חיפוש
Close this search box.

פניני הלכה

ב – הלכות ספירת העומר

א – מצוות הספירה ומשמעותה

מצווה לספור מליל קציר העומר, תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות. ליל קציר העומר הוא ליל ט"ז בניסן החל במוצאי יום טוב ראשון של פסח, ובו היו קוצרים שעורים, מביאים אותן לעזרה, דשים וזורים אותן ברוח, בוררים אותן מפסולת, קולים את הגרגירים באש וטוחנים אותם היטב. מתוך הקמח לוקחים שיעור עשירית האיפה, מנפים אותו בשלוש עשרה נפות, בוללים אותו בלוג שמן ונותנים עליו קומץ לבונה. למחרת בבוקר היה הכהן מניפו, לוקח ממנו קומץ ומקטיר אותו על גבי המזבח. לאחר שהקומץ הוקטר, הותר לכל העם לאכול מהתבואה החדשה.

מיוחד הוא חג השבועות שאין לו תאריך חודשי כדוגמת שאר החגים. לדוגמה, זמנו של חג הפסח בט"ו בניסן, ושל חג הסוכות בט"ו בתשרי. אולם זמנו של חג השבועות נקבע על פי ספירת העומר, שהוא חל אחר סיום ספירת שבעה שבועות, ועל כן נקרא שמו חג השבועות. זהו שנאמר (דברים טז, ט-י): "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלוֹהֶיךָ". וכן נאמר (ויקרא כג, טו-טז): "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'".

מצווה זו אינה מוטלת רק על בית הדין אלא מצווה על כל אחד מישראל לספור ארבעים ותשעה ימים. ואף שבכל המצוות שבדיבור יש לנו כלל – 'שומע כעונה', ולכן אפשר לצאת ידי מצוות זכירת עמלק בשמיעת החזן, וכן יכול אדם לצאת ידי חובת הברכה על ספירת העומר בשמיעת החזן; אבל לעניין הספירה עצמה, כיוון שנאמר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם", יש אומרים שצריך כל אדם לספור בעצמו בפיו (לבוש, חוק יעקב). ואמנם יש סוברים שדין הספירה כדין שאר המצוות שבדיבור, ויכול אדם לצאת ידי חובתו בשמיעת חבירו (פר"ח, ברכ"י). אולם לכתחילה, כדי לצאת לפי כל הדעות, צריך כל אחד לספור בעצמו (עי' מ"ב תפט, ה, ובאו"ה 'ומצוה').

יסוד המצווה בראשית התהוותנו לעם. לאחר שהיו ישראל משועבדים למצרים ומשוקעים במ"ט שערי טומאה, לא היו ראויים לקבל את התורה, והיו צריכים להיטהר מטומאת מצרים, ועל כן המתין להם הקב"ה שבעה שבועות כדי שיטהרו ויוכלו לקבל את התורה (עפ"י זוהר אמור צז). יש בספירה גם ביטוי לציפייה למתן תורה. וכן נתבאר במדרש, שכאשר בישר משה לישראל, שאחר צאתם ממצרים יעבדו את ה' על הר סיני ויקבלו את התורה. שאלוהו: אימתי תהיה עבודה זו? אמר להם: לסוף חמישים יום. ומרוב חיבה היו מונים כל יום ואומרים: הרי עבר יום ראשון, הרי עבר יום שני, וכך בכל הימים, שמתוך חיבתם וציפייתם לתורה היה נראה בעיניהם כזמן ארוך (שבולי הלקט רלו).

נמצא אם כן, שבספירת העומר באה לידי ביטוי הציפייה והכמיהה שלנו לקראת היום הגדול, יום מתן תורה. ותוך כך אנו עוברים תהליך של היטהרות, בכל מ"ט המדרגות שהאדם כלול מהן. וככל שהאדם יותר טהור ונקי מטומאה, כך הוא יכול לקלוט יותר מאורה של התורה. כך בכל שנה, על ידי הספירה אנו מתכוננים לקבלת התורה (עי' בהמשך סוף הלכה ג).

