ארכיון הקטגוריה: ז – ערבות הדדית

א – מצוות לא תעמוד על דם רעך

מצווה גדולה מן התורה להציל אדם שנמצא בסכנה. שכן מצווים אנו אף להשיב לאדם חפץ שאבד לו, שנאמר (דברים כב, ב): "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ", על אחת כמה וכמה שאת נפשו אנו צריכים להשיב לו ולהצילו. וכן נלמדת המצווה מן הפסוק (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", וכן אמרו חכמים (סנהדרין עג, א): מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או שחיה רעה גוררתו ועומדת לטורפו, או שליסטים באים עליו להורגו, מניין שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".

כלומר, בנוסף למצווה היסודית "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה, ומובן שהיא כוללת בתוכה את כל היחסים הטובים שצריכים לשרור בין אדם לחבירו, פירטה התורה עוד ציווי, "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". לא מספיק לחייך אל החבר, ולפעמים אף לעזור לו, אלא קובעת התורה, שיש לאדם אחריות וערבות כלפי חבירו. שאם חבירו נמצא בצרה, חובה עליו לקום לעזרתו. ולא לחסוך במאמצים ובממון בעת הצלת החבר.

וכן ביחס למכשולים ברשות הרבים שעלולים לגרום נזק להולכים, מצווה להסירם משום "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". וכן הרואה מכשול בכביש, שעלול לגרום סיכון לנוסעים, חייב לדאוג להסירו, על ידי הודעה למשטרה או בכוחות עצמו כשהוא יכול להסירו בלא להסתכן.

אם ננהג כך, ונרגיש בלבנו את הערבות ההדדית שבין כל ישראל, נוכל להקים חברה מגובשת ומלוכדת, שתוכל להתמודד עם האתגרים הגדולים מבית ומחוץ, ולהגשים את החזון הגדול של עם ישראל.

פורסם בקטגוריה ז - ערבות הדדית | כתיבת תגובה

ב – עגלה ערופה

אחת המצוות שמלמדות את גודל האחריות הציבורית לחיי אדם, היא מצוות עגלה ערופה. שנאמר (דברים כא, א-ב): "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל". כלומר מוטלת על כלל הציבור ומנהיגיו האחריות להסיר סכנות מבני אדם. וכשלא הצליחו למנוע שפיכות דמים, יש לערוך חשבון נפש פומבי. ועל כן גדולי הדור יוצאים לבדוק מה אירע, ואיזו עיר קרובה אל החלל, שעליה מוטלת אחריות עקיפה לאירוע הרצח שהתרחש בסביבתה. על ידי ההתעסקות הפומבית ברצח החלל, הקהל כולו יפנים את חומרתו הנוראה של הרצח. יתכן שעל ידי כך גם יימצא לבסוף האדם שיחשוף את הרוצח ויוכלו להענישו (רמב"ם מו"נ ג, מ).

אחר שהתברר איזו עיר קרובה, היו זקני אותה העיר ושופטיה יחד עם הכהנים, מביאים עגלה ועורפים אותה ליד הנחל. "וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (שם ו-ז). דבריהם מזעזעים, וכי אפשר להעלות על הדעת שזקני העיר ההיא שפכו את דמו של החלל?! מבארים חכמים (סוטה מה, ב): "אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה". כלומר, לעניין חמור כרצח, יש משמעות גם לאחריות עקיפה מאוד.

אולי אותו נרצח לא ידע את דרכו, וטעה ונפל בידי ליסטים, ולוּ היו מלווים אותו, היה הולך בדרך המלך וחי. וגם אם היה ההלך רעב ולא נתנו בידו מזון, מוטלת על בני העיר ומנהיגיהם אחריות. אולי ימות מרעב, ואולי מפני רעבונו ילסטם את הבריות ויהרוג או ייהרג. כלומר, גם הסכמה לכך שיהיו אנשים רעבים ללחם, יש בה אחריות מסוימת לרצח.

לדאבוננו, אנו שומעים על אנשים שנרצחים בפתח של חנות או בריב על חנייה, ואין מנהיגי הציבור מזדעזעים מהרצח כפי שהיה ראוי. על פי הדרכתה של התורה, מיד עם היוודע דבר הרצח, היו צריכים לכנס פגישה חשובה שבראשה שר, ראש העיר, רב המקום ומפקד המשטרה המקומי, ומשתתפים בה נציגים בכירים של משרד החינוך, הרווחה, משפטים וביטחון הפנים, כדי לערוך חשבון נפש. אולי לא התייחסו אל הבעיות כשהחלו להתעורר? אולי התעלמו מעבירות קלות, ופתחו את השער לפשעים חמורים? אולי הענישה אינה מספיק מרתיעה? אולי מערכת החינוך אינה ממלאת את חובתה?

