמת המלוכה, המקדש ומערכת המשפט המסודרת, מפני שלצורך קיומן עם ישראל היה צריך להשלים את ישוב הארץ ולהתבסס בנחלתו. בינתיים המשכן הארעי שכן בשילה, ושופטים הנהיגו את ישראל באופן ארעי. לאחר כארבע מאות שנה קם שמואל הנביא לשפוט את ישראל, ומכוח פעולתו הוקמה מערכת המשפט, ונוסדה מלכות בית דוד ונבנה בית המקדש שבירושלים על ידי שלמה המלך, בנו של דוד (בשנת 2929), שעמד על תילו כארבע מאות ועשר שנים.

כמאה וארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון הגלה מלך אשור את השבטים שבעבר הירדן המזרחי וצפון הארץ, ומאז פקע חיוב מצוות שביעית ויובל מהתורה, מפני שחיוב המצוות הללו תלוי בהיות כל ישראל בארצו כל שבט בנחלתו, אמנם המשיכו לקיימן על פי הוראת החכמים. כאשר כל עשרת השבטים גלו, נוצר מצב שרוב ישראל כבר לא היו בארצם, ופקע חיוב מצוות תרומות ומעשרות וחלה מהתורה, ורק מדברי חכמים המשיכו לקיימן. בעת חורבן בית המקדש הראשון נפסק לגמרי חיוב המצוות הציבוריות התלויות בארץ, כשביעית ויובל, תרומות ומעשרות וחלה.

לאחר שבעים שנות גלות בבל החל תהליך שיבת ציון ובניית בית המקדש השני. אז הוקמה הכנסת הגדולה, היא בית הדין הגדול שמנה מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים ובראשו עמד עזרא הסופר. הם תקנו את סדרי מושב בית הדין, את נוסח הברכות והתפילות, ואת סדרי התפילה וקריאת התורה בבתי הכנסיות. הם גם קדשו את הארץ כדי ליצור מחדש את החיוב לקיים את מצוות שביעית ותרומות ומעשרות. אמנם כיוון שרוב העם היה בגלות, לדעת רוב הפוסקים חיוב המצוות הללו חל אז מדברי חכמים בלבד (פנה"ל כשרות יב, ז).

בעקבות חורבן בית המקדש השני, בתהליך הדרגתי שנמשך מאות שנים, ההתיישבות היהודית בארץ הלכה והתדלדלה. קרוב לשלוש מאות שנה אחר החורבן, ראו חכמי ארץ ישראל ובראשם הלל השני שהיה הנשיא, שלא יוכלו להמשיך לקיים את סמיכת החכמים ואת בית הדין שמקדש חודשים ומעבר שנים, וקבעו שמכאן ואילך זמני החודשים והמועדים ייקבעו על פי הלוח העברי שאותו הם קדשו לדורי דורות, ומאז נוהגים כל ישראל על פי לוח השנה (פנה"ל זמנים א, ג; על החזרת הדינים לקדמותם בהלכה כא).

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

יט – גבולות הארץ השונים לעניין חיוב המצוות

שלושה גבולות ישנם לארץ ישראל: האחד, כל הארץ כולה, מנהר מצרים ועד נהר פרת, והוא הגבול הקובע לעניין מצוות ישוב הארץ, עליו למדנו בהלכות יד-יז.

השני, 'גבול עולי מצרים', הם הגבולות שנחלו שנים עשר השבטים בימי משה רבנו ויהושע בן נון. כאשר גבול הנחלות שבעבר הירדן המערבי נזכר בפרשת 'מסעי', כפי שלמדנו בהלכות יד-יז. גבול זה קובע את מקום חלותן של המצוות התלויות בארץ כתרומות ומעשרות ושביעית. אמנם כל עוד רוב ישראל אינם בארץ, לדעת רוב הפוסקים חיוב מצוות תרומות ומעשרות, חלה, שביעית ויובל מדברי חכמים. השטחים שמחוץ ל'גבול עולי מצרים', למרות שהם בגבול ארץ ישראל השלימה, מנהר מצרים ועד נהר פרת, לא התחייבו במצוות אלו (פנה"ל כשרות יב, ב; יא; יד).

