י – מצוות חול המועד

א – חול המועד

חג הפסח וחג הסוכות נפתחים ביום טוב ומסתיימים ביום טוב, ובתווך נמצאים ימי חול המועד. חג הפסח הוא שבעה ימים, ומתוכם חמישה ימים – חול המועד. חג הסוכות עם שמיני עצרת הוא שמונה ימים, ומתוכם ששה ימים – חול המועד. וזהו שנאמר לגבי פסח (ויקרא כג, ו-ח): “וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה’, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה’ שִׁבְעַת יָמִים, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ”. וכן נאמר לגבי סוכות (ויקרא כג, לד-לו): “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה’. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה’, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה’, עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ”.

מעמדם של ימי חול המועד הוא מעמד ביניים, מצד אחד חול ומצד שני מועד, ולכן הם נקראים ‘חול המועד’. מצד אחד הם כלולים בימי החג, ומצווה מהתורה לשמוח בהם. ומקריבים בהם את קרבנות החג כשם שמקריבים ביום טוב. ורק על ידי צירופם, חג הפסח וחג הסוכות הם שבעה ימים. ובפסח אסור לאכול בהם חמץ, ובסוכות מצווה לשבת בהם בסוכה כמו בחג הראשון. ואף הם נכללים בחגים שנקראים ‘מקראי קודש’, שנאמר (ויקרא כג, לז): “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה’ עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ”. ולכן בתפילת מוסף אומרים עליהם “את יום מקרא קודש הזה” (שו”ע תצ, ג; מ”ב ו).

מנגד, כאשר התורה התייחסה אל הימים באופן מפורט, הדגישה שהיום הראשון והאחרון הם ‘מקראי קודש’ ואסור לעשות בהם מלאכת עבודה. הרי שימי חול המועד אינם ‘מקראי קודש’ לעניין איסור מלאכה, ולכן מותר לעשות בהם מלאכות לצורך המועד או כדי למנוע הפסד. וכיוון שיש בהם צד של חול, עושים הבדלה בין יום טוב לחול המועד, ואומרים בהבדלה “המבדיל בין קודש לחול” (לעיל ב, יא).

בפרק זה נעסוק במצוות חול המועד, ובשני הפרקים הבאים נבאר בהרחבה את הלכות מלאכה בחול המועד, בראשון נבאר את ההלכות הנוגעות לכל אדם בחייו הפרטיים, ובשני את היתרי העבודה בחול המועד.

ב – תפילות

כיוון שיש בימי חול המועד שילוב של קודש וחול, גם בתפילות חול המועד משולבים הקודש והחול. בתפילות שחרית מנחה וערבית מתפללים תפילה של חול, ומוסיפים לומר ‘יעלה ויבוא’ בברכת ‘רצה’ כדי להזכיר את החג. והשוכח לאומרו באחת התפילות, כל זמן שלא סיים את התפילה יחזור לתחילת ברכת ‘רצה’ ויאמר ‘יעלה ויבוא’ וימשיך להתפלל משם ברציפות עד סוף התפילה. ואם סיים את התפילה, גם אם לא פסע עדיין שלוש פסיעות לאחריו, חוזר ומתפלל כדי להזכיר ‘יעלה ויבוא’ (שו”ע תצ, ב).

מיד לאחר סיום תפילת עמידה של שחרית אומרים הלל. בחול המועד סוכות – הלל שלם, ובחול המועד פסח – חצי הלל, כמבואר לעיל (ב, ז).

תקנו לקרוא בתורה בימי חול המועד בעניינו של יום. בחג הפסח קוראים בכל יום פרשיה מן הפרשות שמוזכר בה חג הפסח, ובחג הסוכות קוראים בכל יום את קרבנות החג מפרשת פנחס. וקוראים לתורה ארבעה עולים, ואף בזה יש ביטוי למעמד היום. שבימות החול קוראים שלושה עולים, בחול המועד ארבעה, וביום טוב חמישה (מגילה כא, א).

כשם שביום טוב מתפללים מוסף כך גם בחול המועד, מפני שתפילת המוסף כנגד הקרבנות הנוספים שהקריבו בחג, ובזה חול המועד שווה ליום טוב.

