ארכיון הקטגוריה: פרק י – בישול

א – הקדמה

מלאכה רבה נדרשת מהאדם לצורך הכנת מזונו. הטבע מספק מזון טוב לבעלי החיים, אבל לאדם שטבעו מעודן ומורכב יותר, אין הטבע מוציא מזונות ראויים. ועל האדם לסקל אבנים, לחרוש, לזרוע, לעקור עשבים שוטים, לזמור ענפים מיותרים, כדי להצמיח את מזונו. וגם לאחר שהחיטה צמחה, היא אינה ראויה עדיין למאכל, וכדי להוציא את הגרגירים הראויים למאכל, עליו לדוש ולזרות. ואף הגרגירים אינם ראויים למאכל, ועליו לבשל אותם, ואם ירצה להפיק לחם, עליו לברור, לטחון, לרקד, ללוש ולאפות.

ואילולא היה האדם הראשון חוטא, מלאכת הכנת המזון היתה נעשית בנחת ובקלות. יוצא היה אדם לשדהו וקוטף עוגות נאות ומאכלים דשנים ואוכלם (עי' קידושין פב, א). ואם היה חפץ, היה עובד מעט בשדהו ומטעים את מאכליו באופן המתאים לו. ואמרו חכמים (שבת ל, ב) שכך יהיה לעתיד לבא, לאחר שהחטא יתוקן, שיצמחו על עציה של ארץ ישראל עוגות טובות ובגדים נאים. אבל בינתיים בעקבות החטא, על האדם לטרוח ולעמול כדי להוציא לחם מן האדמה, וכפי שנאמר לאדם הראשון לאחר החטא (בראשית ג, יז-יט): "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה…".

בעקבות החטא הטבע כולו התדרדר, ומה שצומח בו אינו מבורר ומפותח מספיק, ועל האדם לבצע בו מלאכות רבות כדי לעשותו מזון ראוי. ובשבת אנו עולים אל מדרגה של מעין עולם הבא, מתקשרים אל המדרגה שמעבר לחטא, שמעבר לצורך לטרוח על תיקונו של עולם. ומתוך כך אנו עומדים על המשמעות הפנימית של כל המלאכות, כדי שנדע לתקן על ידן את העולם.

אחת עשרה מלאכות כרוכות בהוצאת המזון מן האדמה, ואלו הן: זורע, חורש, קוצר, מעמר, דש, זורה, בורר, טוחן, מרקד, לש ואופה. ועוד שלוש מלאכות כרוכות בהפקת מזון מן החי: צד, שוחט ומפשיט. וכיוון שמלאכת הבישול (הכלולה במלאכת האופה) היא הקרובה ביותר אלינו, נפתח בה.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

ב – כללי הלכות בישול

מלאכת בישול היא מלאכה המכשירה או משביחה דברי מאכל. ואין הבדל אם הדבר נעשה על ידי בישול, אפיה או צלייה. הכלל במלאכה זו, שמכינים את המאכל על ידי חום אש. על ידי החום המאכל מתרכך והטעמים הטמונים בו מתערבבים, ועל ידי כך נוצר טעם חדש, עמוק ובעל גוונים שונים.

בתחילה כל בישול מרכך את המאכל, ורוב המאכלים נשארים רכים בעקבות הבישול. אמנם יש מאכלים שמתקשים בעקבות הבישול כמו ביצה. וכן בצלייה, אף שבתחילה החום מרכך את המאכל, לבסוף הצלייה עושה אותו קשה יותר.

גם מאכלים שניתן לאוכלם ללא בישול, אם הבישול משביחם, אסור לבשלם מהתורה. למשל, מים, למרות שהם ראויים לשתייה צוננים, מאחר שהבישול משביחם, אסור לבשלם מהתורה. אבל מאכלים שהבישול אינו משביחם, האיסור לבשלם מדברי חכמים (רמב"ם שבת ט, ג; שעה"צ שיח, קיד).

