ח – כיפה

א – יסוד ההלכה

בתלמוד (קידושין לא, א) מסופר על רב הונא בריה דרב יהושע, שלא היה הולך ארבע אמות בגילוי הראש, משום שאמר: שכינה למעלה מראשי ואיך אלך בראש מגולה?! הכיפה כמו תוחמת את גבולו של האדם, ומזכירה לו שיש מי שמעליו. וכן מסופר (שבת קנו, ב), על רב נחמן בר יצחק, שהחוזים בכוכבים אמרו לאימו, בעודו תינוק, כי על פי חכמת המזלות, ברור לחלוטין כי בנה עתיד להיות גנב. כדי למנוע את התגשמות המזל, הדריכה האם את בנה שיקפיד תמיד לחבוש כיפה לראשו, כדי שיהיה עליו מורא שמיים, וכן הדריכה אותו לבקש תמיד רחמים בתפילתו שיצר הרע לא ישלוט עליו. ולא ידע רב נחמן מדוע אימו הקפידה כל כך על כיסוי ראשו, עד שפעם אחת נפל הכיסוי מראשו, והרים את עיניו וראה אשכול תמרים בדקל, ולמרות שהדקל לא היה שלו חשק בתמרים, ולא הצליח להתגבר על יצרו, וטיפס בידיו על הדקל ונגס בתמרים בשיניו. לאחר שהרגיש את חוזק יצרו לגנוב, הבין רב נחמן מדוע אימו הקפידה כל כך שיכסה תמיד את ראשו.

מבחינת ההלכה, חבישת הכיפה התחילה כמנהג חסידות, שחלק מהחכמים נהגו בו ואף הקפידו שלא ללכת ארבע אמות ללא כיסוי ראש, כדי להתעורר ליראת שמיים. במשך הזמן התפשט המנהג בכל ישראל, עד שיצא מגדר מנהג חסידות והפך להיות מנהג מחייב, שלא לילך יותר מארבע אמות ללא כיפה. ומנהג חסידות שלא לילך אפילו פחות מארבע אמות בלי כיפה (מ"א ב, ו; מ"ב יא).

כיוון שמנהג הכיפה הפך להיות הסימן המאפיין ביותר של יהודים, כל שאינו חובש כיפה או כובע נוהג כמנהג הגויים ומפר מנהגי 'דת יהודית' (מהר"י ברונא לד). ויש אומרים שהואיל וכך, הוא גם עובר באיסור תורה של הליכה בדרכי הגויים, שנאמר (ויקרא יח, ג): "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ט"ז או"ח ח, ג). אמנם לדעת רוב הפוסקים, כיוון שאין זה מנהג מובהק של גויים עוברי עבירה, אין בכך איסור תורה (מהרי"ק פח, רמ"א יו"ד קעח, א; אג"מ או"ח ד, ב; יבי"א ח"ו או"ח טו). ואע"פ כן, אפשר לומר שלאחר שהכיפה הפכה להיות סמל ההזדהות הדתית היהודית, ההולך בכיפה ומראה בכך את נאמנותו לתורה ולמצוות, מקיים בכך מצווה מהתורה של קידוש שם שמיים.

גם כאשר ישנה רוח חזקה, והכיפה אינה יכולה לעמוד על הראש בלא שיחזיקוה, צריך להחזיקה ביד על הראש, כדי שלא ללכת יותר מד' אמות, שהם כשני מטר, בלא כיפה.[1]


[1]. מתחילה כיסוי הראש היה מנהג חסידות שנהגו בו יחידים, כפי שלמדנו מהגמרות בקידושין לא, א; שבת קנו, ב, שהובאו למעלה. וכן למדנו בברכות (ס, ב), שמתחילים לומר את ברכות השחר לפני שמכסים את הראש. וכן משמע בברכות כב, ב, שאפשר לקרוא קריאת שמע במקווה בלא כיפה. ומשמע בפסחים ז, ב, שאפשר לברך על הטבילה מיד בסיום הטבילה בלא כיפה. אמנם במסכת סופרים יד, יב (שחוברה בתקופת הסבוראים או בתחילת ימי הגאונים בארץ ישראל), נחלקו האם מי שראשו מגולה יכול לפרוס על שמע. ופסק הרמב"ם (תפילה ה, ה) שאסור להתפלל בראש מגולה. אבל משמע ממנו שמותר לברך בגילוי ראש (תפילה ז, ג-ט), ולהיכנס לבית הכנסת (תפילה פרק יא). וכך סוברים שעיקר הדין – רשב"א (שו"ת א, קנג), רא"ש (ברכות ט, כג), תרוה"ד (פסקים וכתבים סי' רג).