רק אח"כ אפשר יהיה לבקש: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (שם ח).

פורסם בקטגוריה ז - ערבות הדדית | כתיבת תגובה

ג – מצוות מחאה

אדם שרואה שעושים עוול לחבירו, צריך למחות ביד עושי העוולה, ושתי מצוות בזה: הראשונה, להציל את העשוק מידי עושקו, ואף זה בכלל מצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". השנייה, להוכיח את החוטא, כדי למנוע אותו מלחטוא, או לכל הפחות לבטא מחאה כנגד המעשה הרע. התוכחה כלפי החטא אינה נובעת משנאה, אלא להיפך מתוך אהבה ואחריות כלפי כל אחד מישראל, שכמו שיש מצווה להציל את החבר מנזק ממוני, כך מצווה להציל את נשמתו מהחטא. וזהו שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".

מי שהיה יכול למחות ולא מחה, נחשב כאילו עשה את אותו החטא. וכמו שאמרו חז"ל (שבת נד, ב): "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו".

במיוחד חייב בזה מי שקשור לאנשי שררה ושלטון, שעליו מוטל להוכיח אותם בשעה שהם מתנהגים ברשעות ומתעמרים בחלשים מהם. וכך אמר רב פפא על המקורבים ל'ריש גלותא', שהם נתפסים בעוונותיהם של ריש גלותא ואנשי ביתו. ריש גלותא היה ראש יהודי הגולה, שמרכזה היה בבבל. כח שלטוני רב ניתן בידו מאת השלטון הפרסי, בכוחו של ריש גלותא ואנשיו היה למנות אנשים לתפקידים בכירים או לפטרם, לתת זכויות מסחר או לשלול ולחלק את נטל המס כפי הבנתו. ועל כן אמר רב פפא, שבני ביתו של ריש גלותא נתפסים בעוון כל העולם, מפני שיש בידם כח למחות ביד החוטאים (שבת נד, ב).

כאשר אנשי השלטון מתנהגים שלא כשורה, חטאם גדול מאוד, מפני שהציבור לומד מאורחותיהם ונגרר אחריהם לרעה. בנוסף לכך, כיוון שיש בידם כח רב, פגיעתם קשה, הם עושקים וחומסים, מטים דין, רוקמים קנוניות, כדי לצבור לעצמם רכוש רב וכבוד. וכך מסופר בתלמוד (שבת נה, א), שאמר רבי זירא לרבי סימון, עליך להוכיח את אנשי ביתו של ריש גלותא על מעשיהם הרעים. כנראה לרבי סימון היו קשרים עימם, ולכן דרש רבי זירא מרבי סימון להוכיחם. ענה לו רבי סימון, הם אינם מקבלים את תוכחתי, ומדוע שאוכיח אותם בחינם. ראוי כמובן להוסיף, שאנשי שלטון שונאים תוכחה, ומי שיוכיחם עלול לשלם על כך מחיר אישי. לכן סבר רבי סימון, שאם ממילא לא יקבלו את תוכחתו, אין טעם להוכיחם.

ענה לו רבי זירא, אע"פ שלא יקבלו, חובה עליך להוכיחם, וכפי שאמר רבי אחא ברבי חנינא: "מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה". כלומר לאחר שיוצאת מן השמים הוראה טובה, אין הקב"ה חוזר ממנה, חוץ ממקרה שמדובר באנשים שיכלו להוכיח את החוטאים ולא הוכיחו. וכפי שהיה בעת שגזר ה' על חורבן בית המקדש. בתחילה גזר להעניש את הרשעים בלבד, וחזר לגזור להעניש את הצדיקים על שלא מחו. וזהו שנאמר (יחזקאל ט, ד): "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ וגו'.

בארו חכמים שבתחילה אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו (סימן) של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם (של הצדיקים הללו) למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי?! והיינו דכתיב (שם ט, ו): זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית… וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ. וכתיב (שם): וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת". ובאר רב יוסף, שהזקנים הללו שבהם התחילה הפורענות היו "בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו", ורק את מצוות המחאה לא קיימו, ועל כך נענשו ראשונים.