ב – תהליך העלייה מהלאומיות לרוחניות

בספירת העומר אנו מושכים קו שהולך ועולה מפסח לחג השבועות. חג הפסח מבטא את הצד הלאומי הישראלי, שביציאת מצרים נתגלתה סגולת ישראל על ידי בחירתו של ה' בישראל למרות היותנו שקועים במ"ט שערי טומאה. וחג השבועות מבטא את הצד הרוחני של ישראל, שאז הגענו לפסגה הרוחנית של קבלת התורה. בחג הפסח התחלנו את תהליך השחרור שלנו מעול מצרים, ובחג השבועות השלמנו את השחרור שלנו מעול היצרים והתפיסות האנושיות, וזכינו לתורה מן השמים, שכל העוסק בה נעשה בן חורין באמת (אבות ו, ב).

מסלול נוסף: בחג הפסח מתגלה האמונה הפשוטה, הטבעית, שגנוזה בנשמתו של כל יהודי, ונשמרה בישראל גם בשנות השעבוד במצרים. ובחג השבועות מתעלים אל האמונה המפותחת, המבוארת והמורחבת על ידי התורה. לאמונה הטבעית יש כח רב והיא הבסיס לחיים, אולם אין ביכולתה לכוון את החיים ולתקנם, ולשם כך נתן לנו ה' את התורה, שעל ידי מצוותיה והדרכתה אנחנו יכולים לקשר אל האמונה את כל מרכיבי חיינו, המחשבתיים, הרגשיים והמעשיים.

נמצא אפוא שבספירת העומר אנו הולכים ומתעלים בשתי בחינות: מהמדרגה הלאומית למדרגה הרוחנית, ומהאמונה הטבעית לאמונה המפותחת על ידי התורה והמצוות.

אין אפשרות להגיע לחג השבועות בלי חג הפסח. מתוך ההכרה בסגולת ישראל אפשר להתעלות אל התורה. מתוך הבחירה בישראל שנתגלתה ביציאת מצרים אנו יכולים לקבל את התורה, וכפי שאנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "ונתן לנו את תורתו". וכן אין אפשרות לקלוט את האמונה המורכבת והמפותחת שנקלטת בשכל – בלא לגלות תחילה את האמונה הפשוטה והטבעית. וזה עניינה הגדול של ספירת העומר, שהיא החיבור והסולם שבין חג הפסח לחג השבועות.[1]


[1]. רעיון זה רמוז בכך שנצטוונו להתחיל לספור "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה" (ויקרא כג, טו). העומר הינו קרבן יחודי שנעשה משעורים שהם מאכל בהמה, ויש בכך ביטוי לצד החומרי הלאומי של ישראל. שכל זמן שעוד לא הגענו למתן תורה ודעת אלקים, הרי אנו בבחינת בהמה שאין לה דעת. וכשנגמור לספור חמישים יום, נזכה למתן תורה ולמדרגה רוחנית גבוהה, ונזכה ל"וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" (שם טז). וכן המצה היא לחם עוני, ואמרו בזוהר שהיא לחם של אמונה, היינו האמונה הטבעית. ובחג השבועות המנחה החדשה היא לחם מחיטים וחמץ, מפותח ועשיר, הרומז לגילוי האלוקות בכל תחומי העולם הזה. בפסח הגילוי של האמונה הטבעית נעשה תוך צמצום של איסור החמץ, ובחג השבועות בהתרחבות. (ועי' באורות ישראל ח, א).אפשר אולי לומר שזה יסוד המחלוקת האם מצוות הספירה כיום מדאורייתא או מדרבנן (להלן הלכה ד). אם מגמת הספירה להתעלות מאמונה פשוטה לאמונה מושכלת שעל ידי לימוד התורה, אזי גם היום היא מדאורייתא. ואם ההתעלות היא מגילוי אמונה בצמצום ופרישות המתבטא באיסור חמץ (עי' פנה"ל פסח א, ה-ו), למדרגה של אמונה המתגלה בכל תחומי החיים, בעוה"ז על כל הנאותיו, אזי הדבר תלוי בבית המקדש, שמחבר שמים וארץ. וכל זמן שאין מקריבים את העומר שמבטא את הכוחות החומריים, וממנו מתעלים עד הקרבת שתי הלחם, אי אפשר לגלות את האמונה בכל תחומי החיים, ולכן הספירה מדרבנן בלבד.