אולם לרבינו פרץ אסור להיכנס לבית הכנסת בגילוי הראש, ורבינו ירוחם פסק שאסור לברך בגילוי הראש. ובכל אופן, הראשונים לא כתבו שאסור ללכת ד' אמות בגילוי הראש. אולם בשו"ע או"ח ב, ו, כתב: "אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ד' אמות בגילוי הראש". משמע שסובר שזה איסור גמור (מטה יהודה ועוד). אולם רבים סוברים שלדעתו מדובר במנהג חסידות, וחובת כיסוי ראש היא רק בעת שאומרים שמות קדושים או בעת שמברכים או נכנסים לבית כנסת, ולכן בסימן רו, ג, כתב שאסור לברך בראש מגולה, ובשו"ע צא, ג, כתב: "יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה, ויש אומרים שיש למחות שלא ליכנס בבית הכנסת בגלוי הראש". משמע שהזהירות מללכת בגילוי ראש היא רק מנהג חסידות. וכ"כ עולת שבת, ברכ"י, מחצית השקל, יד אפרים. וכ"כ רמ"א רפב, ג, שאסור לעלות לתורה בלא כיסוי ראש (ועי' דרכי משה ב, ב; ח, ד). ולדעת ר' שלמה לוריא (שו"ת מהרש"ל סי' עב), מעיקר הדין לא צריך לכסות את הראש בהליכה ובברכות, אך למעשה אין להקל, כיוון שכבר נהגו להקפיד בדברים הללו. וכן הקילו מעיקר הדין פר"ח, ברכ"י, ב"ח, גר"א ועוד.

מנגד, לדעת ט"ז (ח, ג), ולפניו מהר"י ברונא, אסור ללכת בגילוי הראש, ואפילו לשבת בבית בגילוי הראש אסור, משום חוקות הגויים. והובאו דברי ט"ז בבית מאיר, מגן גיבורים, בני חיי, מ"ב (ב, יא). אולם למעשה, כיוון שמנהג הגויים להוריד כובע בכניסתם הביתה אינו נובע מפולחן דתי ואין בו מנהג פריצות, על פי גדרי ההלכה אין בזה איסור חוקות הגויים (מהרי"ק פח, ר"ן ע"ז יא, א; רמ"א יו"ד קעח, א; אג"מ או"ח ד, ב). אמנם כיוון שבדורות האחרונים מנהג כיסוי הראש הפך לסימן יהודי מובהק, ולאות נאמנות לתורה ומצוות, מוסכם על הפוסקים שגם לדעת המקילים מעיקר הדין, יש להחשיבו כיום כמנהג מחייב של 'דת יהודית' (נצר מטעי ג; יריעות שלמה יז; אג"מ או"ח א, א; יבי"א ט, או"ח א; נחלת בנימין ל, יח; מים חיים סי' כג ועוד).

וכל כך היה ברור שכך נוהגים, עד שהתירו לצאת בכיפה בלא כובע לרשות הרבים בשבת, שכן גזרו חכמים שאסור לצאת לרשות הרבים עם בגד שעלול ליפול, שמא אחר שיפול יטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים. אבל עם כיפה מותר לצאת, מפני שאף אם תיפול, אין חשש שישאנה ד' אמות ברשות הרבים, שהרי אסור ללכת ד' אמות בלא כיסוי ראש, ולכן היה ברור שאם הוא שומר מצוות, גם במקום שהרוח נושבת בחזקה, מיד לאחר שירים את הכיפה יניחנה על ראשו (שו"ע או"ח שא, ז, מ"ב קנג).

