ארכיון הקטגוריה: ט – הלכות שמירת הנפש

א – מצוות מעקה

מצווה מהתורה לבנות מעקה לגג של בית דירה שמשתמשים בו, כדי למנוע סכנה של נפילה ממנו. שנאמר (דברים כב, ח): "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ". ובמדרש חכמים בספרי למדו מהפסוק שמצוות בניית המעקה מורכבת משתי מצוות, מצוות עשה לבנות את המעקה, שנאמר: "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ", ומצוות לא תעשה, הקובעת שכל זמן שהניח את הבית ללא מעקה, לא רק שביטל מצווה אלא עובר בזה על איסור תורה, שנאמר: "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ". וכן פסק השולחן-ערוך (חו"מ תכז, ו), שכל המניח גגו בלא מעקה, ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה.

כתב הרמב"ם (הלכות ברכות יא, יב), שבעת שיבנה מעקה לגגו יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעשות מעקה". וכשפועל יהודי בונה מעקה לחבירו, יברך: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על עשיית מעקה".

ואמנם אחד מהראשונים, בעל ספר הרוקח, כתב שאין לברך ברכה על עשיית מעקה. ואולי טעמו כי עיקר העניין כאן הוא, מצוות לא תעשה – "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ", ואין מברכים על מצוות לא תעשה. אבל לדעת כל שאר הראשונים יש לברך, כי יסוד המצווה נעוץ במצוות עשה, של "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ", וכידוע לפני כל מצוות עשה יש לברך ברכה.[1]


[1]. כן כתב בבית ברוך ח"ב קונטרס המזוזה הערה ב' בשם הרבה פוסקים. וכן פסק בבן-איש-חי ש"ב פנחס ד'. ויש שנהגו לא לברך, עיין ילקוט יוסף ברכות ע' תר"א.

פורסם בקטגוריה ט - הלכות שמירת הנפש | כתיבת תגובה

ב – זמן הברכה

בתשובות חתם-סופר (או"ח נ"ב) כתב, שיברך את ברכת המעקה, לפני גמר בנייתו. גובה המעקה חייב להיות לפחות עשרה טפחים, ואם בנה מעט פחות מזה לא קיים את המצווה, ולכן רק לפני שהוא מסיים את בניית הטפח העשירי – יברך. אבל לדעת כל שאר הפוסקים, מברכים מיד בעת התחלת בניית המעקה, מפני שכל הבנייה שייכת למצווה. אך אם שכח לברך בהתחלה, יכול לברך לפני הסיום, שכל זמן שעוד לא סיים את בניית המעקה, עדיין הוא מקיים את המצווה ועדיין יכול לברך.

עוד יש להוסיף, שישנה מחלוקת עקרונית לגבי ברכת "שהחיינו". לדעת בעלי התוספות (סוכה מו, ב), רק על מצוות שיש להן זמן קבוע מברכים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ולפיכך אין לברך "שהחיינו" על בניית המעקה. אבל לדעת הרמב"ם (הלכות ברכות יא, ט), כל מצווה שהיא קניין לאדם, כגון ציצית או תפילין, יש לברך עליה "שהחיינו", ולכן יש לברך "שהחיינו" גם על בניית מעקה. ומאחר שיש כאן ספק, אין לברך "שהחיינו", מפני שכלל נקוט בידינו, ספק ברכות להקל.

אבל הרוצה להדר במצוות ולזכות בברכה, יכול לקחת פרי חדש ולברך עליו 'שהחיינו' ולכוון בזה גם על בניית המעקה, ולאחר אכילת הפרי, יברך על עשיית המעקה ויתחיל לבנותו. או יקנה בגד חדש, וילבשנו לפני בניית המעקה, ויברך עליו 'שהחיינו', ויכוון גם על בניית המעקה.

פורסם בקטגוריה ט - הלכות שמירת הנפש | כתיבת תגובה

ג – המחיצה

כאמור לעיל, קבעו חכמים שגובה המעקה שחייבה התורה לבנות בשולי מקומות גבוהים, כמו גג או מרפסת, צריך להיות לפחות עשרה טפחים. וזאת מפני שרק מעקה הגבוה עשרה טפחים יתן לנו בטחון סביר מפני נפילה. אלא שמחמת אריכות הגלות וטלטוליה, נתגלעה מחלוקת בין גדולי האחרונים, מהו השיעור של טפח. לדעת רוב הפוסקים שיעור הטפח שמונה סנטימטרים, אבל יש שאמרו ששיעור הטפח הוא עשרה סנטימטרים. ואם כן לעניין המעקה, לדעת רוב הפוסקים די במעקה של שמונים סנטימטר. אולם לדעת המחמירים וביניהם בעל ה'חזון-איש', גובה המעקה צריך להיות מטר שלם.

מעקה זה חייב להיות מספיק חזק, כך שאדם יוכל להישען עליו ולא ייפול (שו"ע חו"מ תכז, ז). כי רק מעקה כזה יוכל למנוע את סכנת הנפילה מהגג. ויתר על כן, מעקה שאדם גדול אינו יכול להישען עליו בביטחה, מזיק יותר מאשר מועיל, מפני שאדם שאינו יודע שהמעקה חלש, עלול להישען עליו וליפול. לכן צריך להקפיד שהמעקה יהיה חזק, ובשום מקרה לא ייפול כשישענו עליו.