ג – נוסח הספירה

לפני הספירה מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על ספירת העומר". הברכה והספירה נאמרים לכתחילה בעמידה, ואם ישב יצא (שו"ע תפט, א).[2]

הספירה מורכבת משני חלקים: ספירת הימים וספירת השבועות, שנאמר (ויקרא כג, טו-טז): "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם". לכן צריכים להזכיר בספירה את חשבון הימים וחשבון השבועות (מנחות סו, א). לדוגמה, ביום השביעי צריך לומר: "היום שבעה ימים שהם שבוע אחד", וביום הארבעה עשר: "היום ארבעה עשר יום שהם שני שבועות". גם באמצע השבוע מזכירים את חשבון הימים והשבועות, לדוגמה, ביום העשירי אומרים: "היום עשרה ימים שהם שבוע אחד ושלושה ימים".[3]

מספר נוסחים ישנם לספירה וכולם כשרים. רבים נוהגים לומר 'לשם יחוד' לפני הספירה, ותפילות שונות אחריה, אך אין בזה חובה, והעיקר הוא הספירה עצמה והברכה שלפניה.

המספר שבע רומז להופעה שלימה, שכן העולם נברא בשבעה ימים. ואכן לכל דבר גשמי יש ששה צדדים – ארבע רוחות, למעלה ולמטה, ועוד בחינה שביעית, שהיא המרכז הפנימי שלו. גם באדם יש שבעה צדדים, ולכן משך הזמן הלוקח לעלות מטומאה לטהרה הוא שבעה ימים, שבמשך שבעה ימים אדם מתכונן בכל בחינותיו לעלות ממצב טומאה למצב טהרה. כך הדין לגבי היטהרות לדברים שבקדושה בעולם הזה, כגון אכילת תרומות וקודשים והיטהרות של אשה לבעלה.

אולם כדי שנוכל לקלוט את התורה האלוקית, שמעלתה שייכת לעולם העליון, אנו צריכים לספור ספירה הרבה יותר עמוקה, במקום שבעה ימים שבעה שבועות. בספירה זו כל אחד משבעת המספרים מופיע אף הוא בכל שבע בחינותיו. על ידי כך ההיטהרות שלנו לקראת מתן תורה שלימה, שכל צד באופי שלנו עובר זיכוך ומבטא את כמיהתו וציפייתו לקבלת התורה.


[2]. כתבו הראשונים אסמכתא לזה, מדכתיב: "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה", אל תקרי בקמה אלא בקומה. כתב בספר האשכול (הל' פסח קנט, א), שאין מברכים 'שהחיינו' על הספירה, משום שהיא לקראת חג השבועות, וברכת 'שהחיינו' של חג השבועות חלה גם על הספירה. ומהרי"ל כתב, מפני שהספירה מכשירי מצווה, ונשלמת בחג השבועות. וכטעמים אלו כתבו רדב"ז ד, רנו, מהרש"ם א, ריג, ורב פעלים ג, או"ח לב. והוסיף מהרי"ל, שיש חשש שישכח לספור יום אחד ויפסיד את הספירה, ואיך יברך בהתחלה 'שהחיינו'. ובכלבו סי' קמה, באר, מפני שהמצווה כיום מדרבנן. ובשו"ת רשב"א א, קכו, מפני שאין בה הנאה, שהלולב ניטל לשמחה, והשופר לזיכרון, והספירה רק הכנה, ועוד שהיא כיום זיכרון לאבלות החורבן, וכ"כ רבנו ירוחם בשם רז"ה.

[3]. בהשלמת כל שבוע חייבים להזכיר את חשבון הימים והשבועות, כגון: "היום שבעה ימים שהם שבוע אחד". אבל באמצע, כגון ביום השמיני, לדעת הרז"ה ועוד ראשונים, צריך לספור רק את הימים ולומר "היום שמונה ימים". ולדעת רבי אפרים, צריכים לספור רק את השבועות ולומר "היום שבוע אחד ויום אחד". ולדעת רי"ף, רמב"ם ורא"ש, מונים תמיד את שני החשבונות. וכך נוהגים, וכפי שכתב בשו"ע תפט, א.

