ארכיון הקטגוריה: י – נהיגה זהירה ותפילת הדרך

א – נהיגה לא זהירה

אחת השאלות המרכזיות בהלכות שמירת הנפש, ובדורנו אולי זאת השאלה העיקרית: מה יחס ההלכה לאדם העובר על חוקי הבטיחות לתנועה בדרכים. האם אדם הנוסע במהירות מופרזת, או עוקף כאשר ישנו סימון האוסר זאת, או אינו שומר מרחק, עובר בכך על איסור תורה או לא?

הואיל והשאלה חשובה, וידעתי שיתכן שהתשובה האמיתית לא תנעם לחלק מהלומדים, לא סמכתי על שיקול דעתי, ופניתי לרב הראשי, הרב אברהם שפירא שליט"א, ושאלתיו, האם על פי ההלכה ישנו איסור לעבור על חוקי התנועה בדרכים. ואם ישנו איסור מהי חומרתו, האם הוא איסור מן התורה או מדברי חכמים. ותשובתו היתה חד משמעית, אדם הנוסע במהירות גבוהה (שמקובל להעניש עליה) או אדם שאינו מציית לשאר חוקי הבטיחות, עובר על איסור דאורייתא. וזאת מפני שהתורה ציוותה אותנו לשמור על נפשותינו מאוד, ואין הכוונה רק שלא להתאבד, אלא הכוונה להתרחק מן הסכנה ולהיזהר. וכמובן חוקי התנועה לא נקבעו סתם בשרירות לב כדי להרגיז את הנהגים, אלא הם נקבעו על ידי אנשים מומחים שבדקו וחקרו את הנושא והגיעו למסקנה שבמהירות כזו או בעקיפה במקום זה וכדומה, ישנה סכנה, וממילא אדם העובר על חוקים אלו עובר על איסור התורה.

יסוד לחובה להיזהר מדברים מסוכנים למדנו ממצוות מעקה, שנאמר (דברים כב, ח): "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ". והוסיפו ופירשו חכמים (ספרי שם), שכוונת התורה במצוות המעקה ללמדנו מצווה כללית, שניזהר ונישמר מכל הסכנות.

כלומר הגג ללא המעקה הוא דוגמא של מצב מסוכן, שהתורה מצווה למונעו באמצעות מעקה. וכן הדין לגבי כל המכשולים והסכנות, שעלינו להישמר מהם ולהסירם. וכן פסק הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש יא, ד), שכל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצוות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר (דברים ד, ט): "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ". ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצוות עשה ועבר ב"וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ".

יש להדגיש, כי מי שאינו שומר על חוקי הבטיחות, גם אם שיחק לו מזלו, ושום תאונה לא ארעה לו, מכל מקום בזה שלא נזהר עבר על איסור תורה, שכן התורה צוותה להיזהר. וממילא ברורה תשובתו של הרב הראשי, הרב שפירא, שכל העובר על חוקי התנועה, שנועדו למנוע סכנת נפשות, ושנקבעו על ידי מומחים, במחיר של דם יקר, מבטל מצווה מן התורה ועובר על "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ".

בנוסף לכך, צריך כל מי שנוסע שלא בזהירות לדעת שגם אם הוא אישית לא ביצע שום תאונה, מכל מקום הוא אשם בקיומן של תאונות הדרכים. מפני שבנסיעתו המהירה והלא זהירה עזר ליצירת נורמה שלילית, וודאי גרם לכך שעוד נהגים ילכו בעקבותיו, וינסו להדביק את הקצב המהיר שלו, ומן הסתם אחד מהם ייפגע.

פורסם בקטגוריה י - נהיגה זהירה ותפילת הדרך | כתיבת תגובה

ב – איסורים נוספים

בנוסף למצוות התורה של שמירת הנפש, העובר על חוקי הבטיחות עובר גם על איסור לעבור על תקנת הקהל. שהרי הכנסת שקבלה את החוקים האלו נבחרה על ידי הציבור, וממילא יש לתקנותיה תוקף מחייב.

לא כאן המקום לבאר מבחינה הלכתית את התוקף של תקנות הקהל, אם מצד "הפקר בית דין הפקר", או מצד "דינא דמלכותא דינא" לפי רוב הפוסקים, או מצד גדרי שותפות (עיין בפניני הלכה "העם והארץ" ו, א-ה). אך בכל אופן ברור, שכל זמן שהחוק איננו סותר את ההלכה, יש לו תוקף מחייב. ולכן אדם העובר על חוקי התנועה, בנוסף על אי זהירותו, שיש בה איסור תורה, הוא גם עובר על איסור בזה שאינו מתחשב בתקנות שתקנו שליחי הציבור.

