אחד הכללים היסודיים בדיני ממונות ומשפטים הוא 'דינא דמלכותא דינא', כלומר דין המלכות הוא דין, וחייב אדם לשמור ולקיים את דיני המלכות, בין חוקים הקשורים למס הכנסה ולמכס, ובין חוקים הנוגעים לתקנת הציבור כחוקי תנועה וכדומה.
כמה הסברים נאמרו לזה. האחד, שתושבי המדינה מקבלים על עצמם את המלכות ומוחלים לה על חלק מזכויותיהם, ומסכימים לזה שהמלכות תקבע חוקים ותנהל את סדרי החיים הציבוריים. ואמנם אזרחים רבים מתלוננים תמיד על גובה המס או על חוקים מסוימים, אולם בכל אופן, כל זמן שהם אינם מורדים באופן גלוי ומפילים את השלטון, הרי שהם מודים ומסכימים שעדיף להם המצב הנוכחי של שלטון המלכות על פני התוהו ובוהו שעלול לשרור בלעדיה, ובכך הם מעניקים למלכות את הזכות לקבוע חוקים ולגבות מיסים.
עוד הסבר נזכר, שבעצם, הקרקע של כל המדינה שייכת למלכות מדין כיבוש, שהרי המלכות על ידי כוחה הצבאי והכלכלי שומרת על המדינה, נמצא אם כן שכל קרקעות המדינה שייכות למלכות, ולכן כל מי שמתגורר באותה מדינה, חייב לשמוע בקולו של בעל הבית, דהיינו המלכות. ואע"פ שישנם בעלים פרטיים לכל חצר ובית, מכל מקום הבעלות שלהם נשענת על הבעלות של כלל המלכות. שאם לא היתה אותה המלכות, מי יודע אם אותה החצר ואותו הבית היו נשארים בידיהם.
לממשלה נבחרת יש לפחות את הסמכות שיש למלכות. כי לגבי ממשלה, ההסכמה הציבורית לשלטונה הרבה יותר רחבה, שהרי הציבור בחר את הממשלה באופן ישיר, ובכך קיבל על עצמו את ההחלטות שאותה ממשלה תחליט. ואף אותו מיעוט שאינו מיוצג בממשלה, הסכים לקבל על עצמו את החלטת הרוב. ואם יבוא אדם ויאמר, אני לא מסכים לשיטת הדמוקרטיה, מכל מקום ודאי שלא יגרע כוחה של הממשלה מכוחו של מלך ששלט על עמו בכוח חרבות חייליו, שאף לגביו אמרו: 'דינא דמלכותא דינא'. אם כן לסיכום, ישנו איסור להעלים מס או להבריח את המכס, וכל מי שעובר ומעלים מיסיו, עובר על איסור תורה של לא תגזול. וכך נפסק ב'שולחן-ערוך' (חו"מ שסט ו).