מאותה סיבה אמרו חכמים, שאסור לאדם להניח בתוך ביתו סולם רעוע, מפני שיטעו אנשים ויחשבו שהוא חזק, וכשיעלו עליו עלולים ליפול ולהיפגע (ב"ק טו, ב). וכן אסור להניח בבית מכשיר חשמלי מקולקל, שעלול לסכן את חייו של המשתמש בו. ואם התרשל והשאיר מכשיר מקולקל או סולם רעוע לשימוש בני ביתו, אפילו אם לא ארע דבר, עבר על האיסור של "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ" (דברים כב, ח).

פורסם בקטגוריה ט - הלכות שמירת הנפש | כתיבת תגובה

ד – קיום המצווה

בכל מצוות התורה יש לנו כלל, "מצווה בו יותר מבשלוחו", כלומר, הטוב ביותר הוא שהאדם עצמו יקיים את המצווה. ולעניין מעקה פירושו, שבעל הבית יבנה את המעקה לגגו, ויברך לפני כן את ברכת "לעשות מעקה".

אולם פעמים רבות בעל הבית אינו יודע כיצד לבנות את המעקה באופן מקצועי, והוא נאלץ לקחת פועל אומן. במקרה כזה, אם פועל יהודי בונה את המעקה, בעל הבית אומנם מקיים את המצווה, הואיל והפועל עובד בשליחותו, אולם את ברכת המצווה הפסיד, כי הפועל שבונה את המעקה, הוא זה שצריך לברך את הברכה "על עשיית מעקה".

ואם בכל זאת בעל הבית רוצה לזכות בברכה, עליו לבקש מהפועל להראות לו כיצד לבנות, ולפני שיתחיל בבנייה יברך "לעשות מעקה", יבנה מעט, ולאחר מכן הפועל ימשיך בבניית המעקה. בדרך זו יוכל בעל הבית להשתתף בעצמו במלאכת הבנייה, ועל ידי כך יוכל לברך גם את הברכה. אבל כאמור, גם במקרה שהפועל בונה הכל ומברך בעצמו, בעל הבית יוצא בזה ידי מצוות בניית המעקה.

אבל אם הפועל אינו יהודי, לדעת רוב הפוסקים (רע"א, מנ"ח ומהרי"ט אלגאזי), בעל הבית לא מקיים את המצווה. אלא אחר שהגוי יסיים את בניית מעקה, כבר לא תהיה יותר על היהודי מצווה לבנות מעקה לגגו, ולא יעבור באיסור "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ", שכן בפועל יהיה מעקה לגגו. אבל את המצווה לבנות מעקה לא קיים, מפני שאי אפשר למנות אדם שאינו יהודי להיות שליח במצוות שרק יהודים מצווים בהם. ולכן הרוצה לקיים את מצוות בניית המעקה בביתו, צריך להקפיד להעסיק פועל יהודי.

פורסם בקטגוריה ט - הלכות שמירת הנפש | כתיבת תגובה

ה – איזה גג חייב במעקה

לא כל גג חייב במעקה. ואף שנאמר בתורה (דברים כב, ח): "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ", מכל מקום מהמשך הפסוק "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ", אפשר ללמוד שרק בגג שרגילים לעלות עליו ויש סכנה שייפלו ממנו יש מצווה לבנות מעקה. ולכן גגות הרעפים המשופעים, שאינם ראויים לשום שימוש, פטורים ממעקה. ואמנם לעיתים קורה שפועל עולה עליהם כדי לתקן שם את דוד השמש או את הרעפים, אבל מקרים אלו נדירים, ובעבורם לא חייבה התורה לבנות מעקה לגג, כשם שאדם שצריך לטפס על עץ או עמוד לצורך עבודתו אינו צריך לבנות לפני כן מעקה מסביב למקום שאליו הוא צריך לעלות.

ואפילו אם הגג ישר, אם אין מדרגות שאפשר לעלות דרכן אל הגג, הרי הוא פטור ממעקה. מפני שגג זה לא נועד לשימוש בני אדם. ורק גג שאפשר לעלות אליו בקלות, אותו חייבים להקיף במעקה, מפני שברבות הפעמים, ישנו חשש שמא ייפול הנופל ממנו.

יש אנשים שמקיפים את הגג שלהם במין מעקה נמוך בגובה של ספסל, כדי שאפשר יהיה לשבת עליו. ברור שספסל זה אינו יכול להיחשב מעקה, וצריך לבנות מעבר לו עוד מעקה מבטון או מברזל, שיהיה גבוה לפחות עשרה טפחים יותר מגובה הספסל. כי יש חשש שילדים או אף מבוגרים יעלו ויעמדו על ספסל-מעקה זה ויפלו מהגג, ולכן את המעקה צריך לבנות מעבר לאותו הספסל, לגובה של כמטר מעליו (ספר "ועשית מעקה" ע' ט"ז).

כיוון שבדרך כלל רגילים להשתמש בגג של בית דירה, ולא בגג של בית כנסת ובית מדרש, או בגג של בית בקר או מחסן, לפיכך, גם אם ניתן לעלות על הגג שלהם, אין מצווה לבנות לו מעקה (שו"ע חו"מ תכז, א-ג). ואם יש מבנה שלמרות שאינו משמש לבית דירה רגילים לעלות אל גגו, נחלקו הפוסקים אם צריך לעשות לו מעקה, כי אולי כיוון שאין רגילים לעלות על גג מבנים שכאלה, העולים לשם נזהרים ואין צריך לעשות להם מעקה, ואולי כיוון שבפועל רגילים לעלות על גג מבנה זה יש לבנות לו מעקה. וכיוון שיש בזה ספק, יש לבנות שם מעקה בלא ברכה.[2]