פורסם בקטגוריה ז - ערבות הדדית | כתיבת תגובה

ד – עשרה צדיקים בסדום

בעת ששמע אברהם אבינו מהקב"ה כי נגזרה על סדום ועמורה גזירת חורבן, עמד והתפלל למענם, וטען שאם יש בסדום גרעין טוב של צדיקים, שמוכנים להיאבק על עמדתם, יש סיכוי שלבסוף הצדיקים יתגברו על הרשעים ויחזירו את יושבי העיר בתשובה, וכך יבוא התיקון השלם לסדום ועמורה בלא צורך להחריבה. אולם אחר שהתברר לו כי אין שם אפילו עשרה צדיקים, לא המשיך יותר לבקש עבורם (בראשית יח).

ויש לדייק בדברי אברהם אבינו שטען (שם, כד): "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ". וכן ענה לו ה' (שם כו): "וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם". פירש הרב אבן עזרא: "וטעם בְּתוֹךְ הָעִיר – שהם יראים את השם בפרהסיא", שאז יש סיכוי שיתגברו על הרשעה. אבל אם הם חיים את חייהם הפרטיים "הצדיקיים" בתוך ביתם, אין סיכוי שיתקנו את הציבור. ובמידה מסוימת השפעתם עלולה להיות הפוכה, שאם הם מתגוררים ליד הציבור החוטא ואינם מוחים, נמצא שהם מחזקים במידה מסוימת את ידם. שיאמרו הרשעים לעצמם: הנה צדיקים אלו יושבים לידינו ואינם אומרים לנו דבר, משמע מעשינו מקובלים.

נמצא אפוא לאבן עזרא, שיתכן שהיו בסדום עשרה צדיקים פרטיים שלא השתתפו במעשי רשעתם, אלא שהם הסתגרו בתוך בתיהם ולא מחו. ראו איך מענים יתומים ועניים – ושתקו. שמעו את זעקת אותה נערה צדיקה ואומללה שנתנה אוכל לעני והרגוה באכזריות – והחרישו. ולכן אף הם נענשו עם הרשעים.

ורק לוט ניצל בזכות קרבתו לאברהם, שכאשר באו אליו אורחים – הכניסם כפי שלמד מאברהם אבינו, וכאשר בקשו אנשי סדום לענותם – עמד והצילם כפי שלמד מאברהם אבינו. והיתה בכך איזו מחאה כנגד מעשיהם, ובזכות כך ניצל.

הוסיף האבן עזרא וביאר, שגם בימי חורבן בית המקדש הראשון היו בירושלים צדיקים פרטיים שלא מחו כנגד הרשעים, ולכן לא ניצלה ירושלים בעבורם, וזהו שנאמר (ירמיהו ה, א): "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָה", אבל לא היה בחוצות וברחובות איש מבקש אמונה ועושה משפט – ועל כן נחרבה ירושלים.

לצדיקים גיבורים שאינם מתביישים להילחם על עמדותיהם ולהילחם ברשעה יש כח גדול ללמד זכות לפני הקב"ה. כי בהם אין לחשוד שהם מוותרים על האמת והצדק מפני חולשתם, אלא להיפך, כל חייהם קודש לגילוי הטוב האלוקי בעולם, ועל כן כשהם מלמדים זכות דבריהם מתקבלים.[1]


