ארכיון הקטגוריה: י – עבודת יום הכיפורים

א – קודש הקודשים ויום הכיפורים

המקדש הוא המקום שבו מתגלים כל הערכים האלוקיים, וממנו הם שופעים לכל העולם. בהיכל שנקרא 'קודש' מונחת המנורה שמבטאת את החכמה, השולחן שמבטא את הפרנסה, מזבח הקטורת שמבטא את התפילה והכיסופים לקרבת אלוהים. למעלה מזה, ב'קודש הקודשים' מתגלה יסוד האמונה והתורה. כלומר, שם מאיר היסוד האלוקי שבתורה ובו מאירה קדושת כנסת ישראל, שעל ידי אורות אלו מחייה ה' את העולם כולו. ולכן 'קודש הקודשים' הוא מקומו של ארון הברית שבו הונחו לוחות האבן והתורה שנתנו למשה מסיני, ומעל הארון הונחה כפורת הזהב, ועליה שני הכרובים שמבטאים את קשר הברית והאהבה שבין הקב"ה לישראל. מקום 'קודש הקודשים' בירושלים היה על אבן השתייה, שאמרו חכמים שהיא האבן שממנה הושתת העולם בעת בריאתו (יומא נד, ב). ומחיצה היתה בין 'קודש הקודשים' ל'קודש', כדי להבדיל בין המדרגות, שכל קדושתו של ה'קודש' נובעת מ'קודש הקודשים', ובלא המחיצה, אורו של 'קודש הקודשים' היה מתעלה לגנזי מרומים ולא היה יכול להשפיע אור וברכה ל'קודש' ומתוך כך לכל העולם.

ואף שאין אדם רשאי להיכנס ל'קודש הקודשים', על ידי גילוי אור השכינה בקודש הקודשים, יכולים ישראל וכל באי עולם לשוב אל ה' ולתקן את חטאיהם ולהתפלל אל ה' דרך בית המקדש, כמבואר בתפילת שלמה המלך בחנוכת המקדש (עי' מלכים א' פרק ח).

ואף לאחר החורבן והגלות, רושם השכינה לא זז ממקום קודש הקודשים, ועל ידי תשוקתם וכיסופיהם של ישראל להשראת השכינה בארץ, מובטח להם שתבוא גאולתם, ויתקדש שמו של ה' על ישראל עמו, ועל ירושלים עירו, ועל ציון משכן כבודו, ועל מלכות בית דוד משיחו, ועל מכונו והיכלו, וימלוך ה' לבדו על כל מעשיו.

מקום קודש הקודשים עליון ונשגב, עד שאין אדם רשאי להעפיל אליו, וכל הנכנס אליו חייב מיתה בידי שמיים. שנאמר (ויקרא טז, ב-ג): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת". ורק ביום הקדוש והנורא, יום הכיפורים, היה הכהן הגדול נכנס בענן הקטורת בשם כל ישראל לקודש הקודשים כדי לקיים את סדר עבודת היום, שנאמר: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ…". ארבע פעמים צריך היה הכהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים, ואם יכנס פעם חמישית, למרות שהוא כהן גדול והיום הוא יום הכיפורים – יתחייב מיתה בידי שמיים (רמב"ם ביאת המקדש ב, ד).

פורסם בקטגוריה י - עבודת יום הכיפורים | סגור לתגובות על א – קודש הקודשים ויום הכיפורים

ב – ייחוד עליון וייחוד תחתון, הנהגות הייחוד והמשפט

טעם המצווה, שיש בהנהגה האלוקית שתי מדרגות: הנהגת המשפט כנגד ייחוד תחתון, והנהגת הייחוד כנגד ייחוד עליון (עי' לעיל ז, יב; ו, ד). הנהגת המשפט היא ההנהגה הגלויה על פי חוקי השכר והעונש שטבע ה' בעולם, חוקים שעל פיהם פועלים עולם הטבע ועולם הרוח. וכשם שמי שמתרשל בפרנסתו נעשה עני, כך כאשר הציבור או היחיד בוחרים ברע הם נענשים בעולם הזה ובעולם הבא. לפי חוקים אלה, נראה לכאורה שאין תקנה לבני האדם, הואיל וככלל הם נוטים ללכת אחר יצר הרע. וגם אם ישנם צדיקים, ההנהגה והשלטון נתונים בדרך כלל בידי רודפי שררה ובצע, שהולכים אחר יצרם הרע, ועל כן אין סיכוי שהעולם ייגאל מייסוריו, והמוות שמכלה את כל הברואים יכלה לבסוף גם את העולם.

אולם ישנה הנהגה עליונה נסתרת, והיא הנהגת הייחוד, שעל פיה ה' מסובב את כל המהלכים שבעולם לטובה, כך שגם מכוונתם הרעה ומעשיהם הרעים של הרשעים והשליטים, תצמח לבסוף טובה. הנהגה זו מתקיימת בעולם בזכות ישראל שקשורים בברית נצח לה', ורצונם הפנימי מכוון תמיד לתיקונו של עולם. על פי הנהגה זו נאמר בתורה ובנביאים, שהגאולה מובטחת. אמנם כיוון שהנהגת הייחוד הנסתרת פועלת דרך הנהגת המשפט, הדרך שבה הגאולה תבוא תלויה בבחירתם של ישראל. אם יבחרו בטוב תבוא במהרה ובנחת, ואם ח"ו יבחרו ברע, תבוא מאוחר ותוך ייסורים קשים ונוראים.

הנהגת הייחוד היא נסתרת, ומתגלה ב'קודש הקודשים', במקום שהוא מעל המקומות, שעצם קיומו בעולם הגשמי הוא נס. ועל כן אסור לאדם להיכנס אליו. לא זו בלבד, אלא שהניסיון להעפיל אליו מסוכן, מפני שהמתקשר אל מדרגה עליונה זו, עלול לחשוב שהואיל וממילא הכל לטובה, אין צורך להתאמץ לבחור בטוב ולהתגבר על היצר הרע, ומתוך האור הגדול מדי של קודש הקודשים, ימצא צידוק ללכת אחר יצריו, ועוד יטען שהכל לטובה ולשם שמיים.

ורק עם ישראל ככלל מסוגל להתקשר להנהגת הייחוד, כי על ידו הנהגת הייחוד פועלת בעולם, בכך שמתוך כל הצרות והייסורים הוא צומח ומגלה יסודות נוספים בתורה. אולם גם זה סוד נסתר שהולך ומתגלה לאחר דורות רבים, ולכן רק ביום הקדוש והנורא, שבו כל ישראל שובתים ממלאכה ופורשים מכל ענייני העולם הזה, מאכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, יכול הכהן הגדול להתעלות ולהיכנס בשם כלל ישראל לקודש הקודשים, ולהמשיך משם טהרה וכפרה לכלל ישראל מהטומאה החיצונית שדבקה בו. ומתוך כך יכול כל יחיד ויחיד לשוב בתשובה שלימה על חטאיו, ועל ידי כך זוכים כל ישראל לשנה טובה, והעולם הולך ומתקדם אל גאולתו.

כשבית המקדש חרב, כל המעלות הללו מתקיימות באופן מצומצם על ידי קדושת היום, ועל ידי הצום והתפילות.[1]


[1]. שתי הנהגות אלה נקראות בדרך כלל ייחוד עליון וייחוד תחתון, ובלשון הרמח"ל (דעת תבונות קלד, ועוד מקומות): הנהגת הייחוד והנהגת המשפט. לעיל ב, 4, מבואר עניין י"ג מידות רחמים, ששייכות לייחוד עליון. וכן לעיל ו, ד, מבואר עניין עיצומו של יום, שקשור לייחוד עליון והנהגת הייחוד. וכן לעיל ז, יב, מבואר עניין ייחוד עליון וייחוד תחתון ואמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול.

במשכני עליון לרמח"ל כתב על קודש הקודשים שהוא "מקום האורה העצומה והברכה הרבה". ומידותיו "מתפשטות מן הראש אל הסוף ומן הסוף אל הראש, נמצא עשרים לכאן ועשרים לכאן, נמצאת מידת ההיכל הזה עשרים על עשרים. וכלם הם 'ם' אחת סתומה, והיא שיעור מקוה". והרמז לזה בדברי ר' עקיבא במשנה (יומא פה, ב): "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, מי מטהר אתכם – אביכם שבשמים, שנאמר… (ירמיהו יז, יג) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים – אף הקב"ה מטהר את ישראל". וגם לאחר החורבן, עיצומו של יום הוא בבחינת קודש הקודשים, והתענית והתפילות הם בבחינת קודש.

פורסם בקטגוריה י - עבודת יום הכיפורים | סגור לתגובות על ב – ייחוד עליון וייחוד תחתון, הנהגות הייחוד והמשפט

ג – הכהן הגדול

תפקידם של הכהנים לחבר את ישראל לאביהם שבשמיים על ידי קיום עבודות המקדש, העמקת האמונה והחסד בישראל והוראת הלכה. כדי שיהיו מקודשים לעבודתם בלא שיצטרכו לעבוד לפרנסתם, צוותה התורה להעניק להם תרומות ושאר מתנות כהונה. וכדי לשמור על קדושתם, הוזהרו הכהנים שלא יטמאו למת שאינו קרוב מדרגה ראשונה. וכן הוזהרו שלא ישאו גרושה וחללה. ומצווה למנות את המובחר שבכהנים להיות כהן גדול, ודיניו חמורים יותר, שאינו נטמא ומתאבל על שום מת, אפילו הוא אביו או אמו, ורק עם בתולה מותר לו להתחתן. וממנים אותו על ידי משיחתו בשמן המשחה והלבשתו בשמונת הבגדים המיוחדים לו. שנאמר (ויקרא כא, י-יב): "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים, אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא, לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא. וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלוֹהָיו, כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלוֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'". בית הדין הגדול, של שבעים ואחד זקנים, היה צריך להחליט על מינוי הכהן הגדול (רמב"ם הל' כלי המקדש והעובדים בו ד, יב-טו).

