ארכיון הקטגוריה: מועדים

פתח דבר

א

אודה לה' שזיכני ללמוד תורה וללמדה, ומתוך הספר על השבת, שיצא לאור לפני כשנתיים, הנני משלים עתה את כתיבת הלכות מועדים, ובכללם הלכות יום טוב וחול המועד, ומנהגי חג השבועות. עניינו של חג הפסח כבר התבאר בספר בפני עצמו, ועניינו של חג הסוכות שפרטיו מרובים יחסית, יבואר בספר שיצא לאור בעז"ה עוד השנה.

השבת היא מקור קדושת הזמן, שקדושתה קבועה וקיימת, ומקדושתה נמשכת קדושת המועדים. גם מבחינת הלימוד, הלכות יום טוב נשענות על הלכות שבת, שאין בין שבת ליום טוב אלא צורכי אוכל נפש בלבד. לפיכך לא חזרתי על ההלכות שכבר נתבארו בהלכות שבת, אלא ביארתי תחילה את כללי מלאכות יום טוב, ולאחר מכן את ההלכות שבהן יש שוני בין שבת ליום טוב. וכל החפץ ללמוד הלכות יום טוב כראוי, צריך ללמוד תחילה הלכות שבת.

עניינם המיוחד של הימים הקדושים ובכללם החגים, שהקדושה מתגלה בהם בנשמה ובגוף, בסעודות ובלימוד התורה. וכן הורו חכמים על פי דיוק מהפסוקים, לחלוק את הזמן, חציו לבית המדרש וחציו לכם (פסחים סח, ב). כדי להעמיד את צביון החג על מקומו הראוי, הרחבתי בפרק הראשון בביאור הרעיוני וההלכתי של שני החלקים. וכן בפרק י' לעניין חול המועד.

 

ב

שמחת המועדים יתירה על שמחת השבת מפני שקדושת ישראל מתגלה בהם יותר, שישראל הם שמקדשים את הזמנים, וכל עניין המועדים נוסד על יחסו של ה' לישראל, שבפסח הוציאנו ממצרים, ובשבועות נתן לנו את התורה, וסוכות לזכר ענני כבוד שפרש עלינו בצאתנו ממצרים (כמבואר להלן א, ג). וכיוון שסגולת ישראל מתגלה בחגים, גם האחווה והאחדות שבישראל מתגלות בהם יותר. תחילה במסגרת המשפחתית, וכפי שנהגו ישראל לחגוג את החגים בקרב בני המשפחה. והמעגל מתרחב למצווה המפורשת לשמח בחג עניים ולהזמין לסעודה גלמודים (כמבואר להלן א, יא). ובזמן שבית המקדש היה קיים, היה המעגל מתרחב יותר, שכל ישראל היו עולים יחד לרגל, ושם היו נעשים כולם חברים (כמבואר להלן א, טו). עניינים אלו מבוארים בהרחבה בפרק הראשון, ובפרק יג העוסק בחג השבועות.

כיוון שעיקר קדושת החגים מתגלה על ידי ישראל, נצטווינו לשמוח בחגים יותר מאשר בשבת. ולכן הותרה בהם מלאכת אוכל נפש, כדי שישראל יוכלו להוסיף בשמחת הסעודות והחג. ובכך מודגשת מעלת ישראל, שלמרות שימים טובים אלו הם ימים קדושים, מותר להכין בהם מאכלים, כדי שישראל קדושים ישמחו ויתענגו בהם. וזה יסוד החילוק שבין הלכות שבת ליום טוב.

 

ג

כמו בספרים הקודמים, הקדמתי את הכללים לפרטים, ואת היסודות לענפים. כך בכלל הספר, כאשר הפרק הראשון הוא הקדמה כללית לעניין החגים שמבואר בפרקים ב-ט. ופרק י' הוא הקדמה להלכות חול המועד שנתבארו בפרקים יא-יב. וכך גם בכל פרק ועניין הקדמתי את הכללים לפרטים. נראה שבאופן זה הכל מתבאר באופן שלם יותר, הן היסודות ההלכתיים והן פרטי ההלכות, וכמובן שגם הרעיונות הרוחניים הפנימיים.

על פי מבט זה, בכל עניין אני מדגיש תחילה את מה שמוסכם על הכל, ובכך מתברר שהמחלוקות אינן חמורות כפי שנראות במבט ראשון. כך למשל ביחס למעמדן של מלאכות קצירה וטחינה, שלכאורה נראה שנחלקו הראשונים אם איסורן מהתורה ומדרבנן, אולם באמת הכל מסכימים שסתם קצירה אסורה מהתורה, הואיל והיא מיועדת לימים רבים, ובכלל זה ימי חול. כל המחלוקת היא רק בנוגע לקציר מצומצם לצורך יו"ט (להלן ג, ב). וכן במחלוקת לעניין 'מתוך', לכאורה ישנה מחלוקת עצומה, האם מתוך שהותרה הוצאה והבערה לצורך אוכל נפש הותרה לחלוטין או רק לדברים שיש בהם צורך. אולם באמת הכל מסכימים שהמבעיר או המוציא לצורך חול עובר באיסור תורה, המחלוקת אינה אלא במקרה נדיר שאין בדבר שום צורך זולת רצונו של האדם לעשות כך (להלן ג, ג, 2). וכן לעניין מוקצה, נראה לכאורה שנחלקו אם יו"ט חמור יותר, ובאמת כמעט כולם מסכימים שיו"ט חמור משבת, שכן סתם נולד אסור ביו"ט ומותר בשבת, המחלוקת האם מחמירים גם בדברים שמצד אחד לא חשב עליהם ומאידך לא דחאם מדעתו (להלן ו, ה-ו).

 

ד

השתדלתי להביא בגוף ההלכה את המקור העיקרי בגמרא או בשו"ע או ברמב"ם. כאשר מדובר בשאלה חדשה שנוצרה בעקבות תנאי זמננו, השתדלתי ללכת על פי כללי הפסיקה המקובלים, שניים מהם עיקריים: א' הלכה כרוב, אלא שאין הכוונה לרוב מקרי של ספרים, אלא שהולכים אחר דעה שמקובלת על רוב מניין ובניין של הפוסקים. ב' במקום שיש מחלוקת או ספק, אם הוא בדאורייתא הדין לחומרא, ובדרבנן לקולא. להלכות אלו ציינתי בדרך כלל מקור מספרי פוסקי זמנינו, כדי שיראה הלומד שהשיטה שכתבתי כעיקר כתובה להלכה בעוד ספרים. אבל לא מפני שמחבר פלוני כתבה נסמכתי עליה, שכן לפעמים אותו ספר בסוגיות אחרות אינו הולך בשביל המרכזי לענ"ד. הרי שאין הציון מהווה מקור אלא אסמכתא, ולפעמים הזכרתי ספר מסוים מפני שההלכה נתבארה בו היטב.

כאשר ישנם חולקים על השיטה המרכזית, אם שיטתם חשובה מפני משקלה ההלכתי או מפני שיש עדה שנוהגת כמותה, הזכרתי את דבריה בגוף הספר. כאשר על פי השיקול ההלכתי היא שיטה צדדית, הזכרתי את דבריה בהערות או בספר ההרחבות.

 

ה

בעקבות הגלות והפיזור נוצרו מנהגים שונים בעדות ישראל, כל קהילה על פי גדולי התורה שהנהיגו אותה. למסורת זו יש תוקף הלכתי כמנהג שיש לשומרו. לפיכך הזכרתי את מסורות הפסיקה השונות המקובלות בעדות ישראל, ובכך הספר מתאים לכל הלומדים מבני כל העדות.

אמנם יש לדעת שפעמים רבות מתוך טעות תולים מחלוקות אחרונים בחילוקי המנהגים שבין מנהגי ספרדים ואשכנזים, ואחר העיון מתברר שאין הדבר נכון ופעמים רבות גם בין פוסקי הספרדים והאשכנזים יש מחמירים ויש מקילים. במקומות אלו הזכרתי את הדעות השונות. במיוחד יש צורך להוסיף את מסורת פסיקתם של חכמי צפון אפריקה ותימן, שבספרים מסוימים מתעלמים מהם וכוללים אותם יחד עם שאר בני עדות המזרח. כך למשל בעניין ברכה על הלל בחול המועד פסח למנהגי צפון אפריקה (להלן ב, ז). וזמן הברכה על הנר (ב, ב), ומנהג רוב עולי תימן שלא לברך על הנר ביו"ט (ב, 1).

 

ו

הלכות חול המועד הינן מההלכות הקשות, שמחמת מורכבותן מעטים משקיעים עצמם בלימודן. אציין שני ספרים חשובים שביררו בדייקנות את פרטי הלכותיהם: 'שמירת שבת כהלכתה' לרב נויבירט, בפרקים האחרונים שבחלק ב'; ו'חול המועד כהלכתו' לרב פרקש. אמנם החיסרון הוא שמרוב פרטים קשה לראות את השיטה. בספרי השתדלתי ללבן את הכללים, ולבאר מתוכם את כל פרטי ההלכות. נלענ"ד שזוהי הדרך הראויה לליבון הלכה. בדרך זו גם ניתן לזכור יותר את ההלכות, ומתוך כך קל יותר לקיימן.

 

ז

אודה לה' שזיכני ללמוד וללמד בישיבה ובישוב הר ברכה. מהתושבים אני למד על השאלות ההלכתיות המלוות את חייהם, ועם תלמידי החכמים בישיבה, המבוגרים והצעירים, אני זוכה ללבן את הסברות וההגדרות, בשיעורי ההלכה ובדיונים שמתפתחים עם הר"מים והבחורים הלמדנים. בלא השילוב הזה, של בית המדרש עם חיי המעשה, לא הייתי זוכה לכתוב ספר זה.

בחסדי ה' עלינו, הישיבה הגבוהה בהר ברכה הולכת ומתגדלת בתלמידים כישרוניים, שקדנים ומעמיקים. זכיתי ללבן את הסוגיות וההלכות שמבוארות בספר בדיבוק חברים במסגרת שיעורי ההלכה היומיים שלי בישיבה, כאשר חלק מהתלמידים מגיעים לשיעור אחר שלמדו בעיון את מסכתות ביצה ומועד קטן וטור וב"י ושו"ע עם מפרשים בהלכות החגים. הלימוד עימם מחכים מאוד ואני מקווה שתוצאותיו הברוכות ניכרות בספר.

זכות היא לי לציין את שמותיהם של המסייעים בהגהת הספר: הרב מאור קיים, שיחד עם אחריותו על התלמידים השתתף בבירור כל הסוגיות כמעט, וחזר והגיה את כל הספר. הרב בראל שבח שהשתתף בליבון חלק מהסוגיות וחזר והגיה את כל הספר, הרב אורן דחבש שהשתתף בליבון סוגיות חול המועד, והרב יונדב זר שסייע בהגהת כל הספר וליבון מקצת הסוגיות, וכן הרב גור גלון שהשתתף בליבון מקצת הסוגיות.

כאן המקום להודות לר' מאור הורוביץ על סיועו בכל מלאכת ההגהה התוכנית והלשונית וסידור הספר לדפוס. וכן תודה לר' נתנאל רוזנשטיין על כתיבת המפתח, ולר' נתן לוין ור' אביעד רחימי על הסיוע בהגהות. וכן תודה לרב זאב סולטנוביץ' שסייע בעצות והארות. וכן תודה לר' דוד ויצ'נר, ר' אהרן פרידמן, ר' אהרן גרוס, ר' אלישיב גרוסר, ר' אלישע הנשקה, ועמהם שאר תלמידי הישיבה שהשתתפו בשיעורים ונטלו חלק בהגהות. ומתלמידי יותר מכולם.

 

ח

גם לכרך זה יצטרף כרך 'הרחבות', ובו מקורות נוספים וביאורים, במיוחד בנושאים שיש בהם חידוש. כרך זה יודפס יחד עם ההרחבות להלכות סוכות, שיודפסו בעז"ה בקיץ הקרוב. ואם נזכה, בכרך זה יודפסו גם ההרחבות להלכות ימים נוראים.

ספר ההרחבות אינו מלובן כ'פניני הלכה', והוא נכתב מתוך הצורך להשיב על שאלות הלמדנים שמתעמקים בספרי פניני הלכה, ומרבים לשאול על המקורות להלכות ועל הסברות שבבסיסן. אין בספר ההרחבות שיטתיות. לעיתים הובאו בו הסברים רחבים ומעמיקים, ולפעמים רק ציון של מספר מקורות מצומצם לנושא. לעיתים גם הרחבות לנושאים המחשבתיים שבספר נכנסו בו בהרחבה. כיוון שכרך ה'הרחבות' אינו מרחיב באופן שיטתי ומלובן את כל ההלכות, ביקשתי שלא ימכרוהו יחד כסט אחד עם 'פניני הלכה', אלא רק למעוניינים בו.

הננו זוכים ובין כתלי הישיבה הולכים וצומחים לתפארה תלמידי חכמים חשובים שמתרגלים לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, בדייקנות ובעיון. זכיתי לשתפם בכתיבת ההרחבות, וכפי שאציין בכל הרחבה את שם הרב שהשתתף בכתיבתה. והם: הרב מאור קיים, הרב אורן דחבש והרב בראל שבח.

 

ט

שלמי תודה לאבי מורי הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א ראש ישיבת בית-אל ורב הישוב, ולאמי מורתי, שכל יסודות תורתי והשקפתי מהם. כמו כן תודה מיוחדת לענבל אשתי היקרה שמקדישה את כל כוחותיה להגדלת התורה ולהאדרתה, להצלחת הלימוד ולהוצאת הספרים לזיכוי הרבים. יהי רצון שנזכה לראות את כל בנינו ובנותינו, נכדינו ונכדותינו, מתעלים בלימוד התורה וקיום המצוות, מקימים משפחות טובות ומפוארות, ומרבים אמת, חסד ושלום עד עולם.

אוסיף להודות לכל העוסקים בעבודת הקודש בבניין הישיבה והדפסת הספרים: ר' יעקב וינברגר מנהל הישיבה, ר' ישראל באום האחראי על הדפסת הספרים והפצתם, ולקודמים להם בהנהלת הישיבה והדפסת הספרים, ר' יעקב כץ, ר' דודו סעדה, ור' ישראל סעדיה. יהי רצון שהש"י יתן לכל העוזרים והמסייעים במלאכה תבונה וכוח להצליח בעבודתם, ויזכו להקים משפחות מפוארות, וימלא ה' כל משאלות ליבם לטובה.

יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלך רחמן, שתשוב ותרחם עלינו ועל מקדשך ברחמיך הרבים, ותבנהו מהרה ותגדל כבודו. אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, והופע והנשא עלינו לעיני כל חי, וקרב פזורינו מבין הגוים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך בשלוש פעמי רגלינו. והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך לחיים ולשלום, לשמחה ולששון, כאשר רצית ואמרת לברכנו.

 

אליעזר מלמד

אדר תשע"ג

פורסם בקטגוריה פתח דבר | כתיבת תגובה

א – עניין החגים

על ששה ימים טובים נצטווינו בתורה, ואלו הם: א) ראשון של פסח, ב) שביעי של פסח, ג) חג השבועות, ד) ראש השנה, ה) ראשון של סוכות, ו) שמיני עצרת. המצווה היא שנעשה אותם ימים קדושים בכך שנשבות ממלאכת עבודה, נלמד תורה, נשמח בשמחת החג, ונודה לה' על כל הטוב שנתן לנו. ומתוך כך נזכור את ה' אלוקינו שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, קדשנו במצוותיו וקרבנו לעבודתו, ושמו הגדול והקדוש קרא עלינו. ועל ידי כך נתרומם מחיי השעה ומעסקי החול, נתעלה בתיקון המידות וטהרת הלב, נתחזק בתורה ובמצוות, ונזכור את הייעוד הגדול שהוטל עלינו, לתקן עולם במלכות שד-י.

בנוסף לצד השווה שבכל החגים, כל יום מהם מבטא רעיון מיוחד, שאותו אנחנו זוכים לקלוט בכל שנה מחדש: ראשון של פסח הוא היום שבו הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים לחירות עולם, וכדי להתחזק בזיכרון יציאת מצרים, נצטווינו לאכול בלילה זה מצה, מרור ובשר מקרבן הפסח ולספר ביציאת מצרים. שביעי של פסח הוא היום שבו קרע לנו ה' את ים סוף, והעבירנו בתוכו ביבשה והטביע בו את המצרים שרדפו אחרינו.

בחג השבועות נתן לנו ה' את התורה, שעל ידה אנו מתקנים את העולם, וכנגד זה נצטווינו להביא למקדש את שתי הלחם שהיו עשויות חמץ, ללמד בזה שעל ידי התורה גם היצר הרע שרמוז בחמץ, נעשה מתוקן ומצטרף לקדושה (להלן יג, ז).

אחד בתשרי הוא יום בריאת העולם, או ליתר דיוק היום השישי לבריאה שבו נברא אדם הראשון, ונצטווינו לעשותו יום זיכרון, לתקוע בשופר ולהתעורר לתשובה. ויש עוד יום קדוש ונורא, יום הכיפורים, אלא שהואיל ואיסוריו חמורים יותר, אינו נחשב כאחד החגים.

ראשון של סוכות לא נקבע על שם מאורע מיוחד, אלא שבו אנו זוכרים את כלל השגחת ה' עלינו בעת שהוציאנו ממצרים והוליכנו במדבר ופרש עלינו את ענני כבודו. וזמנו בעונה שבה מסיימים לאסוף את פירות השנה, ובו אנו מסכמים את מעגל החגים השנתי, ומודים לה' על פירות השנה. מתוך חג הסוכות מגיעים לשמיני עצרת, שהוא חגיגת הסיכום האחרונה של השנה, ובו אנו זוכים לדבקות יתירה בה' אלוקינו, ולכן מתאים לסיים בו את התורה ולשמוח בה.

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

ב – עונות החקלאות וימי דין

שמות הרגלים מבטאים את העונה החקלאית שבה הם חלים, שנאמר (שמות כג, יד-יז): "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר… לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם… וְחַג הַקָּצִיר (שבועות) בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה, וְחַג הָאָסִף (סוכות) בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'". וכן נאמר (שמות לד, יח-כג): "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר… לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם… וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים, וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה".

חג הפסח כנגד חודש האביב, שבו הכל מתחיל לצמוח. חג השבועות נקרא גם 'חג הקציר', שבו משלימים את קציר החיטים, שמהם עיקר מזונו של האדם. חג הסוכות נקרא 'חג האסיף', שבו מסיימים לאסוף אל הבית את כל תבואות השנה ופירותיה. ואלו זמנים שבאופן טבעי האדם שמח בהם, באביב – מהצמיחה שפורצת בחיוניות עצומה לאחר החורף, בקציר – משפע הברכה שבתבואה, ובאסיף – משלל הפירות הטובים שזכינו לאסוף אל תוך ביתנו. ונצטווינו לרומם ולקדש את הרגשות הטבעיים על ידי מצוות החגים.

התהליך הטבעי בעולם הזה משקף את התהליך הרוחני שמתרחש בעולמות העליונים. חג הפסח הוא זמן של התחלה והתחדשות, ולכן בו יצאנו ממצרים ונעשינו לעם. חג השבועות הוא זמן של הבשלת תהליך הצמיחה עד שיאו, ולכן קבלנו בו את התורה (להלן יג, א-ד). חג הסוכות הוא זמן שמחה של אסיף וסיכום הברכה הגשמית, וזה הזמן שבו אנו מבטאים את השמחה הגדולה על השראת השכינה עלינו, ועל כל הדברים הטובים שצומחים מכך שאנו חיים בצל השגחתו.

כלומר, כל חג מבטא סיום שלב מבחינה טבעית ומבחינה רוחנית: פסח מסיים את שלב הפריצה של האביב מתרדמת החורף, ויציאת מצרים מבית עבדים. בחג השבועות מסתיים השלב הראשון של הצמיחה, ואז הוא זמן קציר התבואה ומתן תורה. בחג הסוכות מסתיימים כל השלבים, אוספים את כל הפירות הגשמיים והרוחניים, שמבטאים את הקשר השלם של ישראל אל ה'. כדי לחבר את התהליך החקלאי הטבעי ואת התהליך הרוחני שכנגדו אל מקור הקודש, נצטווינו לעלות בשלושת הרגלים לבית המקדש, להקריב עולה ושלמים, ולשמוח לפני ה'.

ימי החגים הם גם ימי דין. אמרו חכמים במשנה (ר"ה טז, א), בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה שעומדת לצמוח עד חג השבועות. בחג השבועות נידונים על פירות האילן שעומדים לצמוח במשך הקיץ. בחג הסוכות נידונים על המים, כלומר על גשמי החורף. וראש השנה הוא יום דין כללי לכל באי עולם. על ידי קיום החגים כהלכתם, אנו נידונים לטובה. וזו העצה הטובה שנתן לנו ה' במצוות החגים, להתקשר אליו בכל עונה בהודאה ושמחה, ועל ידי כך להמשיך ברכה לעונה הבאה.

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

ג – ישראל והזמנים

קדושת השבת קבועה וקיימת מעת שברא ה' את העולם בששה ימים ושבת ביום השביעי. לעומת זאת, קדושת החגים תלויה בעם ישראל, ושני צדדים לזה: האחד, שהרעיון המיוחד של כל חג התגלה על ידי ישראל, בפסח הוציא ה' את ישראל ממצרים, בחג השבועות נתן ה' תורה לישראל, בסוכות זוכרים את השגחתו המיוחדת על עמו ישראל. בראש השנה ניצבים ישראל כשליחי ציבור של כל הבריאה, להמליך את ה' על העולם.

הצד השני, שבפועל קיומם של כל החגים תלוי בחודש העברי, שמתקדש על ידי ישראל. כלומר, למרות שהחודש העברי תלוי במחזור הלבנה, היראות הלבנה בחידושה אינה קובעת עדיין את קדושת החודש, אלא רק בית הדין של עם ישראל יכול לקדש את החודש, שנאמר (שמות יב, ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" – "עדות זו תהא מסורה לכם" (ר"ה כב, א). כשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, כאשר ראו חכמי ארץ ישראל ובראשם הנשיא הלל השני, שמחמת השעבוד והצרות יתקשו חכמי ישראל להמשיך לקדש חודשים, חישבו את החודשים והשנים וקדשו אותם עד סוף כל הדורות. ועדיין התקדשות החודשים תלויה ביהודים שחיים בארץ ישראל, שעל ידי שהם מחשבים את החודשים על פי החשבון הקבוע, החודשים מתקדשים. אבל אם חס ושלום לא יהיו יהודים בארץ ישראל, קביעת החודשים שקבע בית הדין האחרון לא תועיל, ויתבטלו החודשים והחגים. אלא שהבטיח לנו ה' שדבר כזה לא יקרה לעולם (רמב"ם קידוש החודש ה, א-ג; ספר המצוות קנג; פניני הלכה זמנים א, ג, 3).

הרי לנו שקדושת החגים תלויה בישראל, וזהו שתקנו חכמים לומר בתפילה ובקידוש – "ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים". ולכאורה קשה, הרי ידוע שאין חותמים ברכה בשני עניינים? אלא שישראל והזמנים אינם שני עניינים, מפני שישראל הם שמקדשים את הזמנים (ברכות מט, א). לעומת זאת קדושת השבת קבועה וקיימת על ידי ה', ועל כן נוסח ברכת השבת: "ברוך אתה ה' מקדש השבת" (פסחים קיז, ב). ולכן למרות שהשבת מקודשת ועליונה מהחגים, מצוות השמחה בחגים גדולה יותר, שבהם מתגלה יותר ערך המעשים שלנו בעולם הזה.

כיוון שקדושת החגים תלויה בישראל, הרי שבחגים מתגלה קדושת ישראל שנמשכת לכל אחד ואחד מישראל, ועל ידי כך מתגלה אחדות ישראל. וכן מצינו בחג השבועות, שעל ידי עמידתנו באחדות מול הר סיני, קבלנו את התורה (להלן יג, ו). גם קרבן פסח רומז לאחדות ישראל וסגולתו (מהר"ל מפראג גבורות ה' לו-לז). וכן ארבעת המינים שניטלים באגודה אחת בחג הסוכות מבטאים את האחדות שבין כל חלקי העם.