כאשר חול המועד חל בשבת, מתפללים ערבית שחרית ומנחה כנוסח תפילת השבת, ומוסיפים ‘יעלה ויבוא’ בברכת ‘רצה’. ונוסח תפילת המוסף כנוסח תפילת החג, ומשלבים בה את עניין השבת, ומקדימים את השבת למועד, שקדושת השבת קודמת לקדושת המועד, וחותמים: “מקדש השבת וישראל והזמנים”.

נחלקו הראשונים לגבי הנחת תפילין בחול המועד. כידוע בשבת וימים טובים אסור להניח תפילין, מפני שהתפילין הן ‘אות’ לקשר שבין הקב”ה לישראל, וכיוון שגם שבת ויום טוב הם ‘אות’ לכך, כל המניח בהם תפילין נמצא מזלזל ב’אות’ של הימים הקדושים. לגבי חול המועד, יש אומרים שהואיל וחלק מהמלאכות מותרות בו, אין חול המועד נחשב ‘אות’, וחייבים להניח בו תפילין (רא”ש, רמ”א). וכן נהגו רבים באשכנז. ויש אומרים שאיסור חמץ בחול המועד פסח, והמצווה לשבת בסוכה בחול המועד סוכות – הם ה’אות’ לקשר שבין הקב”ה לישראל, וכדי שלא לזלזל ב’אות’ של המועדים, גם בחול המועד אסור להניח תפילין (רשב”א; שו”ע לב, ב). וכן נהגו בספרד וכן נהגו חלק מיהודי אשכנז. למעשה, בחוץ לארץ נכון לכל קהילה להמשיך במנהגה, אבל בארץ ישראל, כיוון שהמנהג הרווח בקרב כל העדות שלא להניח תפילין, צריכים כל העולים להצטרף למנהג ארץ ישראל.[1]


[1]. בין האשכנזים שנהגו להניח תפילין בחול המועד, יש שנהגו לברך (רא”ש), ויש שנהגו שלא לברך (מהרי”ל), ויש שנהגו לברך בלחש כדי שלא לבוא לידי מחלוקת (רמ”א). ויש סוברים שלא להניח כלל (גר”א). ורבים הסכימו שעדיף להניח בלא ברכה, כדי לצאת מספק ברכות (ט”ז, פמ”ג, מחה”ש, דה”ח, ח”א, מ”ב לב, ח). ומנהג כל הספרדים שלא להניח תפילין בחול המועד, וכ”כ בה”ג, ראב”ד, רמב”ן, רשב”א. וכ”כ בב”י או”ח לב, ב, עפ”י הזוהר. וכן מנהג האר”י, וכן נהגו רבים מהחסידים במזרח אירופה. ודין זה אינו תלוי במחלוקת אם איסור מלאכה בחול המועד מהתורה, מפני שלבה”ג האיסור מדרבנן ואסור להניח תפילין, ומנגד לריטב”א האיסור מהתורה וצריך להניח תפילין בחול המועד (מו”ק יט, א. ועיין בחזו”ע עמ’ קס-קסא). ובארץ ישראל נוהגים בני כל העדות שלא להניח תפילין, שגם עולי אשכנז נהגו כאר”י והגר”א. וכיוון שיש להיזהר שלא ינהגו בבית כנסת אחד כשני מנהגים (ארצות החיים, מ”ב לב, ח), יש להורות לכל באי בתי הכנסת שלא להניח תפילין בחול המועד.

ג – שמחה סעודות ובגדים

מצווה על כל אדם לשמוח עם בני משפחתו וכל הנלווים עימו בימי חול המועד, שנאמר (דברים טז, יד): “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ” (רמב”ם יו”ט ו, יז).

מצוות השמחה צריכה לבוא לידי ביטוי בסעודות ובגדים, שכן הסעודות והבגדים הם דברים שאנשים רגילים לשמוח בהם. בנוסף לכך, מבחינה מסוימת גם חול המועד נחשב ‘מקראי קודש’, ולכן מצווה לקדשו “במאכל, במשתה ובכסות נקיה” (ספרא אמור יב, ד).