שלא כמו שאר הכהנים שהיו לובשים ארבעה בגדים בעת עבודתם במקדש, הכהן הגדול נצטווה להוסיף עליהם עוד ארבעה בגדים, נמצאו בגדיו שמונה. אם החסיר בגד אחד, עבודתו פסולה. כל אחד מבגדי הכהונה ביטא רעיון מסוים וסייע לכפר על חטא שכנגד אותו רעיון. וכפי שאמרו חכמים (ערכין טז, א): "כתונת מכפרת על שפיכות דמים, מכנסיים מכפרים על גילוי עריות, מצנפת מכפרת על גסי הרוח, אבנט מכפרת על הרהור הלב, חושן מכפר על הדינים, אפוד מכפר על עבודה זרה, מעיל מכפר על לשון הרע (בפרהסיא), ציץ מכפר על מעשה עזי פנים".

הכהן הגדול צריך להיות חסיד שבכהנים, ממשיך דרכו של אהרן הכהן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב). כדי לבטא את דבקותו בה', היה חקוק על הציץ שעל מצחו – "קודש לה'", וכדי לבטא את אהבתו ואחריותו לכלל ישראל, היו שמות האבות ושבטי ישראל חקוקים על אבני החושן שעל ליבו, ואף על השרשרות שהיו על כתפיו קבעו שתי אבנים יקרות וחקקו בהן את שמות השבטים (רמב"ם שם ט, א; ט, ז-ט). הכהן הגדול צריך להיות מובחר שבאחיו גם בכוח, חכמה, נוי ועושר. ואם היו בו כל המעלות ולא היה עשיר, אחיו הכהנים היו נותנים לו ממון משלהם, כדי שיהיה כליל המעלות (יומא יח, א).

אם מינו לכהן גדול מי שאינו חסיד ואינו בעל מעלות, בדיעבד דינו ככהן גדול, וכל דיני הכהן הגדול חלים עליו. אמנם מובן שככל שהכהן הגדול היה צדיק יותר, כך הצליח בעבודתו לקרב יותר את ישראל לאביהם שבשמיים.

אמרו חכמים (יומא ט, א), שבארבע מאות ועשר שנותיו של בית המקדש הראשון שימשו שמונה עשר כהנים גדולים, ורובם צדיקים, ועל כן זכו לאריכות ימים. ואילו בארבע מאות ועשרים שנותיו של בית המקדש השני, שימשו יותר משלוש מאות כהנים גדולים, ומהם שלושה צדיקים, ששימשו שנים רבות, וכמעט כל השאר לא היו צדיקים, והיו קונים את כהונתם מהשלטון בכסף, ולא הוציאו את שנתם. וזהו שנאמר (משלי י, כז): "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה".

בעקבות הקלקולים של הכהנים הגדולים בימי בית המקדש השני, נפגמה טהרתם וכפרתם של ישראל ביום הכיפורים, עד שלבסוף נחרב הבית ועם ישראל יצא לגלות ארוכה.

פורסם בקטגוריה י - עבודת יום הכיפורים | סגור לתגובות על ג – הכהן הגדול

ד – הכהן הגדול ביום הכיפורים

במשך ימות השנה כל הכהנים כשרים להקריב את הקרבנות ולהקטיר את הקטורת ולהיטיב את הנרות, אולם ביום הכיפורים, לרוב קדושת היום, רק הכהן הגדול כשר לקיום כל העבודות הללו (יומא לב, ב; רמב"ם עבודת יוה"כ א, ב).

הקרבנות שהקריב הכהן הגדול ביום הכיפורים נחלקו לשלושה מעגלים: הראשון, קרבנות התמיד שמקריבים בכל יום, שהם שני כבשים, האחד בבוקר לפני כל הקרבנות, והשני בין הערביים לאחר כל הקרבנות. בכלל מעגל זה גם הקטורת שהיו מקטירים על מזבח הזהב פעמיים ביום, בבוקר ובין הערביים, וכן הטבת הנרות והדלקתם. במעגל השני, קרבנות מוסף בדומה למה שמקריבים בראשי חודשים ומועדים, שביום הכיפורים הם: פר אחד, איל אחד, ושבעה כבשים לעולה, ושעיר אחד לחטאת. המעגל השלישי הוא המיוחד ליום הכיפורים, ובו: פר לחטאת שנועד לכפרה על הכהן הגדול ואחיו הכהנים ועימו איל לעולה (אותם קנה הכהן הגדול מכספו). ועוד שני שעירי עיזים לכפרת ישראל, אחד לחטאת והשני שעיר המשתלח.

הכהן הגדול היה חייב להיות נשוי בעת שהוא מקיים את עבודת יום הכיפורים, שנאמר (ויקרא טז, ו): "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ – בֵּיתוֹ זו אשתו" (יומא יג, א). ואף שלקראת יום הכיפורים היה הכהן הגדול צריך לפרוש מאשתו שבעה ימים, כדי להתקדש ולהיטהר לקראת עבודת היום. מכל מקום הוא יכול לעשות זאת רק בתנאי שיש לו אשה, משום שכל מי שאינו נשוי אינו נחשב אדם שלם (יבמות סג, א), והוא שרוי בלא שמחה וברכה וטובה ותורה וחומה ושלום (שם סב, ב). ועליו להיות נשוי לאשה אחת, ואם היו לו שתי נשים, פסול לעבודת יום הכיפורים (יומא יג, א). כי רק כאשר יש לו אשה אחת, האהבה והאחדות ביניהם יכולה להיות שלימה. וכשם שהוא באחדות, כך הוא יכול לקשר ולאחד את כל ישראל לאביהם שבשמיים.

כהן נוסף היו מתקינים כדי שיוכל להחליף את הכהן הגדול במקרה שייטמא או ימות (יומא ב, א; רמב"ם הל' עבודת יום הכיפורים א, ב-ג; כלי המקדש והעובדים בו ה, י).

פורסם בקטגוריה י - עבודת יום הכיפורים | סגור לתגובות על ד – הכהן הגדול ביום הכיפורים

ה – בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים

כל מעשה התמידים והמוספים, בדומה לכל שאר הימים והחגים, היה עושה הכהן הגדול בשמונת בגדיו: כותנת, מכנסיים, מצנפת ואבנט, חושן, אפוד, מעיל וציץ. הכותנת, המכנסיים והמצנפת היו לבנים, ובשאר הבגדים היו צבעים שונים ובחלקם מעורב זהב. בכל אחד מחוטי האפוד והחושן, שהיו מתכלת וארגמן (בורדו) ותולעת שני (כתום) ושש (לבן), היה שזור גם חוט זהב (שמות כח, ו, ורש"י). פעמוני המעיל היו מזהב. וכן הציץ שעל מצחו, והשרשרות והטבעות של החושן והאפוד היו מזהב, וכן אבני החושן היו משובצות בזהב (שמות פרק כח). בכך היו בגדי הכהן הגדול עשירים בכל הגוונים המפוארים, וביטאו את התפשטות הקדושה בעולם הזה על כל מרכיביו. כל בגד ביטא רעיון בפני עצמו, וכיפר על עוון שכנגדו (לעיל הלכה ג). לכן, אם חיסר הכהן הגדול אפילו בגד אחד, עבודתו פסולה, כי הופעתו השלימה נפגמה.

אולם את העבודות שהיה עושה ביום הכיפורים בקודש הקודשים, היה צריך לעשות בארבעה בגדי לבן מפשתן, שנאמר (ויקרא טז, ג-ד): "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ… כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף, בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם". ואם עשה אותם בבגדי זהב, עבודתו פסולה. משום שבעבודה המיוחדת של יום הכיפורים, צריך הכהן הגדול להתעלות לגמרי אל מעבר לענייני העולם הזה. ואף שבכל ריבוי הגוונים שבעולם הזה יש מעלות, בצדן של המעלות יש גם חסרונות וחטאים, וכדי לכפר עליהם, עליו להתעלות אל מדרגת האחדות הפשוטה, שמעבר לגווני העולם ורמוזה בצבע הלבן (מהר"ל גבורות ה' פרק נא; נתיב התורה פרק י).

וזהו שאמרו חכמים (ר"ה כו, א): "מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה? לפי שאין קטיגור נעשה סניגור". הזהב הוא המתכת המפוארת ביותר, ועל כן ממנו עשו את כלי המקדש, לגלות את תפארת הקדושה בעולם הזה. אולם יחד עם הפאר שבו, הזהב גם גורם לחטא רדיפת הממון והתאוות. ולכן הוא גם מזכיר את חטא העגל, שאמרו חכמים, שמפני הזהב והעושר שהיו לישראל בצאתם ממצרים נגררו אחר יצר הרע וחפשו לעצמם אליל גשמי ועבדו עבודה זרה (ברכות לב, א). ולכן בבֹא הכהן הגדול לקודש הקודשים, כדי לטהר את האמונה מהסיגים שדבקו בה, עליו לפשוט בגדי זהב וללבוש בגדי לבן.