כהמשך לכך, כדי שלא ליצור חיץ בין העולים לרגל, הקילו חכמים ביחס לעמי הארץ. שבכל השנה קבעו חכמים שמגעם של עמי הארץ מטמא, מפני שהיו מביניהם שלא הקפידו בהלכות טומאה וטהרה. ובחגים הורו לסמוך על דבריהם, שכל האומר שהוא טהור, מאמינים לו ומגעו אינו מטמא את בשר הקרבנות ושאר המאכלים. וסמכו חכמים דבריהם על הפסוק (שופטים כ, יא): "וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים" – כשכולם נאספים יחד, כולם במעלת חברים שנאמנים לטהרה (חגיגה כו, א). וכן נאמר (תהלים קכב, ג): "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" – שעושה את כל ישראל חברים (ירושלמי חגיגה ג, ו).

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

ד – השבת והחגים – במצוות ובעונשים

על כל אחד מששת הימים הטובים נאמרה מצוות עשה לשבות ממלאכה, ומצוות לא תעשה שלא לעשות בו מלאכת עבודה. הרי ששתים עשרה מצוות עוסקות בשביתת יום טוב.[1] לעומת זאת על שביתת השבת נצטווינו בשתי מצוות בלבד, האחת מצוות עשה – לשבות ממלאכה, והשנייה מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה (פניני הלכה שבת ט, א). וזאת משום שעניין כל השבתות אחד הוא, אולם לגבי החגים, לכל חג משמעות מיוחדת משלו, ועל כן נצטווינו על כל חג וחג בנפרד.

הצד השווה בשבתות וחגים, שבפועל, בכל שבת או חג יש מצוות עשה אחת לשבות ממלאכה, ומצוות לא תעשה אחת שלא לעשות מלאכה. נמצא שהשובת בשבת או חג מקיים מצוות עשה, ואם עשה מלאכה, ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה. וכיוון שגם בחגים נצטווינו לשבות, גם הם נקראים כמו השבת 'שבתון', ולפעמים אף נקראים שבת (מנחות סה, ב).

אמנם ישנו הבדל ביניהם בחומרת השביתה, שבשבת אסור לעשות כל מלאכה (פ"ה שבת ט, א-ב), ואילו ביום טוב מלאכה ביתית לצורך הכנת מאכלים מותרת, ורק מלאכת עבודה נאסרה. זה הכלל, ככל שהיום יותר מקודש, כך אנו מצווים יותר להתבטל להשגחת ה' ולפרוש יותר ממלאכה (עיין להלן ג, א; י, ז).

גם מבחינת העונש, דינה של השבת חמור מדינו של יום טוב, שהעושה מלאכה במזיד בשבת, אם היו עדים שהתרו בו שלא לעבור ולמרות זאת עבר – חייב סקילה, ואם עבר בזדון בלא עדים – חייב כרת. ואם עבר ועשה מלאכה בשבת בשגגה – חייב להביא קרבן חטאת (רמב"ם שבת א, א). ואילו ביום טוב, העושה מלאכה במזיד בפני עדים, נענש במלקות ארבעים, ובשוגג אינו חייב חטאת. עוד הבדל ישנו, שהעושה מספר מלאכות בשבת בהעלם אחד, מביא על כל מלאכה ומלאכה קרבן חטאת בנפרד. ואילו העושה מספר מלאכות ביום טוב במזיד ובהתראה אחת, לוקה על כולן פעם אחת (מכות כא, ב; רמב"ם יו"ט א, ג).

בעניין הקרבנות שנצטווינו להקריב במקדש, יש לשבת סדר קרבנות מיוחד, ולכל אחד מששת החגים סדר קרבנות מיוחד משלו, כמבואר בפרשת פנחס (במדבר פרק כח). וכן יש מצוות מיוחדות בחגים שאינן בשבת. בפסח מצווה לאכול מצה ואסור לאכול חמץ, וישנן עוד מצוות רבות בליל הסדר. בראש השנה מצווה לתקוע בשופר. בסוכות מצווה לשבת בסוכה וליטול לולב. ובחג השבועות ושמיני עצרת אין מצווה מיוחדת מלבד שמחת החג, שכן עניינם 'עצרת', כלומר התאספות חגיגית לסיכום תהליך. בחג השבועות סיכום מהלך יציאת מצרים עד מתן תורה (להלן יג, ו), ובשמיני עצרת סיכום מהלך כל שלושת הרגלים וסיכום תהליך התשובה, הכפרה והשמחה שאחריה.


[1]. בחומש ויקרא פרשת אמור (פרק כג) נזכרו כל מועדי החגים ומצוותיהם, ועל כל חג וחג נאמרה מצווה לשבות ומצווה שלא לעשות מלאכת עבודה. ראשון ושביעי של פסח – כג, ז-ח. חג השבועות – כג, כא. ראש השנה – כג, כד-כה. ראשון של סוכות ושמיני עצרת – כג, לה-לו. גם בחומש במדבר פרשת פנחס (פרק כח) נזכרו החגים, כאשר שם, יחד עם איסור המלאכה נזכרו הקרבנות המיוחדים לכל חג. בשני הפרקים הללו מצוות השבת פותחת את סדרת החגים, ללמד שהשבת היא שורש קדושת החגים. המצווה לשבות בראשון ובשביעי של פסח נזכרה גם בשמות יב, טז, ובדברים, טז, ח.

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

ה – מצוות תלמוד תורה בחג

מצווה להרבות בלימוד תורה בשבתות וחגים, וכפי שאמרו חכמים (ירושלמי שבת טו, ג): "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה". שלושה יסודות לכך: האחד, מצוות תלמוד תורה, שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות (פאה א, א; רמב"ם הל' ת"ת ג, ג-ט). וכל איש מישראל חייב בה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". והמצווה לעסוק בתורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". לפיכך, צריך אדם ללמוד תורה כל ימיו, ואפילו ביום מותו אל ימנע עצמו מבית המדרש ומדברי תורה (שבת פג, ב), שאם הוא פורש מהתורה הרי הוא שוכח את תלמודו, והתורה הזהירה (דברים ד, ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח… וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (רמב"ם הל' ת"ת א, ג; א, י). וכל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הרי זה בכלל מבזה דבר ה' (סנהדרין צט, א). אלא שבימות החול, כאשר טרודים בפרנסה, אין יכולים להרבות בלימוד, ואע"פ כן חובה לקבוע עיתים לתורה ביום ובלילה (רמב"ם שם א, ח; ג, יג). אבל בשבתות וחגים שאדם פנוי ממלאכתו, חוזרת מצוות תלמוד תורה למקומה במלוא תוקפה. ולשם כך ניתנו לישראל שבתות וימים טובים, כדי שיהיו פנויים ממלאכתם ויוכלו לעסוק בתורה (עי' תדבא"ר א).

היסוד השני, שהשבתות והחגים הם ימים קדושים שניתנו לישראל כדי שיתעלו בהם במעלות התורה, ויאירו על ידם את ימות החול. השבת נועדה להאיר ולרומם בכל שבוע את ששת ימי החול, וכל אחד מהחגים נועד להאיר את אורו המיוחד על כל השנה. לפיכך תיקן משה רבנו לישראל בחגים שיקראו בתורה בעניינו של חג, וכן תיקן לישראל "שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" (מגילה לב, א; שעה"צ תכט, ה). וזהו שאמר הקב"ה למשה רבנו: עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים בעניינו של יום, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת וחג, ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני (ילקוט שמעוני ויקהל ת"ח). וכך נהגו חכמי ישראל במשך כל הדורות, שהיו דורשים לפני הציבור בהלכה ובאגדה. הדרשה המרכזית התקיימה ביום ונקראה 'פרקא', והקפידו מאוד שהכל יבואו לשומעה (פ"ה שבת ה, ד, ובהרחבות שם). וגם בלילי שבתות וחגים היו קובעים דרשה, וכפי הנראה היו מרבים לעסוק בה באגדה (מרדכי פסחים תרי"א), וגם נשים היו באות לשומעה (ירושלמי סוטה פ"א ה"ד).

היסוד השלישי: לימוד תורה הוא אחד הביטויים למצוות השמחה בחג, מפני שהוא משמח, שנאמר (תהלים יט, ט): "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב". ומסיבה זו אסור ללמוד תורה בתשעה באב ובימי אבלות (תענית ל, א; שאגת אריה סט).

בנוסף למצווה להרבות בלימוד תורה בחג, העוסק בסעודה צריך לומר על שולחנו דברי תורה, כדי לחבר את המאכל אל שורשו הרוחני. ואם אינו עושה כן, מאכלו נחשב כזבחי מתים, מפני שהוא מנותק מהנשמה (אבות ג, ג; פניני הלכה ברכות יג, ח). במיוחד יש להקפיד על כך בסעודות החג, שככל שהסעודה יותר חשובה ומשמחת, כך היא פותחת יותר את הלבבות ומעצימה את התחושות, ואם לא ירוממו את הרגשות הללו בדברי תורה, שירות ותשבחות, יש לחוש שיגיעו לקלות ראש וליצנות. וכן למדנו שגינו חכמים את אלה שבתוך שמחת סעודתם מזמרים בענייני פריצות וגסות, ואם עושים זאת על ידי פסוקים משיר השירים, הרי שהעלבון גדול יותר. "תנו רבנן: הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו – מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו: רבונו של עולם, עשאוני בניך ככינור שמנגנים בו לצים. אמר לה: בתי, בשעה שאוכלים ושותים במה יתעסקו? אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם בעלי מקרא הם – יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים, אם בעלי משנה הם – יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות, ואם בעלי תלמוד הם – יעסקו בהלכות פסח בפסח, בהלכות עצרת בעצרת, בהלכות חג בחג" (סנהדרין קא, א).

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

ו – זמן הלימוד והסעודות

ביחס למגמתו של החג, לכאורה ישנם שני פסוקים סותרים, באחד נאמר שהוא לה' – "עֲצֶרֶת לַה' אֱלוֹהֶיךָ" (דברים טז, ח), ובשני נאמר שהוא לכם – "עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, לה). לדעת רבי יהושע כוונת התורה שנחלוק את היום – "חציו לה' וחציו לכם", כלומר "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש". ולדעת רבי אליעזר יכול אדם לבחור, או כולו לה' בבית המדרש, או כולו לכם בסעודה (פסחים סח, ב; ביצה טו, ב). וגם הבוחר לעסוק כל היום בתורה צריך לפי רבי אליעזר לטעום דבר מה, כדי שלא יהיה מעונה. ומנגד, גם הבוחר לעסוק כל היום בסעודה, צריך להתפלל ולקיים לימוד מסוים בלילה וביום, ולומר דברי תורה בסעודה (רבנו פרץ, רא"ה, של"ה). עוד יש להוסיף, שאם יבחר לעסוק כל היום בסעודתו, בחירתו צריכה להיות לשם שמיים, כדי לשמוח בקדושת החג ולשמח עניים וגלמודים (פרי צדיק חג השבועות ה', להלן יא).

למעשה נפסקה הלכה כדעת רבי יהושע, שצריך לחלוק את היום, חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה (שו"ע תקכט, א). יש אומרים שצריך להקפיד בדייקנות שלא לִפְחוֹת מחציו לה', וכתב רבי חיים בן עטר, שאם הוא פוחת מחציו לה', הרי חלקו של ה' גזול בידו (ראשון לציון לביצה טו, ב). ויש אומרים שאין צורך לחשב את השעות בדייקנות אלא צריך ללמוד בערך מחצית היום (פמ"ג). ונראה שהואיל ובפועל, מחמת זה שאין מחשבים את השעות, מתרשלים מאוד בחלק המיועד לתורה, כדי להחזיר את המצווה למקומה, יש צורך לחשב את שעות היום ולהתרגל להקדיש את מחציתן לה'. ונראה שאותן שבע שעות שאדם רגיל לישון בכל יום אינן בחשבון, הרי שנותרו שמונה עשרה שעות מתוך עשרים וחמש שעות החג, ומתוכן צריך להקדיש תשע שעות לה'. ואף שעיקר זמן זה צריך להיות מוקדש לתורה, וכפי שאמרו "חציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב), מכל מקום גם התפילה נחשבת בכלל החצי שנועד לה', ובתנאי שאין מאריכים בה בניגונים וחזנות, שאם מאריכים, אין זה על חשבון החצי לה' (יש"ש, מ"א). הרי שמתוך התשע שעות אפשר להחשיב כשלוש שעות לתפילה, וצריך להקדיש עוד כשש שעות ללימוד תורה.

גם לנשים יש מצווה ללמוד בחג, וכן נהגו נשים להשתתף בדרשות השבת והחג. אבל אין לנשים חיוב להקדיש חצי מהזמן לה', ומי שזוכה לעשות כן – תבוא עליה ברכה.[2]


[2]. הכלל הוא שבמחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע, וכן נפסק כאן שצריך להקדיש מחצית היום לה' (רי"ץ גיאת, ראבי"ה, או"ז ועוד, וכ"כ בשו"ע תקכט, א). וכן מסקנת הירושלמי (שבת טו, ג): "תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות", בלא להזכיר שזו דעת ר' יהושע. וכן עולה מהרמב"ם (יו"ט ו, יט), שכתב סדר יום שתואם את דברי ר' יהושע. וכ"כ שועה"ר תקכט, י; מ"ב א; כה"ח ב.

רבים פירשו שאין כוונת רבי אליעזר שיהיה ממש כל היום לה' או לכם, שכן גם מי שלומד כל היום צריך לאכול דבר מה, כדי שלא יהיה מעונה ומצטער בחג, אלא שאם בחר להשקיע את היום בלימוד, אינו צריך לקיים סעודה חשובה. ומנגד, גם מי שירצה להקדיש את כל היום 'לכם', לסעודות והנאות גשמיות, צריך להתפלל וללמוד מעט תורה, כפי שחייבים בכל יום (רבנו פרץ ורא"ה ביצה טו, ב; ובשל"ה מסכת שבועות תורה אור טז). אמנם למאירי ביצה שם, אם מתוך שקידת התורה לא אכל כלל, קיים את מצוות החג. לשפת אמת שם, גם לר' אליעזר אפשר לחלק את היום לשני חלקים שווים (יש לציין שגם לעניין תפילה, דעת ר' אליעזר שעיקר המצווה תלויה ברצון האדם ובחירתו, כמובא במשנה בברכות ד, ד: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים").

נראה שלר' יהושע יש לחשב גם את זמן התפילה מהחציו לה', כך עולה מהסדר שכתב הרמב"ם, והובא בשועה"ר תקכט, י; ומ"ב א (ועיין בהרחבות לפניני הלכה שבת ה, א, י). אלא שעיקר החציו לה' צריך להיות מוקדש לתורה, ולכן אמר ר' יהושע בפסחים סח, ב: "חציו לבית המדרש", ובזמנם בית הכנסת המיועד לתפילות היה נפרד מבית המדרש.

יש ביארו שלר' יהושע יש להקפיד על קיום החציו לה' באופן מדוקדק, וכפי שכתב ר"ח בן עטר בראשון לציון (ביצה טו, ב), שאם מאריך בארוחה של הבוקר ואינו משלים את הזמן אחר הצהרים חלקו של ה' גזול בידו. וכ"כ ב"ח או"ח רמב; פני יהושע ביצה שם; שאג"א סט; כה"ח תקכט, י. וכן עולה מדברי יש"ש חולין א, נ ומ"א פתיחת סי' תקכט, שכתבו שיש לגעור בחזנים שמאריכים, שאינו מחציו לה'. מנגד, יש סוברים שאין צורך לדקדק בזה. כ"כ במפורש פמ"ג או"ח א"א רמב ס"ק א, ושפת אמת ביצה טו, ב. ויש שרוצים ללמוד כך מכל אלה שהביאו את דברי ר' יהושע בסתם, בלא לדקדק בחלוקת היום. אמנם נראה שלדעתם צריך ללמוד לכל הפחות קרוב למחצית היום. ואולי כוונתם שאפשר שילמדו פעם יותר ממחצית ופעם פחות, אבל בסך הכל יצא שלומדים בערך מחצית. וכיוון שאנו רואים בפועל שדבר זה נפרץ לגמרי, נלענ"ד שגם לשיטתם יש הכרח לחשב את השעות של החג כפי שפירטתי למעלה, כדי להחזיר את לימוד התורה בחג למקומו הראוי. ויש לחשב גם את שעות הלילה, מפני שאף הוא כלול בחג, וכן מצינו שהיו קובעים מדרש בלילה (תוספתא ביצה ב, ו; תוס' פסחים קט, א). אלא שאת השעות הנצרכות לשינה יש להפחית, וכך יצא שצריך להקפיד שתשע שעות יהיו מוקדשות לה'.

עוד נראה, שאף שיש להקפיד שלא לפחות מחצי היום לה', מי שקיים כראוי את מצוות השמחה בסעודה, באכילת בשר ושתיית יין, ונותר לו עוד זמן מה'חציו לכם', יכול להוסיף עוד בלימוד תורה, ואין הוא מפר בזה את המצווה. וההבדל הוא שהחלק לה' אינו בידו של האדם, אלא ייעודו קבוע לתורה, ואילו החלק 'לכם' תלוי באדם. שאם לא כן מה יעשה אדם שסעד שלוש שעות וכבר אין ביכולתו לאכול עוד, וגם לישון אינו רוצה, האם יהיה חייב לשוחח בדברי חול כדי לקיים את ה'חציו לכם'?! ועוד שגם בסעודה נכון להרבות בדברי תורה (אבות ג, ג; סנהדרין קא, א), וכי אפשר להעלות על הדעת שאם כבר מילא את החציו לה' לא יוכל להרבות בדברי תורה על שולחנו? אלא עיקר מה שלמדנו מדברי ר' יהושע, שחובה להקדיש זמן ראוי לסעודה חשובה, וכפי שמובא בשבת קיט, ב, שהזהיר ר' זירא ת"ח שלא ירבו מדי בלימוד תורה על חשבון עונג שבת. ועיין כאן בהרחבות, ובהרחבות לשבת ה, א-ד, במקורות הרבים שהבאתי להלכה זו.

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

ז – סעודות החג – מקראי קודש

מצווה לקיים בחג שתי סעודות חשובות, אחת בלילה ואחת ביום, וזהו אחד הביטויים המרכזיים של קדושת החג, שעל כל החגים נאמר שהם 'מקראי קודש', ואמרו חכמים: "ובמה אתה מקדשו? במאכל, במשתה ובכסות נקיה" (ספרא אמור יב, ד). ובזה שווים החגים לשבת, שהחגים כמו השבת נקראים 'מקראי קודש'. וכן כתב הרמב"ם (יו"ט ו, טז): "כשם שמצווה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים, שנאמר: לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וכל ימים טובים נאמר בהן מִקְרָא קֹדֶשׁ" (שו"ע תקכט, א).

ואמנם בשבת תקנו חכמים לערוך שלוש סעודות, שכך למדו מרמזי הפסוקים (שבת קיז, ב), והדברים מכוונים כנגד מדרגתה המיוחדת של השבת. אבל ביום טוב המצווה לקיים שתי סעודות, אחת בלילה ואחת ביום (רא"ש וטור). שבכל יום אדם נצרך לאכול שתי ארוחות, והמצווה בחג להפוך את הארוחות הללו לסעודות חשובות (שו"ע תקכט, א; ברכ"י ג; מ"ב יג; כה"ח כד).

מצווה לאכול בכל אחת משתי הסעודות הללו לחם (עיין להלן ב, ה). ומצווה לברך ולבצוע על לחם משנה, מפני שכמו בשבת, גם ביום טוב לא היה יורד מן, ובערב יום טוב היתה יורדת עבורו מנה כפולה (שו"ע תקכט, א; פניני הלכה שבת ז, ג).[3]

למרות שקדושת השבת יתירה מקדושת החגים, מצווה להרבות במאכלי החג ולהדר בבגדי החג יותר מאשר בשבת, משום מצוות "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", כמבואר בהלכה הבאה.


[3]. על השבת והחגים נאמר שהם מקראי קודש, וכשם שמצווה לכבד את השבת ולענגה, כמפורש בישעיה נח, יג: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד", כך המצווה בחגים. כ"כ הרמב"ם הל' יו"ט ו, טז. וכן נפסק בשו"ע תקכט, א: "וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת". ועיין בפניני הלכה שבת ז, 2, שנחלקו הראשונים אם הכבוד והעונג מהתורה או מדרבנן. ומדרשת חכמים על 'מקרא קודש' משמע שהוא מהתורה, וכן דעת רמב"ן. ומנגד, מכך שהדברים נתפרשו בישעיה, משמע שאינם דאורייתא, וכ"כ רמב"ם וחינוך.

משמע מהרמב"ם שגם בחג צריכים לערוך שלוש סעודות (הל' שבת ל, ט, ולדעת הב"י אין הכרח להבין כך). למעשה, דעת רוב ככל הפוסקים שהמצווה לאכול רק שתי סעודות. וכתב הטור שכן נהג הרא"ש. וכן נפסק בשו"ע תקכט, א, תוס' יו"ט, שועה"ר, מ"ב יב. ובאר הלבוש, שמשום שמחת יום טוב לא החמירו לחייב סעודה שלישית, מפני שלפעמים יש טרחה בקיומה. וכתב החיד"א שעל פי הסוד אין מקום לשלוש סעודות בחג. ויש שכתבו להוסיף בסעודת חג תבשיל, וייחשב כמו סעודה שלישית (דעה בכלבו, הובא במ"א ומ"ב יב). ונראה שמי שנעשה רעב לקראת סוף היום, נכון שיערוך סעודה שלישית או יטעם דבר מה, שאם לא כן נמצא שהוא מצטער בחג.

לדעת רוב הראשונים מצווה לאכול לחם בכל סעודה, משום עונג יו"ט (מאירי; מחזור ויטרי; שו"ת רעק"א א), או משום שמחה (ר"י, רא"ש). אמנם לדעת תוס' (סוכה כז, א, 'אי בעי') ורשב"א, אין מצווה לאכול לחם או מצה בסעודות החג, חוץ מליל ראשון של פסח וסוכות. ועיין להלן ב, ו, ובהרחבות כאן, בדין השוכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון.

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

ח – מצוות השמחה

מצוות עשה לשמוח בחגים, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". וכבר למדנו שהשבתות והחגים נקראים 'מקראי קודש', ומצווה לקדשם בסעודות ובגדים מכובדים (ספרא אמור יב, ד). ומצוות השמחה בחג באה להוסיף על מצווה זו עוד נדבך, להרבות בסעודת יום טוב יין ובשר יותר מאשר בשבת (כמבואר בהלכה הבאה). וכן מצווה להדר בבגדי יום טוב יותר מאשר בבגדי השבת, שבשבת די ללבוש בגדים מכובדים, ואילו ביום טוב מצווה ללבוש את הבגדים היפים ביותר. ואם יש צורך לקנות בגדים חגיגיים, נכון לקנות אותם לקראת החג (שו"ע תקכט, א; מ"א ד; מ"ב יב).

ארבעה חלקים ישנם למצוות השמחה: א) עיקר המצווה לעשות דבר מיוחד שיש בו שמחה יתירה, שיקרין רגשי שמחה על כל החג. וכיוון שיש הבדל בין גברים לנשים, לשמחת הגברים יש לקיים ביום החג סעודה עם יין ובשר (כמבואר בהלכה הבאה). ולשמחת הנשים יש לקנות לקראת החג בגד חדש או תכשיט חדש, ובבגד אחד מקיימים את המצווה (להלן י). כדי לשמח את הילדים יש לקנות להם ממתקים, שבהם הם שמחים ביותר. ב) החגים כמו שבת נקראים 'מקראי קודש', שמצווה לקדשם בסעודות טובות ובגדים יפים, וכיוון שבחג נוספה מצווה של שמחה, הרי שגם הגברים וגם הנשים צריכים להקפיד בחג יותר מאשר בשבת על הסעודות שיהיו טובות ועל הבגדים שיהיו יפים. וכן מצווה ללמוד תורה, שתלמודה משמח (לעיל ה). ג) כל דבר שאנשים רגילים לשמוח בו, כשירה, ריקוד וטיול – מצווה למי ששמח בו לעשותו (להלן יג). ד) מצווה להיות במצב רוח טוב של שמחה וקורת רוח, ולהימנע מדברים מצערים במשך כל ימי החג, ובכלל זה אסור להתאבל, להספיד ולהתענות (להלן יד).[4]

השמחה צריכה להיות בחג, ולא בדבר אחר שעלול להשכיח את שמחת החג. לפיכך אסור לישא אשה במועד, וכפי שדרשו חכמים (מו"ק ח, ב): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ ולא באשתך", שהנושא אשה שמח באשתו שמחה יתירה ואינו נותן דעתו על שמחת החג. אבל מותר לישא אשה בערב חג ולקיים את סעודות שבע הברכות בחג, מפני שבאופן זה שמחת החג עיקר, ושמחת שבע הברכות אינה פוגעת בו אלא מצטרפת אליו (שו"ע תקמו, א-ג; להלן י, ד).