בדיעבד, אם בהשלמת שבוע שכח לספור ימים – לא יצא, וצריך לחזור ולספור בברכה. ואם שכח לתקן באותו יום, מכאן ואילך יספור בלא ברכה. ואם בהשלמת שבוע שכח למנות שבועות – י"א שיצא בדיעבד וי"א שלא יצא. ובאמצע שבוע, כגון ביום השמיני, אם אמר רק "היום שמונה ימים" – יצא בדיעבד. ואם אמר רק "היום שבוע ויום אחד", יש אומרים שיצא. ובשלושת המקרים הללו, יחזור ויספור כראוי בלא ברכה. ואם שכח ולא תיקן עצמו בכל אותו היום, יספור למחרת עם ברכה (עפ"י מ"ב תפט, ז, שעה"צ ט, יט, ולהלן הלכה ח).

ד – מעמד המצווה לאחר החורבן

שאלה עקרונית בהלכות ספירת העומר, האם לאחר חורבן בית המקדש מצוות ספירת העומר מן התורה או מדברי חכמים.
לדעת רא"ש ור"ן ועוד ראשונים, רק בזמן שהיו מקריבים את עומר התנופה בבית המקדש ביום ט"ז בניסן, היתה מצווה מן התורה לספור את ספירת העומר, שנאמר (ויקרא כג, טו): "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". אבל כיום שאין מביאים את עומר התנופה, המצווה מדברי חכמים, שתיקנוה כזכר לספירת העומר שהיתה בזמן שבית המקדש היה קיים. וזה הטעם שנוהגים להתפלל אחר ספירת העומר על בניית בית המקדש, שכאשר יבנה נקיים את מצוות ספירת העומר מהתורה ולא רק מצד תקנת חכמים.
ולדעת רמב"ם וראבי"ה, הזכרת יום הבאת העומר נועדה ללמדנו את התאריך של תחילת הספירה, אבל אין היא תנאי הכרחי, וגם היום כשבית המקדש חרב ואין אנו יכולים להביא את קרבן העומר, מצווה מהתורה לספור את ספירת העומר.
המשמעות המעשית של הלכה זו נוגעת למצבים של ספק. לדוגמה, מי שספר בבין השמשות, היינו בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים שהוא ספק יום ספק לילה, מתעורר ספק האם קיים את מצוות הספירה. אם נחשיב את בין השמשות ליום – לא קיים את המצווה, שעדיין לא הגיע זמן הספירה של היום הבא, אבל אם נחשיב אותו כלילה – קיים את המצווה. לדעת רוב הפוסקים, וכן נפסק ב'שולחן ערוך' (תפט, ב), הסופר בבין השמשות יצא ידי חובה, מפני שספירת העומר בזמן הזה מדברי חכמים, ובכל ספק הולכים לקולא. אולם לדעת הרבה אחרונים, נכון להחמיר ולחזור לספור אחרי צאת הכוכבים בלא ברכה, כדי לצאת ידי חובת המצווה גם לדעת הסוברים שספירת העומר בזמן הזה מן התורה (א"ר, מ"ב תפט, טו, באו"ה תפט, א, 'לספור העומר').

ה – זמן הספירה בלילה

כפי שלמדנו, זמנה של ספירת העומר מתחיל במוצאי חג ראשון של פסח, בליל ט"ז בניסן, הוא ליל קציר העומר. זמן הספירה בלילה, מפני שנאמר לגבי ספירת העומר (ויקרא כג, טו): "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", תְּמִימוֹת פירושו שלימות. וכיוון שהיממה מתחילה מהלילה, צריכים להתחיל לספור בלילה כדי לכלול בספירה גם את הלילות (מנחות סו, א).