פורסם בקטגוריה י - עבודת יום הכיפורים | סגור לתגובות על ה – בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים

ו – טבילות וקידוש ידיים ורגליים

מצווה מהתורה שכהן שנכנס לעבוד במקדש, אפילו הוא טהור, יקדש את ידיו ורגליו. ועוד הוסיפו חכמים וצוו שיטבול את כל גופו (כר' יהודה יומא ל, א; רמב"ם הל' עבודת יוה"כ ב, ג). וכל זמן שהוא ממשיך לעבוד במקדש אינו צריך לחזור לקדש את ידיו ורגליו ולטבול. התפנה לקטנים, צריך לחזור ולקדש את ידיו ורגליו. התפנה לגדולים או יצא מהעזרה למשך זמן משמעותי, עליו לחזור ולטבול ולקדש את ידיו ורגליו (רמב"ם הל' ביאת מקדש ה, ג-ה).

הטבילה היתה נעשית בבית הטבילה הסמוך לעזרה, וקידוש הידיים והרגליים היה נעשה במים שיצאו מהברזים שהותקנו בכיור שבין ההיכל למזבח. והיה הכהן מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית ורוחצם יחד, ומניח ידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ורוחצם יחד. כהן שעבד בלא שקידש את ידיו ורגליו תחילה – חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר (שמות ל, יח-כ): "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם. וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה'".

ביום הכיפורים, בנוסף על הטבילה וקידוש ידיים ורגליים שלפני העבודה, מצווה על הכהן הגדול לטבול בכל פעם שהחליף מבגדי זהב לבגדי לבן, שנאמר (ויקרא טז, ד): "בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם", ובכל פעם שהחליף מבגדי לבן לבגדי זהב, שנאמר (שם טז, כג-כד): "וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ, וְהִנִּיחָם שָׁם. וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו…"

בנוסף לכך, מצווה מהתורה שיקדש הכהן הגדול את ידיו ורגליו פעמיים בכל החלפת בגדים, פעם לפני שיפשוט את בגדי כהונתו הקודמים, ופעם לאחר שילבש את בגדי כהונתו החדשים. נמצא שחמש טבילות ועשרה קידושין היו לכהן הגדול בו ביום (יומא לב, א). בכל הימים היה הכהן הגדול רוחץ את ידיו ורגליו מן הכיור כמו שאר הכהנים, אבל ביום הכיפורים, משום כבודו, שלא להטריחו ללכת שוב ושוב לכיור, היו מביאים לו את המים בקיתון של זהב, וממנו היה מקדש את ידיו ורגליו (יומא מג, ב).

עניין הטבילה הוא היטהרות והיחלצות ממצב קודם ומעבר והתעלות למדרגה חדשה. מעלה לבגדי הלבן שבהם מתעלים למדרגה עליונה ומופשטת, ומעלה לבגדי הזהב שמגלים את הקדושה במלא גווני העולם הזה. כדי לעבור ולזכות במעלה החדשה, שבאה לידי ביטוי בהחלפת הבגדים, היה הכהן הגדול צריך לטבול.

קידוש הידיים והרגליים נועד לרומם ולייחד את כל כוחותיהם של הכהנים לעבודת הקודש. והקידוש הוא בידיים וברגליים, מפני שהן מבטאות את הוצאת כל הכוחות שבאדם אל הפועל, הידיים במלאכתו, והרגליים בנטיעת פועלו בעולם. ולזה רומזות גם עשר האצבעות, שהן כנגד עשרת המאמרות שבהם נברא העולם, והאדם שנברא בצלם אלוהים משתתף בעשר אצבעותיו בשכלול העולם ותיקונו.

ביום הכיפורים היה הכהן הגדול צריך לקדש את ידיו ורגליו פעמיים עם כל החלפת בגדים. פעם אחת לפני שיפשוט את הבגדים שקיים בהם את סדרת העבודות הקודמת. משום שבעת שאדם זוכה לעסוק בעבודה קדושה ומרוממת במיוחד – כל כוחותיו מתעצמים בו, וההארה האלוקית שהתגברה בו מגינה עליו מפני היצרים שהתעצמו בו ועלולים להטותו לרעה. אבל בשעה שיסיים את אותה עבודה, עלולים אותם היצרים להתפשט בו לרעה. וכדי שלא יפגמו אותו, נצטווה הכהן הגדול לקדש את ידיו ורגליו לפני שיפשוט את בגדיו, ועל ידי כך יחתום בקדושה את כל הכוחות שהתגלו בו בעבודה הקודמת. פעם שנייה יקדש את ידיו ורגליו לאחר שילבש את הבגדים, כדי לקדש את כל הכוחות שבו לקראת העבודה החדשה, בלא שיהיו כרוכים עדיין בעבודתו הקודמת (עפ"י אורות התשובה יד, לג).

פורסם בקטגוריה י - עבודת יום הכיפורים | סגור לתגובות על ו – טבילות וקידוש ידיים ורגליים

ז – הקטורת

בצמוד לקרבנות התמיד שהיו מקריבים בכל יום על המזבח החיצון, אחד בבוקר ואחד בין הערביים, היו הכהנים מקטירים קטורת על המזבח הפנימי, פעם בבוקר ופעם בין הערביים. קרבן התמיד נועד לבטא את הקשר הגלוי שבין ישראל לה', ועל כן היו מזים את דמו ומעלים את איבריו על המזבח החיצוני הגלוי לכל, ובכך היו מקשרים את כל הברואים בצידם המוחשי אל ה'. הקטורת באה לבטא את הקשר הפנימי העמוק שבין ישראל לה', ועל כן היתה רוחנית דקה לבטא את קשר הנשמות לה', והיו מקטירים אותה על המזבח הפנימי שבתוך המקדש.

אחד עשר סממנים היו בקטורת, והיו שוחקים את כולם היטב היטב, כדי לאחדם לגמרי, שעל ידי כך ריחם הטוב היה עולה יפה. והרמז בזה, שעל ידי האיחוד הגמור של כל הכוחות שבישראל למען מטרה קדושה – נעשה העולם מתוקן. עשרה סממנים היו בה כנגד עשר מדרגות הקדושה, שבהם נברא העולם. ועוד סממן אחד מרכזי היה בקטורת, הוא החלבנה שריחו היה רע, כנגד הצדדים השליליים שבעולם. אולם לאחר שהיה נשחק ומתערב יחד עם שאר סממני הקטורת, לא זו בלבד שלא קלקל את הקטורת אלא שהיה משביח את ריחה. ללמדנו, שכאשר כל הכוחות שבישראל מתאחדים למען מטרה קדושה, מתגלה סגולתם הפנימית של פושעי ישראל, ואף הם מצטרפים ומועילים לתיקון העולם (עי' עולת ראיה ח"א עמ' קלו-קלח).

ביום הכיפורים נוספה לכהן הגדול מצווה מיוחדת, להקטיר בשם כל ישראל מלא חופניו קטורת בקודש הקודשים, ורק בזכות המצווה היקרה הזו היה רשאי להיכנס לקדש הקודשים. שנאמר (ויקרא טז, ב): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת". רק לאחר העלאת הקטורת בקודש הקודשים היה רשאי להביא את דם הפר ודם השעיר ולהזותו אל מול הכפורת, לכפר על קדשי ישראל.

כדי להבין את משמעות ענן הקטורת, צריך לדעת שכך הוא סדר הגילוי האלוקי לישראל – בעב הענן, שנאמר (שמות כד, טו-טז): "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר. וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים, וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן". הענן מבטא גילוי אלוקי עליון ונשגב שמעבר לתפישה האנושית, ומתוך הענן והערפל יכול האדם לקלוט ולהבין את העניין האלוקי בהדרגה כפי כוחו. וכן נאמר לאחר גמר הקמת המשכן (שמות מ, לד-לה): "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". בתחילה הגילוי עליון ונשגב עד שאין אדם יכול לעמוד בפניו, ורק לאחר מכן מתוך הענן והערפל יתגלה העניין האלוקי בהדרגה כפי כוחם של הכהנים. וכן מצינו בעת הקמת בית המקדש הראשון (מלכים א' ח, ו-יא): "וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים… וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'. וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'".

הקטורת שהקטיר הכהן הגדול ביום הכיפורים בקודש הקודשים, ביטאה את ההתקשרות של כל ישראל אל האמונה השלימה, שיסודה במה שמעבר לכל השגה, ותחילת גילויה כמוס ונסתר בעב הענן, ומתוך הערפל היא הולכת ומתבהרת בהדרגה כפי יכולת הקליטה שלנו. מתוך ההכרה הזו יכול היה הכהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים לכפר על ישראל.

פורסם בקטגוריה י - עבודת יום הכיפורים | סגור לתגובות על ז – הקטורת

ח – סדר הקטורת ביום הכיפורים

כך היה סדר המצווה: נכנס לקודש הקודשים עם מחתה של גחלים וכף של קטורת, ובקודש הקודשים חפן את הקטורת ונתנה על הגחלים, והיה העשן עולה ומתמר ומתפשט בקודש הקודשים עד אשר כיסה את הכפורת שעל ארון העדות. שנאמר (ויקרא טז, יב-יג): "וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה', וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה, וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה', וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת". הרמז בכך, שאפילו הקדוש שבישראל, אינו יכול להשיג בדעתו את העניין האלוקי כפי שהוא, ורק על ידי העשן והערפל – השכינה שורה, ומתוך הערפל העניין האלוקי הולך ומתגלה. לכן היה הכהן הגדול צריך להעלות תחילה קטורת בקודש הקודשים, ורק לאחר שקודש הקודשים התמלא בעשן, קיים את מצוותו (יומא נג, א).