השלישי, 'גבול עולי בבל', הוא גבול ההתיישבות של עולי בבל בימי בית המקדש השני, שהוא מצומצם מ'גבול עולי מצרים', ועליו תקנו חכמים את התקנות והגזירות, כספיחים ודמאי. כלומר גם בימי בית המקדש השני וגם לאחר חורבנו, חובת המצוות התלויות בארץ חלה על כל 'גבול עולי מצרים', אולם התקנות שתקנו חכמים, תוקנו רק ל'גבול עולי בבל', היינו למקומות שההתיישבות היהודית התפשטה אליהם בימי בית המקדש השני. כיום חיוב התקנות חל על כל המקומות שבריבונות ישראל (פנה"ל כשרות יב, ז-ח; יז).

סוריה: מעבר לגבולות שכבשו משה ויהושע, דוד המלך כבש את סוריה, ובכללה שטחים שבתחום גבולות ארץ ישראל השלימה כארם דמשק, ושטחים שמחוץ לגבולות הארץ, כארם נהריים שבין הפרת לחידקל. אולם כיוון שכיבושו נועד להכניע אויבים ולא לשם יישוב הארץ, כיבושו נקרא 'כיבוש יחיד', והתעורר ספק לגבי מעמדם של שטחי סוריה לעניין המצוות התלויות בארץ. ולמעשה נפסק שמדברי חכמים צריך לקיים שם את המצוות התלויות בארץ, אמנם מצוות ישוב הארץ חלה על כל שטחי סוריה שבתחום ארץ ישראל (שם יב, ג, 4).

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

כ – תהליך החזרת חיוב המצוות

כדי שנחזור ונקיים את מצוות תרומות ומעשרות וחלה מהתורה – צריך שרוב ישראל יתגוררו בארץ. וכדי שנתחייב בשביעית ויובל מהתורה – צריך שבנוסף לכך ישראל ישבו בארץ כתיקונם (כמבואר בהלכה הבאה).

השאלה את מי צריך לכלול בעם היהודי. יש אומרים שמספר היהודים כיום הוא כשלושה עשר מיליון, ובשנים אלו מספר היהודים המתגורר בארץ עומד להגיע לששה וחצי מיליון יהודים, וממילא יתקיים התנאי הראשון ונתחייב בחלה ותרומות ומעשרות מהתורה. אולם קשה על דבריהם, מפני שהמספר שלושה עשר מיליון כולל רק את היהודים שמזדהים כיהודים, וישנן עוד שתי קבוצות של יהודים שאינם מזוהים כיהודים אבל להלכה הם יהודים. הקבוצה הראשונה, יהודים שהוריהם התבוללו בדורות האחרונים בעקבות התהפוכות והרדיפות והשואה שהעם היהודי עבר, שאת זהותם היהודית ניתן לברר בקלות יחסית. יחד איתם ניתן לשער שהעם היהודי מונה בין עשרים לשלושים מיליון, ולכל הפחות שמונה עשר מיליון.

