ארכיון הקטגוריה: מועדים

א

אודה לה' שזיכני ללמוד תורה וללמדה, ומתוך הספר על השבת, שיצא לאור לפני כשנתיים, הנני משלים עתה את כתיבת הלכות מועדים, ובכללם הלכות יום טוב וחול המועד, ומנהגי חג השבועות. עניינו של חג הפסח כבר התבאר בספר בפני עצמו, ועניינו של חג הסוכות שפרטיו מרובים יחסית, יבואר בספר שיצא לאור בעז"ה עוד השנה.

השבת היא מקור קדושת הזמן, שקדושתה קבועה וקיימת, ומקדושתה נמשכת קדושת המועדים. גם מבחינת הלימוד, הלכות יום טוב נשענות על הלכות שבת, שאין בין שבת ליום טוב אלא צורכי אוכל נפש בלבד. לפיכך לא חזרתי על ההלכות שכבר נתבארו בהלכות שבת, אלא ביארתי תחילה את כללי מלאכות יום טוב, ולאחר מכן את ההלכות שבהן יש שוני בין שבת ליום טוב. וכל החפץ ללמוד הלכות יום טוב כראוי, צריך ללמוד תחילה הלכות שבת.

עניינם המיוחד של הימים הקדושים ובכללם החגים, שהקדושה מתגלה בהם בנשמה ובגוף, בסעודות ובלימוד התורה. וכן הורו חכמים על פי דיוק מהפסוקים, לחלוק את הזמן, חציו לבית המדרש וחציו לכם (פסחים סח, ב). כדי להעמיד את צביון החג על מקומו הראוי, הרחבתי בפרק הראשון בביאור הרעיוני וההלכתי של שני החלקים. וכן בפרק י' לעניין חול המועד.

ב

שמחת המועדים יתירה על שמחת השבת מפני שקדושת ישראל מתגלה בהם יותר, שישראל הם שמקדשים את הזמנים, וכל עניין המועדים נוסד על יחסו של ה' לישראל, שבפסח הוציאנו ממצרים, ובשבועות נתן לנו את התורה, וסוכות לזכר ענני כבוד שפרש עלינו בצאתנו ממצרים (כמבואר להלן א, ג). וכיוון שסגולת ישראל מתגלה בחגים, גם האחווה והאחדות שבישראל מתגלות בהם יותר. תחילה במסגרת המשפחתית, וכפי שנהגו ישראל לחגוג את החגים בקרב בני המשפחה. והמעגל מתרחב למצווה המפורשת לשמח בחג עניים ולהזמין לסעודה גלמודים (כמבואר להלן א, יא). ובזמן שבית המקדש היה קיים, היה המעגל מתרחב יותר, שכל ישראל היו עולים יחד לרגל, ושם היו נעשים כולם חברים (כמבואר להלן א, טו). עניינים אלו מבוארים בהרחבה בפרק הראשון, ובפרק יג העוסק בחג השבועות.

כיוון שעיקר קדושת החגים מתגלה על ידי ישראל, נצטווינו לשמוח בחגים יותר מאשר בשבת. ולכן הותרה בהם מלאכת אוכל נפש, כדי שישראל יוכלו להוסיף בשמחת הסעודות והחג. ובכך מודגשת מעלת ישראל, שלמרות שימים טובים אלו הם ימים קדושים, מותר להכין בהם מאכלים, כדי שישראל קדושים ישמחו ויתענגו בהם. וזה יסוד החילוק שבין הלכות שבת ליום טוב.

ג

כמו בספרים הקודמים, הקדמתי את הכללים לפרטים, ואת היסודות לענפים. כך בכלל הספר, כאשר הפרק הראשון הוא הקדמה כללית לעניין החגים שמבואר בפרקים ב-ט. ופרק י' הוא הקדמה להלכות חול המועד שנתבארו בפרקים יא-יב. וכך גם בכל פרק ועניין הקדמתי את הכללים לפרטים. נראה שבאופן זה הכל מתבאר באופן שלם יותר, הן היסודות ההלכתיים והן פרטי ההלכות, וכמובן שגם הרעיונות הרוחניים הפנימיים.

על פי מבט זה, בכל עניין אני מדגיש תחילה את מה שמוסכם על הכל, ובכך מתברר שהמחלוקות אינן חמורות כפי שנראות במבט ראשון. כך למשל ביחס למעמדן של מלאכות קצירה וטחינה, שלכאורה נראה שנחלקו הראשונים אם איסורן מהתורה ומדרבנן, אולם באמת הכל מסכימים שסתם קצירה אסורה מהתורה, הואיל והיא מיועדת לימים רבים, ובכלל זה ימי חול. כל המחלוקת היא רק בנוגע לקציר מצומצם לצורך יו"ט (להלן ג, ב). וכן במחלוקת לעניין 'מתוך', לכאורה ישנה מחלוקת עצומה, האם מתוך שהותרה הוצאה והבערה לצורך אוכל נפש הותרה לחלוטין או רק לדברים שיש בהם צורך. אולם באמת הכל מסכימים שהמבעיר או המוציא לצורך חול עובר באיסור תורה, המחלוקת אינה אלא במקרה נדיר שאין בדבר שום צורך זולת רצונו של האדם לעשות כך (להלן ג, ג, 2). וכן לעניין מוקצה, נראה לכאורה שנחלקו אם יו"ט חמור יותר, ובאמת כמעט כולם מסכימים שיו"ט חמור משבת, שכן סתם נולד אסור ביו"ט ומותר בשבת, המחלוקת האם מחמירים גם בדברים שמצד אחד לא חשב עליהם ומאידך לא דחאם מדעתו (להלן ו, ה-ו).

ד

השתדלתי להביא בגוף ההלכה את המקור העיקרי בגמרא או בשו"ע או ברמב"ם. כאשר מדובר בשאלה חדשה שנוצרה בעקבות תנאי זמננו, השתדלתי ללכת על פי כללי הפסיקה המקובלים, שניים מהם עיקריים: א' הלכה כרוב, אלא שאין הכוונה לרוב מקרי של ספרים, אלא שהולכים אחר דעה שמקובלת על רוב מניין ובניין של הפוסקים. ב' במקום שיש מחלוקת או ספק, אם הוא בדאורייתא הדין לחומרא, ובדרבנן לקולא. להלכות אלו ציינתי בדרך כלל מקור מספרי פוסקי זמנינו, כדי שיראה הלומד שהשיטה שכתבתי כעיקר כתובה להלכה בעוד ספרים. אבל לא מפני שמחבר פלוני כתבה נסמכתי עליה, שכן לפעמים אותו ספר בסוגיות אחרות אינו הולך בשביל המרכזי לענ"ד. הרי שאין הציון מהווה מקור אלא אסמכתא, ולפעמים הזכרתי ספר מסוים מפני שההלכה נתבארה בו היטב.

כאשר ישנם חולקים על השיטה המרכזית, אם שיטתם חשובה מפני משקלה ההלכתי או מפני שיש עדה שנוהגת כמותה, הזכרתי את דבריה בגוף הספר. כאשר על פי השיקול ההלכתי היא שיטה צדדית, הזכרתי את דבריה בהערות או בספר ההרחבות.

ה

בעקבות הגלות והפיזור נוצרו מנהגים שונים בעדות ישראל, כל קהילה על פי גדולי התורה שהנהיגו אותה. למסורת זו יש תוקף הלכתי כמנהג שיש לשומרו. לפיכך הזכרתי את מסורות הפסיקה השונות המקובלות בעדות ישראל, ובכך הספר מתאים לכל הלומדים מבני כל העדות.

אמנם יש לדעת שפעמים רבות מתוך טעות תולים מחלוקות אחרונים בחילוקי המנהגים שבין מנהגי ספרדים ואשכנזים, ואחר העיון מתברר שאין הדבר נכון ופעמים רבות גם בין פוסקי הספרדים והאשכנזים יש מחמירים ויש מקילים. במקומות אלו הזכרתי את הדעות השונות. במיוחד יש צורך להוסיף את מסורת פסיקתם של חכמי צפון אפריקה ותימן, שבספרים מסוימים מתעלמים מהם וכוללים אותם יחד עם שאר בני עדות המזרח. כך למשל בעניין ברכה על הלל בחול המועד פסח למנהגי צפון אפריקה (להלן ב, ז). וזמן הברכה על הנר (ב, ב), ומנהג רוב עולי תימן שלא לברך על הנר ביו"ט (ב, 1).

ו

הלכות חול המועד הינן מההלכות הקשות, שמחמת מורכבותן מעטים משקיעים עצמם בלימודן. אציין שני ספרים חשובים שביררו בדייקנות את פרטי הלכותיהם: 'שמירת שבת כהלכתה' לרב נויבירט, בפרקים האחרונים שבחלק ב'; ו'חול המועד כהלכתו' לרב פרקש. אמנם החיסרון הוא שמרוב פרטים קשה לראות את השיטה. בספרי השתדלתי ללבן את הכללים, ולבאר מתוכם את כל פרטי ההלכות. נלענ"ד שזוהי הדרך הראויה לליבון הלכה. בדרך זו גם ניתן לזכור יותר את ההלכות, ומתוך כך קל יותר לקיימן.