למרות שמצוות "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז, יד) נאמרה בתורה לגבי שלושת הרגלים, גם ראש השנה בכלל המצווה, מפני שהושוו כל הימים הטובים זה לזה. אלא ששמחת הרגלים יתירה, שמצווה לעלות בהם לרגל ולהקריב שלמי שמחה (מ"ב תקצז, א).


[4]. פסחים קט, א: "תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר (דברים טז): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. במה משמחם – ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל – בבגדי צבעונין, בארץ ישראל – בבגדי פשתן מגוהצין". וזו היא מצוות השמחה היתירה. אמנם גם לנשים יש מצווה להוסיף מאכלים ולשמוח בסעודת יו"ט יותר מסעודת שבת (עיין רע"א השמטות לתשובה א; שאגת אריה סה). וגם לגברים ישנה מצווה ללבוש בחג בגדים נאים ומשמחים יותר משבת (שו"ע תקכט, א). כמו כן, למרות שהגברים מקיימים את השמחה היתירה בסעודת היום (כמבואר בהלכה הבאה), מצווה שגם בסעודת הלילה תהיה תוספת שמחה. והמקור לכל זה ממה שלמדנו בהלכה הקודמת, שהשבתות והחגים נקראו 'מקראי קודש' שצריך לקדשם "במאכל, במשתה ובכסות נקיה" (ספרא אמור יב, ד), ובחג צריך להוסיף יותר מפני שנאמר "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". הרי שבנוסף לעיקר השמחה בדבר שמשמח ביותר, יש מצווה להוסיף שמחה בכל הסעודות והבגדים, ואלו שני החלקים הראשונים במצווה. החלק השלישי אינו בכלל החלק השני, כי הוא מצוות רשות לאלה ששמחים בו, לעומת השניים הקודמים שהם מצווה וחובה לכל, ויבואר להלן יג. החלק הרביעי מבואר להלן הלכה יד.

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

ט – היין והבשר בסעודת החג

בזמן שבית המקדש היה קיים, עיקר שמחת הרגלים התקיימה בירושלים על ידי קרבן החגיגה, שנאמר (דברים טז, יא): "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ… בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם", ונאמר (דברים כז, ז): "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ" (כמבואר להלן בהלכה טו).

לאחר שבית המקדש נחרב, מצוות השמחה היתירה אצל הגברים מתקיימת בשתיית יין בסעודה (פסחים קט, א; שו"ע תקכט, א). ואפשר לקיים את המצווה גם בשיכר שיש בו אלכוהול, הואיל והוא משמח, אלא שעדיף לשמוח ביין שהוא החשוב שבמשקים. והשותה מיץ ענבים, לא קיים את המצווה, מפני שאין בו אלכוהול והוא אינו משמח. שיעור היין המשמח הוא כזה שמקשה מעט על הריכוז, עד שאסור לרבנים להורות אז הלכה (מ"א צט, א). והיו מגדולי החכמים, ששתו הרבה יין בסעודת החג, ונמנעו מלהורות הלכה מהסעודה ועד למחרת (ביצה ד, א; כריתות יג, ב; ש"ך יו"ד רמב, יט). שיערו חכמים, שלכל הפחות צריך לשתות לשם שמחה זו מעט יותר מרביעית יין (75 מ"ל), ורוב האנשים צריכים לשתות לשם כך הרבה יותר מרביעית.

אין להפריז בשתיית היין, כדי שלא להגיע לשכרות, שאין בשכרות שמחה אלא הוללות וסכלות והתנתקות מן החיים הממשיים. ואנחנו נצטווינו לשמוח שמחה שמחוברת לחיים ונותנת להם משמעות ערכית של מצווה וקדושה.

למרות שעיקר מצוות השמחה ביין, מצווה לאכול בסעודות החג בשר בהמה, שאכילתו משמחת. הרי ששתיית היין חובה ואכילת בשר בהמה מצווה (שו"ע תקכט, א; שועה"ר ז; מ"ב יא). מי שאוהב יותר בשר עוף, וכן מי שאין לו אפשרות להשיג בשר בהמה, מצווה שיאכל בשר עוף, שגם באכילתו יש שמחה וחגיגיות (חוות יאיר סו"ס קעח).

עיקר מצוות השמחה היתירה היא בסעודת היום, וכפי שמצינו שכל מצוות החגים עיקרן ביום. אמנם גם בסעודת הלילה מצווה להרבות במאכלים טובים ומשמחים יותר מסעודות שבת, אלא שאין מצווה להרבות בשתיית יין כמו בסעודת היום.

גם נשים חייבות לקיים בחג סעודות מכובדות ומשמחות, אבל אינן חייבות לשתות יין. ואשה ששמחה בשתיית יין – מצווה שתשתה. גבר שאינו שמח בשתיית יין או באכילת בשר, אינו צריך להכריח את עצמו בכך, ויקנה לצורך סעודות החג את המאכלים שמשמחים אותו ביותר (שאגת אריה סה).[5]


[5]. פסחים קט, א: "תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים – אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ (דברים כז, ז). ועכשיו שאין בית המקדש קיים – אין שמחה אלא ביין, שנאמר: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ". ומן הסתם גם בזמן בית המקדש שמחו ביין, אלא ששמחת הקרבן היתה גדולה כל כך, שקיימו בה את המצווה גם אם לא שתו יין. אבל כיום שאיננו אוכלים מבשר הקרבן, המצווה לשתות יין. ותמה בב"י תקכט, א, על הרמב"ם (ו, יח) שכתב שהמצווה היא גם לאכול בשר. ובשועה"ר תקכט, ז, כתב שחובה לשתות יין ומצווה לאכול בשר, וכך משמע מהב"ח ומ"א. וכ"כ באו"ה תקכט, ב, 'כיצד', ומ"ב יא.

למדנו ששותים יותר מרביעית, שהשותה רביעית אסור בהוראה, אבל כששותים רביעית בסעודה, מותר להורות, כי היין שבתוך הסעודה פחות משכר. וכתב מ"א צט, א, בשם הגהות סמ"ק שאחר סעודת יו"ט אסור להורות, הרי ששתו יותר מרביעית. ומבואר בגמרא (ביצה ד, א) שהיו רבנים שלא הורו מאחר הסעודה ועד למחרת, ומכאן ששתו הרבה ולא פג היין עד למחר (שו"ת רשב"א, א, רמז; ש"ך יו"ד רמב, יט).

לדעת דרכי תשובה (יו"ד פט, יט), גברים חייבים בחג בשתי סעודות חשובות עם יין ובשר, אחת בלילה ואחת ביום. ולכן כתב שלא נכון לאכול סעודה חלבית בליל שבועות. אולם נראה שגם לדעתו סעודת היום חשובה יותר, כמו בשבת (פסחים קה, ב; שו"ע רעא, ג). ולשפת אמת (סוכה מח, א), וערוה"ש העתיד (קצט, יז), החובה לאכול בשר ולשתות יין היא בסעודה אחת, והיא יכולה להיות ביום או בלילה. ובערוה"ש הוסיף שמצווה בשתי סעודות. והמנהג להקפיד לקיים סעודה חשובה ביום, עם יין ובשר בהמה, ובלילה מוסיפים חגיגיות בסעודה יותר מסעודת שבת, אבל אין מקפידים לאכול בשר בהמה ולשתות יותר מרביעית יין. כיוצא בזה כתב הנצי"ב בהעמק שאלה (סז, ח). ומי שאינו שמח ביין ובשר, וכן נשים, אין הסעודות אצלם שמחה יתירה כחלק הראשון של מצוות השמחה, אלא הן מהחלק השני של מצוות השמחה, שהיא להוסיף בסעודות יותר משבת.

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

י – מצוות שמחה לנשים

מצוות עשה לנשים לשמוח בחג, ואף שזו מצוות עשה שהזמן גרמה, מצווה זו משותפת לגברים ונשים כאחד, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ". וכן למדנו שצריך אדם לשמוח באכילת קרבן שלמים שנקנה מכספי מעשר שני יחד עם אשתו, שנאמר (דברים יד, כו): "וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ", בֵיתֶךָ זו אשתך (יבמות סב, ב). ואע"פ שנשים אינן חייבות במצוות העלייה לרגל והקרבת הקרבנות, מכל מקום במצוות השמחה הן חייבות כגברים, ועל כן נשים שעלו לרגל קיימו את מצוות השמחה באכילת בשר השלמים (רמב"ם חגיגה א, א). ונשים שלא עלו לרגל, היו צריכות לשמוח בשאר דברים משמחים (שאגת אריה סו).

לאחר שבית המקדש נחרב, מצוות השמחה היתירה לנשים מתקיימת בקניית בגד חדש או תכשיט חדש לקראת החג, שבזה נשים שמחות יותר מאשר בסעודה. ואף שאינן לובשות את הבגד החדש במשך כל החג, הוא משאיר חותם של שמחה על כל החג, ולכן נשים מקיימות בו את החלק הראשון של מצוות השמחה בחג (כמבואר לעיל ח).

בנוסף לחלק הראשון של מצוות השמחה, מצווה מהתורה שתשמח כל אשה בלבישת בגדיה ותכשיטיה היפים. וכן תשמח בשתיית יין ואכילת בשר בסעודות, וזה החלק השני ממצוות השמחה. אמנם מי שאינה שמחה בשתיית היין ואכילת בשר, אינה צריכה להכריח את עצמה בכך, אלא תאכל בסעודה את המאכלים שמשמחים אותה ביותר.

בעבר היה מקובל שהבעל היה קונה לאשתו את הבגד או התכשיט החדש לקראת החג, וזאת משום שברוב המשפחות הבעל היה אחראי לבדו על הכספים והקניות, וכיוון שלא היה מגוון גדול של בגדים ותכשיטים, כל בגד או תכשיט חדש שהיה קונה היה משמח, וזה שהוא נקנה לאשה כמתנה מהבעל, העצים את השמחה. אמנם כיום שסוגי הבגדים והתכשיטים נתרבו לאין שיעור, והבחירה נעשתה מורכבת, במשפחות רבות מקובל שהאשה בוחרת לעצמה את הבגד או התכשיט, כאשר התקציב לכך נקבע על ידי שני בני הזוג לפי רמת הכנסתם (כמבואר להלן יב). וכדי להיות שותף במצווה, ראוי שהבעל יעודד את אשתו לקנות את הבגד או התכשיט לקראת החג, ועל ידי כך הוא יחשב כמתנה ממנו אליה והשמחה שבו תתרבה. ויש אנשים שטועים ומוציאים מאות שקלים על אתרוג מהודר ומקמצים בקניית בגד לנשותיהם, ואינם זוכרים שקניית בגד או תכשיט לאשה היא מצווה גמורה מהתורה, ואילו קניית אתרוג שמחירו פי עשרה ממחירו של אתרוג כשר, הוא הידור שלא נצטווינו לקיימו.

אשה שאינה נשואה, כגון רווקה או אלמנה, צריכה לקיים בעצמה את מצוות השמחה על כל חלקיה, לקנות בגד או תכשיט לחג, לקיים סעודות משמחות, להשתתף באירועים משמחים ולהיזהר מדברים מצערים (שאגת אריה סו).

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

י"א – לשמוח ולשמח

מצוות השמחה היא שישתף אדם בשמחתו את כל בני ביתו ואף ישתף בשמחתו עניים ומרי נפש. ואין זו מעלת חסידות בלבד, אלא כך היא מצוות השמחה מהתורה, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (וכן שם טז, יא).[6] וכן כתב הרמב"ם (יו"ט ו, יח): "כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט, ד): זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם. ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר (מלאכי ב, ג): וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם" (וכ"כ במגיד משנה שם; ובספר המצוות עשה נד).

כשנתבונן נמצא שיש במצווה שני חלקים: החלק הראשון, לשמוח יחד עם בני המשפחה ובני הבית, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ". 'אַתָּה' כולל את שני בני הזוג, מפני שהאיש ואשתו נחשבים חטיבה אחת. ואכן במקום שהתורה מקצרת, רק האשה מוזכרת, שנאמר (דברים יד, כו): "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ", בֵיתֶךָ זו אשתך, ללמדנו שבראש ובראשונה מוטלת על האיש מצווה לשמח את אשתו. וכן לאשה, המצווה הראשונה – לשמח את בעלה. וכן אנו מוצאים שבפועל, עיקר השמחה לגברים בסעודה, שאותה נהגו הנשים להכין, ועיקר השמחה לאשה, שיקנה לה בעלה בגד או תכשיט. ועל האיש והאשה יחד מוטלת האחריות לשתף בשמחתם את כל בני הבית, שאין שמחה של חג בלא שיתוף בני המשפחה. וכן נוהגים כל ישראל לקיים את שמחת החג בחיק המשפחה. ועל כל אחד ואחד מבני המשפחה לשמור על אווירה טובה בחג, ובמיוחד בעת הסעודות, להתחמק מאמירות פוגעות, להתאמץ לשמח את המסובים בדברי ידידות, ועל ידי כך יזכה לשמחה אמיתית. (עיין להלן בהלכה יז, 9, אם מותר לעזוב את הבית בחג כדי לנסוע לרבי).

ויש יהודים שמושפעים מהתרבות החילונית המנוכרת לקדושת החגים וערכי המשפחה, וההתאספות המשפחתית בחגים נהפכת אצלם לאירוע מעיק ומתסכל שמוביל למתחים, עלבונות וקטטות. וככל שיתחזקו בהבנת קדושת החג וערכי המשפחה, כך יוכלו להתאפק מלפגוע בקרוביהם וירצו יותר להחמיא להם ולשמחם, ועל ידי כך יזכו לברכת החגים בשמחה ובשלום.

החלק השני שבמצווה, לשמח את שכניו ומכריו העניים והבודדים, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ… וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". היתום והאלמנה היו בדרך כלל עניים, הואיל ומטה לחמם נשבר, והגר שעזב את מולדתו ומשפחתו עלול לסבול מבדידות. המצווה לשמח את העניים מתקיימת בעיקר על ידי צדקה, והמצווה לשמח בודדים ושבורי לב נעשית על ידי הזמנתם להשתתף בסעודת החג.

עוד יש לשים לב, שצוותה התורה לשתף את הכהנים והלויים בשמחה, ועבודתם היתה ללמד ולחנך את בני ישראל, קטנים כגדולים, ומכאן שגם כיום צריך לשמח בחג את תלמידי החכמים והמורים (בנין שלמה א, לג).


[6]. וכן מצינו בכל התורה, כמו למשל בשמחת הבאת נדרים ונדבות ומעשרות, שנאמר (דברים יב, יב): "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם". וכך בשמחת הביכורים, שנאמר (דברים כו, יא): "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

י"ב – ההוצאות לקראת החג

אף על פי שאמרו חכמים שראוי לאדם לחסוך בהוצאותיו כדי לחסוך לימי סגריר וזקנה, וכדי שיוכל לעזור לילדיו ללמוד מקצוע ולהקים משפחה; בהוצאות החג אין לחסוך, אלא ינהג בהם כפי הראוי לו לפי מצבו הכלכלי (חולין פד, א; ב"י תקכט, א). ויש שמבזבזים כסף על מותרות, ורק כשהם מגיעים להוצאות הקשורות לצורכי מצווה, הם נזכרים לחסוך ולקמץ. אולם באמת ראוי לאדם לחסוך במותרות ולהדר בהוצאות מצווה. ואל ידאג שמא פתאום יהיו לו הוצאות שאינן צפויות, וכיוון שלא קימץ בהוצאת שבתות וחגים ושאר צורכי מצווה, לא יוכל להתקיים כראוי. מפני שאמרו חכמים (ביצה טז, א), שפרנסתו של אדם קצובה לו מראש השנה עד ראש השנה, חוץ מהוצאות שבת וימים טובים והוצאות בניו לתלמוד תורה, שאם הוציא פחות – פוחתים לו ממה שנקצב, ואם הוסיף והוציא יותר – מוסיפים לו על קצבתו. הרי שאם יוציא עבור צורכי מצווה כפי רמתו, ויחסוך בימות החול, לא יארע לו שום נזק, ויצליח לחיות ולחסוך כראוי.

הנמצא בגרעון זמני, ראוי שיכנס למשיכת יתר בבנק או שיקח הלוואה כדי לשמוח בחג. ואל ידאג שמא תארע לו תקלה ולא יוכל להחזיר את חובו, ש"אמר הקב"ה לישראל: בָּנַי, לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע" (ביצה טו, ב). וזאת בתנאי שלא יסמוך על הנס, אלא שיש לו עסק מסודר או משכורת קבועה, או חסכון שעליו הוא יכול להישען. שעליו אמרו חכמים שלא ידאג שמא לא יצליח להחזיר את חובו, כי אם יעבוד בחריצות ולא יבזבז את כספו על מותרות, ה' יברך את מעשה ידיו ויסייע בידו לשלם את חובו. אבל מי שאינו יודע כיצד יחזיר את חובו, לא יקח הלוואה לצורכי החג, שלא יהיה רשע שאינו משלם את חובותיו. וגם לא יפשוט ידו לקבל צדקה, אלא יאכל בחג מאכלים פשוטים, וכפי שאמר רבי עקיבא: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" (פסחים קיב, א). ובזכות שלא יזדקק לבריות – יתעשר (פאה ח, ט). אמנם עני שכבר נאלץ לפשוט ידו לקבל צדקה לצרכים שונים, ייטול צדקה כדי לשמוח בחג (מ"ב רמב, א).

ויש טועים וסוברים שכדי לקיים את מצוות השמחה בחג, הם צריכים לקנות את המאכלים והבגדים היקרים ביותר, כדרך העשירים, מעל ומעבר ליכולתם. אבל המצווה היא שכל אדם יוציא עבור צורכי החג כפי הכנסתו. כלומר, מי שמשכורתו בינונית יקנה יין ובשר ושאר מטעמים כדרך שהבינוניים קונים לסעודה חשובה. שכן שמחת הסעודה תלויה בשתיית היין והוספת מטעמים מעבר למה שרגילים בימות החול ולא בהשוואה לעשירים (עיין בפניני הלכה שבת ב, ג, ובהרחבות שם וכאן).

וכן לגבי קניית בגד או תכשיט לחג, אין מצווה שאדם בינוני יקנה בגד שמתאים לרמת הכנסתם של עשירים. מפני שעיקר השמחה היא בתוספת שיש בחג על פני שגרת החול, ולא בכך שהאשה תצליח להתחרות בעשירות. ומי שחושבת שתהיה שמחה רק אם הבגד שלה יהיה יותר יקר ויותר יפה משל כל האחרות, לעולם לא תהיה שמחה, כי תמיד הקנאה באחרות והתאווה לבגדים יותר מיוחדים, יעכירו את רוחה.

אלא העיקר שהאדם יהיה שמח בחלקו, ויחסוך בהוצאות של חול וירבה בהוצאות על צורכי מצווה, לפי רמת הכנסתו, ועל ידי כך יזכה לברכה. וזהו שאמרו חכמים (אבות ד, א): "איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכח, ב): יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ – אַשְׁרֶיךָ בעולם הזה, וְטוֹב לָךְ – לעולם הבא".

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

י"ג – שירה ריקוד וטיול

כל דבר שמשמח את לבבו של האדם בכלל המצווה לשמוח בחג, ובכלל זה שירה, ריקוד וטיול. וכל המרבה בשירות ותשבחות לה' הרי זה משובח, וגדולי ישראל חיברו פיוטים ושירים, כדי להודות ולהלל לה' בחגים. אמרו חכמים על נבות היזרעאלי שהיה קולו ערב ונאה, והיה עולה ברגלים לבית המקדש שבירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשמוע את שירתו. פעם אחת לא עלה כי רצה לשמור על כרמו, ובעוון זה נתפס, והעידו עליו בני בליעל שמרד במלך, ואבד מן העולם (פסיקתא רבתי כה).

רבים נוהגים לרקוד בחג, ומקור לזה ממה שנאמר (דברים טז, טו): "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לה' אֱלוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" – תחוג לשון ריקוד, ולכן תקנו חכמים לרקוד בשמחת בית השואבה (העמק דבר שם; פרי צדיק סוכות יז).

וכן מי ששמח בטיול, מצווה שיטייל מעט. וכיוון שיש בזה שמחה, התירו ביום טוב לטלטל לשם כך תינוק שצריכים לשאתו (ביצה יב, א; תוס' 'ה"ג' בשם ר"ת; רמ"א תטו, א).

אמנם שלא כמו הסעודות, הבגדים ולימוד התורה, שחובה לשמוח בהם בחג, כל שאר הדברים המשמחים הם רשות, שכל השמח בהם – מצווה שיעשם, ומי שאינו שמח בהם – אינו צריך לעשותם. וכל אדם רשאי לבחור כיצד לשמוח בחג, אם יותר בשירות ותשבחות לה' בקרב בני משפחה או חברים, או בריקודים של שמחת בית השואבה, או בטיולים או בשאר דברים משמחים שיש בהם ערך. ובכל אופן יש להיזהר שכל השמחות הללו לא יפגעו בלימוד התורה, שכן מצווה להקדיש את חציו של היום ללימוד ותפילה. ומי שלימוד התורה משמח אותו יותר מכל, לאחר שיקיים את מצוות השמחה בסעודות משובחות, מצווה שיוסיף ללמוד תורה יותר מחצי היום.[7]


[7]. כל השמח בשירה, ריקוד, טיול וכדומה, מצווה שיעשם. וכ"כ הרמב"ם בספר המצוות עשה נד; יראים רכז; שבולי הלקט רסב; שאגת אריה סה; נצי"ב בהעמק שאלה שאילתא טו, ח. להלן ב, 7, מבואר שלרמב"ן ודעימיה המצווה לשיר ולהלל לה' מהתורה ומקיימים אותה באמירת הלל, ולרמב"ם מדרבנן. ומ"מ השמחים בזה מקיימים מצווה מהתורה. עיין לעיל הלכה ו' והערה 2, שאף שאין לפגוע בחצי היום המוקדש לה' ולבית המדרש, לאחר קיום הסעודות בשמחה כהלכתן, אפשר להוסיף לימוד תורה יותר מחצי היום.

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

י"ד – מצב רוח חגיגי ואיסור אבלות וצער

מצווה להיות במצב רוח טוב במשך כל ימי החג. לכאורה זו מצווה קלה, שהרי כל אדם רוצה להיות שמח. אולם בפועל קשה לקיים מצווה זו, מפני שהמתח והדאגות המלווים תמיד את האדם משביתים את שמחתו. ואע"פ כן זו המצווה המוטלת עלינו בחג, להתעלות אל מעבר לדאגות והטרדות, להתגבר על הכעסים ולשמוח בה'. לשם כך אנחנו צריכים לזכור שה' בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, קדשנו במצוותיו והביאנו אל הארץ הטובה, כדי שנזכה לחיים שלמים וטובים, חיים שיש בהם ערך וקדושה, שירוממו את העולם כולו ויוסיפו לו ברכה והכוונה, עד גאולתו השלימה. מתוך כך נתבונן בייעוד הגדול המוטל על כל אחד מאיתנו, נזכור את כל הדברים הטובים שבחיינו, נתחזק באמונה והכרה שכל הייסורים והגלויות נועדו לטובה, לשכלל ולרומם אותנו אל תכליתנו. ומתוך כך נוכל להיות במשך החג במצב רוח של שמחה. ואין שמחה שלימה בלא שותפות של הנשמה והגוף, ולכן מצוות השמחה בחג כוללת שמחה גופנית בשתייה ואכילה ובגדים נאים, ושמחה רוחנית בלימוד תורה ותפילות חגיגיות.