כיוון שהקטורת מבטאת את הקשר העמוק שבין נשמות ישראל לה', היתה מחתת הקטורת נשארת בקודש הקודשים עד סיום עבודות היום, ובכל אותה העת היה עשנה נמשך ועולה. ובסיום עבודות היום היה הכהן הגדול נכנס בשם כל ישראל לקודש הקודשים, נפרד ונוטל את המחתה ויוצא.

שיעור הקטורת שהיה מקטיר בקודש הקודשים היה כשיעור מלא חופניו, לא יותר ולא פחות (שם מח, א), לרמוז שכל כוונתו ופועלו של הכהן הגדול היו מוקדשים לכלל ישראל. אמרו חכמים, שמלאכה זו של חפינת הקטורת מהכף אל תוך ידיו בלא שייפול פירור ארצה, היתה מהקשות שבמקדש (שם מט, ב). הרמז בכך, שצריך הכהן הגדול להתאמץ לקשר את כל הכוחות שבישראל אל קודש הקודשים בלא לאבד אפילו ניצוץ אחד.

הקטורת שהיו מקטירים בכל יום, היתה נכתשת היטב כדי שתהיה דקה, ומעלה יתירה היתה בקטורת שהיה הכהן הגדול מקטיר בקודש הקודשים, שהיו חוזרים לכתוש אותה לקראת יום הכיפורים כדי שתהיה דקה מן הדקה. הכתישה מבטאת את איחוד כל חלקיקי הקטורת זה עם זה, והקטורת שנועדה לקודש הקודשים היתה צריכה לבטא אחדות עמוקה יותר.

פורסם בקטגוריה י - עבודת יום הכיפורים | סגור לתגובות על ח – סדר הקטורת ביום הכיפורים

ט – שני השעירים והפר

עובדה מופלאה אנו מוצאים בסדר כפרת יום הכיפורים. הפר והשעיר, שהיו הקרבנות היחידים בשנה שדמם הוזה בקודש הקודשים, כיפרו על טומאת המקדש וקודשיו. היינו על מי שידע שהוא טמא ואע"פ כן נכנס למקדש או אכל מבשר הקודשים. הפר כיפר על הכהנים, והשעיר על ישראל. לעומתם, השעיר שנשלח לעזאזל כיפר על כל שאר החטאים. והשאלה, איך יתכן שהפר והשעיר, שדמם הוזה בקודש הקודשים מכפרים על עוון אחד בלבד, ואילו השעיר לעזאזל מכפר על כל שאר החטאים?[2]

אלא שיש כאן רעיון עמוק וחשוב מאוד. שורש כל החטאים נובע מפגם באמונה; פגם בחיבור של האדם עם בוראו, מקור חייו. המקדש וקודשיו מגלים את האמונה בעולם, ועל כן עיקר הכפרה תלויה בתיקון האמונה בשורשה העליון, בקודש הקודשים. ואחר שהאמונה עצמה נטהרת מטומאתה, כל שאר החטאים הולכים ונפרדים מהאדם, מפני שהוא חוזר ומתקשר לה' ומשתוקק לדבוק בתורה ובמצוות, ומבין שכל חטאיו נבעו מטעות, מפיתויים חיצוניים. ועל כן החטאים אינם שייכים לו, אלא מקומם באבדון, והם נשלחים כולם לעזאזל.

השעיר לה' כיפר על ישראל, אבל הכהנים שאחראים על שמירת הקשר שבין ישראל לה', נצרכו לכפרה יתירה, לכן קרבנם היה גדול יותר – פר לחטאת. ותחילה היה צריך הכהן הגדול לכפר על חטאיו וחטאי אחיו הכהנים, בכל מה שמעלו בתפקידם המקודש, ורק לאחר מכן יכול היה להמשיך ולכפר על ישראל מטומאת המקדש וקודשיו.

וזהו שנאמר (ויקרא טז, יד-יח): "וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ. (ואח"כ) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם… וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו…"

לאחר שסיים לכפר על טומאת המקדש וקודשיו, כל שאר העבירות נפרדו, ויכול היה לשלוח אותם לעזאזל המדברה. שנאמר (שם כ-כב): "וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי (שעומד להישלח לעזאזל). וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר".


[2]. הפר מכפר לכהנים על עוון מקדש וקודשיו. ולדעת רבי יהודה במשנה שבועות ב, ב, השעיר לעזאזל מכפר לכהנים ולישראל על כל שאר העוונות. וכ"כ הרמב"ם (הל' שגגות יא, ט; וכן משמע בהל' תשובה א, ב); מאירי בחיבור התשובה מאמר א, פרק ב. אמנם לדעת רבי שמעון כל חטאי הכהנים מתכפרים בפר. וכ"כ רדב"ז (ח"ד אלף קח) ופרי חדש (מים חיים).

פורסם בקטגוריה י - עבודת יום הכיפורים | סגור לתגובות על ט – שני השעירים והפר

י – טומאת מקדש וקודשיו – פגם האמונה

קרבנות רבים נועדו לכפרת טומאת מקדש וקודשיו: בכל ראש חודש ובכל מועד נצטווינו להקריב שעיר לחטאת, כדי לכפר על טומאת מקדש וקודשיו. אלא שחטאות אלה מכפרות על טמא שלא ידע מטומאתו, ונכנס למקדש או אכל מבשר הקודשים. אבל אין בכוחן לכפר על מי שלאחר מעשה נודע לו שהיה טמא. על כך היה מכפר שעיר החטאת החיצוני של יום הכיפורים. אבל אין בכוחו לכפר על מי שידע שהוא טמא ובזדון נכנס למקדש או אכל מבשר הקודשים, ועל כך כיפרו הפר והשעיר שדמם הוזה בקודש הקודשים, הפר על הכהנים והשעיר על ישראל.

בכל אופן, כל שעירי החטאת הציבוריים שהקריבו בראשי חודשים ובמועדים כיפרו על טומאת מקדש וקודשיו, וזהו שאמרו חכמים (תוספתא שבועות א, ג): "קשה טומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות שבתורה, שכל עבירות שבתורה מתכפרות בשעיר אחד (שנשלח לעזאזל), וטומאת מקדש וקדשיו מתכפרת בשלושים ושנים שעירים (של ר"ח, מועדים ויוה"כ). כל עבירות שבתורה מתכפרות פעם אחת בשנה (בשעיר לעזאזל), וטומאת מקדש וקדשיו מתכפרת בכל חודש וחודש, שנאמר (יחזקאל ה, יא): לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם אֲדוֹנָי ה' אִם לֹא יַעַן אֶת מִקְדָּשִׁי טִמֵּאת בְּכָל שִׁקּוּצַיִךְ וּבְכָל תּוֹעֲבֹתָיִךְ, וְגַם אֲנִי אֶגְרַע וְלֹא תָחוֹס עֵינִי, וְגַם אֲנִי לֹא אֶחְמוֹל. קשים היו שיקוצים שעשית והתועבות, וטומאת מקדש קשה מכולן". נרחיב מעט בביאור העניין:

חטאי טומאת מקדש וקודשיו מבטאים את פגם האמונה, שממנו נובעים כל החטאים והתועבות. מפני שכאשר אמונתו של האדם טהורה בלא שום סיג ופגם, הוא דבק במידותיו של הקב"ה, והחיים שבו מתגברים, וכל רצונו מופנה להוסיף חיים וברכה בעולם על פי הדרכת התורה, ויצר הרע אינו יכול לו. אבל כאשר יש פגם באמונתו, כנגד אותו הפגם נוצר ניתוק בין רצונו לאמונה, והוא סבור שכדי לשמוח בחייו יצטרך לפעול בניגוד להדרכת התורה, והיצר הרע שכנגד אותו פגם מתגבר עליו ומחטיאו.

אפשר לומר שכאשר יש לאדם תפישה מוטעית באמונה, הרי הוא נחשב כמי שנכנס בטומאה למקום המקדש. שכן המחשבה על האמונה כמוה ככניסה לקודש, וכאשר יש לו טעויות ופגמים בתפישת האמונה, מחמת שלא למד תורה כראוי או מחמת מידותיו הרעות, הוא נכנס בטומאה למקדש האמונה. ואם הוא מתעצם לפעול על פי אמונתו המוטעית, הרי הוא כאוכל מבשר הקודשים בטומאה.

ויש בזה כמה מדרגות: בדרך כלל אדם חושב על ענייני אמונה ופועל מכוחה, בלא לשים לב שאמונתו אינה מלובנת כראוי, ועל כך מכפרים שעירי ראשי חודשים ושעירי המועדות. ולעיתים אדם אינו שם לב לפגמים ולסתירות שבאמונתו, אבל לאחר מעשה, הוא יודע שעדיין לא ליבן את אמונתו כראוי. והוא זקוק לכפרה גדולה יותר, ושעיר החטאת החיצון של יום הכיפורים מכפר עליו.

אולם כל אדם מגיע לפעמים למצבים שבהם הוא מתעורר לחשוב על תכלית חייו, על משמעותם הפנימית, על התפקיד שיש לו בעולם. ואם באותם זמנים, למרות שהוא יודע שאמונתו אינה מזוככת ומלובנת כראוי, הוא ממשיך בשגרת חייו ואינו ניגש להתעמק בתורה, לזכך את מידותיו, וללבן את אמונתו כראוי, הרי הוא כטמא שנכנס בזדון למקדש. ואם הוא מתעצם להתחזק בדרכו הקודמת על סמך אמונתו הפגומה בלא לערוך חשבון נפש, הרי הוא כטמא שאוכל בזדון מבשר הקודשים. וזה החטא הנורא ביותר, כי בעטיו האדם מאבד את עולמו. אור אלוקי האיר פתאום בנשמתו, לרגע הוא נכנס למקום המקדש שבנשמתו, אבל במקום לטהר עצמו, ללבן את אמונתו ולכוון את חייו, הוא נותר בטומאתו והמשיך בשגרת חייו. לכן רק הפר והשעיר שדמם הוזה בקודש הקודשים יחד עם התשובה, יכולים לכפר על כך.