ז

אודה לה' שזיכני ללמוד וללמד בישיבה ובישוב הר ברכה. מהתושבים אני למד על השאלות ההלכתיות המלוות את חייהם, ועם תלמידי החכמים בישיבה, המבוגרים והצעירים, אני זוכה ללבן את הסברות וההגדרות, בשיעורי ההלכה ובדיונים שמתפתחים עם הר"מים והבחורים הלמדנים. בלא השילוב הזה, של בית המדרש עם חיי המעשה, לא הייתי זוכה לכתוב ספר זה.

בחסדי ה' עלינו, הישיבה הגבוהה בהר ברכה הולכת ומתגדלת בתלמידים כישרוניים, שקדנים ומעמיקים. זכיתי ללבן את הסוגיות וההלכות שמבוארות בספר בדיבוק חברים במסגרת שיעורי ההלכה היומיים שלי בישיבה, כאשר חלק מהתלמידים מגיעים לשיעור אחר שלמדו בעיון את מסכתות ביצה ומועד קטן וטור וב"י ושו"ע עם מפרשים בהלכות החגים. הלימוד עימם מחכים מאוד ואני מקווה שתוצאותיו הברוכות ניכרות בספר.

זכות היא לי לציין את שמותיהם של המסייעים בהגהת הספר: הרב מאור קיים, שיחד עם אחריותו על התלמידים השתתף בבירור כל הסוגיות כמעט, וחזר והגיה את כל הספר. הרב בראל שבח שהשתתף בליבון חלק מהסוגיות וחזר והגיה את כל הספר, הרב אורן דחבש שהשתתף בליבון סוגיות חול המועד, והרב יונדב זר שסייע בהגהת כל הספר וליבון מקצת הסוגיות, וכן הרב גור גלון שהשתתף בליבון מקצת הסוגיות.

כאן המקום להודות לר' מאור הורוביץ על סיועו בכל מלאכת ההגהה התוכנית והלשונית וסידור הספר לדפוס. וכן תודה לר' נתנאל רוזנשטיין על כתיבת המפתח, ולר' נתן לוין ור' אביעד רחימי על הסיוע בהגהות. וכן תודה לרב זאב סולטנוביץ' שסייע בעצות והארות. וכן תודה לר' דוד ויצ'נר, ר' אהרן פרידמן, ר' אהרן גרוס, ר' אלישיב גרוסר, ר' אלישע הנשקה, ועמהם שאר תלמידי הישיבה שהשתתפו בשיעורים ונטלו חלק בהגהות. ומתלמידי יותר מכולם.

ח

גם לכרך זה יצטרף כרך 'הרחבות', ובו מקורות נוספים וביאורים, במיוחד בנושאים שיש בהם חידוש. כרך זה יודפס יחד עם ההרחבות להלכות סוכות, שיודפסו בעז"ה בקיץ הקרוב. ואם נזכה, בכרך זה יודפסו גם ההרחבות להלכות ימים נוראים.

ספר ההרחבות אינו מלובן כ'פניני הלכה', והוא נכתב מתוך הצורך להשיב על שאלות הלמדנים שמתעמקים בספרי פניני הלכה, ומרבים לשאול על המקורות להלכות ועל הסברות שבבסיסן. אין בספר ההרחבות שיטתיות. לעיתים הובאו בו הסברים רחבים ומעמיקים, ולפעמים רק ציון של מספר מקורות מצומצם לנושא. לעיתים גם הרחבות לנושאים המחשבתיים שבספר נכנסו בו בהרחבה. כיוון שכרך ה'הרחבות' אינו מרחיב באופן שיטתי ומלובן את כל ההלכות, ביקשתי שלא ימכרוהו יחד כסט אחד עם 'פניני הלכה', אלא רק למעוניינים בו.

הננו זוכים ובין כתלי הישיבה הולכים וצומחים לתפארה תלמידי חכמים חשובים שמתרגלים לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, בדייקנות ובעיון. זכיתי לשתפם בכתיבת ההרחבות, וכפי שאציין בכל הרחבה את שם הרב שהשתתף בכתיבתה. והם: הרב מאור קיים, הרב אורן דחבש והרב בראל שבח.

ט

שלמי תודה לאבי מורי הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א ראש ישיבת בית-אל ורב הישוב, ולאמי מורתי, שכל יסודות תורתי והשקפתי מהם. כמו כן תודה מיוחדת לענבל אשתי היקרה שמקדישה את כל כוחותיה להגדלת התורה ולהאדרתה, להצלחת הלימוד ולהוצאת הספרים לזיכוי הרבים. יהי רצון שנזכה לראות את כל בנינו ובנותינו, נכדינו ונכדותינו, מתעלים בלימוד התורה וקיום המצוות, מקימים משפחות טובות ומפוארות, ומרבים אמת, חסד ושלום עד עולם.

אוסיף להודות לכל העוסקים בעבודת הקודש בבניין הישיבה והדפסת הספרים: ר' יעקב וינברגר מנהל הישיבה, ר' ישראל באום האחראי על הדפסת הספרים והפצתם, ולקודמים להם בהנהלת הישיבה והדפסת הספרים, ר' יעקב כץ, ר' דודו סעדה, ור' ישראל סעדיה. יהי רצון שהש"י יתן לכל העוזרים והמסייעים במלאכה תבונה וכוח להצליח בעבודתם, ויזכו להקים משפחות מפוארות, וימלא ה' כל משאלות ליבם לטובה.

יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלך רחמן, שתשוב ותרחם עלינו ועל מקדשך ברחמיך הרבים, ותבנהו מהרה ותגדל כבודו. אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, והופע והנשא עלינו לעיני כל חי, וקרב פזורינו מבין הגוים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך בשלוש פעמי רגלינו. והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך לחיים ולשלום, לשמחה ולששון, כאשר רצית ואמרת לברכנו.

אליעזר מלמד

אדר תשע"ג

על ששה ימים טובים נצטווינו בתורה, ואלו הם: א) ראשון של פסח, ב) שביעי של פסח, ג) חג השבועות, ד) ראש השנה, ה) ראשון של סוכות, ו) שמיני עצרת. המצווה היא שנעשה אותם ימים קדושים בכך שנשבות ממלאכת עבודה, נלמד תורה, נשמח בשמחת החג, ונודה לה' על כל הטוב שנתן לנו. ומתוך כך נזכור את ה' אלוקינו שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, קדשנו במצוותיו וקרבנו לעבודתו, ושמו הגדול והקדוש קרא עלינו. ועל ידי כך נתרומם מחיי השעה ומעסקי החול, נתעלה בתיקון המידות וטהרת הלב, נתחזק בתורה ובמצוות, ונזכור את הייעוד הגדול שהוטל עלינו, לתקן עולם במלכות שד-י.

בנוסף לצד השווה שבכל החגים, כל יום מהם מבטא רעיון מיוחד, שאותו אנחנו זוכים לקלוט בכל שנה מחדש: ראשון של פסח הוא היום שבו הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים לחירות עולם, וכדי להתחזק בזיכרון יציאת מצרים, נצטווינו לאכול בלילה זה מצה, מרור ובשר מקרבן הפסח ולספר ביציאת מצרים. שביעי של פסח הוא היום שבו קרע לנו ה' את ים סוף, והעבירנו בתוכו ביבשה והטביע בו את המצרים שרדפו אחרינו.

בחג השבועות נתן לנו ה' את התורה, שעל ידה אנו מתקנים את העולם, וכנגד זה נצטווינו להביא למקדש את שתי הלחם שהיו עשויות חמץ, ללמד בזה שעל ידי התורה גם היצר הרע שרמוז בחמץ, נעשה מתוקן ומצטרף לקדושה (להלן יג, ז).

אחד בתשרי הוא יום בריאת העולם, או ליתר דיוק היום השישי לבריאה שבו נברא אדם הראשון, ונצטווינו לעשותו יום זיכרון, לתקוע בשופר ולהתעורר לתשובה. ויש עוד יום קדוש ונורא, יום הכיפורים, אלא שהואיל ואיסוריו חמורים יותר, אינו נחשב כאחד החגים.

ראשון של סוכות לא נקבע על שם מאורע מיוחד, אלא שבו אנו זוכרים את כלל השגחת ה' עלינו בעת שהוציאנו ממצרים והוליכנו במדבר ופרש עלינו את ענני כבודו. וזמנו בעונה שבה מסיימים לאסוף את פירות השנה, ובו אנו מסכמים את מעגל החגים השנתי, ומודים לה' על פירות השנה. מתוך חג הסוכות מגיעים לשמיני עצרת, שהוא חגיגת הסיכום האחרונה של השנה, ובו אנו זוכים לדבקות יתירה בה' אלוקינו, ולכן מתאים לסיים בו את התורה ולשמוח בה.