וצריך כל אדם להרחיק את עצמו בחג מכל דבר שגורם צער ודאגה, ולא יכעס ויתרגז. ויש אנשים שאינם יודעים לשמוח עם בני משפחתם, ובכל כינוס משפחתי הם מוצאים סיבה לעורר קטטה, להזכיר עלבונות ישנים ולצער את קרוביהם. וכל זה מפני שאינם מבינים את גודל קדושת החג, וכל חגיהם כמצוות אנשים מלומדה בלא תוכן רוחני. וכפי שכבר למדנו (בהלכה יא), עליהם להתעמק בערכו המקודש של החג, ומתוך כך יזכו להתעלות בשמחה, וימנעו מהשמעת ביקורת על בני המשפחה, ויתרחקו מכל שיחה שעלולה לצער אותם, ולהיפך ישתדלו להחמיא לבני משפחתם ולכל מי שהם פוגשים, ועל ידי כך יזכו לשמוח ולשמח ולהמשיך מהחג ברכה לימות החול.

וכיוון שמצווה מהתורה להיות בימי החג וחול המועד בשמחה, אסור לעסוק בהם בדברים מצערים, ואפילו בצער של מצווה. לפיכך, אסור להתענות בהם לשם תשובה, וכן אסור להספיד בהם מת או לקונן עליו (מו"ק כז, א; שו"ע תקמז, א-ב). ואם הנפטר הוא תלמיד חכם, מספידים אותו בפניו לפני קבורתו, מפני שכבוד התורה דוחה את המועד (מו"ק כז, ב; שו"ע יו"ד תא, א; להלן יא, ה, ובהרחבות).

וכן אסור להתאבל במועד, שאם נפטר לאדם אחד מקרוביו לפני החג, כשיגיע החג יקום מאבלו. ואפילו אם שהה באבלותו רגע אחד בלבד, כיוון שנכנס החג בטלה אבלותו (מו"ק יד, ב; שו"ע תקמח, ז). ואם מתו נפטר עליו בתוך החג, שבעת ימי האבלות נדחים לאחר החג, ובמשך החג יתאמץ שלא לבכות ולהצטער, אלא יעסוק בחג ובמצוותיו (שו"ע תקמח, א). ואם הוא סוכות, למרות שהוא מצטער אינו פטור מהסוכה, אלא עליו להתגבר על צערו ולשבת בסוכה (סוכה כה, א; שו"ע תרמ, ה). ומכל מקום, למרות שאינו יושב שבעה, חבריו הקרובים באים אליו לנחמו (שו"ע תקמח, ו).

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

ט"ו – מצוות העלייה לרגל בזמן שבית המקדש קיים

בזמן שבית המקדש היה קיים, מצווה היתה לעלות בשלושת הרגלים לבית המקדש, שנאמר (שמות לד, כג): "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל". ועל שם מצווה זו נקראו החגים 'רגלים', שבהם היו עולים ברגל לבית המקדש, שנאמר (שמות כג, יד): "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה". ומי שלא היה יכול לעלות בשתי רגליו מירושלים להר הבית, כמו זקן, חולה וחיגר, פטור מהמצווה. גם עיוור או חרש או אילם, פטור מהמצווה, מפני שאין ראייתו בשלימות. וכן ישראל טמא או ערל פטור מהמצווה (חגיגה ד, א-ב; רמב"ם שם ב, א).

נצטוו בזה הגברים ולא הנשים, מפני שזו מצווה שהזמן גרמה. וכך יכלו הנשים בשעת הצורך להישאר בבית כדי לטפל בתינוקות, בחולים ובזקנים. אמנם אשה שיכלה לעלות ועלתה – קיימה מצווה, וכך בפועל נשים רבות נהגו לעלות לרגל. קטן שיכול לעלות ברגליו מירושלים להר הבית, מצווה על אביו להעלותו לרגל.

וכיוון שהגברים נצטוו לעלות לרגל, היה חשש שהאויב יבוא לשדוד בימות החגים, ועל כך הבטיחה התורה שדווקא בזכות ההתקשרות של ישראל למקום המקדש, יזכו לנחול את הארץ בלא חשש מאויב, שנאמר (שם לד, כד): "כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ, וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה".

שלוש מצוות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: ראייה, חגיגה ושמחה (חגיגה ו, ב). א) מצוות הראייה שיראה פניו בעזרה ויביא עמו 'עולת ראייה', היינו קורבן 'עולה', שכל בשרו עולה על גבי המזבח. ומי שבא לעזרה ולא הביא עימו 'עולה', לא דיו שלא קיים מצוות עשה אלא שעבר על מצוות לא תעשה, שנאמר (שמות לד, כ): "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". ב) החגיגה היא 'שלמי חגיגה', היינו קרבן 'שלמים' שחלביו מוקטרים על גבי המזבח, מקצת מבשרו מובא לכהנים, ורובו הגדול נאכל בקדושה על ידי בעל הקרבן ובני משפחתו ואורחיו. ג) מצוות השמחה שיוסיפו להקריב 'שלמי שמחה' לפי צורך אכילתם, וככל שבני המשפחה ואורחיהם מרובים, כך מצווה להקריב יותר 'שלמי שמחה'. ומי שממילא היה חייב להקריב מעשר בהמה או קרבנות שנדר או נדב, מקיים את מצוות השמחה בהקרבתם ובאכילת בשרם (רמב"ם הל' חגיגה א, א; ב, ח-י).

כתב הרמב"ם (שם ב, יד): "כשיזבח אדם 'שלמי חגיגה' ו'שלמי שמחה', לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצווה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאומללים, שנאמר (דברים טז, יד): וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, מאכיל הכל ומשקם כפי עשרו. ומי שאכל זבחיו ולא שימח אלו עמו, עליו נאמר (הושע ט, ד): זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם, כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ, כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם. ומצווה בלוי יותר מן הכל, לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה ואין לו מתנות בבשר".

למרות שאין מקריבים קרבנות של יחידים ביום טוב, 'עולת ראייה', 'שלמי חגיגה' ו'שלמי שמחה' – מקריבים, שכך היא מצוותם להקריבם ביום הראשון. אמנם בשבת אין מקריבים קרבנות אלו. לא הביאם ביום הראשון, מצווה להשלים את הבאתם עד סוף החג: בפסח עד היום השביעי, בסוכות עד סוף שמיני עצרת, ובחג השבועות עד סוף ששה ימים שלאחר החג. ואם לא הקריבם באותם הימים – הפסיד מצוותו (רמב"ם שם ד-ח).

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

ט"ז – לעלות לרגל בזמן הזה

מאז שנחרב בית המקדש נתבטלה המצווה לעלות לרגל, מפני שהמצווה תלויה בהבאת קרבנות. ואע"פ כן, נהגו רבים מישראל לעלות לירושלים ברגל, וכן מסופר בתלמוד על גברים ונשים שהיו עולים לרגל לאחר החורבן (נדרים כג, א; שהש"ר ד, ב; קה"ר יא, א). וכן בתקופת הגאונים היו יהודים שעלו לרגל בחגים, וכפי שמסופר על רב האי גאון שהיה עולה מבבל לרגל בחג הסוכות. וכן בתקופת הראשונים והאחרונים היו עולים לרגל מהארצות שסביבות ארץ ישראל (כפתור ופרח פו; מהרי"ט א, קלד).

ויש פוסקים שכתבו שאף שאין כיום חובה, העולה לרגל לירושלים אל סביב מקום המקדש – מקיים מצווה, מפני שהקדושה לא זזה מהר הבית (חת"ס; שי כהן ח"ב עמ' תקכג).

עוד היתה מצווה בזמן שבית המקדש היה קיים, להיטהר לקראת הרגל בטבילה (ר"ה טז, ב), מפני שרק לטהורים מותר להיכנס לעזרה ולאכול מבשר הקרבנות. אבל כיום שבית המקדש חרב, ואין אנו יכולים לעלות להקריב את קרבנות מצוותינו, וגם אין בידינו אפר פרה להיטהר על ידו מטומאת מת, נתבטלה החובה לטבול לקראת הרגל. ואמנם יש סוברים, שגם כיום חייבים לטבול לפני הרגל (בית שמואל אה"ע נה, י; שואל ומשיב תליתא א, קכג). אולם לדעת רוב הפוסקים, אין כיום חובה לטבול לפני הרגל, ורק מצד מידת חסידות יש נוהגים לטבול לקראת הרגל. ומי שקשה לו לטבול, יכול לקיים את מנהג החסידות ברחיצה בט' קבין, היינו שיעמוד במקלחת עד שיזרמו עליו מים ברציפות כשיעור של ט' קבין, שהם כ-11 ליטר, ויקפיד שמים אלו ירחצו את כל גופו.[8]


[8]. ר"ה טז, ב: "אמר רבי יצחק: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל". לרוב הפוסקים כדי להיכנס למקדש ולאכול מבשר הקדשים, ולכן כיום אין מצווה. וכ"כ הגאונים; ר"ח (ר"ה שם); רמב"ם (טמאת אוכלין טז, י); ראב"ד; תוס' רי"ד; סמ"ג; שאגת אריה סז; ציץ אליעזר (כ, כב); חזו"ע (יו"ט עמ' קב). ואמנם לרא"ש (יומא ח, כד), אם היה יכול להיטהר באפר פרה, גם אחר החורבן צריך להיטהר, אבל כיום כשאין אפשרות – אין מצווה. ויש סוברים שדברי ר' יצחק נאמרו על זמנו, לאחר החורבן (בית שמואל אה"ע נה, י; שואל ומשיב תליתא א, קכג). ואין הלכה כמותם, והטבילה היא מנהג חסידות בלבד. ולמי שקשה לטבול יכול לקיים את המנהג ברחיצת ט' קבין, כפי שכתבו מהר"י וייל קצא; רמ"א תרו, ד, מ"ב כב. שיעור קב הוא 4 לוג, ולוג הוא 6 ביצים, הרי שקב – 24 ביצים. לפי חשבון הרמב"ם המדויק – ביצה – 50 סמ"ק, וממילא ט' קבין הם 10.8 ליטר. ולפי חשבון ר"ח נאה – 12.4 (עיין פניני הלכה ברכות י, 11).

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

י"ז – הקבלת פני רבו ברגל

"חייב אדם להקביל פני רבו ברגל" (ר"ה טז, ב; סוכה כז, ב). טעם המצווה, כדי לכבד את הרב וללמוד ממנו תורה, ועל ידי כך זוכים להתקשר אל הרב ולקבל ממנו הדרכה ושפע רוחני. ויש במצווה זו דמיון מסוים למצוות העלייה לרגל, שאמרו חכמים: "כל המקבל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה" (ירושלמי עירובין פ"ה ה"א). והימים הקדושים ששובתים בהם ממלאכה הם הימים הראויים לכך. וכן נהגו ישראל מימים ימימה, וכפי שלמדנו מדברי בעל האשה השונמית, שבשעה שראה את אשתו הולכת אל אלישע הנביא ביום חול, שאל: "מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם, לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת" (מלכים ב' ד, כג), משמע שבימים הקדושים היו רגילים ללכת להקביל את פני הנביא או הרב (עיין בפ"ה שבת ה, טו).

עיקר מצוות הקבלת פני הרב היא לשמוע ממנו שיעורי תורה, ומסורת זו מימות משה רבינו, וכפי שאמרו חכמים (מגילה לב, א), שמשה רבנו תיקן לישראל "שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג". ועוד אמרו (ילקו"ש ויקהל ת"ח): "אמר הקב"ה למשה: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים… ללמד ולהורות לישראל דברי איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בָנַי". והיו מקפידים מאוד להשתתף בדרשות הללו, ובזה היו מקיימים את מצוות הקבלת פני הרב בהידור. אמנם גם מי שמקביל את פני הרב באמירת 'חג שמח' לאחר התפילה, מקיים בדיעבד את מצוותו. ויש מהדרים לבקר אצל הרבנים בבתיהם, לשמוע מהם דברי תורה ומוסר וסיפורים על גדולי ישראל. ואם יש הרבה תלמידים שרוצים בזה, יבואו בחבורות, כדי שלא להטריח את הרב ולבטלו מתלמודו ומשמחת החג שלו עם בני משפחתו.

פירשו הראשונים, שהמצווה להקביל את פני הרב תלויה במרחק. אדם שגר קרוב לרבו, צריך להקביל את פניו בכל שבת. מי שגר רחוק יותר, צריך להקביל את פניו בכל ראש חודש. ומי שגר רחוק יותר, צריך להקביל את פניו בכל רגל (עפ"י ר"ח וריטב"א, עיין באו"ה שא, ד, 'להקביל'). ובתנאי שיחזור לישון בביתו, כי מצוות שמחת החג צריכה להיות יחד עם האשה. אבל אם כדי להקביל את פני רבו יאלץ לישון מחוץ לבית, הוא פטור מהמצווה (סוכה כז, ב). ואמנם יש נוהגים להקל בזה. ויש שלימדו עליהם זכות. ומכל מקום, כאשר הדבר מצער את האשה, אף המקילים מודים שאסור להם לנסוע בחג מחוץ לביתם. ולדעת רוב הפוסקים, גם כאשר האשה מסכימה, אין למנהג זה מקום.[9]


[9]. סוכה כז, ב: "תנו רבנן: מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל, אמר לו: אלעאי, אינך משובתי הרגל? שהיה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב (דברים יד, כו): וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ". מקשה הגמרא, והרי "אמר רבי יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו ברגל". והשיבה: "הא דאזיל ואתי ביומיה, הא דאזיל ולא אתי ביומיה". כלומר המצווה כאשר חוזר באותו יום לביתו, וביקורתו של רבי אליעזר על מקרה שאינו חוזר. וכן פסקו הרבה ראשונים ומהם: ראבי"ה, ריא"ז, השלמה, הגמ"י, ריטב"א ומאירי. אמנם רי"ף, רמב"ם ורא"ש, לא הזכירו את התנאי שיחזור לביתו באותו יום. ויש שלמדו מכך, שלדעתם רק לר' אליעזר חייבים לחזור, אבל להלכה המצווה היא גם כשאין חוזרים באותו יום הביתה (כסף משנה על הרמב"ם הל' ת"ת ה, ז, חיד"א, ושפת אמת). ועל כך סמכו המקילים (שבט סופר יז). אמנם כפי שלמדנו, לדעת רוב הראשונים, הדבר אסור, ויש אומרים שכך היא דעת כל הראשונים, שגם אלו שהשמיטו את התנאי שיחזור באותו היום לביתו מודים בזה (פר"ח, משנת יעקב). ולכן ראוי שלא להקל בזה. ומ"מ גם הרוצים להקל, רשאים בתנאי שהאשה תסכים לכך בלב שלם. וכ"כ הרב טייכטל במשנה שכיר ב, קלט. ועיין בהרחבות יז, ה.

בפשטות מצווה זו מדברי חכמים, וכ"כ פמ"ג, פני יהושע ועוד רבים. ויש שכתבו שהמצווה מהתורה (שואל ומשיב, יהודה יעלה). ואולי כוונתם שכבוד תלמידי חכמים הוא מצווה מהתורה, ומאחר שתקנו חכמים להקביל את פני הרב ברגל, הרי שבהקבלתו מקיימים מצווה מהתורה (מעין זה כתב בבכור"י תרמ, כב). בטעם המצווה כתבו רבים שהוא כדי ללמוד תורה (רמב"ן שמות כ, ז; רמ"ע מפאנו ו; פמ"ג. וכן באר בהרחבה הרב חרל"פ בבית זבול ג, כח). אמנם כתבו שמקיימים בזה גם מצוות כיבוד תלמידי חכמים (רש"י חגיגה ג, א; נו"ב מהדו"ת או"ח צד). ורבי יהונתן אייבשיץ באר שאחר החורבן, הקבלת פני הרב היא תחליף למצוות העלייה לרגל, שכן אמרו בירושלמי (עירובין פ"ה ה"א), שהמקבל פני רבו כמקבל פני שכינה (יערות דבש ח"א יב). ועיין בהרחבות יז, א-ד.

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

א – הכנות לחג

כשם שמצווה לכבד ולענג את השבת כך מצווה לכבד ולענג את החג (לעיל א, ז-ח).

לפיכך, כל מה שאמרו חכמים שצריך לעשות לקראת שבת צריך לעשות לקראת החג, ובכלל זה מצווה לכבס את הבגדים לקראת החג (פניני הלכה שבת ב, ד; ולהלן יא, יא). וכן מצווה להתרחץ במים חמים לקראת החג. וכן מי שנצרך, מצווה שיסתפר ויתגלח ויגזוז את ציפורניו לקראת החג (פ"ה שבת ב, ה; להלן יא, ט-י). וכן מצווה לסדר את הבית ולנקותו לקראת החג, ומצווה להשתתף בהכנות הללו, כפי שנהגו גדולי הרבנים (פ"ה שבת ב, ה-ו).

כדי לקיים את מצוות העונג והשמחה, מצווה לקנות מאכלים ומשקים משובחים לחג, כל אדם כפי יכולתו (לעיל א, יב). ואסור לקבוע סעודה חשובה בערב חג מפני שלושה טעמים: א) שלא להשוות את סעודות החול לסעודות החג, ב) כדי שיגיעו לסעודת ליל החג בתיאבון, ג) על מנת שטורח הסעודה שבערב חג לא יפריע להכנות לחג. וארוחה רגילה מותר לאכול כל היום, אבל לכתחילה אמרו חכמים, שמצווה להימנע מאכילת ארוחה רגילה או ארוחה עם לחם בשלוש השעות הסמוכות לחג (פ"ה שבת ב, ז).

אסור לעשות מלאכה בערב חג משעת המנחה, וכל העושה מלאכה באותה שעה אינו רואה ממנה סימן ברכה. וזמן האיסור משעת מנחה קטנה, היינו שעתים וחצי (זמניות) לפני השקיעה, ופרטי הלכות אלו התבארו בפניני הלכה שבת (ב, ח).

כמו בשבת גם בחג צריך להוסיף מהחול על הקודש, היינו לקבל את החג מעט לפני השקיעה, ולהיפרד מהחג מעט לאחר צאת הכוכבים (ר"ה ט, א). מקבלים את החג על ידי דיבור, כגון: "הריני מקבל עלי קדושת החג", או על ידי הדלקת נרות (מ"ב רסא, כא; פ"ה שבת ג, א-ג).

פורסם בקטגוריה ב - דיני עשה ביום טוב | כתיבת תגובה

ב – הדלקת נרות

כשם שתקנו חכמים להדליק נר לשבת כך תקנו להדליק נר ליום טוב, שעל ידי הנר מכבדים את החג ומוסיפים שמחה בסעודה. וכיוון שזו מצווה, מברכים עליה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של יום טוב". וכאשר חל יום טוב בשבת, מברכים "להדליק נר של שבת ושל יום טוב" (שו"ע רסג, ה; תקיד, יא; מ"ב מח).[1]

כמו בשבת, נוהגים שלא לפחות משני נרות, כנגד האיש והאשה, והרוצות להדליק יותר נרות רשאיות. ואע"פ כן אומרים בברכה 'נר', מפני שבנר אחד מקיימים את המצווה.

הזמן המובחר להדלקת הנרות הוא לפני שקיעת החמה, בזמן כניסת החג שרשום בלוחות, שעל ידי כך הנשים מקבלות את החג בהדלקת נרות. ויש נוהגות להדליק את הנרות בלילה לקראת הסעודה, והרוצות לנהוג כך רשאיות, ויקפידו שלא להדליק אש חדשה, אלא יעבירו אש מאש (להלן ה, א; ה, ג). ביום טוב שני של ראש השנה, וכן ביום טוב שני של גלויות, זמן ההדלקה לאחר צאת הכוכבים, כדי שלא להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני (להלן ט, ה. ועיין להלן בהלכה יב בדין יו"ט שחל במוצאי שבת).

בכל שבת מנהג יוצאות אשכנז וחלק מיוצאות ספרד, להדליק תחילה את הנרות ורק אח"כ לברך עליהם, כדי שלא לעשות את מלאכת ההדלקה לאחר הזכרת השבת בברכה (פ"ה שבת ד, ד). אבל ביום טוב שמותר להדליק את הנר, לכל המנהגים יש לברך תחילה ואח"כ להדליק את הנרות (מ"ב רסג, כז). לאחר ההדלקה יש להיזהר שלא לכבות את הגפרור, אלא צריך להניחו עד שיכבה מאליו.

תקנו חכמים לברך 'שהחיינו' על כל חג, כדי להודות לה' שהחיה אותנו וקיימנו והגיענו לזמן המיוחד והמקודש של החג. הזמן הטוב לברכת 'שהחיינו' הוא בעת אמירת הקידוש, מפני שאז מזכירים את קדושת היום. אולם נשים רבות נהגו לברך 'שהחיינו' עם הדלקת הנרות, מפני שרצו לומר את הברכה יחד עם המצווה המיוחדת להן לכבוד החג. והרוצות לנהוג כך רשאיות (עיין שאלת יעבץ א, קז; מ"ב רסג, כג).

כאשר מתכוונים להדליק את הנרות לאחר כניסת החג, כגון מי שנוהגת כך, או ביום טוב שני של ראש השנה, או ביום טוב שחל אחר שבת, רצוי להכין את הנרות ביום חול. ואם לא הכינו, מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, ולמרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט, אין בזה איסור 'מחתך', משום ששחיקה זו נעשית כלאחר יד. וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס-הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר להכניס פתיל-צף בתוך מצוף השעם (שש"כ יג, כד, מט-נ; הערה קנא מרשז"א), אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא ימרח שהוא תולדה של 'ממחק'. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתוקעו בנקב הפמוט, משום איסור 'מחתך' (ח"א צב, ב; באה"ט שיד, י; שש"כ יג, מח; עיין פ"ה שבת יח, ו; טו, י).

בשאר הדינים שווה יום טוב לשבת, והלכות הדלקת נרות נתבארו בפניני הלכה שבת (פרק ד).


[1]. בהגה"מ ומרדכי ואו"ז ציטטו מהירושלמי שצריך לברך על הדלקת נר ביו"ט, ואף שאינו בירושלמי שלפנינו, כפי הנראה הוא מהדברים שנשמטו ברבות השנים. וכ"כ ראבי"ה וב"י ושו"ע רסג, ה, וכן נוהגים למעשה. אמנם היו מחכמי צרפת הראשונים שסברו שאין לברך על נר של יו"ט. וכן נהגו בתימן, וביאר בשו"ת פעולת צדיק ג, ער, שכך ניתן ללמוד מהרמב"ם שלא הזכיר דין זה. וזאת משום שאין צורך לתקן הדלקת נר, מפני שמותר להדליק את הנר ביו"ט. וכך מנהג רוב עולי תימן, שלא כיחו"ד א, כז.

פורסם בקטגוריה ב - דיני עשה ביום טוב | כתיבת תגובה

ג – תפילות החג – עמידה

כמו תפילת עמידה של שבת כך תפילת עמידה של חג כוללת שבע ברכות. נוסח שלוש הברכות הראשונות ושלוש האחרונות כנוסח תפילת עמידה של חול; ובמקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות אומרים ברכה אחת מיוחדת על קדושת החג. על שבחר בנו ה' מכל העמים, קדשנו במצוותיו וקרבנו לעבודתו, ונתן לנו את החגים לשמחה ולששון זכר ליציאת מצרים, ומציינים את שם החג. ומתוך כך מבקשים ש'יעלה ויבוא' זיכרוננו לפניו לטובה, ויפקוד אותנו ויושיענו. ומסיימים ב'השיאנו', שינשא ה' אותנו על ידי קדושת המועדים, יקדשנו במצוותיו ויתן חלקנו בתורתו ויטהר ליבנו לעובדו באמת, ויזכנו לעשות את החגים בשמחה ובששון. וחותמים "ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים".