לפיכך, מצווה לקבוע בכל אחד מימי חול המועד שתי סעודות, אחת בערב ואחת ביום, ומצווה לאכול בכל סעודה לחם ומאכלים משמחים, ומצווה לשתות בסעודות אלו יין משמח כשיעור רביעית (75 מ”ל). וגם במשקה אלכוהולי אחר מקיימים את המצווה, אלא שמצווה מהמובחר לשתות יין, שהוא החשוב שבמשקים. ומי ששמח באכילת בשר, עדיף שיאכל בסעודות חול המועד בשר בהמה או עוף. וכל המהדר ומכבד את המועדות ומוציא הוצאות להתענג באכילה ושתייה לשם שמיים, זוכה בכפליים (האר”י). מי שאכילת שתי סעודות בשריות ביום מכבידה עליו, יאכל באחת משתי הסעודות מאכלים אחרים שמשמחים את ליבו. נוהגים לכסות את השולחן במפה במשך כל ימי חול המועד כמו ביום טוב (ערוה”ש תקל, ד).

אמנם, כיוון שימי חול המועד אינם חשובים כיום טוב, קביעת סעודות מכובדות על לחם היא מצווה ולא חובה, ומי שאינו מעוניין לאכול לחם בסעודות – רשאי. וכן מי שאינו רוצה להרבות במאכלים ואינו רוצה לשתות יין – רשאי. ובלבד שארוחתו בחול המועד תהיה משובחת מארוחתו ביום חול. ואם הוא משווה את אכילתו בחול המועד לאכילתו בחול, הרי הוא מבזה את המועד, ואמרו חכמים: “המבזה את המועדות – אין לו חלק לעולם הבא” (אבות ג, יא; רש”י ורע”ב).

כיוון שאין חובה לאכול לחם בסעודות חול המועד, מי שאכל לחם ושכח להזכיר בברכת המזון ‘יעלה ויבוא’ אינו חוזר. שכך הוא הכלל, בזמן שאין חובה לאכול לחם, השוכח להזכיר את היום, אינו צריך לחזור (שו”ע קפח, ז; לעיל ב, ו).

מצווה ללבוש בחול המועד בגדים יפים ומשמחים, ונהגו המהדרים ללבוש בחול המועד בגדים יפים כמו בשבת. אבל אין זו חובה, אלא חובה שיהיה ניכר הבדל מסוים בין בגדי חול המועד לבגדי חול.[2]

בכלל מצוות השמחה לעשות דברים שמשמחים את הלב, כדוגמת שירה, ריקוד וטיול, כל אדם לפי מה שמשמח אותו (לעיל א, יג).


[2]. מצוות שמחה שייכת בחוה”מ כמו בחג, וכדברי הרמב”ם הל’ יו”ט ו, יז. וכתב בשועה”ר תקכט, ה, שאין בו מצוות כבוד ועונג, הואיל ואינו מקראי קודש. אמנם מצינו במכילתא דרבי ישמעאל בא (פרשה ט), שגם חוה”מ נקרא ‘מקרא קודש’, ולכן מצווה לקדשו “במאכל ובמשתה ובכסות נקיה”. ובאר בשעה”צ תקל, ד, שהוא מדרגת ביניים, מחד אין בו איסור מלאכה כמו ביו”ט, ולכן אין חובה לאכול בו לחם, ולכן אם שכח לומר ‘יעלה ויבוא’ בברכת המזון אינו חוזר (שו”ע קפח, ז). ומאידך, כיוון שיש בו צד של ‘מקראי קודש’, מצווה לאכול בו פת ולכבדו בבגדים נאים. עוד עיין בפ”ה פסח יב, א, שי”א שמצווה לאכול מצה בכל יום בשתי סעודות, ועיין מ”ב תרלט, כד, שיש מקישים מכך גם לסוכות.