פורסם בקטגוריה י - עבודת יום הכיפורים | סגור לתגובות על י – טומאת מקדש וקודשיו – פגם האמונה

יא – סדר הכפרה על הקודש (הזאת דם הפר והשעיר)

שלוש מדרגות בסדר הזאת דם הפר ודם השעיר שנועדו לכפר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם.

תחילת הכפרה בקודש הקודשים. היינו בתיקון שורש האמונה, בחינת 'ייחוד עליון', הקשורה בברית הנצח שבין ה' לכלל ישראל, ברית שעל פיה הגאולה אינה תלויה בתשובה, כי ה' מנהיג את העולם אל גאולתו, ובחירתו של האדם אינה יכולה לשנות זאת, אלא רק להשפיע על האופן שבו תגיע הגאולה, אם בנחת או בייסורים. וזו מדרגת קודש הקודשים, שמציאותו בעולם הזה היא נס, כי הוא מחבר את הנצח אל ההווה, את העולמות העליונים אל העולם הזה (כמבואר לעיל ו, ד).

והיה הכהן הגדול נעמד בין שני בדי הארון, ומזה כלפי ארון הברית והכפורת שעליו, הזאה אחת כלפי מעלה ושבע למטה. בתחילה היזה מדם הפר ואח"כ מדם השעיר. בהזאת הדם יש ביטוי של התקשרות לברית עם ה' במסירות נפש, שהדם הוא הנפש, ודם הפר כדם הכהן הגדול ואחיו הכהנים, ודם השעיר כדמם של ישראל.

כל ההזאות היו כלפי כפורת הזהב שכיסתה את הארון שבו נכללו כל הדרכות התורה ומצוותיה, ועל הכפורת היו הכרובים שביטאו את קשר הברית שבין ה' לישראל. ונקרא שמה כפורת לשון כפרה, כי היא רמזה לכך, שמכל מעשיהם של ישראל, מתגלה לבסוף האמונה וההנהגה האלוקית. ואפילו כשישראל חוטאים ועוברים על דברי התורה ונענשים, בסופו של דבר, הכל יתגלגל לטובה, הכל יבהיק בשלימות כזהב. וכאשר מתקשרים למדרגה זו, גם חטאי האמונה החמורים ביותר מתכפרים.

והיה הכהן הגדול צריך למנות בפיו את ההזאות. "וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע". ההזאה כלפי מעלה מכוונת להתקשרות אל שורש האמונה האחדותית, אל ברית הנצח שבין ה' לישראל. וכוונת שבע ההזאות כלפי מטה להמשיך את האמונה והברית לכל שבע הבחינות שיש בעולם, שנברא בשבעה ימים. כדי שהאמונה והברית, שהם שורש הגאולה, יתגלו בעולם בשובה ונחת ולא בייסורים. וצריך שכל אחת משבע המדרגות תהיה קשורה לשורשה, מפני שממנה היא נובעת. ולכן היה הכהן הגדול חוזר וסופר את ההזאה הראשונה עם כל אחת משבע ההזאות כלפי מטה.

לאחר שהיזה על הכפורת בקודש הקודשים, יצא הכהן אל הקודש, והיזה על הפרוכת שבין הקודש לקודש הקודשים, אחת למעלה ושבע למטה. בתחילה מדם הפר לכפר על עצמו ועל אחיו הכהנים, ואח"כ מדם השעיר לכפר על כל ישראל. כפרה זו היא על תפישת האמונה במדרגה של 'ייחוד תחתון', היינו בהופעתה אלינו על פי הנהגת המשפט שתלויה במעשינו; הנהגה שאמנם נובעת מהברית העליונה שגנוזה בקודש הקודשים, במדרגה של 'ייחוד עליון' ו'הנהגת הייחוד', אבל בגילויה היא תלויה בבחירה שלנו, אם נבחר בטוב – תרבה הטובה והברכה, ואם נבחר ברע – תמעט הטובה ויתרבו הפגעים והייסורים. ההזאה כלפי מעלה כדי להתקשר במסירות נפש אל האמונה בה' שמשגיח על עם ישראל שבדורנו, ושבע ההזאות למטה, כלפי המשכת אמונת ההשגחה לכל תחומי החיים של כל אחד ואחד מאיתנו.

אח"כ נמשכת הכפרה על מזבח הקטורת, שנאמר (ויקרא טז, יח-יט): "וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' (מזבח הזהב שבקודש), וְכִפֶּר עָלָיו, וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר, וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים, וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". על מזבח הקטורת כבר לא היזה אחת למעלה ושבע למטה, כי אין כוונת הכפרה בו להמשיך את האמונה מן המדרגה העליונה אל כל בחינות העולם הזה, אלא להיפך, לאסוף ולרומם את כל הנטיות השונות שבלבבות ישראל ולכוונם לאמונה השלימה. שכל פגם שיש ברגש האמונה, משפיע לרעה על מידותיו של האדם, שיהיה כעסן, תבוסתן, גאוותן או תאוותן. הזאת הדם על ארבע קרנות המזבח ושבע פעמים על המזבח עצמו, אוספת את כל כיסופי האמונה מארבע רוחות, ואת שבע המידות שמתגלות בלב, ומקשרת אותם אל ברית הנצח שכרת ה' עמנו ועם אבותינו, ואל האמונה בהשגחת ה' על ישראל. וכדי לאחד את כל הבחינות ולרומם אותם אל האמונה, היה הכהן הגדול צריך לערב תחילה את דם הפר עם דם השעיר, ומהדם המעורב היה מזה על ארבע קרנות המזבח ושבע פעמים על המזבח עצמו.

פורסם בקטגוריה י - עבודת יום הכיפורים | סגור לתגובות על יא – סדר הכפרה על הקודש (הזאת דם הפר והשעיר)

יב – שני השעירים

לאחר שהתעמקנו מעט במשמעות הכפרה על ידי הזאות הדם, נחזור לבאר דרך לימוד הפסוקים את מצוות שני השעירים, שעיקר כפרת יום הכיפורים נעשית על ידם. נאמר (ויקרא טז, ה): "וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת…". אמרו חכמים: הוקשו שני שעירי העיזים זה לזה, ללמדנו שעליהם להיות שווים במראה, בגודל, ובשווים הכספי (שבועות יג, ב). ורק הגורל יקבע איזה שעיר יוקרב לה' ואיזה שעיר ישלח לעזאזל. המיוחד בגורל שבולטת בו ההשגחה האלוקית.

כדי שהכהן הגדול יוכל לערוך את הגורל, עליו לטהר תחילה את עצמו. לפיכך סמך את ידיו על פר החטאת שלו, והתוודה את עוונותיו ועוונות אשתו. לאחר מכן, "וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת, גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת (העמיד אותו במקום המיועד לשחיטת החטאת). וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז, ז-י).

שוב ניגש לפר החטאת שלו, סמך ידיו עליו והתוודה את עוונות אחיו הכהנים, ושחט את הפר, כדי להזות מדמו בקודש הקודשים. אולם כדי שיהיה רשאי להיכנס לקודש הקודשים היה צריך להעלות תחילה קטורת בקודש הקודשים, כדי לגלות על ידה את קשר הברית שבין ה' לישראל. לאחר העלאת הקטורת היזה מדם הפר בקודש הקודשים. חזר לשעיר שעלה בגורל לה', שחטו והיזה את דמו בקודש הקודשים וכיפר על טומאת המקדש וקודשיו, שנאמר (שם טו-יט): "וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם, וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר, וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת (אחת למעלה) וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת (שבע למטה). וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם (על ידי הזאה על הפרוכת). וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ, וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' (מזבח הקטורת) וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

לאחר שסיים את כפרת המקדש וקודשיו, התגלתה נשמת ישראל בטהרתה, והתברר שכל החטאים שדבקו בה, אינם אלא בהשפעה חיצונית של יצר הרע, וממילא יכול הכהן הגדול בשם כל ישראל להתוודות עליהם ולהתנער מהם ולִתנם על ראש השעיר, ולשלחם למקום השממה והאבדון במדבר.

זהו שנאמר (שם כ-כב): "וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי (שעלה בגורל לעזאזל). וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר".

פורסם בקטגוריה י - עבודת יום הכיפורים | סגור לתגובות על יב – שני השעירים

יג – משמעות כפרת השעיר לעזאזל

בשעיר ישנן שתי בחינות: מצדו הפנימי, דמו דומה לדם אדם יותר משאר הבהמות, והדבר בא לידי ביטוי במרץ המיוחד של שעירי העיזים, ומצד זה אפשר להזות את דמו בקודש הקודשים, ולבטא בזה את ההשתוקקות של ישראל להידבק בה' במסירות נפש. מצדו החיצוני, השעיר נוטה לפראות והרס, והשר של כוחות החורבן נקרא שעיר. ואף שרו של עשיו הרשע, כלומר המלאך שמלווה אותו, נקרא שעיר, מפני שאומנותו להרוס ולהחריב. לכן כשעובדי האלילים רצו להציל את עצמם מהרס וחורבן, או לזרוע הרס וחורבן באויביהם, היו מקריבים קרבנות לשעירים – אלילי הרשע והחורבן. ועל כך הזהירה התורה את ישראל, שיקריבו את קרבנותיהם לה' בלבד. "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויקרא יז, ז; רמב"ן טז, ח).