נהג העובר על חוקי הבטיחות בכלי רכב השייכים לצה"ל, עובר על איסור נוסף של גזל. שהרי ברור שהצבא איננו מסכים בשום פנים, שינהגו בכלי הרכב שלו שלא על פי חוקי התנועה והחוקים הצבאיים. ועל כן הנוהג ברכב צבאי שלא על פי החוק, אפילו אם לא ארע דבר, מכל מקום הוא משתמש ברכב שלא ברשות, ועובר על גזל. וכידוע, גזל ציבור חמור מגזל היחיד.

וכן הדין לגבי כל אדם הנוהג ברכב שאינו שייך לו, כמו למשל הנוהגים ברכב השייך לישוב או לקיבוץ, או נהגים בחברת מוניות או אוטובוסים, שמן הסתם החברה עומדת על כך שנהגיה ייסעו כחוק, ואם עוברים על חוקי התנועה, עוברים גם על איסור של שימוש ברכב שלא ברשות.

פורסם בקטגוריה י - נהיגה זהירה ותפילת הדרך | כתיבת תגובה

ג – תוכחה

לעיתים מתעוררת שאלה, מה יעשה אדם שנוסע באוטובוס או במונית, והנהג נוסע במהירות מופרזת שלא על פי החוק, האם צריך להעיר לו או לא? יותר משהשאלה קשה מבחינה הלכתית, היא קשה מפני אי הנעימות שבה, שהרי מצד ההלכה ברור שיש לגשת לנהג ולהעיר לו על נסיעתו שלא על פי כללי הבטיחות. כי אפילו אם יש אחוז אחד שהנהג ישמע, מצווה להעיר לו (מ"ב תרח, ג). ואמרו חכמים שכל מי שיכול למחות, ויש סיכוי שאולי ישמעו בקולו, ולא מחה, הרי הוא אשם באותו עוון (שבת נד, ב). וכל זמן שיש עוד סיכוי מסוים שהתוכחה תועיל, צריך לחזור ולהוכיח, וכמו שאמרו חכמים (ב"מ לא, א): "הוכח – אפילו מאה פעמים משמע".

ויתר על כן, אפילו אם ברור שהנהג לא ייענה לנו יש להעיר לו, מפני שבכל מקרה חובה להוכיח כדי לומר את האמת. כי גם אם ברגע זה התוכחה לא תועיל, ודאי שהיא תשפיע לעתיד, ואם לא על הנהג הזה אז על נהג אחר (רמ"א או"ח תרח ב, ומ"ב שם).

אלא שצריך לדעת, שכאשר מוכיחים אדם, יש להשתדל שלא להעליבו, שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא", ואמרו חכמים בספרא: "יכול פניו משתנות"? היינו שהוא נעלב, "תלמוד לומר, ולא תשא עליו חטא", כלומר הוכח אותו בצנעה ומתוך אהבה, ואז לא ייפגע ולא ייעלב. אמנם אם לאחר הזהירות הנדרשת, הנהג נעלב, אין לזה שמחה כנגדו שום עוון. ולהפך, המצווה להוכיחו גם אם יתרגז, ולדעת הרמב"ם יש להוכיח את החוטא עד שכמעט ירצה להכות את המוכיח (הל' דעות ו, ז. ועיין בפניני הלכה "העם והארץ" ז, ג-ה).

פורסם בקטגוריה י - נהיגה זהירה ותפילת הדרך | כתיבת תגובה

ד – שמירת חיי הזולת

חובה על אדם להציל את חבירו הנמצא בסכנה, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". במצווה זו מדריכה אותנו התורה שלא יעמוד מנגד בשעה שאדם אחר נמצא בסכנה. אסור לנו להיות אדישים, ועלינו לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותינו להצלתו. אם רואים אדם טובע בים, למשל, חובה לקפוץ ולהצילו. וכן אם שודדים מתנפלים על יהודי, חובה על כל מי שרואה זאת לקום לעזרתו. ואם אדם נפל בחולי מסוכן, ואין לו הסכום הנדרש בעבור הטיפול הרפואי, על כל אחד מחבריו ומכריו לתת מכספם בכדי להצילו. וכמובן שגם הרופא המטפל בו, אם רואה שאין לו כסף לשלם, חובה עליו לטפל בו ולרפאתו בחינם. והרואה יהודי בסכנה ולא ניסה להצילו, עבר על איסור "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (שו"ע חו"מ תכו. ועיין להלן יא, א-ג בגדרי המצווה).