ד – איסור חתונה משום שמחת המועד

אסור להתחתן בחול המועד, שאין לערב שמחה בשמחה, ונצטווינו לשמוח בחג, שנאמר: “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ” (דברים טז, יד), ולא לערב בשמחת החג שמחה חשובה אחרת, והמתחתן, מרוב שמחתו באשתו, מניח את שמחת החג ועוסק בשמחת אשתו. בנוסף לכך, הטורח שבארגון צורכי הנישואין, הבית והרהיטים, עלול לפגוע בשמחת המועד. עוד חששו חכמים, שאם יהיה מותר להתחתן במועד, יבואו לדחות את מצוות פריה ורביה. מפני שזוגות שיוכלו להתחתן בחודשים שלפני כן, ידחו את חתונתם למועד, כדי שיותר אנשים ישתתפו בשמחתם, וכדי לחסוך בכך כסף, שכן יוכלו לצרף את סעודת המועד והנישואין יחד (מו”ק ח, ב).

ולא רק נישואים ראשונים אסורים במועד אלא גם נישואים שניים, שגם בהם יש שמחה גדולה. אבל בני זוג שהתגרשו והחליטו לחזור ולהתחתן, רשאים להתחתן במועד, שאין בחתונתם שמחה גדולה כל כך (שו”ע תקמו, א-ב).

מותר להתחתן בערב חג ולקיים את סעודות שבע הברכות בחג, מפני שבאופן זה שמחת החג עיקר, ושמחת שבע הברכות אינה פוגעת בשמחת החג אלא מצטרפת אליו (שו”ע תקמו, ג).

מקיימים במועד סעודת ברית מילה ופדיון בכור, שאין שמחת סעודות אלה גדולה עד כדי חשש שיאפילו על שמחת החג (שו”ע תקמו, ד).

מותר לקיים מסיבת שידוכין שנוהגים לקרוא לה בימינו ‘אירוסין’, אלא שיש מתירים זאת בתנאי שיסתפקו בהגשת כיבוד ולא יעשו סעודה גמורה (ט”ז תקמו, ב), והמיקל לערוך סעודה יש לו על מה לסמוך (מ”ב תקמו, ב).

ה – עיסוק בדברים מצערים

כאשר אדם נפטר במועד, מטפלים בכל צורכי קבורתו, ואם צריך, תופרים לו תכריכים וחופרים לו קבר (שו”ע תקמז, י, להלן יב, יא). אבל אין מספידים אותו משום שמחת המועד שהיא מצווה מהתורה, ועל כן צריך להיזהר שלא להרבות בבכי ואבלות (מו”ק כז, א; שו”ע תקמז, א).

ואם הנפטר הוא תלמיד חכם, מספידים אותו בעת ההלוויה, שכבוד התורה דוחה את שמחת המועד (מו”ק כז, ב; שו”ע יו”ד תא, ה). ויש אומרים שכיום אין תלמיד חכם שבקיא בכל התורה, ולכן אין להספיד תלמיד חכם במועד (מ”א, מ”ב תקמז, יב). ולמעשה נוהגים להספיד תלמיד חכם גדול, שידוע ומוחזק כמרביץ תורה או מורה הוראה לרבים, אלא שנוהגים לקצר קצת בהספד.

גם בחול המועד, קרובי הנפטר שחייבים להתאבל עליו, קורעים את בגדיהם בשעת ההלוויה (שו”ע תקמז, ו). ורבים מיוצאי אשכנז וספרד נוהגים לקרוע במועד רק על ההורים ולא על שאר קרובים (רמ”א שם; כה”ח ל).

לאחר ההלוויה חוזרים ללבוש בגדי מועד, ואין נוהגים אבלות, מפני ששמחת המועד דוחה את האבלות, ולאחר החג ישבו שבעה. ואף שאין יושבים שבעה במועד, חבריו הקרובים של האבל באים לבקרו ולנחמו (שו”ע תקמח, ו).

תקנו חכמים, שלא יִראו הכהנים נגעי צרעת במועד, שמא יִמצא הנגע טמא, ונמצא חגו נהפך לאבל. אלא דוחים את ראיית הנגע לאחר המועד (מו”ק ז, א; רמב”ם יו”ט ז, טז).