[1]. עי' בדבריו הנפלאים של הרב סולובייצ'יק במאמר 'קול דודי דופק' עמ' 72. על פי הגמרא ב"ב טו, ב, שהביאה דעות חלוקות אימתי חי איוב או שרק משל היה, באר את פשר יסוריו של איוב, שאף כי היה תם וישר, וגם עזר לעניים שפנו אליו, מכל מקום לא נשא בעול הציבור ולא השתתף ממש בצערו וסבלו של זולתו. וזאת הטענה שכביכול טען הקב"ה כנגדו: "היית בן דורו של יעקב, אשר נאבק עם לבן, עשו והאיש בנחל יבק, העזרת לו בעצה ותושיה? מי היה יעקב? – רועה עני, ואתה? – עשיר ובעל השפעה. אילו התייחסת ליעקב באהדה הראויה ובמדת החסד הנאמנה – לא היו עוברים עליו יסורים רבים כל כך. היית בזמנו של משה ונמנית על יועצי פרעה. האם נקפת באצבע בשעה שפרעה גזר גזירת "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב), בשעה שהנוגשים העבידו בפרך את אחיך? שתקת אז ולא מחית, כי יראת להזדהות עם העבדים האומללים. לשלשל להם מטבע – כן, אבל להפוך בזכותם בפומבי – לא. פחדת שמא יאשימוך בנאמנות כפולה. פעלת בדורם של עזרא ונחמיה, מעולי בבל. אתה, איוב בעושרך ובהשפעתך יכולת להחיש את תהליך ישוב הארץ ובנין בית המקדש. ברם, אוזנך אטומה היתה ולא קלטה את הזעקה ההיסטורית של האומה. לא יצאת בסערת מחאה נגד הסנבלטים, השומרונים ושאר שונאי ישראל אשר רצו להחריב את היישוב ולכבות את זיק התקווה האחרון של עם ה'. מה עשית בשעה שעולי הגולה קראו ממעמקי סבל ויאוש (נחמיה ד, ד): "כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל וְהֶעָפָר הַרְבֵּה וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לִבְנוֹת בַּחוֹמָה"? ישבת בחיבוק ידיים! לא השתתפת בסבלם של הלוחמים למען היהדות, ארץ ישראל והגאולה; מעולם לא הבאת קרבן אחד לטובתם. רק לשלומך וטובתך דאגת כל הימים, ורק למענך התפללת והעלית עולות… הנשאת פעם תחינה בעד איש זר מתוך השתתפות בצערו? – לא!…" מתוך היסורים יוכל איוב להבין את חסרונו ולתקן את עצמו.

פורסם בקטגוריה ז - ערבות הדדית | כתיבת תגובה

ה – עד היכן חובת התוכחה

כמה פעמים צריך להוכיח? אמרו חכמים (ב"מ לא, א): "הוכח – אפילו מאה פעמים משמע". וזה בתנאי שיש סיכוי שהתוכחה תתקבל, אבל אם אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, אזי המצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה אין להוכיח. וכפי שאמרו חז"ל (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב, מ"ב ט).

וכיצד המחאה? נחלקו בזה האמוראים: לדעת רב על המוכיח להוכיח את החוטא בתוקף כזה עד שהחוטא ירצה להכותו. לדעת שמואל, התוכחה צריכה להיות חריפה אך לא עד כדי הכאה, אלא עד שהחוטא ירצה לקללו. ולדעת רבי יוחנן התוכחה צריכה להיות עד שהחוטא ינזוף במוכיח ויאמר לו בחומרה כי אינו רוצה לשמוע אותו יותר (ערכין טז, ב).

נחלקו הראשונים כמי ההלכה. לדעת הסמ"ג, הלכה כר' יוחנן שהתוכחה היא עד נזיפה, אולם הרמב"ם פסק שהתוכחה עד הכאה. וכך כתב (הל' דעות ו, ז): "וכן תמיד חייב להוכיח עד שיכהו החוטא ויאמר לו: איני שומע. וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה – הוא נתפש בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהם".[2]

כפי שלמדנו, כאשר יש סיכוי שהתוכחה תתקבל, יש להמשיך ולהוכיח עד מאה פעמים ויותר, ועל פי הרמב"ם עד שירצה החוטא להכותו. אבל אין צורך שיגיע ממש למכות. וכאשר אין סיכוי שהתוכחה תתקבל, יש להוכיח פעם אחת בלבד.

גם כאשר מדובר על חטא ציבורי, כמו במצב שהממשלה זוממת להחריב יישובים ולעשוק את יושביהם, יש למחות כנגדה. וכל זמן שיש סיכוי שהמחאה תועיל, יש להוכיח ולחזור ולהוכיח עד שיכו השוטרים את המפגינים (להלן תשובות הרב גורן סי' א, יג, וסי' ד).

לכאורה יש לשאול, מה התועלת במחאה עד הכאה, ובמיוחד כאשר אין כמעט סיכוי שהמחאה תועיל? אלא שצריך לדעת שלמחאה שני תפקידים, האחד לנסות לשכנע את החוטא לשוב מחטאו. אולם גם כאשר ברור שהמחאה לא תניא אותו מהחטא, עדיין יש מצווה להוכיח, כדי שיהיה ברור לכל, כי החטא חמור מאוד. ולמה המחאה צריכה להיות חריפה עד הכאה? מפני שאם לא תיאמר בחריפות, יחשבו הכל כי הדבר אינו חמור כל כך. וכך גם מקובל, שאנשים מפגינים בתוקף רב כאשר עומדים לפגוע ברכושם או כבודם, ולא פחות מזה צריכים להפגין ולמחות כאשר זוממים לפגוע בערכים מקודשים.