הקבוצה השנייה גדולה בהרבה, וכוללת בתוכה את כל צאצאי היהודים שהתבוללו בגויים בלחץ ייסורי הגלות האיומים, אבל להלכה הם יהודים, שכן הם צאצאי אימהות יהודיות, ולהלכה כל מי שאימו יהודייה, אפילו אחר מאה דורות, נותר יהודי. ואמרו חכמים על פי נבואות הגאולה שבתורה, שלעתיד יבוא אליהו הנביא ויחזירם למקור מחצבתם (משנה עדויות ח, ז; רמב"ם בפהמ"ש). קבוצה זו כוללת לכל הפחות מאה מיליון ואולי הרבה יותר. שכן במשך הגלות הארוכה, בכל המלחמות והנגישׂות וגזירות השמד האיומות, מיליוני יהודים הורחקו מגבול ישראל בזרוע, וכיוון שהבנות נותרות תמיד יהודיות, יש לשער שכל האנוסים הללו התרבו כשיעור שהתרבו העמים שבתוכם התבוללו. לדוגמא, משערים שהיהודים שהתבוללו בספרד ופורטוגל היו כעשרה אחוז מכלל האוכלוסייה, נמצא אם כן שגם היום, כעשרה אחוז מתושבי ספרד ופורטוגל, וכן לפחות עשרה אחוז מצאצאי הספרדים והפורטוגזים שהיגרו לארצות אמריקה הלטינית, כדוגמת ארגנטינה, ברזיל ומקסיקו הם יהודים. צאצאי האנוסים הללו לבדם הם לפחות שלושים מיליון יהודים שהורחקו בזרוע. כמו כן יש מעריכים שלפחות כעשרה אחוז מאוכלוסיית אירופה המערבית מצאצאי יהודים אנוסים. וכן ישנם עוד צאצאי יהודים בארצות ערב וצפון אפריקה ומזרח אירופה. יתכן שקבוצה זו מונה מאה מיליון יהודים ואולי כמה מאות מיליונים. כמו כן יתכן שיש לצרף קבוצה שלישית – צאצאי עשרת השבטים, שאמנם חלקם חזרו והצטרפו לישראל, אבל רבים מהם נותרו בארצות גלותם (אמנם לפי דעות ביבמות יז, א, לא נמשך זרעם).

למעשה נראה שלכל הפחות יש לצרף לחשבון העם היהודי את כל אותם האנשים שהוריהם התבוללו בדורות האחרונים, שעל ידי בירורים קלים למדי, ניתן להוכיח על ידי תעודות ועדויות שהם צאצאים של אם יהודייה. שכן להלכה לא ניתן להתעלם ממה שניתן לברר בקלות יחסית. אמנם לגבי בני הקבוצה השנייה, שהם צאצאי האנוסים שהתבוללו בגויים במשך כל הדורות, יש מקום לספק. ניתן לומר, שאף שלבסוף כל הנדָחים יחזרו לישראל, בינתיים אין מתחשבים בהם, אלא רק באלה שניתן להוכיח בוודאות שהם יהודים. ומנגד, ניתן לומר שיש להתחשב בכל מי שלהלכה הוא יהודי, גם אם כבר עברו דורות רבים מאז שמשפחתו התרחקה מישראל. למעשה נראה שיהיה צורך בהחלטה של בית דין גדול שמכוח כל ישראל שחיים בארץ יכריע בשאלה, אימתי יגיע הזמן שבו נוכל לומר שרוב ככל העם היהודי גר בארץ. ואולי נצטרך להמתין להופעת נביא שידריך אותנו בסוגיה זו (פנה"ל שביעית ויובל יא, ג-ד).

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

כא – חלוקת הארץ לשבטים

כדי שנחזור ונקיים את מצוות שביעית ויובל מהתורה, לא מספיק שרוב ישראל ישבו בארצם, אלא צריך שישבו כתיקונם, היינו שכל אדם מישראל ינחל את חלקו בנחלת שבטו (ערכין לב, ב). לשם כך צריך לחזור ולייחס כל אדם מישראל לשבטו ולקבוע מחדש את נחלת השבטים (רמב"ם מלכים יב, ג). מנבואת יחזקאל עולה, שאף מקום נחלת שנים עשר השבטים ישתנה לעתיד, וכל שבט ינחל רצועה מהמערב ועד המזרח, כאשר דן בצפון, ואחריו אשר, נפתלי, מנשה, אפרים, ראובן, יהודה. אח"כ נחלת הנשיא, ובה ירושלים והמקדש, ובה תהיה גם נחלה לכהנים וללוויים. אח"כ ממשיכה החלוקה לכיוון דרום: בנימין ראשון ואחריו שמעון, יששכר, זבולון, עד גד שיהיה בנחלה הדרומית ביותר (יחזקאל מח; ב"ב קכב, א). לפי רוב המפרשים, הנחלה הצפונית של דן תגיע עד סמוך לטורקיה, במוצאו של נהר פרת. גם גרי הצדק שהצטרפו לישראל בעודם סובלים, יקבלו נחלה בארץ, כל משפחת גרים יחד עם בני השבט שאליו התחברו (פנה"ל שביעית ויובל יא, ה, 4).