[2]. מרמב"ם הל' רוצח יא, א, ושו"ע חו"מ תכז, א, משמע שגם אם יעלו לשם לפעמים פטורים ממעקה, ואפשר לבאר (עפ"י המובא בסמ"ע תכז, ב, וחזו"א חו"מ ליקוטים יח), שבעצם אין הגג מסוכן כל כך, מפני שהעולה אליו יודע שעליו להיזהר, וכמו שמותר לעלות באילן ולבנות גגות, אלא שבמקום ששכיח שעולים, היינו מעל בית דירה צוותה התורה לבנות מעקה, ואפשר לומר, שכיוון שרגילים להשתמש בהם, יש חשש שבלא משים ילכו על הגג וייפלו. אבל במקום שאין רגילים כל כך, העולים נוהגים להיזהר. לעומת זאת לספרי המובא בכסף משנה שם צריך לבנות להם מעקה. וכ"כ הסמ"ג עשין עז, יראים ורי"ו. לפיכך אם רגילים לעלות לשם צריך לבנות מעקה ללא ברכה. בנוסף לכך, אפשר לומר, שגם אם חובה לבנות מעקה, כיוון שאין זה "גגך", המצווה לבנות מעקה רק כדי להסיר מכשול, ואין לברך על כך.

פורסם בקטגוריה ט - הלכות שמירת הנפש | כתיבת תגובה

ו – מקומות נוספים שחייבים במעקה

בור או באר שבתוך החצר, שיש בעומקו עשרה טפחים, בין אם יש בתוכו מים בין אם אין בתוכו מים, צריך לבנות סביבו מעקה גבוה עשרה טפחים או לכסותו (שו"ע חו"מ תכז, ז). אבל אין מברכים על עשיית המעקה או הכיסוי לבור, מפני שהברכה נתקנה על מצוות העשה "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ", ואילו כאן שלא מדובר בגג, מקיימים רק מצוות לא תעשה – "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ", ולא תקנו ברכה על מצוות לא תעשה (ח"א טו, כד). [3]

וכן בחצר דו מפלסית, שיש בין שני המפלסים הבדלי גובה של למעלה משמונים סנטימטר, חייבים לבנות מעקה, למניעת נפילה מהמפלס העליון לתחתון. ואין מברכים על עשייתו. גובה המעקה צריך להיות שמונים סנטימטר לפחות ("ועשית מעקה" ע' יז-יט).

נחלקו הפוסקים אם צריך לבנות מעקה לכבש או מדרגות שגבוהים עשרה טפחים (80 ס"מ) מהקרקע. יש אומרים שאדם נזהר כשהוא הולך על כבש או במדרגות, ולכן כמו שלא עשו מעקה לכבש שעלו בו למזבח, כך אין צריך לבנות מעקה לכבש או מדרגות (הגה"מ הל' רוצח יא, ב, עפ"י הספרי, ורי"ו). ויש אומרים שהכבש שעלו בו למזבח היה רחב, אבל בכבש רגיל וכן במדרגות, אם הם גבוהים מהקרקע עשרה טפחים, צריך לבנות להם מעקה (שד"ח, ח"א טו, כג). וכדי לצאת מספק סכנה יש לבנות מעקה בלא ברכה.

דרך של רשות הרבים, שבצידה יש חצר פרטית שנמוכה עשרה טפחים מרשות הרבים, אין בעל החצר הפרטית צריך לבנות שם מעקה כדי שההולכים ברשות הרבים לא ייפלו לחצרו (שו"ע תכז, ד). וגם האנשים שהולכים ברשות הרבים אינם חייבים לבנות שם מעקה, מפני שאי אפשר להטיל על ציבור שאינו מאורגן לבנות מעקה (סמ"ע שם תכז, ח). ומכל מקום ראוי שראשי הקהל יבנו שם מעקה. אבל אין בזה חיוב ברור, מפני שכאשר המקום רחב, אין חשש שייפלו, מפני שאין הולכים בקצה הדרכים.

אבל כאשר חשש הסכנה מוחשי או מפני שהדרך אינה רחבה, או שההולכים בה מרובים, או שהתהום שם עמוקה, או שיש שם שיפוע שמגדיל את הסיכון, או מכל סיבה אחרת, חובה על פרנסי הקהל לבנות שם מעקה. וכן אמרו חכמים שכאשר יש צורך, אפילו בחול המועד מתקנים את הדרכים, שלא יהיו בהם מכשולים שיוכלו להיכשל בהם בני אדם. ואם לא עשו כן, אזי כל הדמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום. ופירש רבנו חננאל שלמדו זאת ממצוות מעקה (מו"ק ה, א).


[3]. לדעת הסמ"ג עשין עז, וסמ"ק מ' קנב, מספיק להקיף את הבור בגדר של שלושה טפחים (24 ס"מ). אבל לרמב"ם צריך גדר של עשרה טפחים, וכן הלכה כפי שנפסק בשו"ע חו"מ תכז, ז. לגבי הברכה, אמנם לגר"א מברכים על עשיית מעקה לבור, אבל לח"א ובא"ח אין מברכים.

פורסם בקטגוריה ט - הלכות שמירת הנפש | כתיבת תגובה

ז – מצווה להסיר סכנות ולהימנע מהן

כתב הרמב"ם (הל' רוצח יא, ד): "כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצוות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה, שנאמר (דברים ד, ט): הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד. ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצוות עשה ועבר על לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ".