[2]. כאשר אדם מוכיח את חבירו על עניין פרטי, יש להוכיח עד נזיפה או קללה או הכאה בתנאי שהאיש שחוטא מסכים כעיקרון שצריך לקיים את התורה והמצוות, אלא שבעניין זה גבר עליו יצרו, ולכן יש סיכוי שאם התוכחה תאמר שוב ושוב בנחרצות היא תתקבל. תנאי נוסף, שברור הוא שגם אם התוכחה תהיה חריפה, לאחר מכן הם יחזרו להיות חברים, הואיל וברור שהיא נאמרה מתוך אהבה וחברות. שאם לא כן, הפסדו גדול משכרו, מפני שאם יגיעו מתוך כך לשנאה ביניהם, הרי שיגיעו לידי עבירה של "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז).

פורסם בקטגוריה ז - ערבות הדדית | כתיבת תגובה

ו – פדיון שבויים

במשך הדורות, במיוחד בגלות, פעמים רבות נלקחו יהודים בשבי או נחטפו, ותבעו עבור פדיונם ממון רב. חכמי ישראל נדרשו לסוגיה כאובה זו, וקבעו כללים עקרוניים לגבי עצם מעמדה של מצוות פדיון שבויים, ולגבי המחיר שמותר לשלם עבור פדיונם.

אמרו חכמים שמצווה גדולה לפדות שבויים, ויש לתרום כסף למענה, והיא קודמת בחשיבותה לכל סוגי הצדקה השונים, מפני שהשבוי סובל מרעב, צמא וחוסר בגדים, ובנוסף לכך חייו בסכנה (ב"ב ח, ב). לכן אין לחסוך במאמצים כדי להציל שבויים (רמב"ם ושו"ע יו"ד רנב, א).

אולם קבעו חכמים הלכה, שאסור לשלם עבור פדיון שבויים מחיר מופקע, כמבואר במשנה (גיטין מה, א): "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם מפני תיקון העולם". הנימוק העיקרי לתקנה זו, כפי שמבואר בתלמוד, כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד ועוד שבויים משלנו, לאחר שידעו שהננו מוכנים לשלם עבורם כל מחיר. אמנם בתלמוד נזכר טעם נוסף לתקנה, כדי שלא לדחוק את הציבור לתרום ממון רב מעבר לכוחותיו. אולם דעת רוב הראשונים, הלא הם הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והטור, שהטעם העיקרי לתקנה הוא כדי שלא לעודד את השודדים לתפוס יהודים, וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רנב, ד).

וכן מסופר על אחד מגדולי ישראל, רבי מאיר מרוטנבורג, (ד' תתקעה – ה' נג; 1215-1293), שנתפס בשבי כי הקיסר הרשע רודולף רצה למלא את קופתו הריקה ותבע עבור פדיונו סכום עצום. מהר"ם הושם בכלא אנזיסהיים שבאלזס, ותלמידיו הרבים רצו לאסוף את הכסף עבור פדיונו, משום שגם לפי ההלכה, אם מדובר בתלמיד-חכם שהוא גדול-הדור, מותר לשלם עבור פדיונו כל סכום שבעולם. אולם מהר"ם הורה להם שלא לפדותו, משום שהבין שאם ישלמו עבור פדות נפשו ממון עצום כל-כך, ימשיכו שונאי ישראל לתפוס רבנים נוספים ויתבעו עבורם סכומי עתק. וכך שהה מהר"ם מרוטנבורג במשך שבע שנים במאסר, עד ליום פטירתו. בגדולת נפשו ובמסירותו הרבה למען הכלל, גדר מהר"ם מרוטנבורג את הפירצה, והציל את גדולי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות.

אמנם, כל מה שאין לשלם עבור הפדיון סכום מופקע, הוא דווקא כאשר הציבור צריך לשלם את דמי הפדיון. אבל אדם עשיר שנחטף, ומעוניין לפדות את עצמו ברכושו, מותר לו לשלם עבור פדיונו כל סכום שירצה. משום שאין נשקפת מזה סכנה לכלל הציבור, אלא החשש הוא שמא ישובו השודדים לתפוס אותו אחר שראו שהוא מוכן לשלם סכומי עתק. וחשבון זה הוא עניינו הפרטי של אותו עשיר (שו"ע יו"ד רנב, ד). אבל את בני משפחתו אינו רשאי לפדות ביותר מכדי דמיהם. ולגבי אשתו נחלקו.