מעיקר הדין היה אפשר לומר בשבת ובחג את כל הברכות שאומרים ביום חול, ולהוסיף ברכה מיוחדת לכבוד השבת או החג, אלא שמשום כבוד השבת והחג לא רצו חכמים להטריח את המתפללים לומר את כל הברכות שאומרים ביום חול (ברכות כא, א). ועוד, שאין מתאים לבקש בשבת או חג על ענייני השעה שעלולים לגרום לאדם צער (תנחומא, רש"י ורמב"ם). לפיכך, תקנו חכמים לומר במקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות ברכה אחת. אלא שאם טעה והתחיל לומר ברכות של חול, ונזכר באמצע אמירת אחת הברכות שהיום חג, יסיים את אותה הברכה ורק אח"כ יחזור לנוסח החג. שהואיל ומעיקר הדין היה אפשר לומר את ברכות החול, כיוון שכבר התחיל לומר ברכה, מן הראוי שיסיים אותה (שו"ע רסח, ב; מ"ב ג. לגבי מוסף עיין בהלכה ט).[2]

טעה ולא הזכיר בברכת החג שבתפילת עמידה את שם החג או שהזכיר שם חג אחר או אמר את ברכת השבת – לא יצא, ועליו לחזור לתחילת הברכה ולאומרה כראוי. ואם סיים את תפילתו, אפילו אם עוד לא פסע לאחריו, יחזור להתפלל שוב (מ"ב תפז, יא). אמנם מי שמתפלל מסידור, ויודע איזה חג הוא, גם אם אינו זוכר אם הזכיר את החג, אינו צריך לחשוש שמא טעה בזה (כה"ח תפז, ל).

נוהגים להתפלל בשבתות וחגים במנגינה חגיגית, כאשר ישנה מנגינה מיוחדת לשבת ומנגינה מיוחדת לחג (מטה אפרים תרכה, מ).

מתקופת הראשונים נהגו להוסיף בשבת וחג מזמורים ב'פסוקי דזמרה' שלפני תפילת שחרית, ובסיומם מוסיפים את תפילת 'נשמת'.


[2]. אם באחת משלוש התפילות התחיל לומר 'אתה' ונזכר שהוא חג, אפילו אם לפני כן טעה וחשב שהוא חול, ימשיך לנוסח ברכת החג, הואיל ועדיין לא טעה, שכן גם ברכת החג פותחת ב'אתה' – 'אתה בחרתנו' (שו"ע רסה, ג; מ"ב ו). אין מתפללים תפילת נדבה בשבת וחג, ואם טעה והתחיל – פוסק מיד אפילו יכול לחדש בה דבר (שו"ע קז, א).

פורסם בקטגוריה ב - דיני עשה ביום טוב | כתיבת תגובה

ד – תפילת החג שחל בשבת

כאשר החג חל בשבת, עיקר נוסח הברכה כנוסח החג ומשלבים בו את עניין השבת, ובכל פעם שמזכירים את השבת והחג, מקדימים את השבת לחג, שהשבת מקודשת יותר ותדירה יותר. וחותמים: "מקדש השבת וישראל והזמנים". ומקדימים את השבת לישראל, מפני שישראל מקדשים את הזמנים ולא את השבת, שקדושת השבת קבועה וקיימת מששת ימי בראשית, לפני הופעת עם ישראל בעולם (ביצה יז, א; לעיל א, ג). ולכאורה היה ראוי לומר שתי ברכות, אחת לשבת ואחת ליום טוב. אלא שהואיל ושתיהן עוסקות בגילוי הקדושה בזמן, צירפו אותן יחד. ואפשר לומר עוד, שמתוך קדושת השבת שהיא קבועה וקיימת מתגלה קדושת ישראל והזמנים, ולכן עניין שתי הקדושות הללו אחד.[3]


[3]. ביצה יז, א: לדעת בית שמאי, כאשר יום טוב חל להיות בשבת, במקום שבע ברכות אומרים שמונה ברכות, אחת לשבת ואחת ליום טוב. ולדעת בית הלל מתפללים שבע, ובברכה האמצעית מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום באמצע. רבי אומר: אף בחתימה מזכירים את השבת והחג. וכן נפסק להלכה. במקרה שהתפלל של שבת והזכיר את החג באמצע הברכה, ובחתימה הזכיר שבת בלבד, יצא, מפני שרבי מסכים שהלכה כבית הלל שמספיק להזכיר את החג באמצע ולחתום בשבת בלבד, אלא שלכתחילה הוא סובר שיש להזכיר גם בחתימה את החג (באו"ה תפז, א, 'מקדש').

פורסם בקטגוריה ב - דיני עשה ביום טוב | כתיבת תגובה

ה – קידוש וסעודה

כמו בליל שבת כך בליל יום טוב, מצווה לומר קידוש על כוס יין, והקידוש צריך להיות במקום הסעודה. שתקנו חכמים להזכיר את קדושת היום בתפילה ובסעודה, שקדושת היום מתגלה בנשמה ובגוף. תוכן הקידוש כתוכן הברכה שהוסיפו חכמים בתפילת החג, וכן חתימתו זהה: "ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים" (לעיל ג). בתחילה מברכים על היין, ולאחר מכן אומרים את ברכת הקידוש.[4]

לאחר הברכה על קדושת היום, אומרים את ברכת הזמן – 'שהחיינו', שבה אנו מודים לה' "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". מי ששכח לומר את ברכת 'שהחיינו' בקידוש, ישלים את אמירתה כשייזכר, ועד סוף ימי החג יכול להשלימה, ואינו צריך לכך כוס יין (מ"ב תעג, א).

שביעי של פסח הוא החג היחיד שאין מצרפים לקידוש שלו את ברכת 'שהחיינו', מפני שהוא אינו חג בפני עצמו, וברכת 'שהחיינו' שאומרים בחג הראשון מועילה גם לו. אבל ב'שמיני עצרת' מברכים 'שהחיינו', מפני שהוא רגל בפני עצמו (ר"ה ד, ב).

בראשון של סוכות, מוסיפים לקידוש את ברכת 'לישב בסוכה', כיוון שבעת הקידוש מתחילים לקיים את מצוות הישיבה בסוכה.

כמו בשבת כך גם בחג, הוסיפו חכמים ותקנו לומר גם ביום קידוש על היין, כדי לכבד בו את יום החג. וכיוון שכבר הזכרנו את קדושת החג בקידוש הלילה, אין בו ברכה על היום אלא ברכה על היין בלבד. ונוהגים לומר לפני כן פסוק מעניין החג. קידוש זה נקרא 'קידושא רבה' (קידוש גדול) בלשון סגי נהור, שכן קידוש הלילה שבתחילת החג הוא החשוב, שבו מזכירים את תוכן קדושת החג (מ"ב רפט, ג). וכל שאר דיני הקידוש נתבארו בפניני הלכה שבת (פרק ו).

כפי שלמדנו (לעיל א, ז), מצווה לאכול שתי סעודות בחג, אחת בלילה ואחת ביום, ובכל סעודה מצווה לאכול לחם. סעודות החג צריכות להיות חשובות יותר מסעודות שבת, מפני שנוספה בחג מצוות שמחה. וסעודת היום חשובה מסעודת הלילה.


[4]. בשבת הקידוש מן התורה, שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו". לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים, מהתורה יוצאים ידי חובת זכירת השבת בתפילת ליל השבת, וחכמים תיקנו לאומרו גם על הכוס בליל שבת. ולדעת כמה ראשונים, מצווה מהתורה לקדש על יין או על פת (פניני הלכה שבת ו, ב-ג, 2). לגבי יום טוב, לדעת המגיד משנה (הל' שבת כט, יח) יסודו של הקידוש מדברי חכמים, וכ"כ מ"א רעא, א, מ"ב ב, ורוב האחרונים. ולדעת כמה ראשונים יסודו מהתורה, שנאמר: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש", וכך נראה מדעת השאילתות ובה"ג וראבי"ה ומהר"ם מרוטנבורג. ועיין בשו"ת חזון עובדיה סי' ב' שסיכם השיטות.

פורסם בקטגוריה ב - דיני עשה ביום טוב | כתיבת תגובה

ו – ברכת המזון

בימי חג, חול המועד וראש חודש, תקנו חכמים להזכיר בברכת המזון את קדושת היום, שאין האכילה בימים קדושים כאכילה של ימי חול, אלא יש בה תוספת מצווה וקדושה. ותקנו להזכיר את קדושת היום בתוך תפילת 'יעלה ויבוא' שבה אנו מבקשים מה' שיזכרנו לטובה ביום המיוחד הזה וירחם עלינו ויושיענו, ואומרים אותה בברכת 'בונה ירושלים', מפני שאף בה יש בקשת רחמים (ברכות מט, א; שבת כד, א; תוס' שם).

וכיוון שחובה לאכול לחם בסעודת יום טוב, השוכח להזכיר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור ולברך. וכן מנהג כל האשכנזים וחלק מהספרדים (שו"ע קפח, ו). ולמנהג חלק מהספרדים, כיוון שיש סוברים שאין חובה לאכול לחם בסעודות יום טוב, השוכח לומר בהם 'יעלה ויבוא' אינו חוזר. ורק אם שכח לומר 'יעלה ויבוא' בסעודת ליל ראשון של פסח וליל ראשון של סוכות, חייב לחזור, מפני שלכל הדעות חייבים לאכול בהם מצה או לחם.[5]

כשחל יום טוב או חול המועד בשבת, אומרים תחילה 'רצה והחליצנו', כי השבת תדירה וקדושה יותר, ואח"כ אומרים 'יעלה ויבוא' (שו"ע קפח, ה, מ"ב יג). טעה והתחיל לומר 'יעלה ויבוא' – יסיים את אמירתו ואח"כ יאמר 'רצה', שאין הסדר שלהם מעכב.[6]

המתחיל את סעודתו לפני שקיעת החמה ומסיימה לאחר צאת הכוכבים, אומר בברכת המזון 'יעלה ויבוא', שהואיל ותחילת אכילתו היתה בחג, כבר אז התחייב בברכת המזון עם הזכרת עניינו של החג (פניני הלכה ברכות ד, ז, 6. ועיין שם ד, ח).


[5]. לדעת רוב הראשונים, בכל יום טוב חובה לאכול פת בשתי סעודות, לפיכך, אם שכח להזכיר 'יעלה ויבוא' חוזר. וכך דעת רמב"ם, רא"ש, ריטב"א, מרדכי, ר"ן. וכ"כ בשו"ע קפח, ו, ושכנה"ג ועוד הרבה ראשונים ואחרונים. אולם לדעת תוס' (סוכה כז, א), ורשב"א, רק בסעודות ליל ראשון של פסח וסוכות חובה לאכול פת, ולכן רק בהם חוזר. וכתבו כמה מגדולי אחרוני הספרדים, שלמרות פסק השו"ע, הואיל וזה ספק הנוגע לברכות, וחיוב הזכרת החג מדרבנן – אינו חוזר (בא"ח חקת כא; כה"ח כד; יחו"ד ה, לו). אמנם מנהג צפון אפריקה לחזור כדברי השו"ע. וכ"כ ר' יצחק טייב (ערך השלחן קפח, ג); שואל ונשאל ה, או"ח פג; הרב משאש (שמש ומגן א, יג); וכן סיכם בעלי הדס י, ח. וכן מנהג תימן (שו"ת פעולת צדיק ג, לה).

לגבי נשים, גם למנהג אשכנז יש מקום לומר שלא יחזרו (חוץ מבסעודת ליל ראשון של פסח), מתוך חשש לדעת ר' עקיבא איגר שסובר שנשים אינן חייבות במצוות השמחה והסעודה ביו"ט, ולדעת הסוברים שנשים חייבות בברכת המזון מדברי חכמים (עי' פ"ה ברכות ד, 5). והחוזרות יש להן על מה לסמוך (ועיין בהרחבות א, ז, ו).

נחלקו הפוסקים בדין מי שהסתפק אם אמר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' בסעודות שהשוכח בהן צריך לחזור. ביבי"א ז, כח, כתב כדברי הפוסקים שמספק אינו חוזר, הואיל ועצם הזכרת היום היא מדרבנן, וספק דרבנן וספק ברכות להקל. ועוד, שאולי קדושת היום גרמה לו לזכור. והמ"ב קפח, טז, הכריע שיחזור, שכן מן הסתם אמר כשגרת לשונו בלא ההזכרה. וכ"כ בברכ"ה ח"ב ה, יח. ונראה למעשה, שאם מסתבר לאדם ששכח – יחזור, ואם מסתבר שלא שכח – לא יחזור, ובספק שקול – לא יחזור.

[6]. כ"כ רוה"פ, ורצי"ה בעולת ראיה, יבי"א י, כב; פניני הלכה ברכות ד, ז, בהרחבות. בסעודות שצריך לחזור, אם התחיל בברכת 'הטוב והמטיב', עליו לחזור לתחילת ברכת המזון כדי לאומרה כהלכה. ואין להסתפק בחזרה לתחילת ברכת 'רחם' (שו"ע קפח, ו, באו"ה 'לראש'). ואם נזכר לפני שהתחיל בברכת 'הטוב והמטיב', בין בסעודה שאמירת 'יעלה ויבוא' מעכבת ובין שאינה מעכבת, יאמר ברכת השלמה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה את יום חג (המצות / שבועות / סוכות / שמיני עצרת) הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים". ואם חל יום טוב בשבת ושכח לומר שניהם, אומר: "ברוך… שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וימים טובים לששון ולשמחה את יום חג (המצות / שבועות / סוכות / שמיני עצרת) הזה, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים". עיין בפניני הלכה ברכות בהרחבות ד, ח, ושם לעניין ראש השנה. מי שאינו יודע את נוסח ברכת ההשלמה, אינו יוצא באמירת 'יעלה ויבוא' לפני ברכת 'הטוב והמטיב', וכשהאזכרה מעכבת יחזור לראש (ט"ז, מ"ב קפח, יז, ועי' בבאו"ה שם ובהרחבות לפ"ה ברכות, עמ' 58).

נזכר ששכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' לפני שאמר שם ה' בסיום 'בונה ירושלים', יחזור וישלים את מה שהחסיר. ואם אמר שם ה', לדעת רבים יסיים "למדני חוקיך", שאם לא כן יצטרך להוסיף את ברכת ההשלמה. ואם כבר אמר 'בונה', יסיים את הברכה ויאמר את ברכת ההשלמה. התחיל 'ברוך' של 'הטוב והמטיב', לרוה"פ כבר הפסיד את האפשרות לומר את ברכת ההשלמה (מ"ב קפח, כג; שעה"צ יח; באו"ה 'עד'). וי"א שאם הוא במצב שאם לא כן יצטרך לברך שוב ברהמ"ז, כל זמן שהוא עדיין אומר את המילים שבפתיחת הברכה שהם זהות לברכת ההשלמה, ימשיך לברכת ההשלמה (ח"א, יבי"א ו, כח). וכל זה מבואר בפניני הלכה ברכות ד, ח.

פורסם בקטגוריה ב - דיני עשה ביום טוב | כתיבת תגובה

ז – הלל

מצווה להודות ולהלל ולשבח לה' על החגים שנתן לנו, ולשם כך אומרים הלל. אמנם לא בכל מועד צריכים לומר הלל, אלא רק ביום שמתקיימים בו שלושה תנאים: א) נקרא מועד, ב) אסור לעשות בו מלאכה, ג) יש לו סדר קרבנות מיוחד משלו. לפיכך אומרים הלל בשבעת ימי חג הסוכות, שכן הם נקראים מועד, ואסורים בעשיית מלאכה, ובכל יום מימי חג הסוכות מקריבים מספר שונה של פרים. וכן אומרים הלל בשמיני עצרת, ובחג ראשון של פסח, ובחג השבועות.

אבל בחול המועד פסח וביום טוב אחרון של פסח, אין אומרים הלל. ואף שהם נקראים מועד ואסורים בעשיית מלאכה, כיוון שבכולם מקריבים אותו מספר קרבנות, אין בהם תוספת התחדשות על היום הראשון (ערכין י, א-ב). ויש שהוסיפו עוד טעם, מפני שביום השביעי של פסח יש קצת צער על טביעתם של המצרים בים. וכפי שאמר הקב"ה למלאכים שרצו לומר לפניו שירה: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה"?! ואמנם ישראל שבאותו הדור בוודאי היו צריכים לשמוח ולומר שירה על הצלתם, אבל אין מצווה לישראל לומר על כך הלל בכל שנה. וכיוון שאין אומרים הלל ביום השביעי שהוא חג, אין ראוי לומר הלל בחמשת ימי חול המועד שלפניו, שהם פחותים ממנו בקדושתם. לפיכך, רק ביום הראשון של פסח חייבים לומר הלל (שבה"ל עפ"י מדרש; ב"י או"ח תצ, ד; מ"ב ז).

ואף שאין מצווה לומר הלל בששת הימים האחרונים של פסח ובראשי חודשים, נהגו ישראל לומר בהם הלל, וכדי שיהיה ברור שהלל זה נאמר מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם (הלל הוא פרקים קיג-קיח בתהלים, ומדלגים: קטו א-יא; קטז א-יא).

נחלקו הראשונים בעניין הברכה על אמירת הלל בששת הימים האחרונים של חג הפסח וראשי חודשים. לדעת רמב"ם ורש"י, כיוון שיסוד אמירת הלל בהם הוא ממנהג בלבד, אין מברכים עליו, שאין מברכים על קיום מנהג. ולדעת ר"ת, רא"ש ור"ן, על מנהג חשוב כקריאת הלל מברכים. למעשה, מנהג אשכנז שאפילו יחיד מברך בהם על ההלל. ומנהג ספרדים שחיו בארץ ישראל וסביבותיה שלא לברך כלל. ומנהג רוב הספרדים מצפון אפריקה, שהחזן מברך בתחילה 'לקרוא את ההלל', ובסוף 'יהללוך' בקול רם, ומוציא בברכותיו את כולם, אבל המתפלל ביחיד אינו מברך. וכל אדם ימשיך במנהג אבותיו.[7]

נוהגים לומר הלל לאחר סיום תפילת עמידה של שחרית. ויש להשתדל לומר את ההלל בציבור. ולדעת רבים, מי שאיחר והגיע לבית הכנסת בשעה שהציבור אומר הלל, יאמר עמהם הלל, ואח"כ יתחיל בפסוקי דזמרה (מ"ב תכב, טז). ועיין בפניני הלכה זמנים (א, יג) במנהגי אמירת ההלל.


[7]. עיין בפניני הלכה זמנים א, יב, 16, לגבי ראש חודש, שאף שיש לו סדר קרבנות משלו, כיוון שמותר לעשות בו מלאכה, אין חובה לומר בו הלל, וממילא דינו כדין ששה ימים אחרונים של פסח. ושם מובאות דעות הראשונים והאחרונים בזה. עוד אזכיר, שעל הימים שבהם אומרים הלל שלם, יש אומרים שהמצווה מהתורה (בה"ג, יראים, סמ"ק, רמב"ן). ויש אומרים שהיא מדברי חכמים (רמב"ם, רש"י, שאגת אריה סט). ויש אומרים שהחיוב מדברי קבלה, היינו מפסוקים שמקורם בנביאים או בכתובים (ראב"ד, ולכס"מ גם הרמב"ם מסכים לזה). ועיין באנציקלופדיה תלמודית ערך 'הלל'.

פורסם בקטגוריה ב - דיני עשה ביום טוב | כתיבת תגובה

ח – קריאת התורה בחג ובחול המועד

מימות משה רבנו ישנה תקנה לקרוא בתורה בימי שני, חמישי ושבת, כדי שלא יעברו על ישראל שלושה ימים ללא קריאה ציבורית בתורה (ב"ק פב, א). במשך הזמן התקבל המנהג לסיים בכל שנה את התורה על ידי סדר הקריאה השבועי (פניני הלכה שבת ה, ו).

עוד תיקן משה רבנו לישראל, שיהיו קוראים בחגים מעניינו של חג, שנאמר (ויקרא כג, מד): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – "מצוותם שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו" (מגילה לב, א; רמב"ם תפילה יג, ח). וגם כאשר חל החג או חול המועד בשבת, מפסיקים את סדר פרשיות השבוע כדי לקרוא בעניינו של החג. וכן בהפטרה שקוראים בנביא, קוראים מעניינו של יום. ונוהגים להוציא בכל חג שני ספרי תורה, באחד קוראים מעניינו של החג, ובשני שאליו עולה המפטיר, קוראים את סדר הקרבנות שהיו מקריבים בו.[8]

מספר העולים לתורה משתנה לפי קדושת היום, ככל שהיום מקודש יותר, כך מעלים בו יותר עולים (משנה מגילה כא, א). בימות החול קוראים שלושה עולים. בראשי חודשים ובחול המועד, שיש בהם קרבנות נוספים וכנגדם תפילת מוסף, קוראים ארבעה עולים. בימים טובים, שאסורים במלאכת עבודה ומותרים בהכנת אוכל נפש, קוראים חמישה עולים. ביום הכיפורים שאסור בכל מלאכה, קוראים ששה. ובשבת שעונשה חמור יותר, מעלים שבעה, שהמחלל את יום הכיפורים עונשו כרת בידי שמיים, ואילו המחלל שבת עונשו סקילה (מגילה כג, א).

נמצא אם כן שבחג מעלים לתורה חמישה, ועוד עולה אחד למפטיר. אסור לִפְחוֹת ממספר העולים שקבעו חכמים, כדי שלא לפגום בכבוד החג (מגילה כא, א). אבל להוסיף עולים, לדעת רמב"ם ורש"י מותר. ויש אומרים שאסור להוסיף על מספר העולים, מפני שהמוסיף משווה את קדושת החג לקדושת יום הכיפורים או שבת (ר"ן). וכן נוהגים, כדי שלא להטריח את הציבור, וכדי שלא להרבות בברכות מעבר למה שצריך. שבעבר רק העולה הראשון היה מברך ברכה אחת בתחילה, והאחרון היה מברך ברכה אחת בסיום, וכך הוספת עולים לא היתה מוסיפה ברכות. לימים תקנו חכמים שכל עולה יברך ברכה אחת לפני קריאתו ואחת לאחריה, נמצא שאם מוסיפים עולים, מרבים בברכות מעבר למה שתקנו חכמים. אמנם בשעת הדחק, כדי למנוע עלבון גדול, מותר להוסיף עולים (שו"ע ורמ"א רפב, א-ב; מ"ב ד-ה).

יוצא מהכלל הוא יום שמחת תורה, שנוהגים להוסיף בו עולים, כדי להעלות את כל המתפללים לתורה.

הזכרת נשמות: נוהגים יוצאי אשכנז ביום הכיפורים, בשמיני עצרת, בשביעי של פסח, ובחג השבועות, לאחר קריאת התורה, להזכיר את נשמות קרוביהם שהלכו לעולמם ולנדור צדקה לעילוי נשמתם. טוב שהמתפללים יאחזו את שני ספרי התורה בידם. נוהגים שמי שהוריו בחיים יוצא מבית הכנסת בעת הזכרת נשמות, שאין זה נאה שחלק יתפללו ויזכירו נשמות וחלק ישתקו, ויש חוששים גם לעין הרע. נוהגים שאין מזכירים את מי שנפטר במשך השנה, שמא הזכרתו תהיה כרוכה בצער, ותפגע במצוות השמחה בחג.


[8]. במשנה וגמרא מגילה ל, ב – לא, א, ביארו את סדר הקריאה בחגים, והמפטיר היה כנראה חוזר וקורא את הפסוקים האחרונים שקרא העולה האחרון, כפי שנוהגים בשבת. והנהיגו הגאונים ואולי אף לפני כן הסבוראים, להוציא ספר נוסף למפטיר, כדי לקרוא בו בפסוקי הקרבנות של החג שמובאים בפרשת פנחס שבספר במדבר, שכן למדנו במגילה לא, ב, שקריאת הקרבנות מועילה בדיעבד במקום הקרבתם (רא"ש, ר"ן ומרדכי, מגילה שם; ב"י תפח, ג). וכן מבואר להלן יג, יא. עניין ההפטרה בואר בפניני הלכה שבת ה, ז. וכל הקריאות הללו מוזכרות בסידורים.

פורסם בקטגוריה ב - דיני עשה ביום טוב | כתיבת תגובה

ט – תפילת מוסף – וְתֶעֱרַב

שלוש התפילות שאנו מתפללים בכל יום נתקנו כנגד האבות וכנגד קרבנות, שחרית כנגד תמיד של שחר, מנחה כנגד תמיד של בן הערביים, וערבית כנגד העלאת חלבים ואיברים על המזבח (ברכות כו, ב; פ"ה תפילה א, ז). והוסיפו חכמים ותקנו את תפילת 'מוסף' לשבתות, חגים, חול המועד וראשי חודשים, כנגד הקרבנות הנוספים שנצטווינו להקריב בהם.

שבע ברכות בתפילת מוסף, שלוש הראשונות והאחרונות כברכות שאר התפילות, והברכה האמצעית על קרבנות החג. בתחילתה אנו מזכירים שמפני חטאינו גלינו מארצנו וחרב בית מקדשנו, ואין אנחנו יכולים להקריבם כבראשונה. ומתוך כך מבקשים: "קרב פזורינו מבין הגויים… והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסידרם ומוספים כהלכתם". ואז מזכירים את שם החג, ואשכנזים מזכירים גם את פסוקי קרבנות המוסף. ושוב חוזרים להתפלל שיבנה בית המקדש ונזכה לקיים את מצוות העלייה לרגל שלוש פעמים בשנה, ומסיימים בתפילת 'והשיאנו' כמו בשאר תפילות החג (לעיל ג).[9]

למנהג יוצאי אשכנז, החזן מוסיף בסיום ברכת העבודה ('רצה'), את הנוסח שהיו אומרים בברכת העבודה במקדש: "ותערב עליך עתירתנו כעולה וכקרבן, אנא רחום ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים…" וחותם: "ברוך אתה ה' שאותך לבדך ביראה נעבוד". ויש נוהגים על פי הגר"א לחתום כמו תמיד: "המחזיר שכינתו לציון". כשאין שם כהנים שנושאים כפיים, אין אומרים 'ותערב' (מ"ב קכח, קעג).


[9]. אם טעה בתפילת מוסף והתחיל לומר ברכות של חול ונזכר שעליו להתפלל מוסף, אף שיש סוברים שיסיים את הברכה, להלכה נפסק שיפסיק מיד, משום שברכות אלו אינן שייכות לתפילת מוסף (שו"ע רסח, ב, מ"ב ה).
פורסם בקטגוריה ב - דיני עשה ביום טוב | כתיבת תגובה

י – קריאת מגילות

אמרו חכמים בברייתא שבמסכת סופרים (יד, א), שבמשך השנה קוראים את חמש המגילות: שיר השירים בפסח, רות בשבועות, איכה בתשעה באב, קהלת בסוכות, אסתר בפורים, ומברכים על קריאתן: "על מקרא מגילה". וכן כתבו למעשה גדולי הראשונים באשכנז (מחזור ויטרי, הגה"מ בשם מהר"ם, או"ז, שבה"ל, מהרי"ל).

אלא שרבים פקפקו בזה, מפני שחוץ ממגילת אסתר, לא מצינו בתלמוד שקוראים מגילות, וכל שכן שלא מצינו שמברכים על קריאתן. וכן הורו גדולי הספרדים שלא לברך על קריאתן, וכן מנהג כל יוצאי ספרד (רדב"ז ח"ו ב' אלפים צו; ב"י תקנט, ב).

לגבי מנהג אשכנז: רבים סוברים שמחמת הספק נכון שלא לברך על קריאת ארבע המגילות (רמ"א תצ, ט; ט"ז ו; פמ"ג, חק יעקב). וכך נוהגים כיום כל החסידים מתפללי נוסח 'ספרד' וחלק ממתפללי נוסח אשכנז.

ויש אומרים שצריך לברך על קריאתן (לבוש, ב"ח, מ"א תצ, ט, גר"א). וכך נוהגים בני הישוב הישן בירושלים, שנוסד על ידי תלמידי הגאון מווילנא. וכן נוהגים רבים מיוצאי ליטא. והנוהגים לברך מקפידים לקרוא מתוך מגילה שכתובה על קלף (עפ"י תשובות רמ"א לה; מ"ב תצ, יט).

רבים מהנוהגים לברך על המגילה, מברכים גם 'שהחיינו' על קריאתה (לבוש והגר"א). ורבים תמהו עליהם, שכן במסכת סופרים לא אמרו שמברכים 'שהחיינו', ורוב האחרונים לא הזכירו ברכה זו. ונכון שהנוהגים לברך, ילבשו בגד חדש, ויברכו 'שהחיינו' לכל הדעות.

במקום שמתפללים יחד כמה עדות, טוב שיקראו מהקלף, ואחד מהנוהגים לברך, יברך בקול רם, וכל השומעים יענו אמן, ובכך יצאו ידי כל הפוסקים.

מנהג אשכנז לקרוא את שיר השירים בשבת של פסח, ואת קהלת בשבת של סוכות, ובחג השבועות קוראים את רות, וקוראים את המגילות לפני קריאת התורה.

למנהג ספרדים ותימנים, קוראים את מגילת רות סמוך למנחה, ואם קראו אותה בתוך התיקון של ליל שבועות, אין צורך לחזור לקוראה סמוך למנחה (להלן יג, יב). את מגילת קהלת רוב הספרדים אינם נוהגים לקרוא, והתימנים קוראים את חלקה סמוך למנחה של שבת, וחלקה ביום טוב אחרון. וכן נוהגים התימנים בקריאת שיר השירים, חלקה בשבת וחלקה ביום טוב אחרון. והספרדים ועוד רבים מבני כל העדות נוהגים לקרוא את שיר השירים בסוף ההגדה של פסח.

פורסם בקטגוריה ב - דיני עשה ביום טוב | כתיבת תגובה

י"א – הבדלה

כמו במוצאי שבת גם במוצאי יום טוב מצווה להיפרד מהחג בהבדלה, כלומר לציין בדיבור את ההבדל שבין קדושת החג לימי החול. וגם כאשר עוברים מיום טוב לחול המועד – מצווה להבדיל. דין ההבדלה כדין הקידוש, שכשם שצריך להזכיר את קדושת החג גם בתפילה וגם על הכוס, כך בצאת החג אומרים את נוסח ההבדלה גם בתפילה וגם על הכוס. בתפילה אומרים את נוסח ההבדלה באמירת 'אתה חוננתנו' בברכה הרביעית של תפילת ערבית.

תקנו חכמים שלא לעשות מלאכה לפני אמירת 'אתה חוננתנו' ושלא לאכול לפני הבדלה על הכוס. מי ששכח לומר 'אתה חוננתנו' יוצא בהבדלה שאומרים על הכוס, שלאחריה מותר לו לעשות מלאכה ולאכול. וכן נשים שאינן נוהגות להתפלל ערבית, יוצאות בהבדלה שעל הכוס. אשה שרוצה לעשות מלאכה לפני הבדלה על הכוס, תאמר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ובכך תקיים את ההבדלה בדיבור, ויהיה מותר לה לעשות מלאכה. וכן דינו של איש שמתאחר בתפילת ערבית ובינתיים רוצה לעשות מלאכה, או מי ששכח לומר בתפילה 'אתה חוננתנו' והוא רוצה לעשות מלאכה לפני ההבדלה על הכוס.

שני הבדלים ישנם בין הבדלה של שבת להבדלה של חג:

א) במוצאי שבת מברכים על הבשמים, מפני שלאחר שהשבת יוצאת הנשמה היתירה מסתלקת והנפש דואבת, וכדי להשיב את רוחה מריחים בשמים. אבל בחג שאין בו נשמה יתירה כבשבת, אין צורך לנחם כל כך את הנפש, ולכן אין מברכים על הבשמים. ב) רק במוצאי שבת מצווה לברך על הנר, מפני שהאש נבראה במוצאי שבת (שו"ע תצא, א; מ"ב ב-ג).

נמצא אם כן שבהבדלה שבמוצאי החג אומרים שתי ברכות בלבד: ברכת היין וברכת ההבדלה.

במוצאי שבת נוהגים הכל לומר פסוקי ברכה לפני ברכות ההבדלה, מפני שהוא זמן מיוחד של המשכת ברכה לששת ימי המעשה. אבל במוצאי חג שאין בו סגולה מיוחדת זו, מנהג אשכנזים שלא לומר את פסוקי הברכה, ומנהג ספרדים לאומרם.

פורסם בקטגוריה ב - דיני עשה ביום טוב | כתיבת תגובה

י"ב – יום טוב שחל במוצאי שבת

כאשר יום טוב חל במוצאי שבת, יש להיזהר שלא להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ומנוחה, ולא כדי שיעשו בה הכנות ליום אחר, וכל הטורח בשבת להכין דבר ליום חול או ליום חג – מזלזל בכבודה (עיין פניני הלכה שבת כב, טו-טז).

לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת ישטפו אותם לצורך סעודת החג. וכן אסור לנקות את השולחן לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית לפני שלוש שעות אחרונות של היום. ואם לא הקדים, יקיים אותה גם בשעות הסמוכות לחג, וישתדל למעט באכילתו, כדי שיוכל לאכול בתיאבון את סעודת ליל יום טוב (רמ"א תקכט, א; מ"ב ח).

ההולך לבית הכנסת מבעוד יום, רשאי לקחת מחזור של חג, ויעיין בו מעט בשבת, ובכך לקיחתו תיעשה גם עבור שבת.

נחלקו פוסקי זמנינו בדין הוצאת מאכלים מהמקפיא בשבת לצורך סעודת ליל חג. ולמעשה, בשעת הדחק, כאשר ההמתנה לצאת השבת תגרום עגמת נפש ועיכוב משמעותי של הסעודה, מותר להוציאם בשבת. אבל בלא צורך גדול, יש להחמיר שלא להוציא מאכל מהמקפיא לצורך החג (עיין בהרחבות).

כאשר חג השבועות חל במוצאי שבת, עדיף שלא לומר שישנים בשבת כדי שיהיה כח ללמוד בליל חג השבועות. והרוצה לומר זאת רשאי, הואיל ועיקר האיסור הוא לדבר בשבת על דבר שאסור לעשותו בשבת, ובלימוד אין מעשה שאסור בשבת. וגם אין בדיבור זה כל כך פגיעה בכבוד השבת, הואיל והוא לצורך מצווה.

כאשר החג חל במוצאי שבת, אסור להדליק את נרות החג לפני צאת הכוכבים, אלא יש להמתין עד לאחר שייצאו הכוכבים ותצא השבת, ואז האשה תאמר: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", ותדליק את הנרות (עיין לעיל ב).

כיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה (להלן ה, א), יש צורך להכין מלפני השבת נר שיִדְלק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו, יש להיעזר בשכנים, ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

בתפילת ערבית של החג אין אומרים 'אתה חוננתנו' שנתקן כדי להבדיל בין קודש לחול, אלא אומרים 'ותודיענו', שנתקן כדי להבדיל בין קדושת השבת החמורה לקדושת החג. שכח לומר 'ותודיענו' אינו חוזר, מפני שהוא עתיד להבדיל על כוס הקידוש (שו"ע תצא, ב; מ"ב ד). ואם ירצה לעשות לפני הקידוש מלאכה לצורך אוכל נפש, יאמר תחילה: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש". וכן הדין לגבי נשים שאינן מתפללות ורוצות לעשות מלאכה לפני שמיעת הבדלה על הכוס (מ"ב רצט, לו).

בקידוש של החג מוסיפים לומר נוסח הבדלה בין קודש לקודש וכן מברכים על הנר. אבל אין מברכים על הבשמים, משום שהבשמים נועדו להפיג את הצער על צאת השבת, וכאשר בצאת השבת נכנס החג – אין צער, ואין צורך בבשמים כדי להפיגו.[10]

נמצא אם כן שסדר הקידוש הוא כך: ברכת היין, ברכת הקידוש, ברכת הנר – מאורי האש, ברכת הבדלה, ברכת הזמן – 'שהחיינו' (שו"ע תעג, א – ראשי תיבות יקנה"ז).


[10]. לצורך ברכת האש, אפשר לברך על הנר שהאשה הדליקה (אול"צ ג, יח, ו. ושלא כציץ אליעזר יד, מב, ב, שהחמיר). ויש אומרים שלא לקרב שני נרות זה לזה, אלא יברך על נר אחד, כי בפירודם יש כיבוי (אול"צ שם). ויש מקילים (הלח"ב כ בשם ריש"א), וכן נראה. ואם מברכים על גפרורים שהודלקו מהנר – אין לכבותם בידיים, שאסור לכבות אש בחג, אלא צריך להניחם על כלי עד שיכבו מאליהם (להלן ה, א-ב).

פורסם בקטגוריה ב - דיני עשה ביום טוב | כתיבת תגובה

י"ג – איסרו חג

מנהג טוב להרבות מעט באכילה ושתייה ביום שלאחר הרגל (רמ"א תכט, ב), מפני שהארת החג עוד נמשכת אליו. בתלמוד הירושלמי (ע"ז פ"א ה"א) הוא נקרא 'בן המועד', ובתלמוד הבבלי הוא נקרא 'איסרו חג', היינו יום שנאגד עם החג. על ידי כך שאנו מוסיפים קצת בשמחת 'איסרו חג' אנו מראים שהרגל חביב עלינו מאוד, ופרידתו קשה עלינו.

ואמרו חכמים (סוכה מה, ב): "כל העושה איסור (איגוד) לחג באכילה ושתיה – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר (תהלים קיח, כז): "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ". והעניין הוא, שכאשר אדם אוכל לשם שמיים, כדי שיהיה לו כוח לעשות מעשים טובים, ומזמין לסעודתו אורחים לשמחם, ואומר על שולחנו דברי תורה, אזי "שולחנו של אדם מכפר עליו כמו מזבח" (ברכות נה, א; מנחות צז, א, תוס' ומהרש"א שם; אבות ג, ג). והיסוד לקדושת השולחן מתחיל בחגים, שאז מצווה לערוך סעודות טובות, ומי שמתוך קדושת החג מוסיף בארוחת 'איסרו חג', ממשיך בזה את קדושת החג וערכיו אל הארוחות של כל השנה, ועל כן הוא נחשב כאילו בנה מזבח, והקריב עליו קרבן לה'.

וכיוון שהארת החג נמשכת קצת ביום 'איסרו חג' נוהגים שלא להספיד ולא להתענות בו, אבל מעיקר הדין אין בזה איסור (שועה"ר תכט, יז; כה"ח תצד, מח).

וב'איסרו חג' של חג השבועות, מצד הדין אסור להספיד ולהתענות, משום שהוא 'יום טבוח', כלומר יום זביחת קרבנות. שכן לפעמים היו מקריבים בו את קרבנות החג, שאם חל חג השבועות בשבת, היו צריכים לדחות את הקרבת 'עולת הראיה' ו'שלמי החגיגה' ליום ראשון שהוא 'איסרו חג'. וגם בשאר השנים, אנשים רבים לא הספיקו להקריב את כל קרבנותיהם בחג, ואת מה שלא הספיקו היו מקריבים למחרת. ויום הקרבת קרבנות נחשב יום שמחה, ועל כן מצד הדין אסור להספיד ולהתענות בו (שו"ע תצד, ג; לבוש; מ"א ג; שועה"ר יט).

פורסם בקטגוריה ב - דיני עשה ביום טוב | כתיבת תגובה

א – טעם איסור מלאכה ביום טוב

שבת וחג הם ימים קדושים שאסורים בעשיית מלאכה, מפני שבהם אנו מתעלים אל מעבר למגבלות של העולם הזה, על חטאיו וקללותיו, שגורמים לאדם לעבוד קשה לצורך קיומו ופרנסתו.

מתחילה, כשברא ה' את האדם הראשון, לא התכוון שיטרח ויעמול בעבודה קשה לצורך פרנסתו (קידושין פב, ב). מפני שעל ידי הדבקות בה' שהוא מקור החיים, פרנסתו של אדם היתה צריכה להיות מזומנת לו בלא טורח. ולאחר שחטא האדם ואכל מעץ הדעת טוב ורע, גורש מגן עדן, ונתקללה האדמה בעבורו, ונגזר עליו להתפרנס ביגיעה וצער. שנאמר (בראשית ג, יז-יט): "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה…" על ידי העבודה הקשה שנגזרה עליו כדי להשיג את פרנסתו, הוא מתקן בהדרגה את חטאו. אלא שמנגד, בעקבות העבודה הקשה, האדם עלול לשקוע בעולם החומר ולשכוח שיש לו נשמה גבוהה. ועל כן נתן לנו ה' ימים קדושים, שבהם אנו מתעלים אל מעבר לחטא ולקללה שמחייבים אותנו לעבוד לצורך פרנסתנו.

אלא שהבדל ישנו בין שבת ליום טוב, שבשבת כל מלאכה אסורה, שנאמר (שמות כ, י): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", ואילו ביום טוב, מלאכה שנועדה לצורך אכילת אותו היום מותרת (כמבואר בהמשך).

בשבת אנו עולים למדרגה גבוהה מאוד של אמונה, ומתוך ההבנה שהכל בידי ה', אנו מתבטלים לגמרי להנהגה האלוקית ושובתים מכל מלאכה, כדי שכל כוחותינו יעסקו אך ורק בקליטת הטוב שה' משפיע לנו. הנשמה עוסקת בתורה ותפילה, והגוף בסעודות ושינה. לעומת זאת החג במדרגה קרובה יותר אלינו, ומבטא את התפקיד שלנו בתיקון העולם.

בשבת, גם בגן עדן היה האדם אמור להתעלות אל שביתה מוחלטת מכל מלאכה, ואילו החג הוא מעין ששת ימי המעשה שבגן עדן, שהניח בהם ה' מקום לעבודת האדם, כדי לשתפו בתיקון העולם וקיומו, שנאמר (בראשית ב, טו): "וַיִּקַּח ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". אלא שכל עבודתו שם היתה צריכה להיעשות בנחת ובשמחה, והתוצאה החיובית שלה היתה ניכרת מיד, שעל ידה העולם השתבח. וכנגד זה מותר לאדם לעסוק ביום טוב בהכנת המאכלים, שאלו מלאכות נעימות ומשמחות.

ואף שהשבת קדושה יותר, שאין עושים בה שום מלאכה, שמחת החג גדולה יותר, משום שקדושתו קרובה אלינו יותר. יתר על כן, בזכות ישראל מתקדשים החגים, ולכן מן הראוי שיהיה מותר לעשות בהם מלאכה עבור סעודת ישראל.

כיוון שיום טוב הוא יום חול שנהפך על ידי ישראל ליום קדוש (א, ג), השפעתו על ימות החול ישירה יותר. שהשביתה ביום השבת לא נועדה להדריך את ששת ימי המעשה, אלא על ידי עצם קדושתה הם מתרוממים. לעומת זאת החגים, שחלים בימות החול, מקושרים יותר לעולם המעשה, ובהם אנו מודים לה' על הברכה שנתן במעשה ידינו, ומתוך כך אנחנו מכוונים את עבודתינו ומתבוננים בתפקידנו בעולם. וזהו שאמרו חכמים, שימי החג הם ימי דין על מעשינו, שלפי השתדלותנו נזכה בהם לברכה (עיין לעיל א, ב).

על ידי המלאכות שמותרות בחג, שנועדו לשם שמחה של מצווה, נוכל לתקן את כל המלאכות שאנו עושים בימות החול. שכן אדם חומרני כבול בחבלי חטא אדם הראשון, והוא נזקק לעבוד קשה כדי לקנות ולהשיג דברי מותרות שהוא מקווה שישמחו אותו, אבל באמת הם אינם משמחים אותו, ולכן הוא ממשיך להשתוקק להשיג עוד ועוד דברים, וכך הוא נעשה משועבד לתאוותיו ולעבודתו הקשה. אבל מי שזוכה לשמוח בקדושת החג, בלימוד תורה וסעודות, אינו נצרך למותרות, מפני שהוא שמח בחלקו. הוא אינו משועבד לעבודה, אלא רואה את הערך והתיקון שבה, ויש לו ממנה נחת וברכה.

פורסם בקטגוריה ג - כללי המלאכות | כתיבת תגובה

ב – המלאכות שהותרו ביום טוב

בשבת כל מלאכה אסורה, שנאמר (שמות כ, י): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה". ואילו ביום טוב, מלאכה שנועדה לצורך אכילת אותו היום מותרת, שנאמר (שמות יב, טז): "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם". וכן נאמר (ויקרא כג, ז): "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ". הרי שרק 'מלאכת עבודה' אסורה, אבל מלאכה שאדם רגיל לעשות בביתו דבר יום ביומו לצורך הכנת מאכליו – מותרת (רמב"ן שם).

לפיכך, מותר ללוש בצק ולאפות חלות ועוגות. וכן מותר לבשל בשר ודגים, פירות וירקות וכל שאר המאכלים. וכן מותר לשחוט בהמות, חיות ועופות לצורך היום. וכן מותר להגביר את האש ולהחלישה לצורך הבישול והאפיה. וכן מותר להוציא מאכלים לצורך הסעודה מרשות לרשות.

אבל אסור לקצור את תבואת השדה, לבצור ענבים בכרם, לדוש שיבולים, לזרות את גרגירי התבואה לרוח, לברור מהם את הצרורות והאבנים, לטחון תבואה, לצוד חיות, עופות ודגים, לסחוט ענבים ליין וזיתים לשמן. שכל המלאכות הללו הן בכלל 'מלאכת עבודה' שנאסרה ביום טוב. הסימן לכך שמדובר ב'מלאכת עבודה', שרגילים לעשותה על ידי פועלים, ובבת אחת מכינים כמויות גדולות לימים רבים או לצורך מסחרי. לעומת זאת, המלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש הן מלאכות שאדם רגיל לעשות בביתו לצורך אותו היום.

וצריך להדגיש, המלאכות שנחשבות 'מלאכת עבודה' אסורות ביום טוב גם כשהן נעשות בקלות לצורך האכילה ביום טוב עצמו. למשל, אסור לקטוף מעט פירות מהעץ שבגינה לצורך סעודת יום טוב, וכן אסור לצוד דג מבריכת דגים שבחצרו לצורך סעודת יום טוב. אמנם נחלקו הראשונים בחומרת האיסור: יש אומרים, שכאשר עושים את המלאכות הללו לצורך סעודת יום טוב, אין בהן איסור תורה, וחכמים אסרו לעשותן מפני שהעיסוק בהן עלול להתארך, עד שיעבור כל היום בטרחה רבה ויהיה החג כיום חול ויתבטלו מלימוד תורה ושמחת הסעודה. בנוסף לכך, כיוון שרגילים לעשות מלאכות אלו לצורך ימים רבים, יש חשש שאם יתירו לעשותן לצורך יום טוב, יטעו וירבו במלאכה לצורך ימים רבים, ויעברו על איסור תורה (רמב"ם, רא"ש, ר"ן, שו"ע תצה, ב).[1] ויש אומרים, שבכל אופן אסור לעשות מלאכות אלו מהתורה, כי רק מלאכות שעיקר ייעודן לצורך אכילת אותו היום התירה התורה, אבל מלאכות שעיקר ייעודן לצורך הכנת מאכלים לימים רבים – אסורות מהתורה (רש"י, רמב"ן, סמ"ג, וכך משמע מירושלמי ביצה פ"א ה"י).

לסיכום: שבע מלאכות הותרו ביום טוב לצורך אוכל נפש, ואלו הן: א) לישה, ב) אפיה ובישול, ג) שחיטה, ד) הפשטה, ה) הוצאה, ו) הבערה, ז) כיבוי. וחכמים הגבילו את היתר הבערה וכיבוי (להלן ה, אב).

ויש מלאכות שכל זמן שהן נעשות כדרך שרגילים לעשותן בבית – מותרות, וכאשר הן נעשות כדרך עשייתן לצורך מסחרי או לימים רבים – אסורות, והן: א) טוחן (להלן ד, ב), ב) בורר (להלן ד, דה), ג) מעמר (עיין שו"ע תקא, ג).