ביום הקדוש והנורא, שבו מתגלה ברית הנצח של ה' עם ישראל, וישראל מתעלים ופורשים בתעניתם מכל תאוות הגוף, יכול הכהן הגדול להיכנס בשם כל ישראל לקודש הקודשים ולהזות מדם השעיר לה', ולבטא בכך את הרצון הפנימי של כל ישראל לדבוק בה', בתורתו ובמצוותיו במסירות נפש. ועל ידי כך ישראל נטהרים מטומאת המקדש וקודשיו, והקליפות שמונעות מאור האמונה לזרוח בנשמתם מסתלקות. והטוב והרע שהיו מעורבים בתוכם הולכים ונפרדים זה מזה, ומתברר שכל החטאים שעשו אינם מצד עצמם, אלא מחמת השפעה חיצונית, שגרמה להם לחשוב שירוויחו דבר מהחטא, אבל באמת החטאים הללו השחיתו את כוחותיהם לריק. וכאשר הרע נפרד מהטוב, הוא מאבד את כוחו ושוב אינו יכול להסית. שכן רק כאשר הרע מעורב בטוב ובחיים, הוא יכול להרוס ולהחריב, אבל כאשר מפרידים אותו לבדו, הוא חוזר למקומו, לשממה ונמוג. והדבר בא לידי ביטוי בשליחת השעיר שנושא את כל חטאי ישראל לעזאזל המדברה, למקום השממה והאבדון.

עוד יש רעיון עמוק בשעיר המשתלח לעזאזל, שהוא דורון שצווה אותנו ה' לשלוח ביום הכיפורים לסמאל, שר החבלה וההרס, ששוכן במדבר, מקום השממה והאבדון. וכדי שיהיה ברור שאין הכוונה שנעבוד אותו כדרך שנהגו עובדי עבודה זרה, מדגישה התורה (ויקרא טז, י): "וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה". הרי שהוא עומד לפני ה', וה' הוא שמצווה לשולחו כדי לכפר על ישראל. כפי שאמרו חכמים (פרקי דרבי אליעזר מו): "אמר סמאל לפני הקב"ה: רבון כל העולמים, על כל אומות העולם נתת לי רשות (להשטין), ועל ישראל אין אתה נותן לי?! אמר לו הרי יש לך רשות עליהם ביום הכפורים אם יש להם חטא, ואם לאו אין לך רשות עליהם. לפיכך נותנים לו שוחד ביום הכפורים, שלא יבטל את ישראל שלא יקריבו את קרבנם".

ויש להעמיק בזה יותר. כל השנה אנחנו נמצאים במאבק קשה כנגד היצר הרע, אולם ביום הכיפורים, בעת שהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, לקשר את כל ישראל לשורש האמונה, יכולים ישראל להתבונן במבט שלם על העולם כולו, ולראות שגם את כוחות הרע הקב"ה ברא, וגם להם יש תפקיד, שבזכותם יש לאדם בחירה חופשית, ובזכותם הוא יכול להגיע למדרגתו הגבוהה, ולבטא את צלם אלוהים שבו. אמנם מחשבה זו על הערך החיובי של הרע עלולה לגרום לקלקולים גדולים מאוד, שהאדם ירמה את עצמו לחשוב, שגם בעת שהוא חוטא הוא עושה דבר טוב. לכן רק ביום הכיפורים, בעת שאנו מענים את נפשנו, ופורשים מכל תאוות הגוף, צווה אותנו ה' לשלוח את השעיר לעזאזל. כי רק אז אנחנו יכולים להראות לסמאל שאנחנו מבינים את תפקידו החשוב בלא להיגרר אחריו. ובאותה שעה סמאל מתפייס ומתמוגג מרוב נחת. סוף כל סוף ישראל מבינים אותו, והנה הוא כבר לא רוצה להסית ולקטרג, כי באמת גם הוא מעדיף שישראל יבחרו בטוב, ואף הוא מצטרף ללמד עליהם זכות.[3]


[3]. כך הוא נוסח דברי הזכות של סמאל על ישראל, בלשון המדרש בפרקי דרבי אליעזר מו: "ראה סמאל שלא נמצא בהם ביום הכפורים חטא, אמר לפניו: רבון כל העולמים יש לך עם אחד כמלאכי השרת שבשמיים. מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתייה, כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכפורים. מה מלאכי השרת יחפי רגל, כך ישראל יחפי רגל ביום הכפורים… מה מלאכי השרת שלום ביניהם, כך ישראל שלום ביניהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והקב"ה שומע עתירתם של ישראל מן הקטיגור שלהם, ומכפר…". ועי' במהר"ל בסוף הדרוש לשבת תשובה, שהדגיש בעיקר את הרע כהעדר, וכך כתבתי בהסבר הראשון למעלה. וכן בספר החינוך עשה צה.

ועי' ברמב"ן ויקרא טז, ח, שהדגיש את השוחד שנותנים לסמאל, כדברי פרדר"א. כיוצא בזה אמרו בב"ב טז, א: "אמר ר' לוי: שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. שטן, כיון דחזיא להקדוש ברוך הוא דנטיה דעתיה בתר איוב (כיוון שראה שדעתו של הקב"ה נוטה אחר איוב), אמר: חס ושלום, מינשי ליה לרחמנותיה דאברהם (אמר ח"ו ישכח אהבתו לאברהם וישראל, לכן הראה שאיוב אינו מושלם כאברהם אבינו); פנינה, דכתיב (שמו"א א, ו): וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ (כדי שתתפלל לה'). דרשה רב אחא בר יעקב בפפוניא (רב אחא דרש עניין זה במקום ששמו פפוניא), אתא שטן נשקיה לכרעיה" (בא השטן נשקו על רגלו), כאות תודה על שהסביר את עומק כוונתו הטובה.

אמנם בפשטות אפשר לומר שהשעיר לעזאזל הוא שוחד כפשוטו, וכיוון שכוחות הרע הולכים בדרכי השקר, המרמה והחנופה, כך עושים להם בזה השעיר, עד שהם שוכחים את קטרוגם ושמחים בשוחד, וכפי שאמרו בזוהר אחרי מות ח"ג סג, א, בתרגום: "כאשר מגיע זה השעיר אל ההר (במדבר) כמה שמחה על שמחה (מתעוררת אצל החיצונים המקטרגים), וכולם מתבשמים ונמתקים בו, ואותו המקטרג שיצא לקטרג על ישראל חזר ואמר שבחם של ישראל, קטגור נעשה סנגור". אמנם נראה שיש להעמיק יותר, ולומר שאף הם עולים אז למדרגה גבוהה יותר, ומסירים המסכה מפניהם, ומראים שאף הם רוצים בטובת העולם, וכיוון שמותר להם להפסיק ליום אחד מתפקידם הרע, הם שמחים ללמד זכות על ישראל. ואפשר שהכל תלוי במדרגת התשובה של ישראל. בתשובה מיראה, הוא שוחד רגיל. ובתשובה מאהבה, כשם שהזדונות נהפכים לזכויות, כך מלאך רע נהפך לטוב. ועי' בזוהר ברעיא מהימנא אחרי מות סג, א-ב, שרומז שהיצר הרע הוא טוב מאוד, כדרך תשובה מאהבה. אמנם בדרך הסיפור שם מבואר, שהמקטרג עדיין ממשיך למלא את תפקידו להשטין, אלא שהואיל וכל העוונות נזרקו לעזאזל, הוא מוצא שבפועל אין להם עוונות, ומלמד זכות על ישראל. ובכך מתבטל מישראל הדין הקשה. ועי' בזוהר תצוה ח"ב קפד, ב – קפה, א, שנותנים סעודה למקטרג שלא יקלקל השמחה שבין המלך לבנו, וסעודה זו בסגנון של שוחד שמעוור את עיניו, וכל קטרוגיו חוזרים עליו ועל חילותיו, שהם הרשעים. וכל המדרגות נכונות, שכל זמן שעוד לא נעשה תיקון גמור בעולם, הפנימיות הטובה של הרע ניכרת בסוד ובסתר, ובגלוי התשובה מיראה, ולכן מדובר בשוחד שמעוור עיניו של השטן, להטעותו ללמד זכות על ישראל בניגוד לרצונו.

כיוון שהאיש שלקח את השעיר למדבר התעסק עם כוחות הרע, עליו לטהר את עצמו אח"כ, שנאמר (ויקרא טז, כו): "וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה". וכן בזוהר אחרי מות ח"ג סג, ב, מבואר שהאיש העיתי מתאים להתעסקות עם הרע, ולכן עליו להיטהר. עי"ש. וגם אם נאמר שבאותה שעה מתגלה הצד החיובי שברע, כל עוד העולם לא מתוקן לגמרי, הוא סוד מסוכן, ולכן האיש צריך לטבול לפני שיבוא למחנה. ע"ע בספרו של ידידי הרב משה אודס 'והשב את העבודה' פרק ה'. ושם בפרקים ב' ג', בביאורו היסודי לסדר העבודה, שעבודות הפר השעיר והקטורת שלובים זה בזה, וכל שלב הכרחי לקראת השלב הבא. הסבריו החשובים שולבו בביאור שכתבתי בסדר העבודה.

פורסם בקטגוריה י - עבודת יום הכיפורים | סגור לתגובות על יג – משמעות כפרת השעיר לעזאזל

יד – סדר העבודה

לאחר שעסקנו בעבודות המיוחדות של יום הכיפורים, נחזור ונלמד בקצרה את סדר עבודת הכהן הגדול.

בליל יום הכיפורים היה הכהן הגדול צריך להישאר ער, כדי שלא ייטמא תוך שנתו. במשך הלילה היה עוסק בתורה יחד עם גדולי התורה יקירי ירושלים. אם היה יודע לדרוש, היה דורש, ואם לא ידע, היו קוראים ודורשים לפניו. במשך הלילה גם שוררו לפניו בדברי תפילה ושבח לה'. ביקש להתנמנם, פרחי כהונה היו מכים לפניו באצבע צרידא כדי שיתעורר. התעייף יותר, היו מציעים לו לעמוד על הרצפה הקרה. ואם היה עייף יותר, היו מציעים לו לקוד, היינו להשתחוות באופן שהוא עומד על רגליו וכל גופו כפוף למטה עד שראשו מגיע לרצפה (יומא יט, ב).

כפי שלמדנו (בהלכה ד), כל עבודות המקדש ביום הכיפורים נעשו על ידי הכהן הגדול, כדי לרומם ולקשר את הכל אל שורש הקדושה שבקודש הקודשים. כמו בכל יום, הקרבן הראשון היה תמיד של שחר והאחרון תמיד של בין הערביים. לפיכך, כשעלה השחר והגיע זמן התמיד, פשט הכהן הגדול את בגדי החול שלו, טבל לקראת עבודת היום ולבש את בגדי הזהב וקידש את ידיו ורגליו. שחט את קרבן התמיד וקיבל את דמו וזרקו על המזבח כמצוותו בכל יום. נכנס למקדש להקטיר את הקטורת על מזבח הזהב. ניגש למנורה והטיב את הנרות. חזר למזבח החיצון והעלה עליו את איברי התמיד, והקריב את מנחת החביתין וניסך על גביו את הנסך המצורף לקרבן התמיד כבכל יום.

מתוך כך המשיך והקריב את המוספים: פר אחד ושבעה כבשים. שכבר למדנו שבקדושת עבודת יום הכיפורים יש שלושה שלבים: הראשון, התמיד שנעשה בכל יום. השני, המוספים כדוגמת מוספי ראשי חודשים ומועדים.

מתוך כך היה ממשיך לעלות לשלב השלישי, היינו לעבודה המיוחדת של יום הכיפורים. קידש ידיו ורגליו ופשט בגדי זהב, טבל ולבש בגדי לבן וחזר וקידש ידיו ורגליו. אולם לפני שהיה יכול להקריב את השעיר לה' ולהיכנס לקודש הקודשים כדי לכפר על כלל ישראל, היה צריך הכהן הגדול לכפר תחילה על עוונותיו בווידוי וקרבן. "כך מידת הדין נוהגת, מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב, ואל יבוא חייב ויכפר על החייב" (שבועות יד, א). לכן נצטווה להביא תחילה פר לחטאת ולהתוודות עליו את עוונותיו ועוונות אשתו. וזהו שנאמר (ויקרא טז, ג): "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת…" שלא כמו שאר קרבנות יום הכיפורים שנקנו מקופת הציבור, את הפר לחטאת ואת האיל לעולה המצורף אליו, היה צריך הכהן הגדול לקנות בכספו, כדי שכפרתו האישית תהיה שלימה. שנאמר (שם ו): "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ".

פורסם בקטגוריה י - עבודת יום הכיפורים | סגור לתגובות על יד – סדר העבודה

טו – סדר וידויי הפר, שחיטתו והקטורת

העמיד את פרו בין האולם למזבח, ראשו לצד דרום ופניו מופנות למקדש שבצד מערב. נעמד הכהן הגדול בצד מזרח של הפר כשפניו לצד המקדש, סמך את שתי ידיו על ראש הפר, ובסמיכתו כאילו אמר, מה שהיה צריך להיעשות בי כעונש על חטאיי, יעשה בפר זה שהבאתי לכפרת עוונותיי.

ווידוי יום הכיפורים היה מיוחד ושונה מכל הווידויים, מפני שהיה מזכיר בו שלוש פעמים את השם המפורש שאין אדם רשאי לאומרו. יש אומרים שהוא שם בן ארבע אותיות ככתוב בתורה, ויש אומרים שהוא שם בן ארבעים ושתיים אותיות (רב האי גאון). בכל פעם שהוציא הכהן הגדול את 'השם' המפורש מפיו, היו הכהנים והעם העומדים בעזרה כורעים ומשתחווים ואומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". והיה בזה ביטוי עמוק של התבטלות וחזרה בתשובה. וזה היה נוסח הווידוי: "אנא 'השם' חטאתי עוויתי פשעתי לפניך אני וביתי (אשתי), אנא 'בשם' כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך, אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי 'השם' תִּטְהָרוּ".

לאחר שהתוודה על עוונות עצמו, יכול היה הכהן הגדול לכפר על ישראל. תחילה ניגש להטלת הגורל על שני השעירים. האחד לה', כדי לכפר על עוונות ישראל שבמקדש, השני לעזאזל, לכפר על כל שאר העוונות. כשהיה הכהן הגדול מכריז על השעיר שעלה בגורל לה' שהוא "חטאת ל'השם'", היה מזכיר את השם המפורש, והכהנים והעם שהיו עומדים בעזרה, היו כורעים ומשתחווים ואומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". על צוואר השעיר לה', וכן על קרני השעיר לעזאזל, היה קושר לשון של זהורית (סרט כתום-אדום).

ועדיין לא היה יכול להמשיך בסדר כפרת ישראל, מפני שעדיין לא כיפר על אחיו הכהנים, שהם האחראים על ענייני הקודש בישראל. לשם כך חזר לפרו, סמך את שתי ידיו עליו, והתוודה עבור אחיו הכהנים: "אנא 'השם' חטאתי עוויתי פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך, אנא 'בשם' כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך, ככתוב בתורת משה עבדך: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי 'השם' תִּטְהָרוּ".

אחר כך שחט את הפר וקיבל את דמו בכלי, אבל עדיין לא היה רשאי להיכנס לקודש הקודשים כדי להזותו, מפני שעוד לא הקטיר שם את הקטורת המיוחדת של יום הכיפורים, שמבטאת את קשר-הברית שבין ישראל לה'. מאידך, לא היה רשאי להיכנס עם הקטורת לקודש הקודשים לפני ששחט את הפר שעליו התוודה את עוונותיו ועוונות אחיו הכהנים. לפיכך, אחר שחיטת הפר נתן את הדם לכהן אחר, ונכנס להקטיר את הקטורת, שנאמר (ויקרא טז, יא-יג): "…וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה', וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה, וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת (לקודש הקודשים). וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת".

לאחר שעשן הקטורת כיסה את הכפורת שעל הארון (כמבואר לעיל ז-ח), יצא מקודש הקודשים והתפלל בהיכל תפילה קצרה. ולא היה מאריך בתפילתו, כדי שלא להבעית את העם בחשש שמא מת בקודש הקודשים.

נטל את דם הפר וחזר ונכנס לקודש הקודשים, ועמד בין שני בדי הארון, והיזה אל מול הכפורת שמעל הארון, אחת למעלה ושבע למטה, שנאמר (ויקרא טז, יד): "וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה, וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ". והיה מונה את הזאותיו (כמבואר בהלכה יא). בסוף ימי בית המקדש הראשון הארון נגנז, ומאז ובמשך כל ימי בית המקדש השני, היה הכהן מזה לכיוון אבן השתייה.

למרות שעוד לא השלים את סדר הזאת דם הפר לכפרתו וכפרת אחיו הכהנים, הניח את המזרק שבו דם הפר בהיכל על כן של זהב, ויצא מהמקדש כדי לשחוט את השעיר לה' עבור ישראל, מפני שכפרת הכהנים וישראל צריכה להיות משולבת, שכל כפרתם של הכהנים למען ישראל, ולא יתכן שהכהנים יסיימו את כפרתם בלא להצמיד אליהם את כפרת ישראל.

פורסם בקטגוריה י - עבודת יום הכיפורים | סגור לתגובות על טו – סדר וידויי הפר, שחיטתו והקטורת

טז – שחיטת השעיר וסיום ההזאות

יצא מהמקדש ושחט את השעיר שעלה בגורל לה', קיבל את דמו ונכנס לקודש הקודשים, עמד בין שני הבדים של הארון והיזה אחת למעלה ושבע למטה. שנאמר (ויקרא טז, טו): "וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם, וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם…".

יצא מקודש הקודשים והניח את דם השעיר ונטל את דם הפר, והזה מדמו על הפרוכת שבין הקודש לקודש הקודשים, הזאה אחת למעלה ושבע למטה. חזר ונטל את דם השעיר והזה ממנו על הפרוכת, אחת למעלה ושבע למטה. ובכך קיים מה שנאמר (ויקרא טז, טז): "וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם".

לאחר מכן, נטל את דם השעיר ודם הפר ועירב את דמיהם יחד, והחל לצאת ממקום הפרוכת אל מזבח הזהב שבתוך ההיכל, והיזה מן הדם על ארבע קרנותיו, ואחר כך חיתה את הגחלים והאפר שעל המזבח עד שנתגלה זהבו, והיזה עליו מן הדם שבע פעמים. שנאמר (ויקרא טז, יח-יט): "וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו, וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר, וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אחר יצא ושפך את שיירי הדם על היסוד המערבי של המזבח החיצון.