שמות הרגלים מבטאים את העונה החקלאית שבה הם חלים, שנאמר (שמות כג, יד-יז): "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר… לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם… וְחַג הַקָּצִיר (שבועות) בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה, וְחַג הָאָסִף (סוכות) בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'". וכן נאמר (שמות לד, יח-כג): "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר… לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם… וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים, וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה".

חג הפסח כנגד חודש האביב, שבו הכל מתחיל לצמוח. חג השבועות נקרא גם 'חג הקציר', שבו משלימים את קציר החיטים, שמהם עיקר מזונו של האדם. חג הסוכות נקרא 'חג האסיף', שבו מסיימים לאסוף אל הבית את כל תבואות השנה ופירותיה. ואלו זמנים שבאופן טבעי האדם שמח בהם, באביב – מהצמיחה שפורצת בחיוניות עצומה לאחר החורף, בקציר – משפע הברכה שבתבואה, ובאסיף – משלל הפירות הטובים שזכינו לאסוף אל תוך ביתנו. ונצטווינו לרומם ולקדש את הרגשות הטבעיים על ידי מצוות החגים.

התהליך הטבעי בעולם הזה משקף את התהליך הרוחני שמתרחש בעולמות העליונים. חג הפסח הוא זמן של התחלה והתחדשות, ולכן בו יצאנו ממצרים ונעשינו לעם. חג השבועות הוא זמן של הבשלת תהליך הצמיחה עד שיאו, ולכן קבלנו בו את התורה (להלן יג, א-ד). חג הסוכות הוא זמן שמחה של אסיף וסיכום הברכה הגשמית, וזה הזמן שבו אנו מבטאים את השמחה הגדולה על השראת השכינה עלינו, ועל כל הדברים הטובים שצומחים מכך שאנו חיים בצל השגחתו.

כלומר, כל חג מבטא סיום שלב מבחינה טבעית ומבחינה רוחנית: פסח מסיים את שלב הפריצה של האביב מתרדמת החורף, ויציאת מצרים מבית עבדים. בחג השבועות מסתיים השלב הראשון של הצמיחה, ואז הוא זמן קציר התבואה ומתן תורה. בחג הסוכות מסתיימים כל השלבים, אוספים את כל הפירות הגשמיים והרוחניים, שמבטאים את הקשר השלם של ישראל אל ה'. כדי לחבר את התהליך החקלאי הטבעי ואת התהליך הרוחני שכנגדו אל מקור הקודש, נצטווינו לעלות בשלושת הרגלים לבית המקדש, להקריב עולה ושלמים, ולשמוח לפני ה'.

ימי החגים הם גם ימי דין. אמרו חכמים במשנה (ר"ה טז, א), בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה שעומדת לצמוח עד חג השבועות. בחג השבועות נידונים על פירות האילן שעומדים לצמוח במשך הקיץ. בחג הסוכות נידונים על המים, כלומר על גשמי החורף. וראש השנה הוא יום דין כללי לכל באי עולם. על ידי קיום החגים כהלכתם, אנו נידונים לטובה. וזו העצה הטובה שנתן לנו ה' במצוות החגים, להתקשר אליו בכל עונה בהודאה ושמחה, ועל ידי כך להמשיך ברכה לעונה הבאה.

קדושת השבת קבועה וקיימת מעת שברא ה' את העולם בששה ימים ושבת ביום השביעי. לעומת זאת, קדושת החגים תלויה בעם ישראל, ושני צדדים לזה: האחד, שהרעיון המיוחד של כל חג התגלה על ידי ישראל, בפסח הוציא ה' את ישראל ממצרים, בחג השבועות נתן ה' תורה לישראל, בסוכות זוכרים את השגחתו המיוחדת על עמו ישראל. בראש השנה ניצבים ישראל כשליחי ציבור של כל הבריאה, להמליך את ה' על העולם.

הצד השני, שבפועל קיומם של כל החגים תלוי בחודש העברי, שמתקדש על ידי ישראל. כלומר, למרות שהחודש העברי תלוי במחזור הלבנה, היראות הלבנה בחידושה אינה קובעת עדיין את קדושת החודש, אלא רק בית הדין של עם ישראל יכול לקדש את החודש, שנאמר (שמות יב, ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" – "עדות זו תהא מסורה לכם" (ר"ה כב, א). כשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, כאשר ראו חכמי ארץ ישראל ובראשם הנשיא הלל השני, שמחמת השעבוד והצרות יתקשו חכמי ישראל להמשיך לקדש חודשים, חישבו את החודשים והשנים וקדשו אותם עד סוף כל הדורות. ועדיין התקדשות החודשים תלויה ביהודים שחיים בארץ ישראל, שעל ידי שהם מחשבים את החודשים על פי החשבון הקבוע, החודשים מתקדשים. אבל אם חס ושלום לא יהיו יהודים בארץ ישראל, קביעת החודשים שקבע בית הדין האחרון לא תועיל, ויתבטלו החודשים והחגים. אלא שהבטיח לנו ה' שדבר כזה לא יקרה לעולם (רמב"ם קידוש החודש ה, א-ג; ספר המצוות קנג; פניני הלכה זמנים א, ג, 3).

הרי לנו שקדושת החגים תלויה בישראל, וזהו שתקנו חכמים לומר בתפילה ובקידוש – "ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים". ולכאורה קשה, הרי ידוע שאין חותמים ברכה בשני עניינים? אלא שישראל והזמנים אינם שני עניינים, מפני שישראל הם שמקדשים את הזמנים (ברכות מט, א). לעומת זאת קדושת השבת קבועה וקיימת על ידי ה', ועל כן נוסח ברכת השבת: "ברוך אתה ה' מקדש השבת" (פסחים קיז, ב). ולכן למרות שהשבת מקודשת ועליונה מהחגים, מצוות השמחה בחגים גדולה יותר, שבהם מתגלה יותר ערך המעשים שלנו בעולם הזה.

כיוון שקדושת החגים תלויה בישראל, הרי שבחגים מתגלה קדושת ישראל שנמשכת לכל אחד ואחד מישראל, ועל ידי כך מתגלה אחדות ישראל. וכן מצינו בחג השבועות, שעל ידי עמידתנו באחדות מול הר סיני, קבלנו את התורה (להלן יג, ו). גם קרבן פסח רומז לאחדות ישראל וסגולתו (מהר"ל מפראג גבורות ה' לו-לז). וכן ארבעת המינים שניטלים באגודה אחת בחג הסוכות מבטאים את האחדות שבין כל חלקי העם.

כהמשך לכך, כדי שלא ליצור חיץ בין העולים לרגל, הקילו חכמים ביחס לעמי הארץ. שבכל השנה קבעו חכמים שמגעם של עמי הארץ מטמא, מפני שהיו מביניהם שלא הקפידו בהלכות טומאה וטהרה. ובחגים הורו לסמוך על דבריהם, שכל האומר שהוא טהור, מאמינים לו ומגעו אינו מטמא את בשר הקרבנות ושאר המאכלים. וסמכו חכמים דבריהם על הפסוק (שופטים כ, יא): "וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים" – כשכולם נאספים יחד, כולם במעלת חברים שנאמנים לטהרה (חגיגה כו, א). וכן נאמר (תהלים קכב, ג): "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" – שעושה את כל ישראל חברים (ירושלמי חגיגה ג, ו).

על כל אחד מששת הימים הטובים נאמרה מצוות עשה לשבות ממלאכה, ומצוות לא תעשה שלא לעשות בו מלאכת עבודה. הרי ששתים עשרה מצוות עוסקות בשביתת יום טוב.[1] לעומת זאת על שביתת השבת נצטווינו בשתי מצוות בלבד, האחת מצוות עשה – לשבות ממלאכה, והשנייה מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה (פניני הלכה שבת ט, א). וזאת משום שעניין כל השבתות אחד הוא, אולם לגבי החגים, לכל חג משמעות מיוחדת משלו, ועל כן נצטווינו על כל חג וחג בנפרד.

הצד השווה בשבתות וחגים, שבפועל, בכל שבת או חג יש מצוות עשה אחת לשבות ממלאכה, ומצוות לא תעשה אחת שלא לעשות מלאכה. נמצא שהשובת בשבת או חג מקיים מצוות עשה, ואם עשה מלאכה, ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה. וכיוון שגם בחגים נצטווינו לשבות, גם הם נקראים כמו השבת 'שבתון', ולפעמים אף נקראים שבת (מנחות סה, ב).