אסור להתענות במועד, וגם תענית לשם כפרת עוונות אסורה במועד (שועה”ר רפח, ג; מ”ב תקכט, א).

ואם צריך להימנע מעיסוק בצורכי מצווה שגורמים צער, כדוגמת הספד וראיית נגעים, על אחת כמה וכמה שצריך כל אדם להיזהר מדיבורים בנושאים שעלולים לגרום צער, כגון שיחה על אוהביו שנפטרו, או על דברים שמכעיסים אותו (רוח חיים תקכט, ד).

ו – לימוד תורה

מצווה ללמוד תורה בחול המועד, שלשם כך נתן הקב”ה חגים לישראל, שיעסקו בהם ישראל בתורה מתוך שמחה ונחת. וזו הסיבה שאסור לעבוד בחול המועד, וכפי שכתב בספר החינוך (מצווה שכג): “כי לא לעסוק במלאכה נקבעו ימי חולו של מועד, כי אם לשמוח לפני השם, רוצה לומר להתקבץ במדרשות ולשמוע נועם אמרי ספר”. ואמרו חכמים (סנהדרין צט, א): “כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק”, הרי הוא בכלל מי שנאמר עליו (במדבר טו, לא): “כִּי דְבַר ה’ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר”.

וכבר למדנו (לעיל א, ה-ו), שצריך לחלוק את זמן השבתות והחגים, חציו לה’ וחציו לכם, “חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש” (פסחים סח, ב). ואם כך ביום טוב, שמצווה לקיים בו סעודות גדולות שאורכות זמן רב, על אחת כמה וכמה שבחול המועד צריך להקדיש לכל הפחות חצי יום ללימוד תורה. ולכן הוסיפו חכמים ואסרו מסחר, למרות שאין בו מלאכה גמורה, כי המסחר עלול להטריד ולהדאיג, ולפגוע בשמחת החג ולימוד התורה (ערוה”ש תקלט, ד).

וכפי שלמדנו (לעיל א, ו, 2), לפי חשבון היממה, כדי להקדיש חצי מהיום לה’, יש להקדיש בשבת וחג כתשע שעות לתורה ותפילה, ולכל הפחות שש שעות לתורה. ואם כן בחול המועד שהתפילות אורכות פחות זמן, יש להקדיש לתורה יותר משש שעות, כדי להשלים לתשע השעות המוקדשות לה’.

מובא בתלמוד הירושלמי (מו”ק פ”ב ה”ג): “אמר ר’ אבא בר ממל: אילו היה מי שימנה עמי, התרתי שיהיו עושים מלאכה בחולו של מועד! כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ושמחים ויגעים בתורה, ועכשיו אוכלים ושותים ופוחזים”. למדנו שאיסור ביטול תורה בחול המועד חמור מאיסור מלאכה (כלבו סי’ ס).

וכן אמרו חכמים: אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי(ויקרא כג, ב), בזמן שאתם עושים המצוות ומקדשים המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות בשביל לעסוק בתורה, אז אומר הקב”ה: אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. ואם לאו, אומר הקב”ה: אלו אינם מועדי אלא מועדיכם. וכן ענה ר’ עקיבא לאותו המין שטען כנגדו, היאך אתם מקיימים את המועדים, והרי נאמר (ישעיה א, יד): חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי? השיב לו ר’ עקיבא: בזמן שאנו מכוונים להנאת גופינו אז אין אלו מועדים של ה’ אלא מועדים שלנו, ועליהם נאמר שָׂנְאָה נַפְשִׁי, אבל אם הם לעבודת ה’ ולתלמוד תורה, אינם שנואים, אלא אהובים וחביבים (מדרש שהובא בשל”ה מס’ סוכה נר מצווה ל”א).