כלומר, בנוסף על המצווה האישית המוטלת על כל אחד מאיתנו, לשמור את נפשו מסכנות, ישנה עוד מצווה לשמור ולהציל את נפשו של הזולת.

ואם צריך לעשות הכל בכדי להציל אדם אחר מישראל, על אחת כמה וכמה שיש להיזהר שלא לפגוע או לסכן אדם אחר. וגם המצווה הזו של "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", צריכה לעמוד בפני כל נהג ונהג. כי לא רק על עצמו צריך הנהג לחשוב, אלא גם על האחרים שהוא עלול לפגוע בהם, אם לא ייסע בזהירות.

כאן המקום להעיר על מנהגם של צעירים רבים שמשתוקקים לקבל רשיון נהיגה ולהתחיל לנהוג, להרגיש את תחושת החופש והשחרור, שאדם יכול להרגיש כאשר הוא מפעיל מכונית חזקה שמסוגלת לשאת אותו למרחקים במהירות גדולה. למרות האתגר ותחושת הבגרות המלווה את קבלת הרשיון והנסיעה בשנים הראשונות, צריך כל אדם שעולה לנהוג לעלות לרכב בחיל ורעדה, ברתת וזיע, ולהתיירא מאוד שמא יגרום ח"ו לתאונת דרכים. ולכן אין מקום להיחפז לעלות על המכונית ולנסוע.

פורסם בקטגוריה י - נהיגה זהירה ותפילת הדרך | כתיבת תגובה

ה – כהן שדרס אדם למוות

כהן שדרס אדם למוות פסול לשאת את כפיו ולברך את ישראל בברכת כהנים, שכן מובא בתלמוד מסכת ברכות (ברכות לב, ב), "אמר רבי יוחנן: כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר (ישעיהו א, טו): וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ", כלומר, כאשר ידי הכהן אינן נקיות מדם, אינו יכול לברך את ישראל. ואין הבדל בין הורג במזיד להורג בשוגג, בכל אופן מאחר שבפועל הרג – ידיו אינן נקיות, ולא יוכל לשאת את כפיו ולברך את ישראל. ואם ברך ברכתו לבטלה (רמב"ם הלכות תפילה טו, ג. שו"ע או"ח קכח, לה).

ואם הכהן יחזור בתשובה שלמה על כך, לדעת השולחן ערוך (או"ח קכח, לה), גם תשובה לא תועיל, שאין קטגור נעשה סנגור, וכהן שהרג לא יוכל לעולם לישא את כפיו ולברך את ישראל. ולדעת הרמ"א אם עשה תשובה, יכול לשאת את כפיו. ואין הכוונה כאן להרהור תשובה בעלמא, אלא לתשובה עמוקה, כלומר שהנהג הדורס ילך אצל חכם שיסדר לו סדר תשובה, שמתחיל בתיקון המעשים וגדירת גדרים בדבר שחטא, ונמשך עד לקבלת תעניות ונתינת צדקה מרובה.

ויש דעה אמצעית, שכהן שרצח בשגגה ועשה תשובה – יכול לשאת את כפיו, אבל כהן שרצח במזיד, גם לאחר התשובה לא יוכל לשאת את כפיו (פר"ח, א"ר; באו"ה קכח, לה). למעשה, כהן שארע לו מעשה חמור כזה, ילך אל רבו לקבל הוראה אישית כיצד לנהוג.

אבל אם לא היתה שום רשלנות בנהיגתו, כגון, שפתאום קפץ ילד אל מתחת לגלגלי המכונית שלו, ולא היה ביכולתו למנוע את דריסתו. במקרה כזה הוא אפילו לא נחשב כהורג בשוגג אלא באונס, ולכל הדעות אם יעשה תשובה על פי הוראת חכם, יוכל אח"כ לשוב ולישא את כפיו (יחו"ד ה, טז). אולם אין לסמוך בזה על עדותו של הנהג שדרס, אלא צריכים אנשים ישרים וחכמים שיבדקו את המקרה בלא משוא פנים, ואם אכן התברר שהכהן דרס באונס, אחר שיעשה תשובה על המקרה הרע שאירע לידו, יוכל לחזור לשאת את כפיו.