אמנם ישנו הבדל ביניהם בחומרת השביתה, שבשבת אסור לעשות כל מלאכה (פ"ה שבת ט, א-ב), ואילו ביום טוב מלאכה ביתית לצורך הכנת מאכלים מותרת, ורק מלאכת עבודה נאסרה. זה הכלל, ככל שהיום יותר מקודש, כך אנו מצווים יותר להתבטל להשגחת ה' ולפרוש יותר ממלאכה (עיין להלן ג, א; י, ז).

גם מבחינת העונש, דינה של השבת חמור מדינו של יום טוב, שהעושה מלאכה במזיד בשבת, אם היו עדים שהתרו בו שלא לעבור ולמרות זאת עבר – חייב סקילה, ואם עבר בזדון בלא עדים – חייב כרת. ואם עבר ועשה מלאכה בשבת בשגגה – חייב להביא קרבן חטאת (רמב"ם שבת א, א). ואילו ביום טוב, העושה מלאכה במזיד בפני עדים, נענש במלקות ארבעים, ובשוגג אינו חייב חטאת. עוד הבדל ישנו, שהעושה מספר מלאכות בשבת בהעלם אחד, מביא על כל מלאכה ומלאכה קרבן חטאת בנפרד. ואילו העושה מספר מלאכות ביום טוב במזיד ובהתראה אחת, לוקה על כולן פעם אחת (מכות כא, ב; רמב"ם יו"ט א, ג).

בעניין הקרבנות שנצטווינו להקריב במקדש, יש לשבת סדר קרבנות מיוחד, ולכל אחד מששת החגים סדר קרבנות מיוחד משלו, כמבואר בפרשת פנחס (במדבר פרק כח). וכן יש מצוות מיוחדות בחגים שאינן בשבת. בפסח מצווה לאכול מצה ואסור לאכול חמץ, וישנן עוד מצוות רבות בליל הסדר. בראש השנה מצווה לתקוע בשופר. בסוכות מצווה לשבת בסוכה וליטול לולב. ובחג השבועות ושמיני עצרת אין מצווה מיוחדת מלבד שמחת החג, שכן עניינם 'עצרת', כלומר התאספות חגיגית לסיכום תהליך. בחג השבועות סיכום מהלך יציאת מצרים עד מתן תורה (להלן יג, ו), ובשמיני עצרת סיכום מהלך כל שלושת הרגלים וסיכום תהליך התשובה, הכפרה והשמחה שאחריה.

מצווה להרבות בלימוד תורה בשבתות וחגים, וכפי שאמרו חכמים (ירושלמי שבת טו, ג): "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה". שלושה יסודות לכך: האחד, מצוות תלמוד תורה, שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות (פאה א, א; רמב"ם הל' ת"ת ג, ג-ט). וכל איש מישראל חייב בה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". והמצווה לעסוק בתורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". לפיכך, צריך אדם ללמוד תורה כל ימיו, ואפילו ביום מותו אל ימנע עצמו מבית המדרש ומדברי תורה (שבת פג, ב), שאם הוא פורש מהתורה הרי הוא שוכח את תלמודו, והתורה הזהירה (דברים ד, ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח… וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (רמב"ם הל' ת"ת א, ג; א, י). וכל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הרי זה בכלל מבזה דבר ה' (סנהדרין צט, א). אלא שבימות החול, כאשר טרודים בפרנסה, אין יכולים להרבות בלימוד, ואע"פ כן חובה לקבוע עיתים לתורה ביום ובלילה (רמב"ם שם א, ח; ג, יג). אבל בשבתות וחגים שאדם פנוי ממלאכתו, חוזרת מצוות תלמוד תורה למקומה במלוא תוקפה. ולשם כך ניתנו לישראל שבתות וימים טובים, כדי שיהיו פנויים ממלאכתם ויוכלו לעסוק בתורה (עי' תדבא"ר א).

היסוד השני, שהשבתות והחגים הם ימים קדושים שניתנו לישראל כדי שיתעלו בהם במעלות התורה, ויאירו על ידם את ימות החול. השבת נועדה להאיר ולרומם בכל שבוע את ששת ימי החול, וכל אחד מהחגים נועד להאיר את אורו המיוחד על כל השנה. לפיכך תיקן משה רבנו לישראל בחגים שיקראו בתורה בעניינו של חג, וכן תיקן לישראל "שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" (מגילה לב, א; שעה"צ תכט, ה). וזהו שאמר הקב"ה למשה רבנו: עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים בעניינו של יום, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת וחג, ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני (ילקוט שמעוני ויקהל ת"ח). וכך נהגו חכמי ישראל במשך כל הדורות, שהיו דורשים לפני הציבור בהלכה ובאגדה. הדרשה המרכזית התקיימה ביום ונקראה 'פרקא', והקפידו מאוד שהכל יבואו לשומעה (פ"ה שבת ה, ד, ובהרחבות שם). וגם בלילי שבתות וחגים היו קובעים דרשה, וכפי הנראה היו מרבים לעסוק בה באגדה (מרדכי פסחים תרי"א), וגם נשים היו באות לשומעה (ירושלמי סוטה פ"א ה"ד).

היסוד השלישי: לימוד תורה הוא אחד הביטויים למצוות השמחה בחג, מפני שהוא משמח, שנאמר (תהלים יט, ט): "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב". ומסיבה זו אסור ללמוד תורה בתשעה באב ובימי אבלות (תענית ל, א; שאגת אריה סט).

בנוסף למצווה להרבות בלימוד תורה בחג, העוסק בסעודה צריך לומר על שולחנו דברי תורה, כדי לחבר את המאכל אל שורשו הרוחני. ואם אינו עושה כן, מאכלו נחשב כזבחי מתים, מפני שהוא מנותק מהנשמה (אבות ג, ג; פניני הלכה ברכות יג, ח). במיוחד יש להקפיד על כך בסעודות החג, שככל שהסעודה יותר חשובה ומשמחת, כך היא פותחת יותר את הלבבות ומעצימה את התחושות, ואם לא ירוממו את הרגשות הללו בדברי תורה, שירות ותשבחות, יש לחוש שיגיעו לקלות ראש וליצנות. וכן למדנו שגינו חכמים את אלה שבתוך שמחת סעודתם מזמרים בענייני פריצות וגסות, ואם עושים זאת על ידי פסוקים משיר השירים, הרי שהעלבון גדול יותר. "תנו רבנן: הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו – מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו: רבונו של עולם, עשאוני בניך ככינור שמנגנים בו לצים. אמר לה: בתי, בשעה שאוכלים ושותים במה יתעסקו? אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם בעלי מקרא הם – יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים, אם בעלי משנה הם – יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות, ואם בעלי תלמוד הם – יעסקו בהלכות פסח בפסח, בהלכות עצרת בעצרת, בהלכות חג בחג" (סנהדרין קא, א).

ביחס למגמתו של החג, לכאורה ישנם שני פסוקים סותרים, באחד נאמר שהוא לה' – "עֲצֶרֶת לַה' אֱלוֹהֶיךָ" (דברים טז, ח), ובשני נאמר שהוא לכם – "עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, לה). לדעת רבי יהושע כוונת התורה שנחלוק את היום – "חציו לה' וחציו לכם", כלומר "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש". ולדעת רבי אליעזר יכול אדם לבחור, או כולו לה' בבית המדרש, או כולו לכם בסעודה (פסחים סח, ב; ביצה טו, ב). וגם הבוחר לעסוק כל היום בתורה צריך לפי רבי אליעזר לטעום דבר מה, כדי שלא יהיה מעונה. ומנגד, גם הבוחר לעסוק כל היום בסעודה, צריך להתפלל ולקיים לימוד מסוים בלילה וביום, ולומר דברי תורה בסעודה (רבנו פרץ, רא"ה, של"ה). עוד יש להוסיף, שאם יבחר לעסוק כל היום בסעודתו, בחירתו צריכה להיות לשם שמיים, כדי לשמוח בקדושת החג ולשמח עניים וגלמודים (פרי צדיק חג השבועות ה', להלן יא).

למעשה נפסקה הלכה כדעת רבי יהושע, שצריך לחלוק את היום, חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה (שו"ע תקכט, א). יש אומרים שצריך להקפיד בדייקנות שלא לִפְחוֹת מחציו לה', וכתב רבי חיים בן עטר, שאם הוא פוחת מחציו לה', הרי חלקו של ה' גזול בידו (ראשון לציון לביצה טו, ב). ויש אומרים שאין צורך לחשב את השעות בדייקנות אלא צריך ללמוד בערך מחצית היום (פמ"ג). ונראה שהואיל ובפועל, מחמת זה שאין מחשבים את השעות, מתרשלים מאוד בחלק המיועד לתורה, כדי להחזיר את המצווה למקומה, יש צורך לחשב את שעות היום ולהתרגל להקדיש את מחציתן לה'. ונראה שאותן שבע שעות שאדם רגיל לישון בכל יום אינן בחשבון, הרי שנותרו שמונה עשרה שעות מתוך עשרים וחמש שעות החג, ומתוכן צריך להקדיש תשע שעות לה'. ואף שעיקר זמן זה צריך להיות מוקדש לתורה, וכפי שאמרו "חציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב), מכל מקום גם התפילה נחשבת בכלל החצי שנועד לה', ובתנאי שאין מאריכים בה בניגונים וחזנות, שאם מאריכים, אין זה על חשבון החצי לה' (יש"ש, מ"א). הרי שמתוך התשע שעות אפשר להחשיב כשלוש שעות לתפילה, וצריך להקדיש עוד כשש שעות ללימוד תורה.