כמו כן, כדי שהספירה תכלול את כל שעות היממה, מצווה להקדים לספור בתחילת הלילה. במיוחד מקפידים בזה בתחילת הספירה ביום הראשון, כדי שהספירה תכלול את כל השעות של שבעת השבועות. אולם גם בשאר הימים מצווה להדר ולספור בתחילת הלילה, כדי שספירת כל יום תהיה תמימה ותכלול את מלא היממה. אמנם אין זו חובה, ולכן מי שעומד להתפלל , צריך להקדים את תפילת ערבית לספירה, מפני שהכלל הוא שיש להקדים את המצוות התדירות לשאינן תדירות, ומצוות קריאת שמע ותפילה של ערבית נוהגות כל השנה, והן תדירות יותר מן הספירה (חק יעקב, ועי' באו"ה תפט, א, 'אחר').

הרגיל להתפלל ערבית בכל השנה בשעה מאוחרת, מוטב שיספור לאחר תפילתו הקבועה, כדי שלא לשנות מהסדר שהוא רגיל בו, מפני שכל שינוי עלול להביאו לידי טעות או שכחה. ועוד, שיש מעלה בקיום המצווה בציבור.[4]

אבל מי שמפני טרדותיו אינו יכול להתפלל ערבית אחר צאת הכוכבים, ומתכוון להתפלל אח"כ ערבית ביחיד, מוטב שיספור את ספירת העומר מיד אחר צאת הכוכבים, כדי להזדרז בקיום המצווה בתחילת הלילה.[5]


[4]. לדעת רמב"ם ור"ן, משמע שכל הלילה ראוי לספירה בשווה, אלא שכמו בכל המצוות, זריזים מקדימים. ולדעת תוס' ורא"ש, עדיף לספור בתחילת הלילה, שכך הספירה יותר תמימה. למעשה פסק בשו"ע תפט, א, שיש להקדים את הספירה לתחילת הלילה, וכ"כ במ"ב ב, וכה"ח יב. אבל קודם מתפללים ערבית, משום שק"ש ותפילה תדירות יותר (חק יעקב). ובמור וקציעה סובר, שיש להקדים את הספירה, מפני שזמנה מיד בתחילת הלילה, מה שאין כן ק"ש ותפילה שלכתחילה אפשר לאחרן בחצי שעה. אולם למעשה, סופרים אחר תפילת ערבית (באו"ה תפט, א), מפני שאין חיוב לספור בתחילת הלילה אלא הידור, שכל שספר בלילה כבר יש בידו תמימות, ולכן מקדימים את ק"ש ותפילה שהן תדירות.

רבים ממתפללי נוסח ספרדי נוהגים לספור אחר 'עלינו לשבח', כדי לסיים תחילה את כל מה שרגילים לומר בתפילת ערבית. מנגד, כדי שלא לאחר את הספירה, רבים כתבו לספור מיד אחר קדיש 'תתקבל' שבו מסיימים את סדר תפילת עמידה, ולפני 'עלינו לשבח', שהוא תפילה נוספת. וכ"כ במ"ב תפט, ב, ונהר מצרים, וכך מנהג רוב ישראל, וביניהם כל יוצאי אשכנז ורבים מיוצאי צפון אפריקה. וכך עדיף לנהוג, מפני היוצאים לפני 'עלינו לשבח' שעלולים לשכוח את ספירת העומר.

[5].. המבקש לספור בתחילת הלילה ביחיד, צריך להיזהר שלא ישכח, ולשם כך יכול לקבוע תזכורת בטלפון, ויזהר להזכיר לעצמו שלא לספור שוב בברכה לאחר שיתפלל ערבית ביחיד.

ו – השוכח לספור בלילה והשוכח לספור

נחלקו הראשונים אם השוכח לספור בלילה יכול להשלים את ספירתו ביום. למעשה נפסק שיספור בלא ברכה, כך שמצד אחד יקיים את מצוות הספירה, ומאידך לא ייכנס לספק ברכה לבטלה (שו"ע או"ח תפט, ז). ובימים הבאים יוכל להמשיך לספור בברכה (תרומת הדשן, מ"ב תפט, לד).[6]

אם שכח לספור במשך כל היממה, לדעת בעל הלכות גדולות הפסיד את המצווה ושוב לא יספור בימים הבאים, כי ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה, שנאמר (ויקרא כג, טו): "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", והמפסיד ספירת יום אחד הפסיד את המצווה. אולם לדעת רוב הפוסקים, הספירה בכל יום היא מצווה בפני עצמה, ולכן השוכח לספור יום אחד הפסיד את מצוות אותו היום בלבד, ולמחרת מצווה עליו להמשיך לספור בברכה (תוס', רא"ש, ריטב"א ועוד).