ואף שהפסוק "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד" (דברים ד, ט), מזהיר בעיקר שלא לשכוח את מעמד הר סיני, מכל מקום למדו ממנו חכמים שיש גם לשמור את הנפש (ברכות לב, ב, וע' שבועות לו, א). כלומר הפסוק בא להזהיר כל אחד ואחד מישראל שישמור את נפשו מאבדון, וכמו שמי ששוכח את מעמד הר סיני מאבד את נפשו, גם מי שמכניס עצמו לסכנה מאבד את נפשו שלא יוכל להמשיך לעסוק בתורה ועבודת ה'.

לפיכך, אסור לאדם לגדל כלב רע ולתת לו להסתובב כשאינו קשור. ואפילו אם הכלב אינו רגיל לנשוך אלא רק נובח ומפחיד, שמא יפחיד אשה הרה ויגרום לה שתפיל את עוברה. ואמרו חכמים על המגדל כלב רע, היינו כלב מפחיד, ואינו קושרו, שהוא ארור. אבל בישובים שליד הספר, מותר לגדל כלב רע, כדי שישמור מפני האויבים, וביום יקשרוהו ובלילה יתירוהו (ב"ק פג, א, שו"ע חו"מ תט, ג). וכלב שאינו נובח ומפחיד, מותר לגדלו בכל מקום ואין צריך כלל לקושרו (שו"ע הרב הל' שמירת גוף ונפש ג).

וכן אסור לאדם להניח בביתו סולם רעוע, שמא יבוא שם אדם שאינו יודע שהסולם רעוע, יעלה עליו וייפול (ב"ק מו, א).

ולא ילך אדם תחת קיר נטוי שיש חשש שייפול, ולא ילך על גשר רעוע, שמא ייפול בדיוק כשיעבור שם (ע' ר"ה טז, ב, תענית כ, ב).

ואסור להשאיר חומר רעיל במקום שילדים קטנים יכולים להגיע אליו ולאכול או לשתות ממנו. וכן אסור להשאיר חומר רעיל, כמו אקונומיקה, בבקבוק ששותים ממנו, שמא יבוא אדם שאינו יודע שהניחו בבקבוק חומר רעיל וישתה ממנו וימות.

וכן אסור להשאיר בבית מכשיר חשמלי מקולקל שהמשתמש בו עלול להתחשמל.

כמו כן אסור ללכת לטיול מסוכן. ויש שתי דרגות של סכנה. יש דרכים שהן ממש מסוכנות, ואפילו לצורך מסחר אין הולכים בהן, ובהן אסור לטייל משום סכנת נפשות. ויש דרכים שיש בהן קצת סכנה, ולצורך מסחר ופרנסה הולכים בהן. אבל לשם טיול שנועד להנאה ושעשוע ראוי שלא ללכת בהן. ומי קובע מהי דרך מסוכנת? אנשים שיש להם ניסיון, כמו אישים שמופקדים על כך במשטרה, או אנשים שאחראים על יחידות חילוץ.[4]


[4]. החילוק בין פרנסה לטיול מבואר באגרות הראי"ה ח"ג ע' קלב. וכן מצינו שאנשים עולים על פיגומים כדי לבנות בתים, ועל עמודים כדי להתקין קווי חשמל ולהחליף מנורות, ואף שיש בזה סכנה, צורכי פרנסה וקיום, אפילו לשם הרווחה, הם צרכים חשובים ומותר להסתכן עבורם סיכון קל. בנוסף לכך, הפועלים שעוסקים בכך, מתוך ניסיונם, יודעים להיזהר יותר. אבל לשם משחק והנאה אין להיכנס לסכנות אלו.

ועיין במאמרו של הרב יהודה עמיחי (אמונת עיתך 18), שבאר שיש שתי מדרגות סכנה, כאשר הסכנה מוחשית, האיסור להסתכן דאורייתא, ועל זה כתב הרמב"ם הל' רוצח יא, ד, והעתיקו בשו"ע חו"מ תכז, ח. ובחשש רחוק האיסור דרבנן, ועל זה כתב הרמב"ם שם בהלכה ה', ובשו"ע בסעיף ט. עי"ש. וכמדומה לי, שמה שכתב מרן הרב קוק, "שאינה מהראוי", הוא על דברים שאפילו חכמים לא קבעו בהם איסור, אלא שיש בהם חשש רחוק של סכנה, ולכן אין מן הראוי לצאת אליהם לשם הנאה. ועיין באג"מ או"ח ב, נט (ד"ה 'ומדויק') שאין בזה איסור. עוד צריך לומר, שאף בדברים שמדרבנן אסורים, לצורך ממשי מותר, ולכן מותר לטפס על עמודים כדי לתקן דבר בראשם.

פורסם בקטגוריה ט - הלכות שמירת הנפש | כתיבת תגובה

ח – איסור עישון

שאלה: רבים שואלים, מה הוא יחס ההלכה לעישון סיגריות או מקטרת, האם מותר לעשן או אסור?

תשובה: לפני מאות שנים, היו הרופאים סבורים שהעישון מועיל לבריאות, ולעיתים היו ממליצים לחולים מסוימים לעשן מקטרת לרפואה. כפי הנראה העישון אכן מסייע להמרצת פעילות העיכול, ואולי עוד כמה דברים חיוביים, ועל כן סברו הרופאים שהעישון מועיל לבריאות. אולם במשך הזמן התברר יותר ויותר, שבחישוב הכולל העישון מזיק מאוד לבריאות.

כבר בתקופת ה'חפץ-חיים', התפרסמה דעה של כמה רופאים, שסברו שאסור לאדם חלש להתרגל לעשן, משום שהעישון מחליש את כוחותיו, ועלול אף לגרום למיתתו. ועל פי זה קבע ה'חפץ-חיים' לפני קרוב למאה שנה שאסור לאדם להרגיל את עצמו לעשן.