גם לנשים יש מצווה ללמוד בחג, וכן נהגו נשים להשתתף בדרשות השבת והחג. אבל אין לנשים חיוב להקדיש חצי מהזמן לה', ומי שזוכה לעשות כן – תבוא עליה ברכה.[2]

מצווה לקיים בחג שתי סעודות חשובות, אחת בלילה ואחת ביום, וזהו אחד הביטויים המרכזיים של קדושת החג, שעל כל החגים נאמר שהם 'מקראי קודש', ואמרו חכמים: "ובמה אתה מקדשו? במאכל, במשתה ובכסות נקיה" (ספרא אמור יב, ד). ובזה שווים החגים לשבת, שהחגים כמו השבת נקראים 'מקראי קודש'. וכן כתב הרמב"ם (יו"ט ו, טז): "כשם שמצווה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים, שנאמר: לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וכל ימים טובים נאמר בהן מִקְרָא קֹדֶשׁ" (שו"ע תקכט, א).

ואמנם בשבת תקנו חכמים לערוך שלוש סעודות, שכך למדו מרמזי הפסוקים (שבת קיז, ב), והדברים מכוונים כנגד מדרגתה המיוחדת של השבת. אבל ביום טוב המצווה לקיים שתי סעודות, אחת בלילה ואחת ביום (רא"ש וטור). שבכל יום אדם נצרך לאכול שתי ארוחות, והמצווה בחג להפוך את הארוחות הללו לסעודות חשובות (שו"ע תקכט, א; ברכ"י ג; מ"ב יג; כה"ח כד).

מצווה לאכול בכל אחת משתי הסעודות הללו לחם (עיין להלן ב, ה). ומצווה לברך ולבצוע על לחם משנה, מפני שכמו בשבת, גם ביום טוב לא היה יורד מן, ובערב יום טוב היתה יורדת עבורו מנה כפולה (שו"ע תקכט, א; פניני הלכה שבת ז, ג).[3]

למרות שקדושת השבת יתירה מקדושת החגים, מצווה להרבות במאכלי החג ולהדר בבגדי החג יותר מאשר בשבת, משום מצוות "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", כמבואר בהלכה הבאה.

מצוות עשה לשמוח בחגים, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". וכבר למדנו שהשבתות והחגים נקראים 'מקראי קודש', ומצווה לקדשם בסעודות ובגדים מכובדים (ספרא אמור יב, ד). ומצוות השמחה בחג באה להוסיף על מצווה זו עוד נדבך, להרבות בסעודת יום טוב יין ובשר יותר מאשר בשבת (כמבואר בהלכה הבאה). וכן מצווה להדר בבגדי יום טוב יותר מאשר בבגדי השבת, שבשבת די ללבוש בגדים מכובדים, ואילו ביום טוב מצווה ללבוש את הבגדים היפים ביותר. ואם יש צורך לקנות בגדים חגיגיים, נכון לקנות אותם לקראת החג (שו"ע תקכט, א; מ"א ד; מ"ב יב).

ארבעה חלקים ישנם למצוות השמחה: א) עיקר המצווה לעשות דבר מיוחד שיש בו שמחה יתירה, שיקרין רגשי שמחה על כל החג. וכיוון שיש הבדל בין גברים לנשים, לשמחת הגברים יש לקיים ביום החג סעודה עם יין ובשר (כמבואר בהלכה הבאה). ולשמחת הנשים יש לקנות לקראת החג בגד חדש או תכשיט חדש, ובבגד אחד מקיימים את המצווה (להלן י). כדי לשמח את הילדים יש לקנות להם ממתקים, שבהם הם שמחים ביותר. ב) החגים כמו שבת נקראים 'מקראי קודש', שמצווה לקדשם בסעודות טובות ובגדים יפים, וכיוון שבחג נוספה מצווה של שמחה, הרי שגם הגברים וגם הנשים צריכים להקפיד בחג יותר מאשר בשבת על הסעודות שיהיו טובות ועל הבגדים שיהיו יפים. וכן מצווה ללמוד תורה, שתלמודה משמח (לעיל ה). ג) כל דבר שאנשים רגילים לשמוח בו, כשירה, ריקוד וטיול – מצווה למי ששמח בו לעשותו (להלן יג). ד) מצווה להיות במצב רוח טוב של שמחה וקורת רוח, ולהימנע מדברים מצערים במשך כל ימי החג, ובכלל זה אסור להתאבל, להספיד ולהתענות (להלן יד).[4]

השמחה צריכה להיות בחג, ולא בדבר אחר שעלול להשכיח את שמחת החג. לפיכך אסור לישא אשה במועד, וכפי שדרשו חכמים (מו"ק ח, ב): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ ולא באשתך", שהנושא אשה שמח באשתו שמחה יתירה ואינו נותן דעתו על שמחת החג. אבל מותר לישא אשה בערב חג ולקיים את סעודות שבע הברכות בחג, מפני שבאופן זה שמחת החג עיקר, ושמחת שבע הברכות אינה פוגעת בו אלא מצטרפת אליו (שו"ע תקמו, א-ג; להלן י, ד).

למרות שמצוות "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז, יד) נאמרה בתורה לגבי שלושת הרגלים, גם ראש השנה בכלל המצווה, מפני שהושוו כל הימים הטובים זה לזה. אלא ששמחת הרגלים יתירה, שמצווה לעלות בהם לרגל ולהקריב שלמי שמחה (מ"ב תקצז, א).

בזמן שבית המקדש היה קיים, עיקר שמחת הרגלים התקיימה בירושלים על ידי קרבן החגיגה, שנאמר (דברים טז, יא): "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ… בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם", ונאמר (דברים כז, ז): "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ" (כמבואר להלן בהלכה טו).

לאחר שבית המקדש נחרב, מצוות השמחה היתירה אצל הגברים מתקיימת בשתיית יין בסעודה (פסחים קט, א; שו"ע תקכט, א). ואפשר לקיים את המצווה גם בשיכר שיש בו אלכוהול, הואיל והוא משמח, אלא שעדיף לשמוח ביין שהוא החשוב שבמשקים. והשותה מיץ ענבים, לא קיים את המצווה, מפני שאין בו אלכוהול והוא אינו משמח. שיעור היין המשמח הוא כזה שמקשה מעט על הריכוז, עד שאסור לרבנים להורות אז הלכה (מ"א צט, א). והיו מגדולי החכמים, ששתו הרבה יין בסעודת החג, ונמנעו מלהורות הלכה מהסעודה ועד למחרת (ביצה ד, א; כריתות יג, ב; ש"ך יו"ד רמב, יט). שיערו חכמים, שלכל הפחות צריך לשתות לשם שמחה זו מעט יותר מרביעית יין (75 מ"ל), ורוב האנשים צריכים לשתות לשם כך הרבה יותר מרביעית.

אין להפריז בשתיית היין, כדי שלא להגיע לשכרות, שאין בשכרות שמחה אלא הוללות וסכלות והתנתקות מן החיים הממשיים. ואנחנו נצטווינו לשמוח שמחה שמחוברת לחיים ונותנת להם משמעות ערכית של מצווה וקדושה.

למרות שעיקר מצוות השמחה ביין, מצווה לאכול בסעודות החג בשר בהמה, שאכילתו משמחת. הרי ששתיית היין חובה ואכילת בשר בהמה מצווה (שו"ע תקכט, א; שועה"ר ז; מ"ב יא). מי שאוהב יותר בשר עוף, וכן מי שאין לו אפשרות להשיג בשר בהמה, מצווה שיאכל בשר עוף, שגם באכילתו יש שמחה וחגיגיות (חוות יאיר סו"ס קעח).

עיקר מצוות השמחה היתירה היא בסעודת היום, וכפי שמצינו שכל מצוות החגים עיקרן ביום. אמנם גם בסעודת הלילה מצווה להרבות במאכלים טובים ומשמחים יותר מסעודות שבת, אלא שאין מצווה להרבות בשתיית יין כמו בסעודת היום.