כתב רבי משה בן מכיר בספרו סדר היום (עניין חוה”מ): ולא יאמר אדם כיוון שאיני יכול לעשות בהם מלאכה אוכל ואשתה ואטייל ואשמח בהם, כי אין זו כוונת המועדים, חלילה להאמין זה. אבל האמת לא ניתנו ימים טובים לישראל אלא כדי שיהיו פנויים מעסקם ומלאכתם ויעסקו בתורה בלי טרדה. והם ימי רצון ומוצלחים בלמודם. לכן אין לאדם לאבד אותם במאכל ומשתה ושינה וטיול, אלא כל אחד יעמוד במקומו המיוחד לו ויעסוק במה שחננו הא-ל, בעלי מקרא במקרא, בעלי משנה במשנה, בעלי גמרא בגמרא. ויאכל דברים טובים ומוטעמים, וישתה כראוי לו ויישן מעט, והרי כל זה עונג לגופו, ואח”כ שאר היום יענג נפשו העגומה, אשר היא יושבת כשבויה בגלות ואין מי שיחוש לה ולתועלתה, כי כולם פונים לתאוות היצר הרע הגוף הנגוף… וכל אלו הימים יש בהם תוספת קדושה… ואין השכל נותן שניתנה הקדושה בימים אלו כדי לאכול ולשתות ולנהוג בהם מנהג חול, והמתנהג בהם במנהג הזה – בשיגעון ינהג, ועתיד ליתן את הדין ומחלל קדושת הימים ומעלתם.

ואמנם גם לטיולים יש מקום במועד, שכן מצינו שהתירו חכמים לטלטל חפצים ביום טוב לצורך טיול ברשות הרבים (לעיל ו, ב). וכן התירו למי שרוצה לרכוב על סוס לצורך טיול בחול המועד לגזוז את ציפורני הסוס ולתקן את האוכף והרסן שלו במלאכת הדיוט (שו”ע תקלו, א, להלן יא, טו). אבל הכוונה לטיולים קצרים שמצטרפים לשמחת המועד ואינם מייגעים ומטריחים, ובוודאי שאינם על חשבון חצי היום שצריך להקדיש לתורה.

לשם עלייה לירושלים, עיר הקודש והמקדש, וכן לצורך הקבלת פני הרב, אפשר לקיים נסיעה ארוכה (לעיל א, טז-יז), גם אם באותו יום לא יצליח להקדיש את מלא חצי היום לתורה. מפני שנראה שהעיסוק במצוות אלה כולל בתוכו את שני החלקים כאחד, בנסיעה יש מחציו לכם, ובמצוות עצמן יש מחציו לה’. שכן ההסתופפות בחצרות ה’ והקבלת פני הרב הן הכנות גדולות וחשובות ללימוד התורה.

ז – משמעותו הרוחנית של חול המועד

מצוות חול המועד מיוחדת במינה, לכאורה היה ראוי שלאחר שמתעלים למדרגת יום טוב, אין ראוי לרדת ממנה עד סיום החג, ואילו המצווה היא, שלאחר יום טוב ראשון מקיימים את ימי חול המועד, ורק בסיום ימי החג מתעלים שוב למדרגת יום טוב. אבאר קצת את משמעות הדבר על פי ביאוריו הנפלאים של רבי נתן תלמידו של רבי נחמן מברסלב.

אמר הבעל שם טוב משל, כשם שמלמדים תינוק ללכת, בתחילה מסייעים לו ואח”כ עוזבים אותו, והוא מנסה לעמוד וללכת ונופל, עד שלבסוף הוא מצליח ללכת בכוחות עצמו. כך בתחילת דרך עלייתו של האדם, מעניקים לו מן השמיים הארה גדולה שלמעלה ממדרגתו, ואח”כ מסלקים אותה ממנו והוא נופל, ועליו להתאמץ לאחוז בדרכו ולעמוד בניסיונות, ומתוך כך יצליח לזכות שוב באותה הארה גדולה, והפעם לא ייפול ממנה כי היא מתאימה למדרגתו. על פי זה אפשר להבין את עניינו של חול המועד: בתחילת החג מאיר לנו ה’ הארה גדולה ממדרגתנו, ובצאת יום טוב הוא מסלקה מאיתנו, ותפקידנו להתחזק בימי חול המועד בתורה ושמחת החג, ומכוח זה, אנו זוכים שוב ליום טוב שבסיום החג. וכיוון שכבר זכינו להתכונן לקראתו בחול המועד, אנו זוכים בו למדרגה גבוהה יותר. וכפי שאמרו חכמים, שמדרגת קריעת ים סוף שהיתה בשביעי של פסח למעלה ממכת בכורות שהיתה בראשון של פסח. וכן אמרו שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל (מכילתא בשלח). וגם בשמיני עצרת השמחה יתירה, שכל שבעת ימי חג הסוכות שמחתנו עם ה’ משותפת עם שאר האומות, ואילו בשמיני עצרת ה’ שמח עמנו בלבד (סוכה נה, ב). (ליקוטי הלכות חול המועד א, א; ב, א).