ואף על פי כן, מאחר שלא היה ברור עד כמה העישון מזיק, רוב הרבנים סברו שאין בזה איסור גמור, אלא רק המלצה. ולכן לא מחו כנגד תלמידי הישיבות שנהגו לעשן.

אולם במשך עשרות השנים האחרונות, התברר ללא צל של ספק, על פי מחקרים יסודיים, שהעישון מסוכן מאוד לבריאות, ואם כן ברור שישנו איסור מן התורה לעשן. שכן ציוותה אותנו התורה שנשמור על חיינו, שנאמר (דברים ד, ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד", וכן נאמר (שם ד, טו): "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". וכן ציוותה התורה להיזהר מכל דבר שעלול לסכן את הנפש, וכפי שצוותה לעשות מעקה לגג. מכל זה הננו לומדים עד כמה מצווה אדם לשמור על חייו ובריאותו, וממילא ברור שמן התורה אסור לעשן (עשה לך רב ח"ב א; ציץ אליעזר טו, לט).

אגב כדאי לציין כאן, שהרב ד"ר מרדכי הלפרין, כתב שיתכן שאיסור עישון אינו רק מצד המצווה לשמור על הבריאות, אלא אף מצד האיסור לרצוח. שהרי בכל שאיפת עשן לריאות, המעשן גורם לנזק ישיר בריאותיו, ובמידה מסוימת מקרב את קיצו, והרי הוא עובר על האיסור החמור: 'לא תרצח' הנזכר בעשרת-הדיברות.

גם נרגילה אסור לעשן, שכן מחקרים שונים הוכיחו שיש בעשן הנרגילה רעלים שונים ומסוכנים שעלולים לגרום לסרטן ומחלות לב. אמנם עדיין אין מחקרים ברורים כמה מתים מזה, אולם מוסכם שיש סיכון בעישון נרגילה.

פורסם בקטגוריה ט - הלכות שמירת הנפש | כתיבת תגובה

ט – עובדות מדעיות

נסקור מעט את העובדות המדעיות, כפי שמובאות בספר אסיא (ח"ה ע' 222-237 מאמריהם של ד"ר מלצר וד"ר הרשקוביץ ופרופ' קטן) ששימשו בסיס לפסק ההלכתי האוסר את העישון.

שלושה סוגי מחלות עיקריים נגרמים על ידי העישון, האחד פגיעה ישירה בריאות על ידי ברונכיטיס ונפחת-הריאות. מחלות אלו פוגעות במנגנוני ההגנה שבריאות שנועדו להגן מפני חדירת גורמים מזיקים לגוף, וכן פוגעות ביכולת הריאות לקלוט את החמצן. ברוב המקרים מחלות אלו פוגעות בכושר הגופני וביכולת התפקודית, ובמקרים נדירים מחלות אלו גורמות למוות. הסוג השני הוא מחלות לב: בערך אחד מכל ארבעה אנשים שמתים מהתקף-לב מת מחמת העישון. והסוג השלישי הוא סרטן. בסקרים מקיפים הוכח כי העישון הוא הגורם הסביבתי המרכזי להיווצרות מחלת הסרטן. הסיכון שגבר מעשן יחלה בסרטן גבוה פי שניים מאשר גבר שאינו מעשן. העישון גורם בעיקר לסרטן הריאה, עד שבקרב המעשנים הסיכוי לחלות בסרטן הריאה גבוה פי שבעה מאשר בקרב אלו שאינם מעשנים. על-פי החשבון הסטטיסטי נמצא שבכל שנה (סביב שנת תש"ן) מתים בארץ יותר מחמש מאות אנשים מסרטן הריאה מחמת העישון.

בסיכום כללי יוצא ששיעור התמותה בקרב מעשנים גבוה בהרבה לעומת אלו שאינם מעשנים. למשל, בסקר ענק של חברות הביטוח באמריקה, נמצא ששיעור התמותה אצל גברים מעשנים בני ארבעים וחמש, גבוה ב- 80% משיעור התמותה אצל גברים בני גילם שאינם מעשנים. ואילו בקרב בני השישים, שיעור התמותה אצל המעשנים גבוה ב- 125% מאלה שאינם מעשנים.

במחקר מעניין של אחת מחברות-הביטוח, נמצא כי גם שיעור תאונות הדרכים בקרב המעשנים גבוה מאשר בקרב אלו שאינם מעשנים. 6.59% מקרב המעשנים השתתפו בתאונות דרכים, ואילו בקרב אלו שאינם מעשנים רק 3.75% השתתפו בתאונות דרכים. הסיבה לכך היא שהעשן פוגע בהמוגלובין ועל ידי כך פוחתת כמות החמצן בדם, דבר שגורם לפגיעה ביכולת הריכוז וההערכה של הנהג.

בעקבות מחקרים אלו, חברות-ביטוח רבות העלו את מחיר הפוליסה למעשנים.

ולענייננו על פי כל הנתונים הנ"ל, נפסק להלכה, שישנו איסור חמור מן התורה לעשן.

פורסם בקטגוריה ט - הלכות שמירת הנפש | כתיבת תגובה

י – האיסור לעשן ליד אחרים

שאלה הלכתית הנוגעת לבעיית העישון היא, האם יכול אדם לתבוע מחבירו להפסיק לעשן, משום שהעשן מפריע לו. ברור לכל, שבבית פרטי הסמכות לקבוע אם לעשן או לא נתונה בידיו של בעל-הבית. ולכן אורח אינו יכול לחייב את המארח להפסיק לעשן. וכן אורח אינו יכול לעשן בניגוד לרצונו של בעל הבית.

השאלה מה הדין במקומות ציבוריים, או במקומות ששייכים לכמה אנשים, האם יכול זה שאינו מעוניין שיעשנו לידו, לדרוש משכניו להפסיק לעשן או לא?

בתלמוד (ב"ב כג, א) מבואר שגם ברשותו הפרטית, צריך אדם להיזהר שלא ליצור נזק לחבירו. למשל, אסור לאדם ליצור ברשותו ריח רע או עשן שיחדור לרשותו של חבירו ויזיק לו. ומכאן ראיה ברורה שהעשן מוגדר בהלכה כדבר מזיק ומפריע, וששכן יכול לתבוע מחבירו שלא ליצור עשן שיגיע לרשותו ויצער אותו. וכן הדין במקום ציבורי, שאדם יכול לתבוע משכנו להפסיק לעשן. וכן שני פקידים העובדים במשרד, יכול פקיד אחד לחייב את חבירו להפסיק לעשן בסביבתו.

ואפילו אם במשך זמן רב השכן שתק ולא מחה ביד המעשן, בכל זאת לא איבד את זכותו, ובכל שעה שימחה בחבירו, יהיה החבר חייב להפסיק לעשן. ואף אם המעשן יטען שכבר שנים רבות הוא מעשן כאן, ועד כה איש לא ביקש ממנו להפסיק, ולכן יש לו חזקה וזכות להמשיך במנהגו, בכל זאת על פי ההלכה ניתן לתבוע ממנו להפסיק לעשן. משום שידוע שהעשן מפריע מאוד לאלו שסובלים ממנו, ואין אדם יכול לטעון שיש בידו חזקה וזכות לעשות דבר שמזיק לשכניו (שו"ע חו"מ קנה, מא).

וכל זה נאמר גם כשלא נודע שהעשן מזיק לבריאות, ורק ידעו שהוא גורם צער למי שמריח אותו. אבל כיום, שידוע שהעשן מזיק גם לאלו שנמצאים ליד המעשנים, האיסור הרבה יותר חמור. למשל, התברר במחקרים שכאשר אחד מבני-הזוג מעשן, סיכוייו של בן הזוג האחר לחלות בסרטן גבוה פי שלושה מסיכוייו של אדם שבן זוגו אינו מעשן.

וכן הורה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז-הרב', שלא לעשן בבית המדרש. וכפי שלמדנו, עוד לפני שנתפרסמו המחקרים הברורים על סכנות העישון, היו רבנים כמו ה'חפץ-חיים' שהתנגדו לעישון מסיבות מוסריות, ומהן: התמכרות מיותרת, הפרעה לשכנים הסובלים מהעשן, ביטול תורה ובזבוז הממון. וזו היתה עמדתו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. ואכן בישיבת "מרכז הרב" כמעט שלא היו מעשנים, ובעזרת ה' ממנה התפשט המנהג הטוב לכל שאר הישיבות ההולכות לאורו של מרן הרב קוק זצ"ל.[5]


[5]. בזקנותו של מו"ר הרב צבי יהודה, בעת שכבר לא הגיע לישיבה בתדירות, סיפרו לו שיש כמה אחדים שמעשנים בספריה או בבית המדרש, וכתב בימי הסליחות של שנת תשל"ז קריאה להפסיק את העישון. ולחביבות דבריו אביא את מכתבו שמאז ועד היום תלוי בפתח בית המדרש של ישיבת 'מרכז-הרב': "אל כל אחינו ורעינו בבית המדרש ובספריה. הבקשה והדרישה המרובה והנמרצת, בעצם ימי קודש הסליחות והתשובות האלה, בחוסן שלמותם שבבין אדם למקום ושבבין אדם לחבירו, בהחלט להיגמל ולהימנע מהרגל של העישון והמיצוץ של חתיכות העשבים של הטבק בתוך הפה והשפתיים, המקודשות באושרינו לעמל תפארתה של תורה ולדבקות חברותיותה.

אשרי אשר יזדרז ויתגבר לעשות זאת, להגביר תוקף שקידתה של תורה וטהרתה, וריבוי נחת רוח לחברים וחוסן שקידתם ונעימותם. תלמידי חכמים שבארץ ישראל נקראים נועם שמנעימים זה לזה בהלכות ובהליכות, נועם בדרכים ושלום בנתיבות, ומתוך כך ריבוי ההתחזקות וההצלחה ההדדית לאוקמי גירסא ולאברויי בהופעת סייעתא דמן שמייא לקידוש ה' ולזכות הרבים.

נאמנכם באהבה רבה ואהבת עולם, צבי יהודה הכהן קוק".

שנים ספורות לאחר מכן, בשנת תשמ"ד, נאסר העישון באופן מוחלט גם בהיכל ישיבת פוניבז', על פי הוראתו של ראש הישיבה הרב שך זצ"ל. וכן פסק הרב פיינשטיין, שאסור לעשן בבית-מדרש או בבית-כנסת, משום שהעשן מזיק לשכנים (אסיא ה' ע' 248).

פורסם בקטגוריה ט - הלכות שמירת הנפש | כתיבת תגובה

יא – האם מותר לסייע למעשן בקניית סיגריות

אחד מהרבנים הראשונים שלאור המחקרים המדעיים פרסם את ההלכה שאסור לעשן, היה הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, רבה של תל אביב.

ועלתה לפניו שאלה נוספת, האם מותר לסייע לאדם מעשן. למשל, אב שמבקש מבנו שיקנה עבורו קופסת סיגריות, האם מותר לו לקנות אותה או אסור. מצד אחד למדנו שיש איסור מן התורה לעשן סיגריות, משום שזה מזיק לבריאות, ואסור לסייע לדבר עבירה. ומאידך ישנה מצווה לכבד אב ואם.

והשיב הרב חיים דוד הלוי, שהואיל ונפסק, שכיבוד הורים אינו דוחה את מצוות התורה, אסור לבן להיענות לבקשת האב ולקנות עבורו סיגריות. ואמנם אין בזה איסור מן התורה של "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", מפני שהאיסור מן התורה הוא רק כאשר ללא הסיוע לא היתה מתבצעת העבירה, וכאן גם ללא הבן יכול האב להשיג סיגריות. מכל מקום איסור מדברי חכמים יש כאן, הואיל ואמרו שגם כאשר אדם יכול לעבור את העבירה ללא עזרה, אסור לחבירו לסייע לו לדבר עבירה. ולכן אסור לבן לקנות עבור אביו את הסיגריות, משום שזהו סיוע לדבר עבירה (עשה לך רב ו, נח).

כעיקרון הצדק עימו, אולם אם הדבר יגרום לסכסוך גדול, נמצא שבסופו של דבר הבן יגרום לפגיעה חמורה ביחסי האהבה והכבוד שצריכים להיות בינו לבין אביו, ושכרו יצא בהפסדו. ולכן נראה שבמקרה שההימנעות מקניית סיגריות לא תובן על ידי האב, והדבר יגרום למתח וצער במשפחה, עדיף שהבן יקנה לאביו את הסיגריות, וימנע על ידי כך מפגיעה ביחסים שבינו לבין אביו.[6]


[6]. כיוצא בזה כתב הגרש"ז אוירבאך (מנחת שלמה ח"א לה, א), שאין להימנע מלתת כיבוד למי שלא יברך עליו, מפני שאי נתינת הכיבוד תגרום לעבירה יותר חמורה של שנאה מאשר העבירה שתיגרם אם ייתן לו מאכל ולא יברך. ע"כ. ואמנם נראה שאם העישון היה גורם לסכנת נפשות קרובה, אסור היה לתת לו, וכפי שכתבו בבית לחם יהודה וברכ"י יו"ד רמ, טו. אולם כאן אין הסכנה קרובה. ונלענ"ד שהנזק הנגרם מהסיגריות שונה מאדם לאדם, ומנגד הפסקת העישון לעיתים עלולה לגרום לפגיעה נפשית שבעקיפין אף היא עלולה לגרום לסכנה. ועל כן אף שיש להתאמץ מאוד להפסיק לעשן, אין לעשות זאת ביד חזקה מדאי. ולכן גם אין לגרום סכסוך גדול עם ההורים על כך. אלא שאם אפשר לבן לומר שאינו רוצה להיות שותף לזה, ואביו יבין אותו בדוחק, מה טוב. אבל אם הדבר יגרום למתח רב, מוטב שיקנה לו את הסיגריות.

פורסם בקטגוריה ט - הלכות שמירת הנפש | כתיבת תגובה

יב – האם מותר לפרסם סיגריות בעיתון

שאלה: חברות הסיגריות משקיעות סכומים גדולים בפרסום. גם בעיתון "בשבע" ביקשו חברות הסיגריות לפרסם את עצמן בהשקעה מרובה. האם יש היתר לפרסם סיגריות? יש להוסיף כי החוק מחייב את המפרסמים לציין שהסיגריות מזיקות לבריאות, האם תוספת זו מתירה את הפרסום?

תשובה: כיוון שלמדנו שהעישון מסוכן לבריאות, אסור להכשיל אנשים ולעודדם לעשן, שנאמר (ויקרא יט, יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". שני מכשולים יש כאן: עצם העידוד להסתכן, שהוא ממש מכשול בפני עיוור, ובנוסף לכך, ישנו בפרסום הכשלה לעבור על איסור תורה של סיכון הנפש.

ואין לטעון שהפרסום אינו גורם לאנשים לעשן, שאם לא כן מדוע יצרני הסיגריות מוכנים להשקיע בפרסום סכומי עתק, רק כדי לפרנס את העיתונים? ברור שהפרסום מעודד את העישון, והחמור מכל, שהוא מפתה צעירים להיכנס למעגל המעשנים. וזו אולי עיקר מגמתו, לגרום לצעירים להתמכר, ולהבטיח את המשך רווחיהם. וזהו ממש איסור התורה "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל".

וגם אין לטעון שאם לא יפרסמו בעיתון "בשבע" ימצאו להם מקומות אחרים לפרסם, מפני שכל פרסום בכלי תקשורת נוסף מגביר את השפעת הפרסום. יתר על כן, הואיל וגם כלי התקשורת האחרים הם של יהודים, ממילא גם הם עוברים באיסור תורה, ולכן אין זו טענה שאם לא נחטא אנחנו יחטאו אחרים במקומנו (כדברי המשנה למלך, החוות דעת יו"ד קס, והובא בפ"ת יו"ד קס, א). ולהפך, חובתנו למחות כנגד זה, שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (כמבואר בבאו"ה תרח, א). ועל כן יש למחות בעיתונים המכונים "חרדים" שמפרסמים סיגריות ועוברים על איסור תורה.