לאחר שסיים לכפר על הקודש, החל בסדר כפרת שאר החטאים. בא אצל שעיר המשתלח, סמך את שתי ידיו עליו והתוודה בשם כל ישראל. שנאמר (ויקרא טז, כ-כא): "וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי (שנותר חי). וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר…"

וכך היה נוסח הווידוי: "אנא 'השם' חטאו עוו ופשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא 'בשם', כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי 'השם' תִּטְהָרוּ". כפי שלמדנו, בכל פעם שהכהנים והעם היו שומעים את השם המפורש היו כורעים ומשתחווים ואומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". נמצא שכרעו בשלושת הווידויים תשע פעמים, ויחד עם הפעם שכרעו כשהזכיר את ה' בעת שעלה הגורל על השעיר לה', כרעו עשר פעמים.

לאחר מכן שילח את השעיר ביד שליח למדבר, שנאמר (ויקרא טז, כא-כב): "וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר". השליח הלך למדבר כשנים עשר מיל (כ-11 ק"מ), חילק את הזהורית שבראש השעיר לשני חלקים, האחד נותר קשור לקרניו והשני קשר לסלע, והשליך את השעיר מהצוק, ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים (יומא סז, א).

פורסם בקטגוריה י - עבודת יום הכיפורים | סגור לתגובות על טז – שחיטת השעיר וסיום ההזאות

יז – המשך עבודת היום

בינתיים בא הכהן הגדול אצל הפר והשעיר שהזה מדמן בקודש הקודשים, והוציא מהם את אימוריהם, היינו את החלבים, והניחם בתוך כלי, כדי שאח"כ, יחד עם שאר קרבנות היום, יעלם על המזבח. שכך היא מצוות כל הקרבנות, שבנוסף להזאת דמם על המזבח, מעלים את חלביהם על אש המזבח החיצון.

את בשרם של הפר והשעיר הוציאו אל מחוץ למחנה לשריפה, ורבים מהעם היו הולכים לראות בשריפת הבשר, שהיה בזה ביטוי לכילוי העוונות.

בזמן שהיו שורפים את בשר הפר והשעיר, היה הכהן הגדול ממתין, וכשהודיעו לו שהשעיר הגיע למקום שילוחו במדבר, החל לקרוא בתורה שלוש מפרשיות היום: א) סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים שבפרשת 'אחרי מות' (ויקרא טז). ב) פרשיית 'אך בעשור' שבפרשת 'אמור' (ויקרא כג), שבה מבוארות מצוות היום.
ג) פרשיית מוספי יום הכיפורים שבפרשת 'פנחס' (במדבר כט). כיוון שפרשייה זו היתה בחומש אחר, היה קורא אותה על פה, כדי שלא להטריח את הציבור בגלילת הספר עד שם.

לפני ואחרי הקריאה בירך שתי ברכות, כדרך שמברכים על קריאת התורה. לאחר מכן הוסיף שבע ברכות: על העבודה, על ההודאה, על מחילת העוון, על המקדש, על ישראל, על הכהנים, ועל שאר התפילה.

קידש ידיו ורגליו ופשט בגדי לבן, טבל ולבש בגדי זהב וקידש ידיו ורגליו. שחט את שעיר החטאת הנעשה בחוץ, שהוא מכלל מוספי היום, ששעיר זה הוא כדוגמת כל שעירי החטאת שהקריבו למוסף בראשי חודשים ובמועדים (לעיל הלכה י).

הקריב את אילו ואיל העם, ושניהם היו קרבן עולה. והעלה על המזבח את האימורים של הפר והשעיר שדמן הוזה בקודש הקודשים.

קידש ידיו ורגליו ופשט בגדי זהב, טבל ולבש בגדי לבן, קידש ידיו ורגליו, ונכנס שוב בפעם האחרונה לקודש הקודשים, כדי להוציא את המחתה והכף של הקטורת שנותרו בקודש הקודשים. ולא הוציאם מיד לאחר סיום הזאת הדם בקודש הקודשים, מפני שהקטורת ביטאה את קשר הברית שבין ה' לישראל, והיה צורך שעשן הקטורת ימשיך לעלות בקודש הקודשים במשך כל זמן העבודה. מן הסתם קדושה מיוחדת היתה בכניסתו האחרונה של הכהן הגדול לקודש הקודשים, שבה נחתם סדר כפרתם וטהרתם של ישראל.

יצא וקידש ידיו ורגליו, פשט בגדי לבן וטבל ולבש בגדי זהב, קידש ידיו ורגליו, וסיים את עבודת היום כמו בשאר כל ימות השנה בהקרבת תמיד של בין הערביים, בהקטרת הקטורת של בין הערביים על מזבח הזהב והדלקת הנרות שבמנורה.[4]

קידש ידיו ורגליו ופשט בגדי הזהב ולבש בגדי עצמו, ויצא לביתו, וכל העם היו מלווים אותו עד ביתו, ויום טוב היה עושה על שיצא בשלום מן הקודש.


[4]. עי' בשערי היכל על מסכת יומא בעריכת הרב עזריה אריאל שליט"א מערכה קעה, שלדעת רוב הראשונים, הקרבת התמיד היתה לאחר הטבילה החמישית, כלומר, לאחר שלבש את בגדי הזהב בפעם האחרונה. אמנם לרמב"ם (עבודת יום הכיפורים ד, ב), היה מקריב את התמיד לאחר הטבילה השלישית, לפני שהוציא את המחתה מקודש הקודשים. בעניין הטבת הנרות והדלקתם עי' שם מערכה כ'. בכל ענייני עבודת הכהן הגדול נעזרתי במחזור המקדש לרב ישראל אריאל שליט"א, ובעצתו של בנו הרב עזריה שליט"א.

פורסם בקטגוריה י - עבודת יום הכיפורים | סגור לתגובות על יז – המשך עבודת היום

יח – סדר עבודת יום הכיפורים

בתפילת המוסף מזכיר שליח הציבור את סדר עבודת יום הכיפורים (שו"ע תרכא, ד). ומבואר בתלמוד ששליחי הציבור צריכים לדקדק לומר את סדר העבודה בדייקנות על פי הדעה שנפסקה להלכה (יומא לו, ב; נו, ב), מפני שאמירת סדר הקרבנות נחשבת כתחליף להקרבתם בפועל.

וכן אמרו חכמים (מנחות קי, א): "כל העוסק בתורת חטאת – כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם – כאילו הקריב אשם". וכן אמרו חכמים, שלאחר שנודע לאברהם אבינו שעל ידי הקרבנות ישראל מתקיימים בעולם, מפני שעל ידם הם נשארים קשורים תמיד לה'. שאל את הקב"ה, ומה יהיה אם בית המקדש יחרב? השיב לו הקב"ה: "כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראים בהם, מעלה אני עליהם כאילו מקריבים לפני קרבן, ומוחל אני על כל עוונותיהם" (תענית כז, ב; מגילה לא, ב). וזאת משום שלכל מעשה יש נשמה, והנשמה של המצוות הם דברי התורה על אותן המצוות. ולכן כשאי אפשר להקריב את הקרבנות, אמירת הקרבנות וקל וחומר אמירתם בציבור בזמן שהיה צריך להקריבם, נחשבת מבחינה מסוימת כהקרבתם. וככל שמבינים יותר את משמעות הקרבן בהלכה ובמחשבה, כך מעלת האמירה גבוהה יותר.

נראה שגם לאחר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, התפילות שנתקנו כנגד הקרבנות, ואמירת סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים לא יתבטלו. כי אחר שבמשך תקופת החורבן התגלתה המעלה שבאמירת התפילות וסדר העבודה, שמכוונת כנגד הצד הרוחני שבעבודת המקדש, מעלה זו לא תסתלק יותר מאתנו. ובכל בתי הכנסיות ימשיכו להתפלל, וחזן המוסף יאמר יחד עם כל הקהל באימה וביראה את סדר עבודת הכהן הגדול בבית המקדש. ותפילתם וכוונותיהם של כל בעלי התפילה יצטרפו לעבודת הכהן הגדול בבית המקדש. והכהנים והעם שיזכו לקבל מקום לעמוד בעזרה, יעמדו שם כנציגים של כל ישראל, ויזכו לחזות בעיניהם בקיום סדר העבודה. והם לא יצטרכו לומר את נוסח התפילות, כי יזכו להיות שותפים בעבודה עצמה, שגם לרואים יש חלק במצווה. וכפי שנהגו ישראל בימי בית המקדש, שהכהנים והעם שעמדו בעזרה לא אמרו את נוסח התפילה.

יהי רצון שיקבץ ה' את כל גלויותינו מארבע כנפות הארץ, וישיב את שכינתו לציון, ויקדשנו במצוותיו וייתן חלקנו בתורתו, וייטהר ליבנו לעובדו באמת. ונזכה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, וקדושת יום הכיפורים תתגלה במלא תפארתה, ויסלח ה' לכל חטאינו ויכפר על כל עוונותינו, ואור האמת והאמונה יבקע מקודש הקודשים ויאיר את כל העולם, ושלום ואהבה יתפשטו בכל בית ישראל ובכל העולם כולו. וינחם ה' את ציון ואת כל חורבותיה, "וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה". "וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן, נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו נא, ג, יא).

פורסם בקטגוריה י - עבודת יום הכיפורים | סגור לתגובות על יח – סדר עבודת יום הכיפורים