נראה שהסיבה העמוקה לכך שמנהג הכיפה התקבל כל כך בישראל, שהוא משמש תחליף לתפילין. שכן מהתורה מצווה ללכת עם תפילין במשך כל ימי החול, כי התפילין הן אות לישראל שהם קשורים לה'. שנאמר (שמות יג, ט): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ". אלא שהואיל וצריך להיזהר בקדושת התפילין, שלא להפיח בהן, ושלא להסיח את הדעת מהן, גזרו חכמים שלא לאכול עמהן שמא ישתכר, ושלא להניחן בלילה, שמא ירדם (שו"ע ל, ב; מ ח). וכל כך החמירו בזה, עד שמי שלא הניח תפילין כל היום, לא ישלים את המצווה בלילה (להלן י, ב). יתר על כן, בתקופת האחרונים, מתוך חשש של פגיעה בקדושתן, המנהג המקובל כבר היה לקיים את חובת מצוות תפילין בהנחתן בתפילת שחרית בלבד, וסמכו מנהגם על מה שאמרו חכמים (שבת מט, א): "תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפיים". ובירושלמי (ברכות ב, ג) אף אמרו: "כל שאינו כאלישע בעל כנפים – לא ילבש תפילין". במקום זאת, כאות ביטוי ליראת שמיים, נהגו ישראל לחבוש כיפה, שהכיפה כמו תוחמת את גבולו של האדם, ומזכירה לו שיש מי שמעליו.

ב – כיפה בברכות ותפילות

כפי שלמדנו, חבישת הכיפה באופן קבוע החלה כמנהג חסידות, שבמשך השנים הפכה למנהג מחייב. אולם החיוב לכסות את הראש בעת שנכנסים לבית הכנסת או כשמזכירים שם שמיים ופסוקים הרבה יותר חזק, שכן יש סוברים שהוא חובה מדברי חכמים. המקור הראשון לכך נזכר במסכת סופרים (יד, טו), שם מוזכרת דעה שאסור להזכיר שם שמיים ללא כיסוי ראש, ורבנו ירוחם, פסק כך להלכה. וכן בשעה שנכנסים לבית הכנסת, כתבו ראשונים (כלבו בשם רבנו פרץ) שחובה לכסות את הראש, ושיש למחות ביד מי שנכנס לבית הכנסת בראש מגולה. וכך נפסק ב'שולחן-ערוך' (או"ח צא, ג).

לפיכך, אדם שכיפתו נפלה ועפה, יכול בדיעבד לכסות את ראשו בידו וללכת, ואין הוא נחשב כמי שהלך ארבע אמות בלא כיסוי ראש; אבל אם הוא רוצה להתפלל או לומר פסוקים או להיכנס לבית הכנסת, מאחר שישנו חיוב לכסות את הראש, לא יועיל שיכסה את ראשו בידו, שאין הגוף מכסה את עצמו, ורק אם חבירו יניח את ידו על ראשו ייחשב הדבר לכיסוי (שו"ע או"ח צא, ד, מ"ב י; מ"ב ב, יא-יב). כמו כן לגבי גודל הכיפה, כפי שנלמד בהלכה הבאה, יש סוברים שבעת שמברכים צריך כיפה שמכסה את רוב הראש, ואילו בשאר היום אפשר להסתפק בכיפה שאינה מכסה את רוב הראש.[2]


[2]. היו מקומות עבודה שבהם דרשו מהעובדים לעבוד בגילוי הראש, ועלתה השאלה האם מותר לעבוד שם. השיב הרב משה פיינשטיין, שהואיל וחבישת הכיפה היא מנהג חסידות, אפשר להקל בזה לצורך פרנסה. שהרי אפילו לגבי מצוות עשה מהתורה, אמרו חכמים שאין להוציא יותר מחמישית ממונו כדי לקיימה. על אחת כמה וכמה לאבד מקור פרנסה מחמת שמירה על המנהג (אג"מ או"ח ד, ב; חו"מ א, צג; יו"ד ד, יא, ג). שאלה כזו תיתכן רק בחוץ לארץ, במקום שישנם גויים רבים שאינם מבינים את ערך חבישת הכיפה. אבל בארץ, רוב הציבור מכבד מנהג חשוב זה, וקשה להעלות על הדעת שאדם סביר יתבע מעובדיו שלא לחבוש כיפה. ואם ידרוש זאת מעובדיו, יש לדחות את דרישתו בשאט נפש.

במקום שבו אנטישמים עלולים לפגוע במי שהולך עם כיפה, מוטב לכסות את הראש בכובע.

ג – שיעור הכיפה

שלוש שיטות ישנן בשיעור גודל הכיפה: יש מחמירים וסוברים, שהואיל והכיפה צריכה לכסות את הראש, הרי שהיא צריכה לכסות את רוב הראש, אבל אם רק מיעוטו מכוסה, אין הוא נחשב מכוסה (רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה סי' ג; ישכיל עבדי ח"ו השמטות או"ח א; ברכת אברהם שבת ב' עמ' עט בשם חזו"א; מקור נאמן א' עמ' ב' לרב מאזוז).

ויש סוברים, שבמשך היום, וכן בעת שמברכים ברכות ולומדים תורה, אין צריך שהכיפה תכסה את רוב הראש, אלא די שתהיה ניכרת, באופן שנחשב בעיני בני אדם שהוא מכסה את ראשו. אולם בעת התפילה ובעת שנכנסים לבית כנסת, כיוון שחיוב כיסוי הראש חמור יותר, חובה לחבוש כיפה שמכסה את רוב הראש (ציץ אליעזר יג, יג; אור לציון ח"ב ז, יג; עשה לך רב ז, עו; שמחת כהן ב, ג; יחו"ד ד, א).

ויש מקילים וסוברים, שאין לכיפה שיעור, ובכל אופן ברור שאין צורך שתכסה את רוב הראש, אלא די שתהיה ניכרת לרואים אותו, ויהיה נחשב בעיני בני אדם כמי שמכסה את הראש. ואף בזמן התפילה והכניסה לבית הכנסת אפשר להסתפק בכיפה כזו, וכפי שנוהגים רבים, ואין להחשיבם חס וחלילה לקלים (אג"מ או"ח א, א, ע"פ ב"ח ומ"ב צא, י, רשז"א ועוד).

למעשה, כיוון שיסוד הדין ממנהג, הרוצים להקל רשאים. אולם ראוי להחמיר, משום שהכיפה כיום היא סמל זהות לשומרי מצוות, והמכסה את רוב ראשו בכיפה נאה מקיים בכך מצווה של קידוש ה', בהיותו מצהיר בהופעתו כי כבוד עבורו להיות נאמן לדרך התורה והמצוות, ויתקיים בו מה שנאמר (דברים כח, י): "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ", ודרשו חכמים זאת על תפילין שבראש שנראים לכל (ברכות ו, א). למעשה, כדי לכסות רוב ראש רגיל, צריך כיפה שקוטרה לפחות 13 ס"מ, ובעלי ראש גדול, צריכים כיפה שקוטרה לפחות 14.5 ס"מ.[3]

יש להוסיף, שגם לדעה המקילה כיסוי הראש צריך להיות ניכר, ולכן אי אפשר לקיים את המצווה בפאה נוכרית או בכיפה שנראית כמו שיער (עולת תמיד ב, ה, עטרת זקנים, מ"ב ב, יב).


[3]. בפשטות חובת כיסוי הראש חלה על מה שנראה במבט עילי שהוא תואם את היקף הכובע. היקף ראש ממוצע לגברים הינו 57 ס"מ, וממילא שטחו כ-258 סמ"ר. כדי לכסות כ-130 סמ"ר שהם רוב שטח הראש, צריך כיפה בקוטר של לפחות 13 ס"מ. ובעלי ראש גדול, חובשים כובעים שהיקפם 64 ס"מ, והכיפה שלהם צריכה להיות בקוטר של לפחות 14.5 ס"מ.

ד – כיסוי ראש לנשים

אחר שלמדנו (בהלכה ב) שגברים חייבים מן הדין לכסות את ראשם בשעת התפילה ובשעת הזכרת פסוקים וברכות, יש מקום לברר האם גם נשים חייבות בזה. כלומר, האם בחורות רווקות צריכות לכסות את ראשן בעת שהן נכנסות לבית הכנסת או כשהן מזכירות שם שמיים בפסוקים או בברכות. וכן האם נשים נשואות שנמצאות בחדרן בלא כיסוי ראש ורוצות לברך – צריכות לכסות את ראשן.