למעשה, השוכח לספור יום אחד חייב להמשיך לספור, כפי דעת רוב הפוסקים. אולם לא יברך, מחשש ברכה לבטלה (שו"ע תפט, ח). אם הוא מתפלל בבית הכנסת, יתכוון לצאת ידי חובה בברכה של החזן, ויספור יחד איתו.[7]

בהלכה זו בא לידי ביטוי המתח שמלווה את ספירת העומר, שכל השוכח יום אחד מנתק במידה מסוימת את השרשרת שמחברת בין חג הפסח לחג השבועות, ומפסיד את הברכה. שכן יש צורך גדול לחבר את חג הפסח שמבטא את הלאומיות הישראלית המקודשת – לחג השבועות שבו קבלנו את התורה, שאין תורה בלא ישראל ואין ישראל בלא תורה.


[6]. לדעת בעל הלכות גדולות, הלכה כדעה שהובאה במסכת מנחות (עא, א), שאם לא קצר את העומר בלילה – יכול לקצור בדיעבד ביום שלמחרת, וממילא כך הדין גם לגבי הספירה, שאם שכח לספור בלילה – יכול בדיעבד לספור ביום. ואילו לדעת רבנו תם, הלכה כדעה שהובאה במסכת מגילה (כ, ב; כא, א), שמצוות קציר העומר בלילה בלבד, ולכן גם מי שלא ספר בלילה אינו יכול להשלים ולספור ביום.[7].. להרחבת הסוגיה: לדעת בה"ג, השוכח לספור יום אחד הפסיד את המצווה, כי משמעות 'תמימות' היא שיספור את כל הימים. ולדעת רב סעדיה גאון, אם שכח לספור ביום הראשון הפסיד את המצווה, אבל אם שכח לספור בימים אחרים יכול להמשיך לספור בברכה. ותוס' במנחות סו, א, כתבו על דעת בה"ג שהיא תמוהה, אלא כל יום מצווה בפני עצמה. וכן דעת ר"י, רא"ש, ריטב"א ועוד. וכתב הטור שכן דעת רב האי גאון. עוד כתב רי"ץ גיאות בשם רב האי גאון, שהשוכח לספור יום אחד, יספור למחרת את ספירת היום ואח"כ יוסיף ואתמול היה כך וכך, ובזה ישלים את מה שהחסיר. למעשה, נוהגים לחשוש לדעת בה"ג, ולכן השוכח לספור יום אחד ממשיך לספור בלי ברכה, וכ"כ בשו"ע תפט, ח, וכך דעת רוב האחרונים. ואף מי שצריך להיות ש"ץ (למשל מפני יורצייט), אם שכח לספור יום אחד, למרות אי הנעימות, יבקש ממישהו אחר לברך ולספור. ויש מהאחרונים שהורו למעשה עפ"י דעת רוב הגאונים והראשונים, שהשוכח לספור יכול להמשיך לספור בברכה, וכ"כ בשערים מצויינים בהלכה קכ, ז. ויש אומרים שרק כדי למנוע בושה אפשר לסמוך על רוה"פ בזה, ויכול לברך ואף להוציא אחרים בברכתו.