לפי זה, לאחר שיתגלה ייחוסו של כל אדם מישראל לשבטו ותחולק הארץ לשבטים, לכאורה כל אדם יצטרך לעבור להתגורר בנחלה שניתנה לו בקרב שבטו. ונראה לעניות דעתי שתהיה סמכות לבית הדין הגדול יחד עם המלכות, לחלק את הארץ באופן שכל אדם מישראל יוכל להישאר לשבת במקומו או במקום שיבחר, תוך נכונות להשתתף בהמשכת מורשתו של השבט שבתחום נחלתו הוא יושב. ואם ילכו בדרך זו, אולי יצטרכו לקבוע שככל שהביקוש לנחלת שבט מסוים יעלה, כך השטח שלו יחולק לנחלות קטנות יותר שתספקנה לכולם.

לאחר חלוקת הנחלות, ייחשבו כל ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, ובית הדין הגדול יתחיל למנות מחדש את השנים, ונוכל לקיים את מצוות השביעית והיובל מהתורה (פנה"ל שביעית ויובל יא, ה).

פורסם בקטגוריה ג - מצוות ישוב הארץ | כתיבת תגובה

א – המצווה לשרת בצבא – הצלת ישראל

מצווה גדולה מן התורה להתגייס לצבא ההגנה לישראל, ושתי מצוות עומדות בבסיס החיוב, וכל אחת מהן מצווה כללית ששקולה במידה מסוימת כנגד כל המצוות. א' הצלת ישראל מיד אויביהם, ב' שמירת ארץ ישראל שתהיה בידי עם ישראל.

הצלת ישראל: נצטווינו שאם נראה אחד מבני עמנו בסכנה שנחלץ לעזרתו, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", ולשם כך צריך אדם להיות מוכן להיכנס לסיכון מסוים. קל וחומר כאשר כלל ישראל נמצא בסכנה, שחובה להיחלץ להצלת ישראל. וכבר אמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא", ואם כן השותף בקיומו של העם כולו על אחת כמה וכמה שהוא ממש מקיים עולם מלא.

וזוהי מלחמת מצווה מובהקת, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' מלכים ה, א): "ואי זו היא מלחמת מצווה? זו מלחמת שבעה עממים (בכיבוש הארץ), ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מצר שבא עליהם". מצוות המלחמה מחייבת כל יחיד להסתכן הרבה מעבר למה שנצטווינו להסתכן לצורך הצלת יחידים מישראל. לצורך הצלת יחיד או יחידים, לכל הדעות, אין מצווה להיכנס לסכנה שרוב הסיכויים שהבא להציל ייהרג בה. אולם בעת מלחמה, כשיש הכרח לסכן יחידים כדי להציל את המערכה, צריך היחיד להיות מוכן להיכנס אף למצב שסכנתו מרובה מהצלתו. וכפי שכתב מרן הרב קוק (משפט כהן קמג) שהכלל של "וָחַי בָּהֶם", ממנו למדנו שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה אינו חל בעת מלחמה, מפני שהלכות הציבור שונות מהלכות היחיד, ולצורך קיום הציבור צריכים היחידים להיות מוכנים להיכנס לסכנה. על פי זה כתב בשו"ת 'ציץ אליעזר' (יג, ק), שגם הכלל של "חייך קודמים לחיי חברך" אינו חל במלחמה, "אלא כל אנשי המלחמה כאיש אחד מחויבים למסור כל אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו. וגם זה נכלל בכללי הלכות ציבור, ובגדר הנהגת המדינה ותקנתה" (הצבא כהלכה פרק טו).[1]