פורסם בקטגוריה ז - ערבות הדדית | כתיבת תגובה

ז – פדיון שבויים שנמצאים בסכנת נפשות

יש סוברים שכאשר החוטפים מאיימים על חיי החטוף ואומרים: אם לא תשלמו את הסכום הנדרש, נרצח את החטוף, מותר לשלם עבורו סכום מופרז. מפני שהתקנה שלא לשלם כופר מופרז היא במקרה רגיל של שבי, שבו סכנת הנפשות אינה ממשית ומיידית, אלא ישנם סיכויים רבים שהשובים ימכרוהו לעבד או יחזיקוהו אצלם. אולם במצב שבו הם מאיימים להורגו, אזי מדובר בפיקוח-נפש ממש, שדוחה את כל המצוות שבתורה, וגם תקנת חכמים בטלה, ויש לעשות הכל כדי לפדותו.

לעומתם, הרבה פוסקים, וביניהם הרמב"ן, סוברים, שגם במקרה שהחוטפים מאיימים על חיי השבוי אין להיכנע, ואסור לשלם תשלום מופרז. משום שאם יכנעו, ייצרו תמריץ לתפוס שבויים נוספים משלנו ואף לאיים על חייהם. ועל כן, מצד הדאגה הכללית לשלום הציבור, ולסכנת הנפשות הצפויה לשבויים שבעתיד, אסור להיכנע להם.

למעשה שאלה זו לא הוכרעה, וגם גדולי הפוסקים האחרונים נחלקו בה (פתחי תשובה יו"ד רנב, ד).

פורסם בקטגוריה ז - ערבות הדדית | כתיבת תגובה

ח – האם להיכנע לסחיטת מחבלים למען הצלת חטוף?

שאלה: במשך קיומה של המדינה, אירעו מקרים שבהם מחבלים חטפו אזרחים או חיילים, ואיימו, שאם לא נשחרר מחבלים רבים מבתי-הסוהר שלנו, ירצחו את החטופים שבידם. השאלה, האם על פי ההלכה צריך להיענות לתביעתם ולשחרר מחבלים רבים כדי להציל חיי יהודי, או שאין להיענות לסחטנותם?

תשובה: בהלכות הקודמות למדנו, שככלל אסור להיכנע לסחיטת חוטפים, וכאשר השבוי נמצא בסכנת נפשות מוחשית נחלקו הפוסקים. אולם כל זה אמור דווקא בפושעים רגילים, שכל חפצם להרוויח ממון. אך כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמדת בינינו לבין המחבלים, אסור להיכנע לשום סחטנות מצידם. משום שאם נכנע, אויבינו יראו זאת כסימן ברור של חולשה, המורל שלהם יעלה, והם יוסיפו ביתר מרץ לפגוע בנו. וכן ידוע שלאחר כל "הצלחה" כזו, מצטרפים מחבלים נוספים לשורותיהם. בנוסף לכך, אלו שיוצאים לפגוע בנו, לא יחששו לעתידם, משום שיסמכו על כך, שגם אם ייתפסו, במהרה ישתחררו מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. ועוד, ישנו חשש סביר, שלפחות חלק מן המחבלים שישוחררו מן הכלא יחזרו ויפגעו ביהודים. לכן, למרות הכאב שבדבר, אין להיכנע לסחטנות ולשלם עבור החטוף יותר מן המקובל במקרים כאלה, היינו אדם תמורת אדם.

הכלל הוא, שבעת מלחמה אין נכנעים לשום תכתיב של האויב, ואם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים עבורו למלחמה כדי להצילו. שכן מצינו בתורה (במדבר כא, א): "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי", ואמרו חכמים (כמובא ברש"י) שרק שפחה אחת תפסו מישראל. וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן נהג דוד, בעת שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא עשה עימם משא ומתן, אלא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל). ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד, יוצאים כנגדם למלחמה, משום שאם נכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להלחם בנו עוד ועוד (ערובין מה, א).