יש לשאול לפי שיטת בה"ג, אם כל הספירות הן מצווה אחת, מדוע מברכים על כל יום? אלא שמוכרחים לומר שגם לבה"ג בכל יום יש מצווה נפרדת, אך אם שכח יום, פגע בתמימוּת הספירה, ואינו יכול להמשיך לספור. היודע מראש שבאחד מימי הספירה יהיה אנוס ולא יוכל לספור, לדעת החיד"א (עבודת הקודש סי' ז, ריז), כבר מתחילה לא יברך, משום שלבה"ג נמצא שכל ברכותיו הראשונות לבטלה. אבל לדעת רוה"פ, יספור עד אותו יום בברכה, מפני שגם לדעת בה"ג (שרוב מוחלט של הראשונים חלקו עליו) המדלג יום אחד, אין ברכותיו שברך לפני כן לבטלה (קנאת סופרים, רב פעלים או"ח ג, לב). ואין זה דומה לספירת זבה, שביארו התוס' (כתובות עב, א) שאין מברכים עליה כי אם תסתור את ספירתה הכל מתבטל, אבל בספירת העומר, גם אם שכח לספור – הספירה הרי נמשכת, וביום החמישים יגיע חג השבועות. ולכן כל מה שספר ברצף, ספר וברך כראוי. ורק אחר שדילג יום, כיוון שמכאן ואילך הוא עצמו כבר לא יספור ברצף, לדעת בה"ג ספירתו אינה תמימה.

ז – בכל הספקות יש להמשיך לספור בברכה

מי שהתעורר לו ספק שמא שכח לספור יום אחד, יכול להמשיך לספור בברכה, כי רק כאשר ברור ששכח לספור יום אחד חוששים לדעה שאינו יכול להמשיך לספור בברכה.

וכן מי ששכח לספור בלילה ונזכר וספר למחרת ביום, אע"פ שיש סוברים שאין יוצאים בספירה שביום, כיוון שיש סוברים שבדיעבד גם בספירת היום מקיימים את המצווה, בימים הבאים יספור בברכה.[8]

לגבי נער שנעשה בר מצווה באמצע ספירת העומר התעורר ספק. לדעת כמה פוסקים, אף שהקפיד לספור בכל הימים, לא יוכל להמשיך לספור בברכה, הואיל ומה שספר לפני שנעשה בר מצווה אינו נחשב לרצף אחד עם מה שיספור אחר שיֵעשה גדול. אבל לדעת רוב הפוסקים, אם הקטן הקפיד לספור בכל הימים עד שנעשה בר מצווה, הרי ספירתו תמימה, וממילא יוכל להמשיך לספור בברכה, וכן הלכה.[9]

אבל גר שנתגייר בימי ספירת העומר, כיוון שלא ספר כלל לפני גיורו, יספור מיום שהתגייר בלא ברכה.


[8]. כתב בתרומת הדשן א, לז, שנהגו לחשוש לשיטת בה"ג כאשר בוודאי שכח לספור, אבל כשיש ספק, נוהגים כדעת רוב הפוסקים. והוסיף טעם, שיש סוברים שספירת העומר דאורייתא, ואם כן בספק חייב להחמיר ולהמשיך לספור, וממילא לברך. (לחיזוק דבריו הוסיף תה"ד שברכה לבטלה אסורה מדרבנן. אמנם גם השו"ע תפט, ח, פסק כתה"ד למרות שבסי' רטו, ד, נטה לדעה שברכה לבטלה אסורה מדאורייתא).

לדעת רוב הפוסקים, אף אם נזכר בין השמשות וספר, בימים הבאים יספור בברכה, ואף שלגבי ביה"ש יש ספק כפול אם יצא, שי"א שאין יוצאים בספירה שביום, ואפילו אם נאמר שיוצאים ביום, הרי ביה"ש הוא ספק יום ספק לילה הבא. מ"מ כיוון שאין וודאות שלא קיים את הספירה, יוכל לסמוך על דעת רוה"פ הסוברים שמצוות כל יום בפני עצמה, וימשיך לספור בברכה. (ועוד שביה"ש לפי מנהגנו, הוא יום גמור לשיטת ר"ת, וכ"כ בשו"ע או"ח רסא, ב, ואף שאין נוהגים כמותו, יש לצרפו לספק לקולא). ואמנם יש מחמירים למעשה, וכ"כ בכה"ח תפט, פג. אבל כאמור לרוה"פ ימשיך לספור אח"כ בברכה, וכ"כ בשואל ומשיב, וביבי"א ח"ד או"ח מג.