ב'שולחן-ערוך' (או"ח צא, ג), נפסק להלכה שאסור להוציא אזכרה מהפה בראש מגולה, וכן אסור להיכנס לבית כנסת בגילוי הראש. ולכאורה נראה שאין חילוק בין גברים לנשים. ואכן ישנם פוסקים שסוברים שגם בחורות רווקות צריכות לכסות את ראשן בעת שהן מזכירות שם שמיים, ובעת שהן נכנסות לבית הכנסת, וכן נהגו במקצת מארצות המזרח (ישכיל עבדי ח"ז עמ' רפט).

אולם למעשה המנהג הרווח, שנשים נשואות שרוצות לברך בחדרן, ובחורות שהולכות לבית הכנסת, אינן מכסות את ראשן. והטעם לכך, שהואיל ולא מצינו מנהג חסידות שבחורות יחבשו כיפה במשך כל היום, משמע שאין הכיפה נחשבת לגביהן ביטוי ליראת שמיים, וממילא אין עליהן חיוב לחבוש כיפה בתפילה ובשעת הזכרת שם ה'. ואולי זה מפני שלנשים ישנה יראת שמיים טבעית, שאינה זקוקה לסיוע ולסימנים חיצוניים. ואולי, מנהג הכיפה נוסד כהמשך למצוות התפילין, שנועדה להפגין את הנאמנות לתורה ולמצוות בעת שהגברים יוצאים לעבודתם, ומעת שהחלו להדר בקדושת התפילין שלא ללכת עמהן כל היום, הקפידו לחבוש כיפה כאות ותחליף לכך. אולם נשים שהיו בבית, לא הוצרכו לכך. וכיום שנשים יוצאות מביתן לעסוק ביישובו של עולם, ההקפדה על דיני צניעות היא שמבטאת את יראת השמיים באופן יותר גדול ונעלה מהכיפה (פנה"ל תפילת נשים י, ו).[4]


[4]. שם בהערה נתבאר גם דין אשה נשואה שנמצאת בחדרה ורוצה לברך ברכה או לקרוא קריאת שמע שעל המיטה, האם היא צריכה לכסות את ראשה. ביבי"א ח"ו טו, ובספר הליכות בת ישראל ה, ג, כתבו שנשים נשואות צריכות לכסות את ראשן בעת הזכרת ה', גם כשהן בחדרי חדרים. אבל בפועל נשים נשואות רבות נוהגות לומר ק"ש שעל המיטה וברכת "המפיל" בלא כיסוי ראש. ונלענ"ד שהטעם הוא כי דין חיוב כיפה בברכות מבוסס על מנהג החסידות לכסות את הראש במשך כל היום. שהואיל והכיפה מעוררת ליראת שמיים כל היום, מן הדין לחובשה בעת הזכרת השם. אבל נשים שלא נהגו לעורר עצמן ליראת שמיים בכיפה, ממילא אינן צריכות כיפה גם בעת הזכרת השם. וראייה מכך שלא נכתב בשו"ע שנשים חייבות לכסות את ראשן בעת ברכת הטבילה. ובשונה מהגברים מנהג הכיפה לא נשתרש אצל נשים, וממילא אשה נשואה בחדרה יכולה לברך בלא כיסוי ראש. וכן הורה רשז"א, ואמר שמה שנהגו כיום לכסות את ראשן בברכת הטבילה אינו מחייב שכך צריך לנהוג בכל הברכות (הליכות בת ישראל ה, הערה ו). לפיכך מי שקמה בלילה להתפנות, אינה חייבת לכסות את ראשה בברכת "אשר יצר". וכן מי שהולכת בביתה בלא כיסוי ראש (כשאין שם אנשים זרים), ורוצה לשתות דבר מה, רשאית לברך "שהכל" ו"בורא נפשות" בלא כיסוי ראש. אבל בתפילת עמידה נשים נשואות שמתפללות בביתן חייבות לכסות את ראשן, הואיל ובלא זאת אינן מופיעות באופן מכובד, כמבואר בפנה"ל תפילת נשים י, ו.

דילוג לתוכן