עוד תועלת יש בירידה ממדרגת יום טוב לחול המועד, שעל ידי כך יכולים להעלות נשמות נפולות שקדושת יום טוב גבוהה מדי עבורן, ודווקא מפני שחול המועד קרוב יותר אל החולין, הן יכולות להתעלות דרכו בעזרת המצוות שאנו מקיימים בחול המועד, שהן: לימוד תורה, שמחת החג, דיבוק חברים וצדקה. והרמז לכך, שהמלאכה שמותר לעשות במועד רומזת לתפקיד הרוחני שלנו בימים אלו. בחול המועד מותר לעשות מלאכת דבר האבד, לרמוז שימים אלו נועדו להעלות נשמות אבודות. וכן הותרה מלאכה לצורך המועד, לרמוז שעל ידי הימים הללו אנו יכולים להבין את משמעות החגים ומתוך כך לזכות לקלוט את אורם הגדול ביום טוב האחרון (שם ג, ד; ג, ו; ד, ג; ד, ו).

עוד מגמה יש לימי חול המועד, שהואיל ויש בהם צד של חול, על ידם הקדושה נמשכת ומתגלה בימות החול. שכן יש לדעת, שככל שהיום מקודש יותר, כך ההשפעה האלוקית ניכרת בו יותר, וממילא האיסור לעשות בו מלאכה חמור יותר. ומנגד, ככל שמתרחקים מההשפעה האלוקית, כך צריכים לטרוח ולהשתעבד יותר בעבודה קשה לצורך הפרנסה, כפי שארע לנו בעקבות חטא אדם הראשון. ותפקידנו לגלות את דבר ה’ בכל מעשה ידינו, ועל ידי כך בתהליך הדרגתי נשתחרר מעול שעבוד הפרנסה, ונזכה שכל מלאכתנו תהיה לשם שמיים בנחת ושמחה (עיין לעיל ג, א).

השבת היא יסוד קדושת הזמן, וקדושתה קבועה וקיימת מששת ימי בראשית, ועל כן אסור לעשות בה כל מלאכה. מתוך קדושת השבת נצטוו ישראל להמשיך קדושה לכל הזמנים עד ימות החול. בשלב הראשון נמשכת הקדושה לימים הטובים, שהם ימי חול שנתקדשו על ידי ישראל והפכו להיות ימים קדושים (כמבואר לעיל א, ג). וכיוון שימים אלו נתקדשו על ידי ישראל, מותר לעשות בהם מלאכה לצורך אוכל נפש של ישראל. אלא שעדיין ימי החול נותרו מרוחקים מהקדושה, ולשם כך נתן לנו ה’ את ימי חול המועד, שהם ימים ממוצעים, שמקצת העבודות מותרות בהן ומקצתן אסורות. ועל ידי אותן העבודות שנעשות במועד בהיתר לשם שמיים, נמשכת קדושה לכל העבודות שאנו צריכים לעשות בימות החול שבמשך השנה. וזה עיקר תיקון העולם, שגם עבודת הפרנסה תהיה לשם שמיים, כדי לתקן את העולם ולהיטיבו, וכדי להרבות בצדקה ולקבוע עיתים לתורה. ועל ידי כך אנו מתקנים את ל”ט המלאכות, שלא יהיה בהן עוד חטא וקללה שגורמים לאדם להשתעבד לחומרנות, אלא יהיו מקודשות להקים בהן משכן ובית להשראת השכינה (ליקוטי הלכות חוה”מ ד, ח).

דילוג לתוכן