כל זה אמור לגבי מחבלים ואויבים שממשיכים במלחמתם. אבל כאשר מדובר במלחמה שהסתיימה, מותר להחליף את כל השבויים שבידינו תמורת השבויים שבידם, למרות שיש בידינו הרבה יותר שבויים. משום שזהו הנוהג המקובל בהסכמי הפסקת אש, שמחזירים את כל השבויים, ואין זה נחשב יותר מכדי דמיהם, ולכן אין חשש שהחזרת השבויים תגרום להמשך המלחמה. מן הסתם השיקולים לפתיחת מלחמה חדשה יהיו מבוססים על שיקולים אחרים.[3]


[3]. כ"כ הרב כלאב זצ"ל בתחומין ד' 108. אמנם עי' בחוות בנימין לרב ישראלי א, טז, ובאסיא ח"ז עמ' 8, שסובר שיש היתר להחליף שבוי שלנו תמורת הרבה שבויים, על פי הסברה שמותר לאדם לפדות את עצמו גם במחיר מופקע. ולדעתו כל חייל שמתגייס לצבא, כאילו ביטח את עצמו נגד שבי, שיפדוהו בכל מחיר. ולכן התיר לצה"ל להחליט, האם לפדותו ובאיזה מחיר. אולם בפועל כבר נוכחנו שלא תמיד ניתן לסמוך על שיקול דעתם של מפקדי צה"ל, שחלקם נוטים להחליף את עמדתם לפי התועלת הפוליטית. וברור שהחלפות השבויים שנעשו עד כה הרימו את מורל המחבלים, ואף מבין המחבלים ששוחררו, רבים המשיכו לעסוק בטרור, עד שמספר הנהרגים על ידם היה רב ממספר השבויים שלנו ששוחררו. לפיכך דעת הרבנים כיום, שכל החלפת שבויים במחיר מופקע אסורה. וכן דברי הרב אורטנר בתחומין יג עמ' 262, שאין ודאות שהמחבלים המשוחררים ימשיכו בטרור, הוכחו כלא נכונים. לכן כל עוד המאבק נמשך, אין היתר להחליף שבויים במחיר מופקע. וכן דעת עוד רבנים ביש"ע. והרב גורן ב'תורת המדינה' עמודים 424-436, מסכים שאסור להיכנע לסחטנות מחבלים, אבל לגבי חיילים שנפלו בשבי בעת מילוי משימתם, כתב שיתכן שמוטלת על המדינה חובה מוחלטת לפדותם בכל מחיר, בלא להתחשב בנזק שהדבר עלול לגרום לביטחון ולמדינה. ומסיק שחובה לקבוע עונש מוות למחבלים, שלולא כן לא תהיה הרתעה כלפיהם, כי יסמכו על כך שישתחררו בעסקת חילופי שבויים. ואף הרב ישראלי בחוות בנימין יז, התיר לסכן חיילים כדי שלא לבצע חילופי שבויים כאשר יש בחילופי השבויים כניעה והשפלת כבוד ישראל.

פורסם בקטגוריה ז - ערבות הדדית | כתיבת תגובה

ט – האם מצווה להציל מחבל?

שאלה: לפני שנים היה מקרה שמחבל ניסה לרצוח נער יהודי במרכז ירושלים. בחסדי ה' הנער נפצע קלות בלבד. אזרחים זועמים שרצו לנקום במחבל ולעשות בו שפטים החלו לרדוף אחריו, ואשה אחת סוככה על המחבל בגופה, והצילה אותו ממכות ואולי אף ממוות. השאלה, האם נכון להציל מחבל, והאם אותה אשה נהגה כהלכה?

תשובה: שני צדדים לשאלה: מצד מעמד המחבל האם ראוי לעזור לו, ומצד הצלה מסכנה.