[1]. לגבי חיוב יחיד להציל את חבירו ישנן שתי שיטות. לדעת רוב הפוסקים, אין אדם צריך להיכנס לסכנת נפשות כדי להציל את חבירו. משום שהכלל "וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם" (יומא פה, ב), חל גם על מצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". כלומר, כל פעולה שיש בה סיכון חיים ממשי, שאדם רגיל אינו מוכן להיכנס אליו אפילו כדי להציל את רכושו, אין מצווה לעשותה כדי להציל את החבר. כך דעת רבנו יונה גירונדי, סמ"ע חו"מ תכו, ב, שועה"ר או"ח שכט, ח, והלכות נזקי גוף ונפש ז, מ"ב שכט, יט, אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ב, ציץ אליעזר ח"ט, מה, ועוד. ויש אומרים שכדי להציל נפש מישראל צריכים להיות מוכנים לסכן את הנפש, וכ"כ ב"י חו"מ תכו, עפ"י הגה"מ בשם הירושלמי, ולכך נטה הרצי"ה ב'לנתיבות ישראל' ח"א עמ' קנח (הוצאת בית אל). (ועי' בפנה"ל ליקוטים ב' יא, ב-ג). אולם לגבי מלחמה הכל מודים שצריך לסכן את הנפש כדי לנצח.

פורסם בקטגוריה ד - מהלכות צבא ומלחמה | כתיבת תגובה

ב – ישוב הארץ

נצטווינו לרשת את הארץ וליישבה, היינו שהארץ תהיה בריבונות של ישראל ותיושב ביהודים לכל מלא אורכה ורוחבה. ומצווה זו שקולה כנגד כל המצוות, כמבואר בספרי (ראה פרשה נג). מצווה זו דוחה פיקוח נפש של יחידים, שכן נצטוונו לכבוש את הארץ, ולא התכוונה התורה שנסמוך על הנס, וכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות עבורה (מנחת חינוך תכה תרד, משפט כהן עמ' שכז, ומבואר לעיל ג, ד). קל וחומר שמצווה להילחם כדי להגן על חבלי הארץ שכבר נמצאים ברשותנו. במשך דורות לא היתה לנו יכולת להתארגן ולבנות כוח צבאי ולכן היינו אנוסים ולא יכולנו לקיים את המצווה, בחסדי ה' אשר פקד את עמו, נתן לנו ה' בדורות האחרונים את הכוח לקיים את המצווה.[2]

הקדמתי את יסוד הצלת עם ישראל למצוות ישוב הארץ, כפי שיואב בן צרויה, שר צבא ישראל בימי דוד המלך, בעת שגברה המלחמה, והיה צורך להתחזק מאוד כנגד האויב, הקדים את הצלת העם לישוב הארץ, ואמר: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלוֹהֵינוּ וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו" (שמואל ב' י, יב). וכן להלכה קיום העם קודם למצוות ישוב הארץ (לעיל ג, ד).

הצורך להישען על צבא כדי לקיים את מצוות ישוב הארץ אינו ביטוי לחולשה, אלא להיפך, לכך שעם זה ישראל זוכה לגלות את דבר ה' על ידי מלא כוחותיו דרך המציאות הטבעית. וכן מצינו במדרש: "ארבעה מלכים היו… דוד אמר (תהלים יח, לח): אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם, ונענה לו הקב"ה וסייע בידו. עמד אסא ואמר: אני אין בי כוח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה הורגם, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה הורג באויבי, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה: אני עושה" (איכה רבה פתיחתא ל'). קטני האמונה עלולים לחשוב שחזקיהו הגדול שבהם, אולם האמת הפוכה. המדרש מבטא את ההידרדרות הנוראה של ישראל, מהימים הגדולים של דוד המלך עד סמוך לחורבן. בימי חזקיהו המציאות כבר לא תאמה את הערכים האלוקיים והוא נזקק לנס כדי להתקיים, אולם הנס יכול לקיים רק לשעה, ואם לא יתקנו את הטבע ויקדשו אותו, יבוא החורבן ויגלו מהארץ.

כלומר המצב המתוקן הוא שעם ישראל מקיים את מצוות ה', ומיישב את הארץ ומנצח את הרשעים, דרך הכוחות האנושיים הטבעיים שה' נתן לו, בלא צורך נס. כך יתגלה שה' אחד בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ומלא כל הארץ כבודו, וגם הכוחות הארציים והאנושיים מגלים את דבר ה' ואינם מתנגדים לו. מתוך כך העולם ילך ויתעלה, וכל הגויים יכירו בזכותם של ישראל על ארצם וניישב את הארץ בלא צורך במלחמות.


[2]. לרמב"ן (הוספות למצוות עשה ד) זוהי מלחמת מצווה לכבוש את הארץ, וכך דעת רוב הראשונים והאחרונים. ועי' בספר 'הצבא כהלכה' לרב קופמן עמ' ז-י. והרמב"ם לא מנה את מצוות ישוב הארץ במצוותיו, וגם במצוות המלחמה, לא הזכיר שיש מצווה לכבוש את הארץ, אלא רק הזכיר כמצווה את המלחמה כנגד שבעה עמים ועמלק. אולם כתב בשו"ת דבר יהושע (ח"ב או"ח מח), שכל זה דווקא להוציא את הארץ מידי הגויים, אבל אחר שהיא בידינו, גם הרמב"ם מודה שצריך להילחם נגדם, ולא לתת להם לכבוש אפילו חלק קטן מהארץ. שהרי לדעת הרמב"ם (הל' ע"ז י, ו) על כל האומות נאמר הלאו "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" (שמות כג, לג), ואף לדעת הראב"ד איסור "לא תחנם" חל על כל האומות שלא קיבלו שבע מצוות בפני שלושה חברים מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל, כמו שכתב הרמב"ם (מלכים ח, י-יא). והרב רבינוביץ' בספרו 'מלומדי מלחמה' סימן א, באר שהמלחמה על הצלת חלק מארץ ישראל, כלולה לדעת הרמב"ם במלחמת מצווה של "הצלת ישראל מיד צר", שכן פסק בהל' שבת (ב, כג), שיש להילחם אפילו בשבת, כדי להציל אפילו תבן וקש בעיר הסמוכה לספר. ולדבריו, הדרך היחידה לפי הרמב"ם, להחזיר את הריבונות הישראלית על הארץ, היא בדרך של התיישבות הדרגתית ברשות הגוים, עד להשגת כינונה של מדינה, כפי שאכן היה בפועל.

פורסם בקטגוריה ד - מהלכות צבא ומלחמה | כתיבת תגובה

ג – מצווה כללית ואיסור הפחד

במצוות השירות בצבא מתבלט הצד הכללי שבכל יחיד מישראל. את כל המצוות אנו מקיימים כיחידים. אמנם כל ישראל ערבים זה בזה, והכוונה העילאית בכל המצוות היא לקיימן "בשם כל ישראל", אבל המצווה היא חובת היחיד והוא מקיים אותה כיחיד. אולם במצוות השירות בצבא, היחיד מבטל במידה רבה את יחידיותו והופך להיות חלק מהכלל, וכך כולם נלחמים כאיש אחד למען כלל ישראל.

על ידי כך יכול היחיד שלא לפחד מאימת המלחמה. אם ישקול את המצווה כיחיד – יחשוש. ואכן בחיים הרגילים צריך אדם להיזהר ולחשוש מהסכנות, שעל ידי כך יוכל לקיים את המצווה לשמור את נפשו מאוד. וכך הלכה – פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה (זולת שלוש החמורות). אולם במלחמה צריך כל יהודי להתעלות מתפישת עצמו כיחיד, ולראות את עצמו כחלק מכלל ישראל, כנציג של עם ישראל, שנועד לגלות את דבר ה' לעולם, וכך יוכל להתגבר על הפחד הטבעי ולהילחם באומץ.

וכן כתב הרמב"ם (הל' מלכים ז, טו): "ומאחר שיכנס אדם בקשרי המלחמה, ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו. אלא ימחה זכרם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו – עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כ, ג): אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצווארו. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו – הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר (שם ח): וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. והרי מפורש בקבלה (ירמיהו מח, י): אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם. וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד – מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר (שמואל א' כה, כח-כט): כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ… וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ".[3]


[3]. חיילי בית דוד היו כותבים גט לנשותיהם לפני יציאתם לקרב (שבת נו, א). כדי שאם ימותו ויאבדו, לא יהיו נשותיהם עגונות. והוסיף מרן הראי"ה בעין איה שם סעיף סא, שיש בזה ביטוי למעבר שלהם ממצב של אדם יחיד בעל משפחה למדרגה כלל ישראלית.

פורסם בקטגוריה ד - מהלכות צבא ומלחמה | כתיבת תגובה