ויש מלאכות שמכינים בהן אוכל והן אסורות באופן מוחלט, ואלו הן: א) קוצר, ב) דש, ובכלל זה מפרק וסוחט (להלן ד, א), ג) זורה, ד) צד. אמנם איסורי חכמים שנקבעו כסייג למלאכות, לפעמים הותרו לצורך אוכל נפש (עיין להלן ז, ג).


[1]. אמנם לדעת רוה"פ, הלכה כדעת רבה (פסחים מו, ב), שגם מי שמבשל לצורך חול אינו עובר באיסור תורה, הואיל ואם יבואו אורחים, יוכלו ליהנות מתבשילו ביו"ט (עיין להלן ח, 1). אלא שאם יקצרו שדה שלם או יטחנו הרבה חיטים או יסחטו הרבה ענבים, פעמים רבות שאין אפשרות שיהודים יאכלו את הכל ביו"ט, ואזי הוא איסור תורה לכל הדעות. והדבר תלוי בסוג המלאכה ובמספר היהודים שגרים בקרבת מקום.

פורסם בקטגוריה ג - כללי המלאכות | כתיבת תגובה

ג – כלל 'מתוך'

כלל יסודי נאמר בכל המלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש: מתוך שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו גם שלא לצורך אוכל נפש. כלומר כאשר התורה התירה לעשות מלאכות מסוימות לצורך אוכל נפש, לא התכוונה להתיר אותן לצורך אכילה בלבד, אלא מתוך שמלאכות אלו הותרו לצורך אכילה הותרו לכל הדברים שנהנים מהם ביום טוב. ומה שנאמר (שמות יב, טז): "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", הכוונה שרק מלאכות שנועדו לצורך הכנת המאכלים הותרו ביום טוב לשאר צורכי יום טוב, אבל מלאכות שאינן מיועדות לצורך המאכלים לא הותרו כלל ביום טוב. וזהו שנאמר (ויקרא כג, ז): "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ", 'מלאכת עבודה' שרגילים לעשות לצורך פרנסה נאסרה ביום טוב, אבל מלאכות שאדם רגיל לעשות בביתו מדי יום לצורך הכנת מאכליו, אינן נחשבות 'מלאכת עבודה' ומותר לעשותן אף לשאר צרכים שיש לאדם ביום טוב (ביצה יב, א; שו"ע תקיח, א; מ"ב א).

נפרט יותר: כשם שהותרה מלאכת 'הוצאה' מרשות לרשות לצורך הסעודה, היינו להבאת מאכלים וכלים לסעודה, כך הותרה לצורך דברים נוספים שאדם נהנה מהם ביום טוב. לפיכך, מותר להוציא ספרים ובגדים, וכן מותר לצאת לטיול ברשות הרבים עם תינוק בעגלה (שו"ע תקיח, א; ועיין להלן ו, א; ו, ג).

וכן לגבי 'הבערה', כשם שהותרה 'הבערה' לצורך בישול ואפיית מאכלים ליום טוב, כך הותרה לצורך שאר דברים שאדם נהנה מהם ביום טוב. לפיכך, מותר להדליק נר להאיר, ותנור לחימום הבית בימים קרים (שו"ע תקיא, א; תקיד, ה, ועיין להלן ה, ג).

וכן לגבי 'בישול', כשם שהותר לבשל לצורך סעודת יום טוב, כך הותר לחמם מים לצורך שטיפת ידיים וכלים (שו"ע תקיא, ב).[2]


[2]. לדעת רוב הראשונים, המוציא שלא לצורך עובר באיסור תורה, כי רק מה שלצורך הנאת האדם ביום טוב הותר, ומה שלא לצורך נשאר באיסור תורה, וכן דעת ר"ח, ר"ת, רמב"ן, רשב"א, רא"ש, רא"ה, ריטב"א, ועוד רבים (באו"ה תקיח, א, 'מתוך'). ויש אומרים, שכל מלאכה שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה לגמרי מהתורה, וגם מדברי חכמים אין איסור הוצאה ביו"ט, אלא שלהוציא אבנים אסור מפני שהן 'מוקצה' (מגיד משנה). וכך דעת רש"י, ודעת הרי"ף לפי ר"ן, והרמב"ם לפי מגיד משנה. ויש מפרשים שרי"ף ורמב"ם סוברים שאמנם מהתורה מלאכות אלו הותרו לגמרי, אבל מדברי חכמים אסור לעשותן שלא לצורך (פני יהושע, באו"ה תקיח, א, 'מתוך'). ונחלקו המפרשים בדעת שו"ע תקיח, א.

ומכל מקום כולם מסכימים שלצורך יום חול ולצורך נוכרי ובהמה – אסור מהתורה לעשות מלאכה ביום טוב (באו"ה תקיב, א, 'אין'). נמצא שהמחלוקת מצומצמת למקרים שאדם עושה מלאכות אלו שלא לצורך, שלדעת המקילים מותר, כי התורה לא דרשה מאיתנו לדקדק אימתי הצורך גדול ואימתי הצורך קטן ואימתי אין צורך כלל, אלא כל אימת שאדם רוצה להוציא, נחשב שיש לו בזה צורך ומותר. ורק כאשר המלאכה נעשית לצורך אחר, של חול או גוי או בהמה, המלאכה אסורה. ולדעת רוב הפוסקים, התורה התירה מלאכות אלו רק כאשר יש בהן צורך יו"ט. ועיין להלן ו, א; ו, ג, בדין הוצאה.

פורסם בקטגוריה ג - כללי המלאכות | כתיבת תגובה

ד – היתר המלאכות הוא רק עבור יום טוב

כל המלאכות שהותרו ביום טוב הותרו לצורך יום טוב, אבל לצורך חול אסור מהתורה לעשות מלאכה ביום טוב. לפיכך, המבשל סמוך למוצאי יום טוב, באופן שהתבשיל לא יהיה מוכן לאכילה ביום טוב, עובר באיסור תורה, כיוון שבישל ביום טוב עבור יום חול. ואם התבשיל יהיה מוכן לאכילה לפני סיום יום טוב, לא עבר באיסור תורה, הואיל ואם יגיעו אליו אורחים, יוכלו לאוכלו ביום טוב, נמצא שאין ודאות שבישל את המאכל עבור חול. אבל כיוון שהתכוון לבשל עבור חול, עבר באיסור מדברי חכמים (ביצה יז, א; רבה בפסחים מו, ב; שו"ע תקג, א).

גם מיום טוב לשבת אסור לבשל, ועל ידי עירוב תבשילין, התירו חכמים לבשל מיום טוב לשבת, כמבואר להלן (ח, א).

גם פעולות שאין בהן מלאכה אלא רק טרחה, כסידור השולחן ושטיפת כלים, אסור לעשות ביום טוב לצורך חול או לצורך שבת (כמבואר בפניני הלכה שבת כב, טוטז).

הרוצה להכין שניצלים לצורך הסעודה, יכול להכין יותר, כדי להבטיח שלא יחסר, ואת הנותרים יוכל לאכול למחרת. אבל אסור להכין מלכתחילה מנות נוספות כדי שישארו לו למחרת.

הרוצה לחמם מים כדי לשתות כוס אחת, רשאי למלא סיר גדול במים, כדי שישארו לו מים חמים לערב. וכן הרוצה לבשל מאכלים, רשאי למלא סיר גדול, כדי שישאר לו ממנו תבשיל לערב. שהואיל והוא מניח את הסיר בפעם אחת על האש, אין בריבוי המאכלים איסור. ויקפיד שלא לומר בפיו שהוא מוסיף מאכלים לצורך חול. ואחר שהניח את הסיר על האש, אסור להוסיף בו דבר לצורך חול (שו"ע תקג, ב; מ"ב טו).

תבשיל שידוע שיש תועלת שיהיו בו עוד חתיכות בשר או דגים, שעל ידי כך טעמו יושבח, גם לאחר שהונח על האש, מותר להוסיף בו עוד חתיכות. ואף שעיקר כוונתו כדי לאכול אותן בחול, מותר להוסיפן, מפני שבפועל הוא רוצה גם בהשבחת התבשיל לסעודת יום טוב (שו"ע תקג, א; מ"ב ו). (עיין להלן ח, ה, לגבי מי ששכח להניח 'עירוב תבשילין', מה מותר לו להוסיף בבישול ליו"ט).

פורסם בקטגוריה ג - כללי המלאכות | כתיבת תגובה

ה – עבור נוכרים ובעלי חיים

המלאכות שהותרו ביום טוב, הותרו לצורך מצוות השמחה ביום טוב, לפיכך מותר לבשל עבור יהודים, הואיל ויש להם מצווה לשמוח ביום טוב, ולא עבור נוכרים או בעלי חיים שאין להם מצווה לשמוח בו. שנאמר (שמות יב, טז): "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", דרשו חכמים: 'לכם' ולא לנוכרים, 'לכם' ולא לבעלי חיים. לפיכך אמרו חכמים, מותר להזמין נוכרים לסעודת שבת, כי אין חשש שיבשל עבורם, שאין מבשלים בשבת. אבל אסור להזמין נוכרים לסעודת יום טוב, שמא יבשל עבורם (ביצה כא, ב).[3]

אם הנוכרי בא אל היהודי בלא הזמנה, אם הגיע לאחר שגמרו להכין את הסעודה, מותר להציע לו להצטרף לסעודה, שאין יותר חשש שירבה בבישול עבורו. וגם אם הוא אדם חשוב, כיוון שהגיע בלא הזמנה, וכבר גמרו להכין את הסעודה, כל זמן שהיהודי אינו מפציר בו להצטרף לאכול, אין חשש שיעבור ויבשל עבורו עוד מאכלים (שו"ע תקיב, א, ט"ז מ"ב י).

יהודי שמתגורר אצלו משרת גוי, רשאי להזמין אותו להצטרף לסעודת יום טוב, ולפני שיניח את הסיר על האש, רשאי להוסיף בו מאכלים עבורו. שהואיל והוא משרת שלו, אינו דואג כל כך לכבדו, ואין חשש שיעבור על איסור עבורו, כגון שלאחר שיניח את הסיר על האש יוסיף מאכלים למענו (רמ"א תקיב, א; מ"ב יא).

גזרו חכמים והחשיבו מחלל שבת בפרהסיא כגוי, שאסור לבשל עבורו ביום טוב (מ"ב תקיב, ב). והורו הפוסקים האחרונים, שגזירה זו חלה כיום רק על מי שמחלל שבת בפרהסיא להכעיס. אבל חילוני רגיל שמחלל שבת, כיוון שאינו מבין כראוי את חשיבותה היתרה של השבת, ואין לו כוונה להכעיס, הרי הוא כשאר יהודים שעוברים עבירות, ומותר לבשל עבורו ביום טוב (פניני הלכה שבת א, טו).

אסור לבשל עבור בעלי חיים, אבל כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, המבשל לעצמו, לפני שיניח את הקדירה על האש, רשאי להוסיף בה עוד מאכלים עבור בעלי החיים שבאחריותו (שו"ע תקיב, ג). ושאר דיני נתינת מאכלים לחיות שווים לדיני שבת (פניני הלכה שבת כ, ג).


[3]. בפועל כל אימת שיש אפשרות שיבואו אורחים ויאכלו ממה שבישל לגוי או לבעלי חיים, לא עבר באיסור תורה משום 'הואיל' (הואיל ואם יבואו אורחים יהודים, יאכלו ממנו ביו"ט, נמצא שאין ודאות שבישל להם). כך היא דעת רמב"ם יו"ט א, טו, רשב"א לביצה כא, ב, ר"ן על רי"ף ורא"ה. אמנם המאירי פסחים מו, ב, ושיטה מקובצת סוברים, שכיוון שבישל בכוונה עבור גוי או בהמה, אין אומרים 'הואיל', ועבר באיסור תורה.

פורסם בקטגוריה ג - כללי המלאכות | כתיבת תגובה

ו – שווה לכל נפש

כל המלאכות שהותרו ביום טוב לצורך אוכל נפש ושאר הנאות יום טוב, הותרו בתנאי שהן למען דבר השווה לכל נפש, היינו שרוב האנשים נהנים ממנו. אבל לא הותרו לשם דבר שרק אנשים מפונקים או חולים רגילים ליהנות ממנו, שנאמר (שמות יב, טז): "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם". אמנם אין צורך שכל האנשים יהיו רגילים בו, אלא די שרוב האנשים שמחים ליהנות ממנו כאשר הדבר ביכולתם. לפיכך, למרות שרק בודדים מצליחים לצוד צבי ולאכול מבשרו, כיוון שרוב האנשים היו שמחים לאכול מבשרו, שחיטתו נחשבת צורך השווה לכל נפש. וכן מותר להטעים את המאכלים בתבלינים יקרים שלרוב האנשים אין כסף לקנותם, מפני שרוב האנשים היו שמחים לתבל בהם את תבשיליהם.

אבל אסור להניח בשמים על גחלים כדי לבשם את הבית או את הבגדים שמניחים מעליהם, משום שרוב האנשים, גם כאשר יש להם אפשרות, אינם מבשמים כך את ביתם או בגדיהם. ואם כן הנחת הבשמים באופן זה על אש הגחלים אסורה מהתורה משום מבעיר ומכבה (ביצה כב, ב; כתובות ז, א; להלן ה, ט).[4]


[4]. עיין בהערה 2, שלדעת רמב"ם ורש"י, כל המלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו גם שלא לצורך כלל, וממילא גם הותרו לצורך של מפונקים בלבד. וטעם איסור הנחת בשמים על גחלים משום מכבה ולא משום שאינו שווה לכל נפש. אבל הלכה כדעת רוה"פ שהמלאכות הותרו רק לצורך המקובל על רוב האנשים, והעושים מלאכה לצורך של מפונקים עוברים באיסור תורה. באר רשז"א (מנחת שלמה ביצה כב, ב) שכל שהוא צורך של רוב האנשים, כגון להדליק תנור בשעת הקור, מותר להגביר את האש גם לחום שרק מפונקים נצרכים לו, מפני שכלל מלאכת החימום בשעת הקור היא צורך של רוב האנשים. וכן מותר להוסיף תבלינים לתבשיל מעבר לטעם המקובל על רוב האנשים. ועיין להלן ז, אב, שנחלקו לגבי הכנת דברים לחולה אם הם שווים לכל נפש.

פורסם בקטגוריה ג - כללי המלאכות | כתיבת תגובה

ז – מותר להרבות בבישול מאכלי החג מעבר להכרח

למרות שניתן לקיים את סעודת יום טוב בתבשיל אחד, הרוצה להדר בשמחת יום טוב, רשאי לבשל לסעודת יום טוב תבשילים רבים, כפי שמקובל להכין לסעודות היפות ביותר.

מי שמעדיף לאכול חלות חמות מהתנור, למרות שכבר יש לו חלות שנאפו אתמול, רשאי לאפות חלות נוספות ביום טוב (מ"ב תקו, לז). וכיוון שאסור להדליק אש חדשה ביום טוב, אסור להדליק את תנור האפיה, ולכן הדרך להפעילו ביום טוב היא באמצעות שעון שבת שיכוון מערב יום טוב (עיין להלן ה, ז).

מותר להכין ביום טוב מאכלים שהכנתם מצריכה טרחה מרובה, כמו כיסנים מעלי בצק דקיקים. וכן מותר לבשל פירות כדי להטעימם, למרות שניתן לאוכלם בלא בישול. וכן מותר לטרוח בהכנת תבשיל כדי להוסיף בו טעם או ריח.

המעוניין לטבול חלה ברוטב שיוצא מתבשיל בשר, רשאי לבשל את התבשיל כולו ביום טוב עבור הרוטב, הואיל ואין לו דרך אחרת ליצור את הרוטב שהוא מעוניין לאכול.

כיוון שאסור להדליק אש חדשה ביום טוב, מדליקים לפני כניסת החג נר, וממנו לוקחים אש להדלקת להבת הגז לצורך הבישול. ואם רוצים לכבות את האש לאחר סיום הבישול, עושים זאת ב'גרמא', או על ידי קוצב גז, כמבואר להלן (ה, ה).

פורסם בקטגוריה ג - כללי המלאכות | כתיבת תגובה

ח – מאכלים שניתן היה להכין בערב יום טוב

יסוד טעם ההיתר לעשות מלאכה ביום טוב, הוא כדי להכין את המאכלים ולהשביחם ולהוסיף בשמחת החג. שאינו דומה טעמו של לחם חם מהתנור לטעמו של לחם שנאפה אתמול, ואינו דומה טעמו של שניצל מטוגן או תפוחי אדמה אפויים שהוכנו היום לאלה שהוכנו אתמול. וגם תבשילים שנתבשלו היום טובים מתבשילים שנתבשלו אתמול. וכיוון שמותר להכין מאכלים ביום טוב כדי להוסיף בשמחת החג, אין צורך להשתדל להכינם בערב יום טוב. וגם בליל יום טוב מותר לבשל את סעודת הלילה, למרות שאם היו מבשלים את מאכלי סעודת הלילה סמוך לכניסת החג, המאכלים היו טעימים בסעודה באותה מידה כמעט. מפני שאין מחלקים בין הסעודות, וכל תבשיל שטעמו טוב יותר כאשר מבשלים אותו סמוך לסעודה, מותר לבשלו ביום טוב. וגם היום שיש לנו מקררים שמאפשרים לשמור את התבשילים והמאפים באופן טוב, ההיתר נשאר במקומו, הואיל ותבשילים אלה מצד עצמם, בלא כלי עזר חיצוני, משובחים יותר כשהם מבושלים סמוך לסעודה.

וכל זה אמור לגבי תבשילים שטעמם נפגם מעט אם מכינים אותם יום קודם, אבל מאכלים שטעמם אינו נפגם כלל במשך יום – צריך להכין בערב יום טוב. למשל, הרוצה לאכול ביום טוב גלידה או פירות מבושלים, כיוון שטעמם אינו נפגם כלל, צריך להכינם בערב יום טוב. ואם לא הכין אותם בערב יום טוב, מותר להכינם ביום טוב על ידי שינוי מסוים. והשינוי אינו צריך להיות גדול, מפני שכל מגמתו להזכיר שהוא יום טוב, כדי שלא יבואו לעשות מלאכות אסורות (לבוש תקד, א). למשל, אם היה רגיל להכין את המאכל על השולחן, ישנה בכך שיניח על השולחן מפה או מגש ועליהם יכין את המאכל. ומי שלא הכין את המאכלים הללו בערב יום טוב מחמת אונס, יכול להכינם ביום טוב בלא שינוי (מ"ב תצה, י; שעה"צ ח).

וכן הדין לגבי מלאכת בורר ושאר המלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש, שכל שאפשר לעשותן בערב יום טוב בלא שהמאכל ייפגם, צריכים לעשותן בערב יום טוב. ואם לא עשה אותן בערב יום טוב, מותר לעשותן ביום טוב בשינוי.[5]


[5]. אמנם לרמב"ן, רשב"א ורא"ש, מותר לבשל ביום טוב גם מאכלים שאם יבשלו אותם בערב יום טוב טעמם לא ייפגם כלל. אולם לדעת רוב הראשונים הדבר אסור. יש סוברים שהאיסור מדאורייתא (סמ"ג, וכך משמע מאו"ז). ורבים סוברים שהאיסור מדרבנן (יראים; ריטב"א; מהרי"ל; ראבי"ה; רוקח; מהר"ח או"ז. וכתב בשעה"צ תצה, ה, שכך דעת רוב הפוסקים).

משו"ע (תצה, א) משמע שהיקל, והרמ"א פסק כדעת המחמירים, וכן הורו כל אחרוני אשכנז. גם מבין פוסקי הספרדים רבים החמירו, כ"כ שכנה"ג (תצה, הגב"י ד-ו, והוסיף שגם בשו"ע לא פסק לקולא במפורש); פר"ח (תצה, א); ברכ"י (תצה, ב); חזו"ע (עמ' ח). אמנם באור לציון (ג, יט, א) התיר לבני ספרד לכתחילה. וכיוון שכל הפוסקים האשכנזים ורבים מפוסקי הספרדים החמירו, כך כתבתי למעלה. אלא שאם לא הכין את המאכלים מערב יום טוב, למרות שיש מחמירים (או"ז ומהרי"ל, כמובא בדרכי משה תצה ב), כתב הרמ"א למעשה על פי סמ"ג, יראים, ורוקח, שיכול להכינם ביום טוב בשינוי.

כשם שבזמן חז"ל, לא אסרו לבשל אחר כניסת החג את סעודת הלילה, למרות שהיה אפשר לבשל אותה סמוך לכניסת החג, בלא שטעמה ייפגם, וזאת משום שהולכים אחר הכלל, שכל תבשיל שטעמו נפגם מעט במשך יום, מותר לבשל ביום טוב. כך גם היום מותר לבשל תבשילים אלו למרות שיש לנו מקרר, כי הם מצד עצמם, בלא כלי עזר חיצוני, נפגמים במשך יום (שש"כ מבוא ג, הערה כו; הלכות המועדים ב, ה, 37).

בפועל, כמעט כל המאכלים טובים יותר כשמכינים אותם באותו היום, אבל כשאינם נפגמים כלל, צריך להכינם בערב יום טוב.

פורסם בקטגוריה ג - כללי המלאכות | כתיבת תגובה

ט – מכשירי אוכל נפש

כעקרון, מותר לתקן ביום טוב מכשירי אוכל נפש, היינו כלים שנדרשים לצורך הכנת המאכלים ליום טוב. אולם בפועל, מצירוף של סיבות שונות, אין כמעט מציאות שמתירים בה לתקן מכשירי אוכל נפש ביום טוב. ראשית, כאשר אפשר היה לתקן את המכשיר בערב יום טוב, אסור מהתורה לתקן אותו ביום טוב (ביצה כח, ב). שנית, לדעת כמה פוסקים (רז"ה ור"ן), כל ההיתר הוא בתנאי שאין עושים תיקון גמור, אבל תיקון גמור אסור, ובמקרים רבים קשה להכריע אימתי הוא תיקון חלקי ואימתי הוא תיקון גמור. למשל, נחלקו לגבי השחזת סכין, ולדעת רבים השחזת סכין אסורה מפני שהיא נחשבת כעשיית כלי גמור (שו"ע תקט, ב). שלישית, כאשר התיקון אינו הכרחי, כי בדוחק אפשר להכין את המאכלים גם בלא תיקון, אסור לתקן את המכשיר, מפני שזו טרחה יתירה שאין בה הכרח (רמ"א תקט, א). רביעית, רק מכשיר אוכל נפש מותר, אבל 'מכשירי מכשירים' אסורים. למשל אסור ליישר מפתח כדי לפתוח בו מחסן שיש בו מאכלים, מפני שהמפתח אינו מכשיר את האוכל עצמו, אלא רק מכשיר את האפשרות להגיע אל האוכל.

בנוסף לכך, גם כאשר ברור שמדובר במקרה שמותר לתקן מכשירי אוכל נפש, נהגו חכמים שלא להורות בזה היתר, שמא מתוך שיקלו לתקן מכשירי אוכל נפש שלא יכלו לתקן בערב יום טוב – יבואו לתקן מכשירי אוכל נפש שיכלו לתקן בערב יום טוב ויעברו על איסור תורה (ביצה כח, ב; רמ"א תקט, א). לפיכך, מי שלומד את ההלכה כסדר ויודע אימתי הדבר מותר, רשאי לנהוג כפי שלמד. אבל הבא לשאול על דבר אחד בלא ללמוד את מכלול ההלכה, אין מורים לו היתר, שמא מתוך ההיתר יבוא להקל בדברים אסורים.

אמנם כאשר התיקון היה נחוץ מאוד לצורך אוכל נפש, הורו חכמים במפורש להקל (רמב"ן). לכן הקילו לגרוף את הטיח שנפל לתנור וגורם לחריכת הפת או הצלי, ובתנאי שבעל התנור לא היה יכול לעשות זאת בערב יום טוב, כגון שהטיח נפל ביום טוב עצמו או שבעל התנור לא ידע שהטיח נפל בערב יום טוב (ביצה כח, ב; שו"ע תקז, ד). כפי הנראה סברו חכמים שההיתר בזה הוא מובן, ואין חשש שיבואו ללמוד ממנו היתר לדברים אסורים.[6]


[6]. לדעת חכמים אסור לתקן מכשירי אוכל נפש ביו"ט, ולדעת ר' יהודה, אם לא ניתן היה לתקנם בערב יו"ט, כגון שהתקלקלו ביו"ט או שלא ידע שהתקלקלו בערב יו"ט, מותר לתקנם ביו"ט (ביצה כח, ב). להלכה מביאה הגמרא את דברי רב חסדא שאמר שהלכה כר' יהודה, אולם מספרת על אמוראים שסברו שכך הלכה אבל לא הורו זאת לשואלים (ביצה כח, א-ב), ומאידך, בביצה כב, א, הורו למעשה על פי חכמים שלא לכבות בקעת כדי שלא יתעשן הבית.