פורסם בקטגוריה י - נהיגה זהירה ותפילת הדרך | כתיבת תגובה

ו – תפילת הדרך ומשמעותה

אחר שעסקנו בסכנת הדרכים יש מקום ללמוד על התפילה שתקנו חכמים להולכי דרכים – תפילת הדרך. בעבר סכנת הדרכים נבעה משודדים, חיות רעות, או פגעי טבע. כיום, עיקר הסכנה מתאונות דרכים. ומכל מקום אותה התפילה שתקנו חכמים מתאימה לכל סוגי הסכנות שבדרכים.

ויש להקדים כי המקום המוגן יותר עבור בני אדם, הוא סביבתם הטבעית, כלומר הבית או העיר. אבל כשאדם ניתק מהעיר, מחבריו ומשכניו, ויוצא לדרך, הוא נחשף לסכנה מסוימת. אם יותקף יהיו פחות אנשים שיוכלו לבוא לעזרתו. ואם יפגע, עד שיילקח לבית חולים יעבור זמן רב יותר. ולכן תקנו חכמים את תפילת הדרך.

כשנתבונן בנוסח התפילה, נמצא שהתפילה נאמרת בלשון רבים, והדבר אינו במקרה. מבחינה רוחנית, ההתנתקות מהציבור היא שורש הסכנה שבדרך, ולכן היוצא לדרך צריך עד כמה שיותר לשתף את עצמו עם הציבור, ועל ידי כך תפילתו תתקבל יותר.

מאחר שכבר אנו עומדים בתפילה לפני הבורא, ומבקשים שהדרך תעבור בשלום, מוסיפים לבקש מה' שגם יצליח את דרכינו (ברכות כט, ב; ל, א). וכך הוא נוסח התפילה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום. ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם, ותשלח ברכה במעשה ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותשמע קול תחנונינו, כי אל שומע תפילה ותחנון אתה, ברוך אתה ה' שומע תפילה". ויש הבדלים מסוימים בין מספר נוסחים בתפילת הדרך, וכולם טובים.

פורסם בקטגוריה י - נהיגה זהירה ותפילת הדרך | כתיבת תגובה

ז – האם זו ברכה

יש שהקשו על נוסח תפילת הדרך, מדוע אינה פותחת בברוך. שהרי יש לנו כלל: כל ברכה שאינה סמוכה לחברתה, דהיינו שאומרים אותה בפני עצמה, יש לפותחה בברכה, כלומר בלשון "ברוך אתה ה'". ואם כן תפילת הדרך שנאמרת כתפילה בודדת, מדוע איננה פותחת בלשון "ברוך"?

ואכן, יש שמחמת כן החמירו להסמיך תמיד את תפילת הדרך לברכה אחרת (מהר"ם מרוטנבורג). ולכתחילה טוב להחמיר, ואם מזדמנת לאדם ברכה אחרת בשעה שהתחיל את דרכו, עדיף לסמוך אליה מיד את תפילת הדרך. כגון שאכל תפוח ועליו לברך ברכה אחרונה, יברך תחילה ברכה אחרונה ואח"כ את תפילת הדרך. אבל אם לא נזדמנה לו ברכה, על פי רוב הפוסקים אפשר לומר את תפילת הדרך גם ללא ברכה אחרת לפניה. והטעם לכך, שבעצם תפילת הדרך אינה ברכה כלל אלא תפילה, ולא חלים עליה הכללים של ברכות, ולכן היא אינה פותחת בלשון ברוך אתה וכו' וגם אינה צריכה להיות סמוכה לחברתה (תוס' פסחים קד, ב, מ"ב קי, כח).

הדבר מוכח מסיום התפילה, שאינו הסיום הרגיל של ברכה, אלא רק: "ברוך אתה ה' שומע תפילה", ללא הזכרת המלים "אלוהינו מלך העולם", ואמר רבי יוחנן: כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה (ברכות מ, ב), ומאחר שלא אומרים בתפילת הדרך "אלוהינו מלך העולם", אין זו ברכה אלא תפילה.