[9]. בברכי יוסף כתב, שאחר שנעשה בר מצווה לא יוכל להמשיך לספור בברכה. וכ"כ חידושי הרי"ם; יבי"א ג, כח, ועוד. אולם לדעת רוב הפוסקים, יוכל להמשיך לספור בברכה, וביניהם שו"ת כת"ס צט; ערוה"ש תפט, טו; כה"ח צד; הר צבי ח"ב עו; אור לציון א, צה. וכך המנהג הרווח. כמה טעמים לכך: הואיל והיה חייב לפני כן מדין חינוך, מה שספר מועיל לאחר מכן. ועוד, שגם אח"כ יהיה חייב לכל הפחות מדין חינוך. ועוד, שהואיל ועבר גיל שתים עשרה הרי הוא מופלא הסמוך לאיש שנדריו חלים מהתורה, וכיוון שנהג לספור, הרי זה כקבלת נדר, וממילא חיובו דאורייתא. ואף מצד התמימות, כיוון שבפועל ספר, מדוע לא יחשב לו כתמימות אף שלא היה באותה מדרגה של חיוב. ואף אם יש ספק האם נחשב לו מה שספר כקטן, כבר למדנו, שבכל ספק, ממשיכים לספור בברכה.

ח – פרטי דינים

מי ששאלו חבירו בזמן הראוי לספירה, כמה ימים היום לעומר, אם עדיין לא ספר באותו יום בברכה, לא יענה לו "היום כך וכך ימים לעומר", שאם יאמר לו כן, כבר יצא בזה ידי הספירה ושוב לא יוכל לברך לפני שיספור. אלא יאמר לו אתמול היה כך וכך לעומר (שו"ע תפט, ד).

ואם יענה לו כמה היום לעומר תוך שהוא מתכוון במפורש שלא לצאת ידי חובתו בתשובתו לחבירו, לא יצא, ויוכל אח"כ לברך ולספור. ואם כבר הגיעו בספירה לחשבון המורכב מימים ושבועות, וענה לו את המספר של אותו יום, בדיעבד יוכל לברך אחר כך על ספירתו, שכיוון שלא ספר כדרך שרגילים, תוך הזכרת הימים והשבועות, גילה דעתו שאינו מתכוון לצאת בתשובתו ידי מצוות הספירה (מ"ב תפט, כב).

לפני שיברך יחשוב לעצמו כמה היום לספירה (עי' שו"ע תפט, ו, שעה"צ לז). ואם יש לו ספק אם היום תשעה ימים או עשרה, ואין לו את מי לשאול, יאמר את שתי הספירות, כדי לצאת מהספק. אולם לגבי הברכה נחלקו הפוסקים, יש אומרים שרק על ספירה ברורה וידועה אפשר לברך. ויש אומרים שגם על ספירת ספק יברך, שכן ברור שאחד המספרים שיאמר הוא הנכון (עי' פס"ת תפט, יז). למעשה, כיוון שיש בזה ספק אין לברך.

על פי הכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, נשים פטורות ממצוות ספירת העומר שתלויה בזמן (בטעם העניין ראו בפנה"ל תפילת נשים פרק ג). אבל אשה הרוצה, יכולה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמה, ויש לה בזה מצווה. וכן מצינו שנשים נוהגות לשמוע קול שופר בראש השנה, ונוטלות לולב ויושבות בסוכה.

אלא שנחלקו הפוסקים לגבי הברכה, ומנהג רוב יוצאות ספרד שלא לברך על מצוות שהזמן גרמן, ומנהג יוצאות אשכנז לברך (שו"ע ורמ"א או"ח תקפט, ו; פנה"ל תפילת נשים ב, ח).[10]


[10]. אמנם יש אומרים שמוטב לאשה שלא לברך על הספירה, שהואיל והיא אינה מצויה בבית הכנסת, יש יותר חשש שתשכח לספור יום אחד (מ"ב תפט, ג). אולם כיום בעזרת הטלפונים הניידים, חשש זה פחת מאוד. יש אומרים שעל פי הקבלה אין לנשים לספור ספירת העומר (רב פעלים ח"א סו"י יב), אולם למעשה נשים רבות נהגו לספור (מ"א תפט, א). ולפי מנהג אשכנז, יספרו בברכה.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן