מצווה ללמוד תורה בחול המועד, שלשם כך נתן הקב"ה חגים לישראל, שיעסקו בהם ישראל בתורה מתוך שמחה ונחת. וזו הסיבה שאסור לעבוד בחול המועד, וכפי שכתב בספר החינוך (מצווה שכג): "כי לא לעסוק במלאכה נקבעו ימי חולו של מועד, כי אם לשמוח לפני השם, רוצה לומר להתקבץ במדרשות ולשמוע נועם אמרי ספר". ואמרו חכמים (סנהדרין צט, א): "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק", הרי הוא בכלל מי שנאמר עליו (במדבר טו, לא): "כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר".
וכבר למדנו (לעיל א, ה-ו), שצריך לחלוק את זמן השבתות והחגים, חציו לה' וחציו לכם, "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב). ואם כך ביום טוב, שמצווה לקיים בו סעודות גדולות שאורכות זמן רב, על אחת כמה וכמה שבחול המועד צריך להקדיש לכל הפחות חצי יום ללימוד תורה. ולכן הוסיפו חכמים ואסרו מסחר, למרות שאין בו מלאכה גמורה, כי המסחר עלול להטריד ולהדאיג, ולפגוע בשמחת החג ולימוד התורה (ערוה"ש תקלט, ד).
וכפי שלמדנו (לעיל א, ו, 2), לפי חשבון היממה, כדי להקדיש חצי מהיום לה', יש להקדיש בשבת וחג כתשע שעות לתורה ותפילה, ולכל הפחות שש שעות לתורה. ואם כן בחול המועד שהתפילות אורכות פחות זמן, יש להקדיש לתורה יותר משש שעות, כדי להשלים לתשע השעות המוקדשות לה'.
מובא בתלמוד הירושלמי (מו"ק פ"ב ה"ג): "אמר ר' אבא בר ממל: אילו היה מי שימנה עמי, התרתי שיהיו עושים מלאכה בחולו של מועד! כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ושמחים ויגעים בתורה, ועכשיו אוכלים ושותים ופוחזים". למדנו שאיסור ביטול תורה בחול המועד חמור מאיסור מלאכה (כלבו סי' ס).
וכן אמרו חכמים: אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי(ויקרא כג, ב), בזמן שאתם עושים המצוות ומקדשים המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות בשביל לעסוק בתורה, אז אומר הקב"ה: אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. ואם לאו, אומר הקב"ה: אלו אינם מועדי אלא מועדיכם. וכן ענה ר' עקיבא לאותו המין שטען כנגדו, היאך אתם מקיימים את המועדים, והרי נאמר (ישעיה א, יד): חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי? השיב לו ר' עקיבא: בזמן שאנו מכוונים להנאת גופינו אז אין אלו מועדים של ה' אלא מועדים שלנו, ועליהם נאמר שָׂנְאָה נַפְשִׁי, אבל אם הם לעבודת ה' ולתלמוד תורה, אינם שנואים, אלא אהובים וחביבים (מדרש שהובא בשל"ה מס' סוכה נר מצווה ל"א).
כתב רבי משה בן מכיר בספרו סדר היום (עניין חוה"מ): ולא יאמר אדם כיוון שאיני יכול לעשות בהם מלאכה אוכל ואשתה ואטייל ואשמח בהם, כי אין זו כוונת המועדים, חלילה להאמין זה. אבל האמת לא ניתנו ימים טובים לישראל אלא כדי שיהיו פנויים מעסקם ומלאכתם ויעסקו בתורה בלי טרדה. והם ימי רצון ומוצלחים בלמודם. לכן אין לאדם לאבד אותם במאכל ומשתה ושינה וטיול, אלא כל אחד יעמוד במקומו המיוחד לו ויעסוק במה שחננו הא-ל, בעלי מקרא במקרא, בעלי משנה במשנה, בעלי גמרא בגמרא. ויאכל דברים טובים ומוטעמים, וישתה כראוי לו ויישן מעט, והרי כל זה עונג לגופו, ואח"כ שאר היום יענג נפשו העגומה, אשר היא יושבת כשבויה בגלות ואין מי שיחוש לה ולתועלתה, כי כולם פונים לתאוות היצר הרע הגוף הנגוף… וכל אלו הימים יש בהם תוספת קדושה… ואין השכל נותן שניתנה הקדושה בימים אלו כדי לאכול ולשתות ולנהוג בהם מנהג חול, והמתנהג בהם במנהג הזה – בשיגעון ינהג, ועתיד ליתן את הדין ומחלל קדושת הימים ומעלתם.
ואמנם גם לטיולים יש מקום במועד, שכן מצינו שהתירו חכמים לטלטל חפצים ביום טוב לצורך טיול ברשות הרבים (לעיל ו, ב). וכן התירו למי שרוצה לרכוב על סוס לצורך טיול בחול המועד לגזוז את ציפורני הסוס ולתקן את האוכף והרסן שלו במלאכת הדיוט (שו"ע תקלו, א, להלן יא, טו). אבל הכוונה לטיולים קצרים שמצטרפים לשמחת המועד ואינם מייגעים ומטריחים, ובוודאי שאינם על חשבון חצי היום שצריך להקדיש לתורה.
לשם עלייה לירושלים, עיר הקודש והמקדש, וכן לצורך הקבלת פני הרב, אפשר לקיים נסיעה ארוכה (לעיל א, טז-יז), גם אם באותו יום לא יצליח להקדיש את מלא חצי היום לתורה. מפני שנראה שהעיסוק במצוות אלה כולל בתוכו את שני החלקים כאחד, בנסיעה יש מחציו לכם, ובמצוות עצמן יש מחציו לה'. שכן ההסתופפות בחצרות ה' והקבלת פני הרב הן הכנות גדולות וחשובות ללימוד התורה.