לגבי מעמדו של המחבל, למדנו בתלמוד (ע"ז כו, ב), שדין הרשעים הגדולים: "מורידין ולא מעלין". כלומר, כשאפשר, משתדלים לגרום למותם, ובוודאי שאין מצילים אותם (רמב"ם הל' רוצח ה, י; שו"ע חו"מ תכה, ה). מחבל שבא לרצוח יהודים באמצע הרחוב, בוודאי נכנס לדרגת הרשעות הזו, ולכל הפחות יש להימנע מלעזור לו ולהצילו. ואמנם על פי החוק שנקבע על פי אמנות בינלאומיות, אסור להרוג מחבל שכבר לא נשקפת ממנו סכנה, והחוק מחייב כפי שלמדנו (לעיל בפרק ו). ולכן כל מי שנמצא בתפקיד ממלכתי, כשוטר או חייל, צריך לפעול על פי הוראות החוק ולהציל את המחבל. ואפילו בשבת יש לטפל בפצועי האויב על פי האמנות הבין לאומיות (ועי' בחת"ס יו"ד קלא; אג"מ ד, עט; מלומדי מלחמה מג). אבל אזרח שאינו בתפקיד שמחייבו להציל את המחבל, אינו חייב על פי החוק לעזור למחבל ולהצילו. ולכן לא היה נכון על פי ההלכה להציל את המחבל, שהרי הלכה פסוקה היא "אין מעלין", כלומר אין מצילים רשע שכזה. ורק כאשר המטרה לשמור על החוק ולהציל את האזרחים מלעבור על החוק ולהיענש על כך, יש בעצירתם מעלה. אבל אין ראוי להשתבח על עצם הצלת המחבל.

מצד הסכנה, אותה אשה נהגה שלא כהלכה. שכן ברור שכל זמן שנשקפת סכנה מן המחבל, ואפילו ספק קל של סכנה, מצווה על כל אדם להציל את האנשים ששם על ידי פגיעה במחבל. שכן יש למחבל דין 'רודף', לפיו, כל אימת שניתן לעצור את הרודף על ידי פגיעה באחד מאיבריו – עדיף. אבל אם יש חשש שגם פגיעה באחד מאיבריו לא תמנע את הסכנה, או שמא הניסיון לדייק ולפגוע באיבר אחד יגרום לעיכוב בעצירת המחבל ולסיכון חיי אחד האנשים ששם, יש להרוג את המחבל הרודף כדי להציל את הנרדפים (שו"ע חו"מ תכה, א). והואיל ומדובר במחבל רשע, הן מצד מעמדו האישי והן מצד כוונתו הרצחנית, כל אימת שיש צל של ספק סכנה, מצווה להורגו כדי למנוע את הסכנה. וכיוון שבפועל עוד לא השתלטו על המחבל לחלוטין, אסור היה לאותה אשה לסכן את עצמה ואת האחרים. ובעניינים אלו יש לילך לחומרה, שכן היו מקרים שחשבו שכבר השתלטו על המחבל והוא המשיך לרצוח.

פורסם בקטגוריה ז - ערבות הדדית | כתיבת תגובה

י – אחריות להטבת מצבם של כל בני האדם

לא רק כלפי בני עמנו יש לנו אחריות, אלא כלפי כל בני האדם. ואמנם ישנו סדר, ובכל ענייני הצדקה והחסד יש להקדים ישראל לנכרי, אולם החזון השלם הוא להיטיב לכל בני האדם, וכל עוד יש צער וסבל בעולם עוד לא הגיעה הגאולה.

וכך למדנו מאברהם אבינו, שהיה אוהב את כל בני האדם וחפץ להיטיב להם מכל הבחינות, ולכן היה חפץ מאוד להכניס אורחים, והיה טורח עליהם להאכילם ולהשקותם וללמדם אמונה, כדי להיטיב להם ברוחניות וגשמיות.

אמרו חכמים (ב"ר נ, ד), שאותם המלאכים שבאו לאברהם אבינו בשעה שהיה חולה מברית המילה, היו נראים בעיניו כעובדי עבודה זרה שמשתחווים לאבק שברגליהם, ואע"פ כן רץ לקראתם, והכניסם לביתו, ושחט להם בן בקר רך וטוב.

ואמנם, אסור למחול לעובדי עבודה זרה ושאר חוטאים על חטאיהם, ולכן אסור לגמול חסד עם רשעים. אולם כאשר ניתן להחזירם בתשובה ולקרבם לאמונת האמת, מצווה לעשות זאת, מפני שהיחס הבסיסי שלנו כלפי כל הגויים צריך להיות של אהבה. וכפי שכתב מרן הרב קוק זצ"ל: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילויים ותקומתם הרוחנית והחמרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי אפשר כלל לבוא לידי רום הרוח של הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קנייניהם (את מצבם החומרי), ולאשר את חייהם" (לעשותם מאושרים בחייהם). והוסיף מרן הרב, שתכונה זו של אהבה ואחריות כלפי כל העמים מכינה אותנו לקראת רוחו של מלך המשיח (מדות הראיה, אהבה ה).

פורסם בקטגוריה ז - ערבות הדדית | כתיבת תגובה