גם נשים חייבות לקיים בחג סעודות מכובדות ומשמחות, אבל אינן חייבות לשתות יין. ואשה ששמחה בשתיית יין – מצווה שתשתה. גבר שאינו שמח בשתיית יין או באכילת בשר, אינו צריך להכריח את עצמו בכך, ויקנה לצורך סעודות החג את המאכלים שמשמחים אותו ביותר (שאגת אריה סה).[5]

מצוות עשה לנשים לשמוח בחג, ואף שזו מצוות עשה שהזמן גרמה, מצווה זו משותפת לגברים ונשים כאחד, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ". וכן למדנו שצריך אדם לשמוח באכילת קרבן שלמים שנקנה מכספי מעשר שני יחד עם אשתו, שנאמר (דברים יד, כו): "וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ", בֵיתֶךָ זו אשתך (יבמות סב, ב). ואע"פ שנשים אינן חייבות במצוות העלייה לרגל והקרבת הקרבנות, מכל מקום במצוות השמחה הן חייבות כגברים, ועל כן נשים שעלו לרגל קיימו את מצוות השמחה באכילת בשר השלמים (רמב"ם חגיגה א, א). ונשים שלא עלו לרגל, היו צריכות לשמוח בשאר דברים משמחים (שאגת אריה סו).

לאחר שבית המקדש נחרב, מצוות השמחה היתירה לנשים מתקיימת בקניית בגד חדש או תכשיט חדש לקראת החג, שבזה נשים שמחות יותר מאשר בסעודה. ואף שאינן לובשות את הבגד החדש במשך כל החג, הוא משאיר חותם של שמחה על כל החג, ולכן נשים מקיימות בו את החלק הראשון של מצוות השמחה בחג (כמבואר לעיל ח).

בנוסף לחלק הראשון של מצוות השמחה, מצווה מהתורה שתשמח כל אשה בלבישת בגדיה ותכשיטיה היפים. וכן תשמח בשתיית יין ואכילת בשר בסעודות, וזה החלק השני ממצוות השמחה. אמנם מי שאינה שמחה בשתיית היין ואכילת בשר, אינה צריכה להכריח את עצמה בכך, אלא תאכל בסעודה את המאכלים שמשמחים אותה ביותר.

בעבר היה מקובל שהבעל היה קונה לאשתו את הבגד או התכשיט החדש לקראת החג, וזאת משום שברוב המשפחות הבעל היה אחראי לבדו על הכספים והקניות, וכיוון שלא היה מגוון גדול של בגדים ותכשיטים, כל בגד או תכשיט חדש שהיה קונה היה משמח, וזה שהוא נקנה לאשה כמתנה מהבעל, העצים את השמחה. אמנם כיום שסוגי הבגדים והתכשיטים נתרבו לאין שיעור, והבחירה נעשתה מורכבת, במשפחות רבות מקובל שהאשה בוחרת לעצמה את הבגד או התכשיט, כאשר התקציב לכך נקבע על ידי שני בני הזוג לפי רמת הכנסתם (כמבואר להלן יב). וכדי להיות שותף במצווה, ראוי שהבעל יעודד את אשתו לקנות את הבגד או התכשיט לקראת החג, ועל ידי כך הוא יחשב כמתנה ממנו אליה והשמחה שבו תתרבה. ויש אנשים שטועים ומוציאים מאות שקלים על אתרוג מהודר ומקמצים בקניית בגד לנשותיהם, ואינם זוכרים שקניית בגד או תכשיט לאשה היא מצווה גמורה מהתורה, ואילו קניית אתרוג שמחירו פי עשרה ממחירו של אתרוג כשר, הוא הידור שלא נצטווינו לקיימו.

אשה שאינה נשואה, כגון רווקה או אלמנה, צריכה לקיים בעצמה את מצוות השמחה על כל חלקיה, לקנות בגד או תכשיט לחג, לקיים סעודות משמחות, להשתתף באירועים משמחים ולהיזהר מדברים מצערים (שאגת אריה סו).

מצוות השמחה היא שישתף אדם בשמחתו את כל בני ביתו ואף ישתף בשמחתו עניים ומרי נפש. ואין זו מעלת חסידות בלבד, אלא כך היא מצוות השמחה מהתורה, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (וכן שם טז, יא).[6] וכן כתב הרמב"ם (יו"ט ו, יח): "כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט, ד): זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם. ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר (מלאכי ב, ג): וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם" (וכ"כ במגיד משנה שם; ובספר המצוות עשה נד).

כשנתבונן נמצא שיש במצווה שני חלקים: החלק הראשון, לשמוח יחד עם בני המשפחה ובני הבית, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ". 'אַתָּה' כולל את שני בני הזוג, מפני שהאיש ואשתו נחשבים חטיבה אחת. ואכן במקום שהתורה מקצרת, רק האשה מוזכרת, שנאמר (דברים יד, כו): "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ", בֵיתֶךָ זו אשתך, ללמדנו שבראש ובראשונה מוטלת על האיש מצווה לשמח את אשתו. וכן לאשה, המצווה הראשונה – לשמח את בעלה. וכן אנו מוצאים שבפועל, עיקר השמחה לגברים בסעודה, שאותה נהגו הנשים להכין, ועיקר השמחה לאשה, שיקנה לה בעלה בגד או תכשיט. ועל האיש והאשה יחד מוטלת האחריות לשתף בשמחתם את כל בני הבית, שאין שמחה של חג בלא שיתוף בני המשפחה. וכן נוהגים כל ישראל לקיים את שמחת החג בחיק המשפחה. ועל כל אחד ואחד מבני המשפחה לשמור על אווירה טובה בחג, ובמיוחד בעת הסעודות, להתחמק מאמירות פוגעות, להתאמץ לשמח את המסובים בדברי ידידות, ועל ידי כך יזכה לשמחה אמיתית. (עיין להלן בהלכה יז, 9, אם מותר לעזוב את הבית בחג כדי לנסוע לרבי).

ויש יהודים שמושפעים מהתרבות החילונית המנוכרת לקדושת החגים וערכי המשפחה, וההתאספות המשפחתית בחגים נהפכת אצלם לאירוע מעיק ומתסכל שמוביל למתחים, עלבונות וקטטות. וככל שיתחזקו בהבנת קדושת החג וערכי המשפחה, כך יוכלו להתאפק מלפגוע בקרוביהם וירצו יותר להחמיא להם ולשמחם, ועל ידי כך יזכו לברכת החגים בשמחה ובשלום.

החלק השני שבמצווה, לשמח את שכניו ומכריו העניים והבודדים, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ… וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". היתום והאלמנה היו בדרך כלל עניים, הואיל ומטה לחמם נשבר, והגר שעזב את מולדתו ומשפחתו עלול לסבול מבדידות. המצווה לשמח את העניים מתקיימת בעיקר על ידי צדקה, והמצווה לשמח בודדים ושבורי לב נעשית על ידי הזמנתם להשתתף בסעודת החג.

עוד יש לשים לב, שצוותה התורה לשתף את הכהנים והלויים בשמחה, ועבודתם היתה ללמד ולחנך את בני ישראל, קטנים כגדולים, ומכאן שגם כיום צריך לשמח בחג את תלמידי החכמים והמורים (בנין שלמה א, לג).

אף על פי שאמרו חכמים שראוי לאדם לחסוך בהוצאותיו כדי לחסוך לימי סגריר וזקנה, וכדי שיוכל לעזור לילדיו ללמוד מקצוע ולהקים משפחה; בהוצאות החג אין לחסוך, אלא ינהג בהם כפי הראוי לו לפי מצבו הכלכלי (חולין פד, א; ב"י תקכט, א). ויש שמבזבזים כסף על מותרות, ורק כשהם מגיעים להוצאות הקשורות לצורכי מצווה, הם נזכרים לחסוך ולקמץ. אולם באמת ראוי לאדם לחסוך במותרות ולהדר בהוצאות מצווה. ואל ידאג שמא פתאום יהיו לו הוצאות שאינן צפויות, וכיוון שלא קימץ בהוצאת שבתות וחגים ושאר צורכי מצווה, לא יוכל להתקיים כראוי. מפני שאמרו חכמים (ביצה טז, א), שפרנסתו של אדם קצובה לו מראש השנה עד ראש השנה, חוץ מהוצאות שבת וימים טובים והוצאות בניו לתלמוד תורה, שאם הוציא פחות – פוחתים לו ממה שנקצב, ואם הוסיף והוציא יותר – מוסיפים לו על קצבתו. הרי שאם יוציא עבור צורכי מצווה כפי רמתו, ויחסוך בימות החול, לא יארע לו שום נזק, ויצליח לחיות ולחסוך כראוי.