ועוד תירוץ ישנו, שאכן תפילת הדרך היא ברכה – ברכת "שומע תפילה" שבשמונה-עשרה, שכן בסיום אנו אומרים "ברוך אתה ה' שומע תפילה". ואם נשאל מדוע אינה פותחת בברוך. התשובה היא שהואיל ובדרך כלל ברכת שומע תפילה שבתפילת שמונה-עשרה סמוכה לברכות שלפניה, גם כשאומרים אותה בנפרד, כמו למשל בתפילת הדרך, לא שינו חכמים את נוסחה. ואין צורך לפתוח אותה בלשון ברוך ולהזכיר בה את המלים: "אלוהינו מלך העולם", משום שכבר בברכות הקודמות בשמונה- עשרה נזכרו, ואין צורך לחזור עליהן שוב בברכת שומע תפילה (תר"י על ברכות ב, א).

פורסם בקטגוריה י - נהיגה זהירה ותפילת הדרך | כתיבת תגובה

ח – על איזה דרך מברכים

את תפילת הדרך תקנו חכמים לומר על דרך שאורכה יותר מפרסה (ברכות ל, א). פרסה היא כשיעור ארבעה קילומטרים. ואם הדרך קצרה יותר אין אומרים. והטעם לזה, משום שדרך של פחות מארבעה קילומטר מן הסתם סמוכה לישוב ואין בה סכנה.

ולכאורה אין הבדל בין אם עוברים את הדרך הזו בהליכה ברגל או ברכיבה על חמור או בנסיעה במכונית מהירה, העיקר הוא שאם אורכה יותר מפרסה אומרים תפילת הדרך, ואם פחות – אין אומרים. אלא שכמה מן הפוסקים סברו, ששיעור פרסה נועד לתת לנו שיעור של זמן, שאם הדרך אורכת יותר משבעים ושתים דקות, שזה הזמן שלוקח לאדם ממוצע ללכת ארבעה קילומטרים בדרך לא סלולה – צריכים לומר את תפילת הדרך. אבל אם הדרך אורכת פחות משבעים ושתים דקות, כיוון שהסכנה לא נמשכת זמן רב – אין אומרים את תפילת הדרך. ולפי זה כיום אדם שנוסע מתל אביב לירושלים, לא יאמר את תפילת הדרך, כי משך הזמן שנוסעים מתל אביב לירושלים הוא פחות משבעים ושתים דקות (עיין שו"ת זכרון יהודה או"ח מ"ב).

אולם לדעת רוב הפוסקים כוונת חז"ל כשאמרו פרסה הוא לקבוע את אורך הדרך שעליה צריך לומר את תפילת הדרך. משום שככל שהדרך ארוכה יותר, כך היא מתרחקת יותר מן הישוב, וכך הסכנות שבה מתרבות. אבל לזמן אין שום חשיבות, עובדה היא, שגם בזמן חז"ל היו רוכבים על סוסים, והיו עוברים ארבעה קילומטרים בפחות מעשר דקות, ובכל זאת לא חילקו חכמים בין הולך לרוכב, וקבעו שעל דרך של פרסה אומרים תפילת הדרך. ולפי זה גם בזמנינו שיש מכוניות מהירות, מודדים את אורך הדרך, ואם היא יותר מפרסה, מחויבים לומר את תפילת הדרך. וכך פסק בעל המשנה ברורה (מ"ב קי, ל), וכך ההלכה, משום שרוב רובם של הפוסקים הורו כן ("אהלך באמיתך" ע' קא). ובמיוחד כיום שתאונות הדרכים מהוות את אחת הסכנות העיקריות לחיי אדם. ויש להוסיף, שיש סוברים שתפילת הדרך אינה ברכה, ולכן אין בה חשש של איסור ברכה לבטלה.

ומי שמרבה לנסוע בתוך העיר, טוב שיאמר את תפילת הדרך בלי להזכיר את ה' בסופה, כלומר יסיים את התפילה "ברוך אתה שומע תפילה". ואין לומר את תפילת הדרך בעיר עם שם ה', מפני שחכמים תקנו את התפילה לנוסע מחוץ לעיר, ואין בכוחנו לשנות את תקנתם. אבל לומר את התפילה בלא שם ה' ודאי שנכון לומר. שכן אף שהנסיעה הבין עירונית מסוכנת יותר, מכל מקום גם הנסיעה בתוך העיר יש בה סכנה, וראוי להתפלל עליה.

פורסם בקטגוריה י - נהיגה זהירה ותפילת הדרך | כתיבת תגובה

ט – מדיני תפילת הדרך

את תפילת הדרך יש לומר לאחר שכבר התחלנו את הדרך, ולא בתוך העיר ממש אלא מיד לאחר היציאה מן העיר. אמנם לדעת הט"ז צריך לאומרה מיד כשמתחיל בדרך, ואפילו הוא עוד בתוך העיר. אך לרוב הפוסקים, צריך לאומרה דווקא לאחר היציאה מן העיר (מ"ב קי, כט).