גם הראשונים נחלקו בהלכה זו: יש סוברים שיש להורות בפועל כר' יהודה (ראב"ד וריא"ז), ויש סוברים שהלכה כחכמים (או"ז וכך מסביר מ"מ את הרמב"ם). ודעת רוב רובם של הראשונים, שהלכה כר' יהודה ואין מורין כן לשואלים. כ"כ בה"ג, רז"ה, יראים וסמ"ג. וכך משמע מרי"ף ורמב"ם (לפי רוב המפרשים). ורמב"ן (במלחמות) באר היטב את שיטת הגמרא ורוב הראשונים, שהעיקר להלכה כר' יהודה אלא שכאשר אין בדבר צורך גדול, אין מורין כן. לכן התירו לכתחילה גריפת תנור כי זה דבר נחוץ מאוד; ואילו השחזת סכין שאינה נחוצה כל כך הותרה במקצת ואין מורין כן; וכיבוי בקעת כדי שהבית לא יתעשן וכיבוי נר מפני דבר אחר, שאינם קשורים במישרים לאוכל נפש – לא הותרו כלל, שמא יבואו מתוך כך להקל בדברים אסורים, כמבואר בביצה כב, א. וכן דעת רשב"א, ר"ן, רא"ש ועוד רבים, וכ"כ הרבה אחרונים, ועיין בהרחבות. וכיוון שבפועל נוספו לנו עוד ספקות, מפני שהתירו רק תיקון שאינו גמור ורק תיקון שיש בו הכרח, ואיננו יודעים תמיד מה הוא תיקון גמור ומתי יש בו הכרח, יוצא שכמעט שאין מקילים למעשה לתקן מכשירי אוכל נפש. וכן נראה משו"ע, שכתב במפורש שהלכה כר' יהודה (תצה, א), והתיר לגרוף תנור (תקז, ד), ומנגד אסר לתקן שיפוד ולהשחיז סכין (תקט, א).

פורסם בקטגוריה ג - כללי המלאכות | כתיבת תגובה

י – הכשרת כלים ביום טוב

אסור להכשיר ביום טוב כלי שנאסר בשימוש מפני שבלע טעם של בשר וחלב יחד, או שבלע טעם של בשר טרף. ואין הבדל בין אם בליעת האיסור נעשתה בסיר על ידי נוזלים, שהכשרתו בהגעלה במים רותחים, או שבליעת האיסור נעשתה באור, כגון בתבנית אפיה או שיפוד, שהכשרתו על ידי ליבון חמור – בכל אופן אסור להכשירו, מפני שהכשרתו נראית כתיקון כלי (שו"ע ורמ"א תקט, ה). אבל אם לא יכלו להכשיר את הכלי לפני יום טוב, בשעת הצורך מותר להכשירו ביום טוב, כדין 'מכשירי אוכל נפש'. אבל אין מורין כן לרבים, שמא יבואו מתוך כך להקל בדברים נוספים שאין בהם היתר (מ"ב תקט, כד, כו).

כידוע כלי אכילה שהיו שייכים לגוי ועברו לרשות יהודי צריכים טבילה, וכל זמן שלא טבלם – אסור לאכול בהם. נחלקו הראשונים, אם מותר לטבול כלים אלו בשבת ויום טוב. יש אוסרים מפני שזה נראה כתיקון כלי (רא"ש), ויש מתירים, כי אין בזה תיקון גמור, שכן בדיעבד אם השתמשו בכלי בלא טבילה, המאכל מותר באכילה (רי"ף). למעשה, אם יש שם גוי נאמן, נכון לתת לו את הכלי במתנה ולבקש ממנו אח"כ רשות להשתמש בכלי, שכל זמן שהכלי שייך לגוי, אין צורך להטבילו (פניני הלכה שבת כב, ו).

אבל כשאין שם גוי, נותרה המחלוקת במקומה. אלא שלגבי יום טוב גם המחמירים מסכימים שמעיקר הדין, אם לא היתה אפשרות להטביל את הכלי בערב יום טוב, מותר לטבול את הכלי. שכן למדנו שמותר לתקן 'מכשירי אוכל נפש' ביום טוב. אלא שלמעשה לדעת האוסרים לטבול כלים בשבת, גם ביום טוב אין מורים כן למי שבא לשאול, שמא לא יבין את גדרי ההיתר ויטעה מתוך כך להתיר דברים אסורים (מ"א, א"ר, מ"ב תקט, ל).[7]


[7]. אם הוא כלי שצריך טבילה מדברי חכמים בלבד, כגון כלי זכוכית, כיוון שאין זה נחשב תיקון כל כך, גם לדעת המחמירים אפשר להורות לשואלים שמותר לטובלו (פמ"ג, מ"ב תקט, ל).

פורסם בקטגוריה ג - כללי המלאכות | כתיבת תגובה

א – קוצר, דש וסוחט

מלאכת 'קוצר' היא המלאכה שמנתקת דבר ממקור חיותו, וכיוון שרגילים לעשות מלאכה זו לצורך ימים רבים, הרי היא 'מלאכת עבודה' ואסור לעשותה ביום טוב כמו בשבת, ואפילו מספר פירות לצורך סעודת יום טוב אסור לקטוף.

מלאכת 'דש' היא המלאכה שמפרידה את גרגירי החיטה מהשיבולים, וכן כל כיוצא בזה כדוגמת הפרדת גרעיני אפונה או שעועית מתוך תרמיליהם. דרך מלאכה זו שהיא נעשית בעזרת כלי בשדה או במפעל, וכיוון שרגילים לעשותה בכמויות גדולות, היא 'מלאכת עבודה' שאסור לעשותה ביום טוב גם לצורך סעודת יום טוב.

אמנם כאשר פעולת הפרדת האוכל מהתרמיל נעשית ביד, אין אפשרות להכין כמויות גדולות, ואין זו 'מלאכת עבודה', ולכן מותר לעשותה ביום טוב. לפיכך, מותר להפריד בידיים את גרגירי החיטה, האפונה והשעועית מתוך תרמיליהן, ואין צריך לבצע הפרדה זו בשינוי, אלא מותר לעשותה בדרך הנוחה ביותר.[1]

תולדה של מלאכת 'דש' היא מלאכת 'מפרק', שעניינה הוצאת דבר מתוך דבר. בכלל מלאכה זו האיסור לסחוט ענבים ליין וזיתים לשמן, היינו להוציא משקה מתוך אוכל. וכיוון שמלאכה זו נעשית לימים רבים, הרי היא 'מלאכת עבודה' ואסור לעשותה ביום טוב כמו בשבת, וכל פרטי דיניה שווים לשבת. ועיקרם בקצרה: אסור לסחוט פירות לצורך משקה נוזלי, אבל מותר לסחוט לימון לתוך סלט או על דג, הואיל וסחיטה זו אינה יוצרת משקה, שכן הטיפות יוצאות ישירות מהלימון אל תוך אוכל אחר, שהוא הסלט או הדג (פניני הלכה שבת יב, ח). גם חליבת פרה אסורה משום מלאכה זו (שם כ, ד), וכדיניה בשבת כך דיניה ביום טוב (שו"ע תקה, א. ועיין פ"ה שבת יא, יז; כח, ז).[2]


[1]. כבר למדנו לעיל ג, ב, שנחלקו הראשונים לגבי מלאכות שרגילים לעשות לימים רבים, כגון קוצר ודש, אם איסורם ביו"ט מהתורה או מדברי חכמים. ומכל מקום בשבת, כאשר הפרדת המאכל מהתרמיל נעשית בידיים, הדבר אסור מדברי חכמים, ובשינוי מותר, וביו"ט התירו להפריד בידיים לצורך אכילת היום גם בלא שינוי (ביצה יב, ב, עפ"י רי"ף, רמב"ם, רא"ש ורמב"ן). ואמנם לדעת רש"י ותוס' רק בשינוי מותר למלול בידיים ביו"ט. אולם נפסק להלכה בשו"ע תקי, א, כדעת המקילים (עיין בפניני הלכה שבת יא, יז, 21, ובהרחבות, שכך היא דעת רוה"פ).

[2]. יש שהתירו לסחוט פירות ביום טוב בשינוי, ועל שני יסודות הניחו ההיתר: א) כדין טחינה דין סחיטה, וכשם שהתירו דיכת תבלינים (להלן הלכה ב) כך סחיטה ביתית מותרת. ב) לדעת מחצית הפוסקים, איסור סחיטה בשבת מהתורה הוא רק בזיתים וענבים, ואילו פירות אחרים נאסרו מדרבנן (פ"ה שבת יב, 13), וכיוון שביו"ט לדעת כמה ראשונים והשו"ע איסור דש וסוחט מדרבנן (לעיל ג, ב), אין לגזור גזירה לגזירה ולאסור סחיטת שאר פירות זולת זיתים וענבים. וכ"כ למעשה שערים מצוינים בהלכה צח, ז; שמש ומגן ב, או"ח ל. ובחלקת יעקב ב, פה, התיר בשעת הדחק. אולם דעת רוב הפוסקים שכל סחיטה אסורה, וכ"כ שו"ע תצה, ב; מ"א תקה, ג, עפ"י יש"ש; ח"א פא, ז; מ"ב תצה, יב. וכ"כ בשש"כ ה, הערה א, בשם רשז"א; אול"צ ג, יט, ה; הליכות עולם ח"ד עמ' ק. וזאת משום שסחיטה למשקים היא מלאכה שרגילים לעשות לימים רבים ולכן כולה אסורה, לעומת מלאכות טוחן ובורר שבנוסף לכך שמכינים בהן מאכלים לימים רבים, הן גם נעשות באופן קבוע לצורך אכילה ביתית בזמן האכילה וסמוך לה, ולכן התירו מקצתן. ועיין בהרחבות לשבת יב, ח, ה, לגבי סחיטת לימון למיץ, שאפילו בשבת יש מקילים בו, ורוה"פ החמירו, וכך כתבתי למעשה. ולכאורה בהל' יו"ט היה מקום להקל. אולם למעשה כל האוסרים כאן אוסרים גם לימון.

פורסם בקטגוריה ד - מלאכות המאכלים | כתיבת תגובה

ב – טוחן

טחינה אסורה ביום טוב. וגם לצורך מאכלי יום טוב אסור לטחון קמח, הואיל ומלאכה זו נעשית בדרך כלל לצורך ימים רבים, והרי היא מכלל 'מלאכת עבודה' שאסורה ביום טוב.

אולם דיכה, היינו כתישת תבלינים, מותרת ביום טוב, מפני שרגילים לעשותה במטבח לצורך מאכלי אותו היום (ביצה יד, א). ואין צורך לשנות דבר בכתישה (שו"ע תקד, א). ויש אומרים שנכון לשנות מעט בדרך הכתישה, כגון שיטה מעט את המדוכה או שיטה מעט את הכלי שבתוכו התבלינים, שעל ידי כך יזכור שהוא יום טוב, ולא יכתוש עבור ימים נוספים (רמ"א שם).

וכל מה שהתירו כתישת תבלינים ביום טוב הוא בתנאי שהכתישה תיעשה במכתשת ביתית שרגילים לכתוש בה תבלינים לצורך אותו היום. אבל אסור לשחוק פלפלים וכיוצא בהם בריחיים קטנות, הואיל ורגילים לכתוש בהם תבלינים לצורך ימים רבים (ביצה כג, א; שו"ע תקד, א).

מותר לרסק ירקות וגבינה במגרדת, מפני שהמגרדת מיועדת בדרך כלל לטחינת מאכלים לצורך אותו היום. אמנם כאשר נצרכים לרסק לצורך יום טוב מאכלים שלעיתים מרסקים לצורך כמה ימים, יש לשנות מעט, כגון שיהפוך את המגרדת, או שאם הוא רגיל לרסק על גבי צלחת ירסק על גבי מגש.[3]

כמובן שכל מה שמותר בשבת מותר ביום טוב, לפיכך, מותר לרסק ביסקוויטים ומצות, שהואיל ונעשו מקמח, הרי שכבר עברו טחינה בעבר ואין בהם יותר איסור טחינה. ואמנם בשבת אסרו לטחון אותם בכלי המיוחד לריסוק כדוגמת מגרדת, כדי שלא יראה כמי שטוחן באיסור, אולם ביום טוב מותר לטחון אותם גם במגרדת (רמ"א תקד, ג; פ"ה שבת יב, א-ב).


[3]. לכאורה לדעת השו"ע תקד, א, אין צורך לשנות (וכ"כ באול"צ ח"ג יט, ה), ולרמ"א תקד, א, ותקד, ג, צריך לשנות. אולם למעשה נראה שכאשר מרסקים במגרדת דבר שרגילים לרסק לצורך אותו היום בלבד, הרי שזה דבר שטעמו נפגם, וגם הרמ"א יסכים שמותר לרסקו בלא שינוי (וכפי מקורו בריב"ש קפד). ומנגד כאשר הוא דבר שאין טעמו נפגם, מצירוף של שלושה צדדים יש להחמיר לשנות, ולכן נראה שגם לשו"ע כך צריך לנהוג. א) כתב מ"א תקד, ז, שאסור לגרוד במגרדת דבר שרגילים לגרוד לצורך ימים רבים, אבל בשינוי מותר (ואפשר שגם השו"ע מסכים לזה, עפ"י מה שכתב בתקד, א, לגבי מלח. וכעין זה כתב בחזו"ע עמ' עא). ב) כפי שלמדנו ג, ח, דבר שאפשר להכין מערב יו"ט ולא הכין, מותר להכין ביו"ט בתנאי שישנה מעט. ג) דעת הגהות הסמ"ק והרמ"א תקד, א, שתמיד צריך לשנות מעט, כדי שיזכור שהוא יו"ט ולא יכין לצורך ימים רבים.

פורסם בקטגוריה ד - מלאכות המאכלים | כתיבת תגובה

ג – ניפוי קמח ולש

מלאכת 'מרקד' היא מלאכת ניפוי הקמח. לאחר גמר טחינת הקמח, נותרים בקמח חלקיקים גסים שנקראים סובין, שמקורם בקליפת גרגיר החיטה. כדי להפריד את הקמח מהסובין, מרקדים את הקמח בנפה, הסובין נותרים למעלה, והקמח יורד דרך המסננת שבנפה. כמו כל המלאכות שרגילים לעשות לימים רבים, גם מלאכה זו אסורה ביום טוב.

אמנם כאשר הקמח כבר מנופה, ורוצים לחזור ולנפותו כדי לייפותו לקראת הלישה, או כדי להוציא ממנו צרור או קיסם שנפל בו, אין בכך איסור. אלא שכדי שיהיה ברור שמדובר בניפוי שנועד לאכילת אותו היום, אמרו חכמים שצריך לשנות מעט בדרך הניפוי, שאם רגילים לנפות לתוך קערה, ינפו על השולחן, או שינפו על נפה הפוכה (ביצה כט, ב; שו"ע תקו, ב). וכן הדין לגבי קמח שאנו קונים בחבילות, שהואיל והוא מנופה היטב, מותר ביום טוב לחזור לנפותו בשינוי מועט כדי לבודקו מתולעים או כדי לייפותו.[4]

מלאכת 'לישה' לצורך אכילה באותו יום מותרת ביום טוב, לפיכך מותר ללוש בצק כדי לאפות לחמים ועוגות. וכן מותר להכין פירה על ידי עירוב של מים ואבקת פירה. אבל אסור ללוש לצורך הכנת מאכלים לחול או לנכרים או לבעלי חיים. וכמובן שאסור ללוש מים ועפר כדי לעשות לבנים (מלאכת לישה מבוארת בפניני הלכה שבת יב, ג-ז).

אם היה בעיסה שיעור החייב בהפרשת 'חלה', צריך להפריש ממנה 'חלה' בגמר הלישה[5]. ואף שחכמים אסרו להפריש תרומות ומעשרות ו'חלה' בשבת ויום טוב, מפני שהמפריש נראה כמתקן את הפירות, שבלא ההפרשה הפירות והמאפים אסורים באכילה. מכל מקום כאשר העיסה נילושה ביום טוב, מותר להפריש ממנה 'חלה'. שהואיל וחיוב ה'חלה' חל ביום טוב, אין אפשרות להפריש 'חלה' לפני כן, ובלא הפרשת ה'חלה' אסור לאכול מהמאפים, נמצא שההיתר להכין מאפים לצורך סעודת יום טוב כולל גם היתר להפריש 'חלה' (ביצה לז, א; שו"ע תקו, ג).

בזמן שהכהנים היו טהורים, היו מביאים להם את ה'חלה' ביום טוב כדי שיאכלו ממנה. אבל בזמן הזה, שהכהנים טמאים ואינם רשאים לאכול 'חלה', ביום חול רבים נוהגים לשרוף את ה'חלה' כדי שלא יטעו ויאכלו ממנה. אבל ביום טוב אסור לשרוף את ה'חלה', מפני שאין בשריפתה צורך יום טוב, אלא נכון לעוטפה בנייר ולהניחה בפח. וכאשר יש בפח דברי טינוף, כדי לשמור על כבודה של ה'חלה', יש לעוטפה בשתי עטיפות לפני הנחתה בפח. לאחר הפרשת ה'חלה', היא נעשית מוקצה, אלא שכל עוד היא בידו של המפריש, מותר לו לעוטפה ולקחתה אל המקום שבו הוא רוצה להניחה (שו"ע תקו, ד; מ"ב כט).


[4]. גם כאשר בלא הניפוי מתולעים אסור ללוש את הקמח, כיוון שברור שניפוי זה נועד לצורך אכילת היום (שאם יעברו עוד כמה ימים, יצטרכו לחזור לנפותו שמא יחזור להתליע), הרי זה מותר, כשם שמותר לנפות קמח שעבר ניפוי ונפל בו צרור או קיסם (ביצה כט, ב). וכן מובא בהלכות מועדים י, יד, 53, בשם ריש"א (באור לציון ח"ג יט, ו, התיר מפני שכיום הקמח נחשב נקי ורק לחומרא מנפים אותו שוב). לשו"ע תקו, ב, רק כאשר הניפוי השני נועד ליפותו צריך לשנות בדרך הניפוי, אבל כאשר מנפים בגלל שנפל בקמח צרור, אין צריך לשנות כלל. אולם יש סוברים שגם בזה צריך לשנות (ב"ח וח"א כמובא במ"ב ט), וכן טוב לנהוג לכתחילה, וכ"כ למעלה.

[5]. לפי השיעור העדכני, מקילו וחצי קמח מפרישים בברכה, ומקילו ומאה גרם מפרישים בלא ברכה. על פי ר' חיים נאה מ-1.666 קילו מפרישים בברכה, ומ-1.250 מפרישים בלא ברכה, אלא שהוא חישב לפי הדרהם התורכי שהוגדל ביותר מעשרה אחוז לעומת הדרהם שעל פיו חישב הרמב"ם (עיין פניני הלכה ברכות י, 11).

פורסם בקטגוריה ד - מלאכות המאכלים | כתיבת תגובה

ד – בורר

שני סוגים של בורר ישנם: האחד נעשה בשדה או במפעל, והוא שלב בתהליך הכנת החיטים לטחינה, שלעיתים מתערבים בערימת החיטים אבנים וגושי עפר, וצריך להוציאם לפני שמכניסים את החיטים לטחינה, וזוהי מלאכת 'בורר' שאסורה ביום טוב. הסוג השני נעשה במטבח, וכיוון שהוא לצורך אכילה באותו יום, הוא אינו 'מלאכת עבודה', ומותר לעשותו ביום טוב ואסור בשבת.

זה הכלל, בשבת כל מלאכה שעוסקת בהפרדת אוכל מפסולת אסורה, ורק כדרך אכילה מותר, ושלושה תנאים נדרשים כדי שהפרדת האוכל תחשב כדרך אכילה: א) שיוציא את האוכל מתוך הפסולת, ב) כדי לאכול לאלתר, ג) יעשה זאת ביד או מזלג ולא בכלי שמיועד לברירה, כמבואר בפניני הלכה שבת (פרק יא). אולם ביום טוב, רק 'מלאכת עבודה' שמתבצעת בשדה או במפעל אסורה, אבל מלאכת 'בורר' לצורך מאכלי היום מותרת.

נזכיר מספר דוגמאות שמותר לברור בהן ביום טוב ואסור בשבת: מי שיש לפניו סלט ובו חתיכות בצל שהוא אינו מעוניין בהן, מותר לו להוציא את חתיכות הבצל, ולאכול את שאר הסלט, ואילו בשבת הדבר אסור, מפני שאסור להוציא פסולת מתוך אוכל (שם יא, ה). וכן מותר להוציא ביום טוב גרעין של לימון שנפל לתוך סלט, או זבוב שנכנס לתוך משקה. וכן מותר לברור אורז ביום טוב.[6]

מי שמונחת לפניו תערובת של אגוזים ושקדים, מותר לו להוציא את השקדים לצורך הסעודה שתתקיים בעוד כמה שעות. וכן מותר לקלף אגוזים מקליפתם לצורך סעודה שתתקיים בעוד כמה שעות. אבל בשבת הדבר אסור, מפני שכל ההיתר להוציא אוכל מתוך פסולת בשבת הוא כדי לאכול לאלתר (פ"ה שבת יא, ו).

מי שיש לו שמרי יין מעורבים ביין, מותר ביום טוב לתת אותם במסננת ביתית, כדי לסנן את היין מהשמרים (שבת קלז, ב; שו"ע תקי, ד). ובשבת הדבר אסור, שכן אסור להשתמש בכלי לצורך הפרדת האוכל מהפסולת (פ"ה שבת יא, ז).


[6]. כתב הרמ"א תקו, ב, לגבי קמח שנופה ואח"כ נפל לתוכו צרור או קיסם: "יש אומרים דמותר ליטול הצרור או הקיסם בידו, אבל יש מחמירין ואוסרין". דעת המחמירים היא דעת הראב"ד ודעימיה. וקשה עליהם, שהרי למדנו שמותר לברור לצורך סעודת יו"ט, וכמבואר בביצה יד, ב, ושו"ע תקי, ב, שמותר לברור קיטניות ביד. לשועה"ר (קו"א א), המחמירים אוסרים רק בקמח, מפני שרגילים לברור צרורות ואבנים מחיטים וקמח לצורך ימים רבים, אבל בשאר דברים יסכימו שמותר לברור ביד. ולח"א (פב, ג), המחמירים אוסרים לברור כדרכו, כדוגמת הוצאת צרור מקמח שרגילים להוציאו ביד, ורק בשינוי מותר, וכיוון שדרך ברירת קיטניות בנפה וכברה, ביד הוא שינוי ומותר. כיוצא בזה יש שהחמירו שלא ליטול פירור מצה מקמח מצה (מהרי"ל), ולא להוציא זבוב ממשקה, אלא מצריכים לקחת עמו עוד מהקמח או המשקה (ט"ז תקו, ג). והרוצה לצאת ידי כל הפוסקים יחמיר כמותם (עיין מ"ב תקד, כ; תקו, יב). אולם לא כתבתי כך למעלה, מפני שדעת המחמירים היא דעת מיעוט, ולרוה"פ בכל אופן מותר להוציא צרור מקמח (רי"ף, רמב"ם, רא"ש וטור). ואפילו לדעת הראב"ד שהחמיר, העיקר כביאור שועה"ר שחומרתו היא רק לגבי קמח. וכיוון שגם לח"א האיסור מדרבנן, הרי שמדובר בספק ספיקא דרבנן, והלכה כמקילים. ועיין בהרחבות ד, ב-ו.

פורסם בקטגוריה ד - מלאכות המאכלים | כתיבת תגובה