הנמצא בגרעון זמני, ראוי שיכנס למשיכת יתר בבנק או שיקח הלוואה כדי לשמוח בחג. ואל ידאג שמא תארע לו תקלה ולא יוכל להחזיר את חובו, ש"אמר הקב"ה לישראל: בָּנַי, לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע" (ביצה טו, ב). וזאת בתנאי שלא יסמוך על הנס, אלא שיש לו עסק מסודר או משכורת קבועה, או חסכון שעליו הוא יכול להישען. שעליו אמרו חכמים שלא ידאג שמא לא יצליח להחזיר את חובו, כי אם יעבוד בחריצות ולא יבזבז את כספו על מותרות, ה' יברך את מעשה ידיו ויסייע בידו לשלם את חובו. אבל מי שאינו יודע כיצד יחזיר את חובו, לא יקח הלוואה לצורכי החג, שלא יהיה רשע שאינו משלם את חובותיו. וגם לא יפשוט ידו לקבל צדקה, אלא יאכל בחג מאכלים פשוטים, וכפי שאמר רבי עקיבא: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" (פסחים קיב, א). ובזכות שלא יזדקק לבריות – יתעשר (פאה ח, ט). אמנם עני שכבר נאלץ לפשוט ידו לקבל צדקה לצרכים שונים, ייטול צדקה כדי לשמוח בחג (מ"ב רמב, א).

ויש טועים וסוברים שכדי לקיים את מצוות השמחה בחג, הם צריכים לקנות את המאכלים והבגדים היקרים ביותר, כדרך העשירים, מעל ומעבר ליכולתם. אבל המצווה היא שכל אדם יוציא עבור צורכי החג כפי הכנסתו. כלומר, מי שמשכורתו בינונית יקנה יין ובשר ושאר מטעמים כדרך שהבינוניים קונים לסעודה חשובה. שכן שמחת הסעודה תלויה בשתיית היין והוספת מטעמים מעבר למה שרגילים בימות החול ולא בהשוואה לעשירים (עיין בפניני הלכה שבת ב, ג, ובהרחבות שם וכאן).

וכן לגבי קניית בגד או תכשיט לחג, אין מצווה שאדם בינוני יקנה בגד שמתאים לרמת הכנסתם של עשירים. מפני שעיקר השמחה היא בתוספת שיש בחג על פני שגרת החול, ולא בכך שהאשה תצליח להתחרות בעשירות. ומי שחושבת שתהיה שמחה רק אם הבגד שלה יהיה יותר יקר ויותר יפה משל כל האחרות, לעולם לא תהיה שמחה, כי תמיד הקנאה באחרות והתאווה לבגדים יותר מיוחדים, יעכירו את רוחה.

אלא העיקר שהאדם יהיה שמח בחלקו, ויחסוך בהוצאות של חול וירבה בהוצאות על צורכי מצווה, לפי רמת הכנסתו, ועל ידי כך יזכה לברכה. וזהו שאמרו חכמים (אבות ד, א): "איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכח, ב): יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ – אַשְׁרֶיךָ בעולם הזה, וְטוֹב לָךְ – לעולם הבא".

כל דבר שמשמח את לבבו של האדם בכלל המצווה לשמוח בחג, ובכלל זה שירה, ריקוד וטיול. וכל המרבה בשירות ותשבחות לה' הרי זה משובח, וגדולי ישראל חיברו פיוטים ושירים, כדי להודות ולהלל לה' בחגים. אמרו חכמים על נבות היזרעאלי שהיה קולו ערב ונאה, והיה עולה ברגלים לבית המקדש שבירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשמוע את שירתו. פעם אחת לא עלה כי רצה לשמור על כרמו, ובעוון זה נתפס, והעידו עליו בני בליעל שמרד במלך, ואבד מן העולם (פסיקתא רבתי כה).

רבים נוהגים לרקוד בחג, ומקור לזה ממה שנאמר (דברים טז, טו): "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לה' אֱלוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" – תחוג לשון ריקוד, ולכן תקנו חכמים לרקוד בשמחת בית השואבה (העמק דבר שם; פרי צדיק סוכות יז).

וכן מי ששמח בטיול, מצווה שיטייל מעט. וכיוון שיש בזה שמחה, התירו ביום טוב לטלטל לשם כך תינוק שצריכים לשאתו (ביצה יב, א; תוס' 'ה"ג' בשם ר"ת; רמ"א תטו, א).

אמנם שלא כמו הסעודות, הבגדים ולימוד התורה, שחובה לשמוח בהם בחג, כל שאר הדברים המשמחים הם רשות, שכל השמח בהם – מצווה שיעשם, ומי שאינו שמח בהם – אינו צריך לעשותם. וכל אדם רשאי לבחור כיצד לשמוח בחג, אם יותר בשירות ותשבחות לה' בקרב בני משפחה או חברים, או בריקודים של שמחת בית השואבה, או בטיולים או בשאר דברים משמחים שיש בהם ערך. ובכל אופן יש להיזהר שכל השמחות הללו לא יפגעו בלימוד התורה, שכן מצווה להקדיש את חציו של היום ללימוד ותפילה. ומי שלימוד התורה משמח אותו יותר מכל, לאחר שיקיים את מצוות השמחה בסעודות משובחות, מצווה שיוסיף ללמוד תורה יותר מחצי היום.[7]

מצווה להיות במצב רוח טוב במשך כל ימי החג. לכאורה זו מצווה קלה, שהרי כל אדם רוצה להיות שמח. אולם בפועל קשה לקיים מצווה זו, מפני שהמתח והדאגות המלווים תמיד את האדם משביתים את שמחתו. ואע"פ כן זו המצווה המוטלת עלינו בחג, להתעלות אל מעבר לדאגות והטרדות, להתגבר על הכעסים ולשמוח בה'. לשם כך אנחנו צריכים לזכור שה' בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, קדשנו במצוותיו והביאנו אל הארץ הטובה, כדי שנזכה לחיים שלמים וטובים, חיים שיש בהם ערך וקדושה, שירוממו את העולם כולו ויוסיפו לו ברכה והכוונה, עד גאולתו השלימה. מתוך כך נתבונן בייעוד הגדול המוטל על כל אחד מאיתנו, נזכור את כל הדברים הטובים שבחיינו, נתחזק באמונה והכרה שכל הייסורים והגלויות נועדו לטובה, לשכלל ולרומם אותנו אל תכליתנו. ומתוך כך נוכל להיות במשך החג במצב רוח של שמחה. ואין שמחה שלימה בלא שותפות של הנשמה והגוף, ולכן מצוות השמחה בחג כוללת שמחה גופנית בשתייה ואכילה ובגדים נאים, ושמחה רוחנית בלימוד תורה ותפילות חגיגיות.

וצריך כל אדם להרחיק את עצמו בחג מכל דבר שגורם צער ודאגה, ולא יכעס ויתרגז. ויש אנשים שאינם יודעים לשמוח עם בני משפחתם, ובכל כינוס משפחתי הם מוצאים סיבה לעורר קטטה, להזכיר עלבונות ישנים ולצער את קרוביהם. וכל זה מפני שאינם מבינים את גודל קדושת החג, וכל חגיהם כמצוות אנשים מלומדה בלא תוכן רוחני. וכפי שכבר למדנו (בהלכה יא), עליהם להתעמק בערכו המקודש של החג, ומתוך כך יזכו להתעלות בשמחה, וימנעו מהשמעת ביקורת על בני המשפחה, ויתרחקו מכל שיחה שעלולה לצער אותם, ולהיפך ישתדלו להחמיא לבני משפחתם ולכל מי שהם פוגשים, ועל ידי כך יזכו לשמוח ולשמח ולהמשיך מהחג ברכה לימות החול.

וכיוון שמצווה מהתורה להיות בימי החג וחול המועד בשמחה, אסור לעסוק בהם בדברים מצערים, ואפילו בצער של מצווה. לפיכך, אסור להתענות בהם לשם תשובה, וכן אסור להספיד בהם מת או לקונן עליו (מו"ק כז, א; שו"ע תקמז, א-ב). ואם הנפטר הוא תלמיד חכם, מספידים אותו בפניו לפני קבורתו, מפני שכבוד התורה דוחה את המועד (מו"ק כז, ב; שו"ע יו"ד תא, א; להלן יא, ה, ובהרחבות).

וכן אסור להתאבל במועד, שאם נפטר לאדם אחד מקרוביו לפני החג, כשיגיע החג יקום מאבלו. ואפילו אם שהה באבלותו רגע אחד בלבד, כיוון שנכנס החג בטלה אבלותו (מו"ק יד, ב; שו"ע תקמח, ז). ואם מתו נפטר עליו בתוך החג, שבעת ימי האבלות נדחים לאחר החג, ובמשך החג יתאמץ שלא לבכות ולהצטער, אלא יעסוק בחג ובמצוותיו (שו"ע תקמח, א). ואם הוא סוכות, למרות שהוא מצטער אינו פטור מהסוכה, אלא עליו להתגבר על צערו ולשבת בסוכה (סוכה כה, א; שו"ע תרמ, ה). ומכל מקום, למרות שאינו יושב שבעה, חבריו הקרובים באים אליו לנחמו (שו"ע תקמח, ו).