ואין להמתין, אלא מיד ביציאה מן העיר צריך לאומרה. ואם שכח לאומרה בצאתו מהעיר, אם נשארו לו עוד כארבעה קילומטרים עד מחוז חפצו, עדיין הוא יכול לאומרה, אך על פחות מזה לא יחתום בברוך (שו"ע או"ח קי, ז).

ואדם שנוסע כמה נסיעות ביום, מספיק שיאמר את תפילת הדרך בפעם הראשונה ויכוון בבקשתו על כל הנסיעות שיעשה באותו היום. אבל אם תכנן רק נסיעה אחת, ולאחר מכן נמלך בדעתו והחליט לנסוע עוד פעם, אזי צריך לאומרה שנית (שו"ע או"ח קי, ה).

לכתחילה בעת שאומרים את תפילת הדרך ראוי להפסיק ללכת, ולעמוד או לשבת. ולכאורה כך הדין גם כשנוסעים במכונית, שאם הנהג צריך לומר את תפילת הדרך, עדיף לכאורה שיחנה בצד הדרך ויאמר את תפילת הדרך. ואם הנהג כבר אמר באותו יום את תפילת הדרך ורק שאר הנוסעים צריכים לומר את תפילת הדרך, אין צורך להחנות את הרכב, מפני שהנסיעה אינה טורדת את כוונתם (שו"ע או"ח קי, ד, מ"ב כג).

אולם למעשה נראה שגם כאשר הנהג צריך לומר את תפילת הדרך אין להדר בזה, משום שהחנייה בצידי הדרכים יש בה מידה מסוימת של סכנה, ויש חשש שההידור בזה יגרום במשך הזמן לסיכון נפשות. ולכן מוטב שהנהג יתרגל תמיד לומר את תפילת הדרך תוך כדי נסיעה.

פורסם בקטגוריה י - נהיגה זהירה ותפילת הדרך | כתיבת תגובה

י – תפילת הדרך בכבישי יש"ע

כפי שלמדנו, מפני הסכנה שיש בדרכים, תקנו חכמים לומר את תפילת הדרך. אולם על פי התלמוד הבבלי (ברכות לא, א) משמע שאם הדרך קצרה מפרסה (כארבעה קילומטרים), אין בה סכנה, ולכן אין להתפלל עליה את תפילת הדרך. אלא שהקשו על זה מדברי התלמוד הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ד) שקובע שכל הדרכים בחזקת סכנה, ומשמע שאין הבדל בין דרך של יותר מפרסה לדרך של פחות מפרסה. ותירץ רבנו יונה בפירושו למסכת ברכות (ברכות כ, ב), שהתלמוד הבבלי מדבר על דרך רגילה, שאם אורכה פחות מפרסה, אין בה סכנה, ולכן אין לומר בה את תפילת הדרך. אולם הירושלמי מדבר על דרך מסוכנת יותר, ולכן אף על דרך של פחות מפרסה יש לברך את תפילת הדרך. וכן נפסק להלכה, שאם הדרך מוחזקת כמסוכנת, אפילו אם היא קצרה מפרסה – יש לומר בה את תפילת הדרך (מ"ב קי, ל).

אם כן, באותם כבישים ביש"ע שנחשבים למסוכנים מחמת התנכלויות הערבים שזורקים אבנים, ולפעמים אף זורקים בקבוקי תבערה או יורים, יש לומר את תפילת הדרך אפילו בדרך של פחות מפרסה. ואף שלטווח ארוך סכנת תאונות הדרכים חמורה מסכנת הפיגועים, שכן עובדה היא שיותר אנשים מהישובים נפגעים מתאונות דרכים מאשר מפעילות חבלנית. מכל מקום הסכנה של תאונות הדרכים היא סכנה של דרך רגילה, שבה אומרים את תפילת הדרך רק אם נוסעים למעלה מארבעה קילומטרים. אבל ביש"ע מצטרפת סכנה נוספת שאינה שכיחה בסתם דרכים, ולכן יש לומר את תפילת הדרך אפילו על דרך של קילומטר אחד. ויהי רצון שייתמו כל שונאינו ואויבי נפשנו, וישראל ישכון לבטח בכל מרחבי ארצו.

פורסם בקטגוריה י - נהיגה זהירה ותפילת הדרך | כתיבת תגובה