פורסם בקטגוריה ט - הלכות שמירת הנפש | כתיבת תגובה

יג – החינוך נגד עישון

לאחר שלמדנו שישנו איסור מן התורה לעשן, משום שהעישון גורם נזק לבריאות, ומסכן את חיי המעשן וסביבתו, יש לתבוע מכל אדם שלא יתחיל לעשן סיגריות או מקטרת. כי לפני שאדם התרגל לעישון, הוא יכול להימנע מזה בקלות, אבל לאחר שהתמכר להרגל ולניקוטין – קשה מאוד להפסיק.

ואף על פי כן, גם מי שכבר רגיל לעשן סיגריות, מוטלת עליו מצווה מן התורה להפסיק לעשן. ואכן לאחר הפסקת העישון, הסיכון לחלות במחלת לב או סרטן הולך ופוחת בהדרגה, עד שכעבור עשר שנים הסיכוי לחלות במחלות לב דומה לסיכויו של כל אדם שלא עישן. והסיכון המוגבר לחלות בסרטן, נעלם לאחר חמש עשרה שנה (אסיא ח"ה ע' 224 וע' 235).

ואמנם ממבט ראשון נראה שקשה מאוד להפסיק את העישון, אבל הניסיון מצביע שעל ידי הסברה וחינוך גם מי שרגיל לעשן יכול להפסיק. למשל בשנת תש"ל, בעת שהתחילו להתפרסם מחקרים אודות הסכנה שבעישון, היו 64% מן הרופאים רגילים לעשן. וכשנשאלו האם ניתן לדעתם להפסיק את העישון סברו שלא. אולם עשר שנים לאחר מכן, רק 16% מן הרופאים המשיכו לעשן. המסקנה מכך, שהכרה ברורה בסכנה שנשקפת מן העישון, מסייעת מאוד להפסקת העישון. ולכן מוטלת על המעשנים חובה, ללמוד את הסכנות שבעישון, ולעשות הכל כדי להפסיק לעשן.

אמנם נכון שלפעמים מצבו הנפשי של האדם, או הלחצים הסביבתיים שהוא נמצא בהם, כמעט שלא מאפשרים לו להתמודד עם המשימה להפסיק לעשן, ואז אולי ניתן להגדירו כאנוס. ולפעמים כדאי להציע לאדם כזה שלא לנסות להתמודד עם הפסקת העישון, משום שהתמודדות זו עלולה לשבש את האיזון הנפשי שלו ואולי לגרום עקב כך לסיכון בריאותי. אבל רוב רובם של האנשים מסוגל להתמודד עם הפסקת העישון.

אגב, ראוי לציין שהעישון גם גורם לאיבוד ממון רב. אדם שמעשן במשך חמישים שנה, בכל יום שתי קופסאות של סיגריות רגילות, משלם עליהם קרוב למאה וחמישים אלף ש"ח. ואם היה חוסך את אותו הכסף וצובר עליו רווחים כמקובל בתוכניות חסכון, היו בידו בגיל שבעים יותר משלוש מאות אלף ש"ח.

פורסם בקטגוריה ט - הלכות שמירת הנפש | כתיבת תגובה

יד – ביטוח חיים

שאלה: מה יחס ההלכה לביטוח. האם נכון שאדם יבטח את עצמו בביטוח חיים, או בביטוח מפני שריפות ונזיקין או פציעה, כדי לדאוג בזה לעתידו ולמשפחתו. או שמא יש בכך משום חיסרון של אמונה בה', שהרי אם הקב"ה ירצה, הכל יהיה בסדר, ללא מיתה שלא בזמנה וללא פגעים ונזקים. ויותר מזה, גם אם חס וחלילה מפרנס המשפחה ימות שלא בזמנו, אם ה' ירצה, יצליח להשאיר אחריו ירושה נכבדה לבני משפחתו, ולעומת זאת אם ה' לא ירצה, גם הביטוח לא יעזור. ואם כן השאלה האם אין בביטוח חיים משום חיסרון של אמונה בה'?

תשובה: כתב הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ד, קיא), שאין שום חיסרון של אמונה בקניית פוליסת ביטוח, מפני שזה כמו כל העסקים שאדם עושה.

ובכל עסק צריך לקחת בחשבון את כל השיקולים והסיכונים, ואין סומכים על הנס, אלא הקב"ה מנהל את העולם על דרך הטבע. וכשם שאדם לא יכול לומר, לא אלך לעבוד, ואם ה' ירצה ישלח לי פרנסה, ואם לא ירצה אז גם אם אעבוד לא תהיה לי פרנסה, כך לא יכול האדם לומר לא אבטח את עצמי ואם ה' ירצה לא יקרה לי דבר. אלא הסיכונים הטבעיים קיימים ויש להתמודד עמם בדרכים טבעיות. ועל כן מסכם הרב פיינשטיין, שטוב וראוי גם לאנשים כשרים ויראי שמיים לבטח את עצמם.

כלומר: האמונה איננה אומרת אל תעשה דבר וסמוך על ה', אלא עשה כל מה שדרוש על פי השכל ועל פי הטבע, ודע כי גם אחרי שעשית את המירב, עדיין אתה צריך לעזרת ה'.

ובזה בעצם מתגלה תפקידו של האדם להיות שותף עם הקב"ה בתיקון העולם. האדם מתאמץ ומשתדל לשם שמיים, וה' הוא הנותן את הכוח ואת ההסכמה שמאמציו יישאו פירות. ואם לא יודה לה' אזי הוא כופר בעזרתו, וכמו שנאמר (דברים ח, יז-יח): "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". ואם יסמוך על הנס, ימעל בתפקידו, וכמו שנאמר (דברים יד, כט): "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה".

פורסם בקטגוריה ט - הלכות שמירת הנפש | כתיבת תגובה