בזמן שבית המקדש היה קיים, מצווה היתה לעלות בשלושת הרגלים לבית המקדש, שנאמר (שמות לד, כג): "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל". ועל שם מצווה זו נקראו החגים 'רגלים', שבהם היו עולים ברגל לבית המקדש, שנאמר (שמות כג, יד): "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה". ומי שלא היה יכול לעלות בשתי רגליו מירושלים להר הבית, כמו זקן, חולה וחיגר, פטור מהמצווה. גם עיוור או חרש או אילם, פטור מהמצווה, מפני שאין ראייתו בשלימות. וכן ישראל טמא או ערל פטור מהמצווה (חגיגה ד, א-ב; רמב"ם שם ב, א).

נצטוו בזה הגברים ולא הנשים, מפני שזו מצווה שהזמן גרמה. וכך יכלו הנשים בשעת הצורך להישאר בבית כדי לטפל בתינוקות, בחולים ובזקנים. אמנם אשה שיכלה לעלות ועלתה – קיימה מצווה, וכך בפועל נשים רבות נהגו לעלות לרגל. קטן שיכול לעלות ברגליו מירושלים להר הבית, מצווה על אביו להעלותו לרגל.

וכיוון שהגברים נצטוו לעלות לרגל, היה חשש שהאויב יבוא לשדוד בימות החגים, ועל כך הבטיחה התורה שדווקא בזכות ההתקשרות של ישראל למקום המקדש, יזכו לנחול את הארץ בלא חשש מאויב, שנאמר (שם לד, כד): "כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ, וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה".

שלוש מצוות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: ראייה, חגיגה ושמחה (חגיגה ו, ב). א) מצוות הראייה שיראה פניו בעזרה ויביא עמו 'עולת ראייה', היינו קורבן 'עולה', שכל בשרו עולה על גבי המזבח. ומי שבא לעזרה ולא הביא עימו 'עולה', לא דיו שלא קיים מצוות עשה אלא שעבר על מצוות לא תעשה, שנאמר (שמות לד, כ): "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". ב) החגיגה היא 'שלמי חגיגה', היינו קרבן 'שלמים' שחלביו מוקטרים על גבי המזבח, מקצת מבשרו מובא לכהנים, ורובו הגדול נאכל בקדושה על ידי בעל הקרבן ובני משפחתו ואורחיו. ג) מצוות השמחה שיוסיפו להקריב 'שלמי שמחה' לפי צורך אכילתם, וככל שבני המשפחה ואורחיהם מרובים, כך מצווה להקריב יותר 'שלמי שמחה'. ומי שממילא היה חייב להקריב מעשר בהמה או קרבנות שנדר או נדב, מקיים את מצוות השמחה בהקרבתם ובאכילת בשרם (רמב"ם הל' חגיגה א, א; ב, ח-י).

כתב הרמב"ם (שם ב, יד): "כשיזבח אדם 'שלמי חגיגה' ו'שלמי שמחה', לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצווה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאומללים, שנאמר (דברים טז, יד): וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, מאכיל הכל ומשקם כפי עשרו. ומי שאכל זבחיו ולא שימח אלו עמו, עליו נאמר (הושע ט, ד): זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם, כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ, כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם. ומצווה בלוי יותר מן הכל, לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה ואין לו מתנות בבשר".

למרות שאין מקריבים קרבנות של יחידים ביום טוב, 'עולת ראייה', 'שלמי חגיגה' ו'שלמי שמחה' – מקריבים, שכך היא מצוותם להקריבם ביום הראשון. אמנם בשבת אין מקריבים קרבנות אלו. לא הביאם ביום הראשון, מצווה להשלים את הבאתם עד סוף החג: בפסח עד היום השביעי, בסוכות עד סוף שמיני עצרת, ובחג השבועות עד סוף ששה ימים שלאחר החג. ואם לא הקריבם באותם הימים – הפסיד מצוותו (רמב"ם שם ד-ח).

מאז שנחרב בית המקדש נתבטלה המצווה לעלות לרגל, מפני שהמצווה תלויה בהבאת קרבנות. ואע"פ כן, נהגו רבים מישראל לעלות לירושלים ברגל, וכן מסופר בתלמוד על גברים ונשים שהיו עולים לרגל לאחר החורבן (נדרים כג, א; שהש"ר ד, ב; קה"ר יא, א). וכן בתקופת הגאונים היו יהודים שעלו לרגל בחגים, וכפי שמסופר על רב האי גאון שהיה עולה מבבל לרגל בחג הסוכות. וכן בתקופת הראשונים והאחרונים היו עולים לרגל מהארצות שסביבות ארץ ישראל (כפתור ופרח פו; מהרי"ט א, קלד).

ויש פוסקים שכתבו שאף שאין כיום חובה, העולה לרגל לירושלים אל סביב מקום המקדש – מקיים מצווה, מפני שהקדושה לא זזה מהר הבית (חת"ס; שי כהן ח"ב עמ' תקכג).

עוד היתה מצווה בזמן שבית המקדש היה קיים, להיטהר לקראת הרגל בטבילה (ר"ה טז, ב), מפני שרק לטהורים מותר להיכנס לעזרה ולאכול מבשר הקרבנות. אבל כיום שבית המקדש חרב, ואין אנו יכולים לעלות להקריב את קרבנות מצוותינו, וגם אין בידינו אפר פרה להיטהר על ידו מטומאת מת, נתבטלה החובה לטבול לקראת הרגל. ואמנם יש סוברים, שגם כיום חייבים לטבול לפני הרגל (בית שמואל אה"ע נה, י; שואל ומשיב תליתא א, קכג). אולם לדעת רוב הפוסקים, אין כיום חובה לטבול לפני הרגל, ורק מצד מידת חסידות יש נוהגים לטבול לקראת הרגל. ומי שקשה לו לטבול, יכול לקיים את מנהג החסידות ברחיצה בט' קבין, היינו שיעמוד במקלחת עד שיזרמו עליו מים ברציפות כשיעור של ט' קבין, שהם כ-11 ליטר, ויקפיד שמים אלו ירחצו את כל גופו.[8]

"חייב אדם להקביל פני רבו ברגל" (ר"ה טז, ב; סוכה כז, ב). טעם המצווה, כדי לכבד את הרב וללמוד ממנו תורה, ועל ידי כך זוכים להתקשר אל הרב ולקבל ממנו הדרכה ושפע רוחני. ויש במצווה זו דמיון מסוים למצוות העלייה לרגל, שאמרו חכמים: "כל המקבל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה" (ירושלמי עירובין פ"ה ה"א). והימים הקדושים ששובתים בהם ממלאכה הם הימים הראויים לכך. וכן נהגו ישראל מימים ימימה, וכפי שלמדנו מדברי בעל האשה השונמית, שבשעה שראה את אשתו הולכת אל אלישע הנביא ביום חול, שאל: "מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם, לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת" (מלכים ב' ד, כג), משמע שבימים הקדושים היו רגילים ללכת להקביל את פני הנביא או הרב (עיין בפ"ה שבת ה, טו).

עיקר מצוות הקבלת פני הרב היא לשמוע ממנו שיעורי תורה, ומסורת זו מימות משה רבינו, וכפי שאמרו חכמים (מגילה לב, א), שמשה רבנו תיקן לישראל "שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג". ועוד אמרו (ילקו"ש ויקהל ת"ח): "אמר הקב"ה למשה: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים… ללמד ולהורות לישראל דברי איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בָנַי". והיו מקפידים מאוד להשתתף בדרשות הללו, ובזה היו מקיימים את מצוות הקבלת פני הרב בהידור. אמנם גם מי שמקביל את פני הרב באמירת 'חג שמח' לאחר התפילה, מקיים בדיעבד את מצוותו. ויש מהדרים לבקר אצל הרבנים בבתיהם, לשמוע מהם דברי תורה ומוסר וסיפורים על גדולי ישראל. ואם יש הרבה תלמידים שרוצים בזה, יבואו בחבורות, כדי שלא להטריח את הרב ולבטלו מתלמודו ומשמחת החג שלו עם בני משפחתו.

פירשו הראשונים, שהמצווה להקביל את פני הרב תלויה במרחק. אדם שגר קרוב לרבו, צריך להקביל את פניו בכל שבת. מי שגר רחוק יותר, צריך להקביל את פניו בכל ראש חודש. ומי שגר רחוק יותר, צריך להקביל את פניו בכל רגל (עפ"י ר"ח וריטב"א, עיין באו"ה שא, ד, 'להקביל'). ובתנאי שיחזור לישון בביתו, כי מצוות שמחת החג צריכה להיות יחד עם האשה. אבל אם כדי להקביל את פני רבו יאלץ לישון מחוץ לבית, הוא פטור מהמצווה (סוכה כז, ב). ואמנם יש נוהגים להקל בזה. ויש שלימדו עליהם זכות. ומכל מקום, כאשר הדבר מצער את האשה, אף המקילים מודים שאסור להם לנסוע בחג מחוץ לביתם. ולדעת רוב הפוסקים, גם כאשר האשה מסכימה, אין למנהג זה מקום.[9]