ימי חול המועד הם ימים ממוצעים בין ימי חג לימי חול, מקצת המלאכות מותרות בהם ומקצת המלאכות אסורות בהם.
התורה הדגישה, הן בחג המצות והן בחג הסוכות, שביום הראשון וביום האחרון "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא כג, ז-ח; לה-לו), ואילו לגבי ימי חול המועד לא נאמר במפורש שאסור לעשות בהם מלאכה. אבל כיוון שהם נמצאים בתווך בין שני חגים, ואף הם נקראים מבחינה מסוימת 'מקראי קודש' (ויקרא כג, לז), ומקריבים בהם קרבנות של חג, אסור לעבוד בהם כפי שעובדים בימי החול. וכן דייקו חכמים מכמה פסוקים, שאסור לעבוד בימי חול המועד (חגיגה יח, ב). אלא שהבדל יש בין יום טוב שבו נאסרה כל מלאכת עבודה, לעומת ימי חול המועד שאסורים במקצת מלאכות.
ככלל אפשר לומר שבשבת כל מלאכה נאסרה; ואילו ביום טוב כל מלאכת עבודה נאסרה, אולם מלאכות שעוסקות בהכנת המאכלים במסגרת ביתית לצורך אכילת אותו היום – מותרות; ובחול המועד, נאסרו מלאכות ופעולות שיש בהן טרחה ואינן מיועדות לצורכי החג או לצורך דבר האבד.
ואף שיסוד איסור מלאכה בחול המועד נובע מהקדושה שקדשה התורה את ימי חול המועד, נחלקו הראשונים בהגדרה המדויקת של חומרת איסור מלאכה, האם מהתורה או מדברי חכמים. רבים כתבו, שמלאכה גמורה שיש בה טורח אסורה מהתורה, ואם היא נעשית לצורך המועד או כדי למנוע הפסד (דבר האבד) – מותרת, וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו חלק מהמלאכות שנועדו לצורך המועד או לצורך דבר האבד.[1]
העושה מלאכה בחול המועד באיסור, נחשב כמבזה את המועדות ואין לו חלק לעולם הבא (אבות ג, יא, רש"י ורע"ב). עוד אמרו חכמים (פסחים קיח, א): "כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה".
אסור למי שעשה מלאכה בחול המועד ליהנות ממה שעשה, אבל לאחרים שאינם בני ביתו מותר. בזמן שהיה כח לבית הדין, היו קונסים את העושה מלאכה בחול המועד ומאבדים את מה שעשה (שו"ע תקלח, ו; הרחבות יא, א, יא-יג).