המבשל באש או בתולדות האש, היינו בדבר חם שהתחמם באש – עובר באיסור תורה. לפיכך, המחמם מחבת על האש, ואח"כ כיבה את האש שתחתיה וטיגן עליה ביצה, למרות שבעת הטיגון המחבת לא היתה על גבי האש, כיוון שחומה נוצר על ידי אש, עבר באיסור תורה (שו"ע שיח, ג, מ"ב יז. לגבי מבשל בחמה עי' בהלכה כה).

וכל המבשל כדרך שרגילים לבשל, עובר באיסור תורה, לפיכך, המבשל במיקרו-גל עובר באיסור תורה, מפני שכיום זהו אחד מדרכי הבישול המקובלים (אג"מ או"ח ג, נב).

לפני שנתחיל לבאר את ההלכות, נקדים שישנם שלושה איסורים במלאכת בישול: א) איסור בישול מהתורה. ב) גזירת חכמים שלא יעשה אדם דבר שעלול לגרום לו להגביר את האש (לחתות בגחלים). ג) גזירת חכמים שלא לעשות פעולה הנראית כבישול. בכל עת שרוצים לדעת אם פעולה מסוימת מותרת, יש לבחון אותה משלושת הצדדים הללו. ונפרט יותר:

א) יש לבדוק אם הדבר אסור מחמת איסור בישול, שכל פעולה שגורמת להפיכת מאכל ממצב חי למבושל אסורה מן התורה (איסור זה וענפיו יבוארו בהלכות ג-יג).

ב) אף שמצד איסור בישול מותר להניח לפני כניסת השבת תבשיל על האש, אסרו חכמים לעשות זאת במקרים שיש צורך להיטיב את חומו של התבשיל, שמא ישכחו ויגבירו בשבת את האש, ויעברו באיסור תורה של מבעיר ובישול. אבל על אש מכוסה, כדוגמת פלטה, מותר להניח תבשיל, כי אין חשש שישכחו איסור שבת ויגבירו את האש (כמבואר בהלכות יד-יז).

ג) גם כאשר נגמר בישולו של התבשיל ואין חשש שיבואו להגביר את האש, אסרו חכמים לעשות פעולה שנראית כבישול. ולכן אסור להניח בשבת על גבי האש מאכל קר שנגמר בישולו, אבל מותר להניח אותו רחוק ממקור האש, באופן שאינו נראה כבישול (כמבואר בהלכות יח-כא. ונחלקו אם הנחה על גבי פלטה נראית כבישול ואסורה).

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

ג – בישול אסור, חימום מאכל מבושל מותר

הכלל היסודי בהלכות שבת הוא, שאסור ליצור דבר חדש. בכל ששת ימי המעשה, האדם, שנברא בצלם אלוקים, עוסק במלאכת יצירה ופיתוח, הוא נוטל חומרי גלם מן העולם, מפתחם ומשכללם, וממשיך בכך את מעשה הבריאה. וכשם שהבורא שבת מכל מלאכת הבריאה ביום השבת, כך גם אנו נצטווינו להידבק במידותיו של ה' ולקבוע את השבת ליום מנוחה וקדושה. יום שבו הננו שובתים מכל יצירה חדשה, ועל ידי כך אנחנו יכולים להתבונן בעולם כפי שבראו ה', ולהתגדל באמונה.

גם בהלכות בישול זה היסוד: לבשל אסור משום שהבישול הופך את המאכל לבעל מעמד חדש, ממאכל חי למבושל. אבל אם המאכל כבר מבושל, אין איסור לחממו, משום שהחימום אינו יוצר במאכל מהות חדשה. וגם כאשר החימום משביח את טעמו, אין בזה איסור, שכלל נקוט בידינו: "אין בישול אחר בישול". ולכן השאלה המרכזית בהלכות בישול היא: מתי המאכל נחשב מבושל. שאם הוא נחשב מבושל – מותר לחממו בשבת, ואם לא – אסור לעשות בו פעולה שתסייע לחימומו.

נחלקו בזה גדולי הראשונים. יש אומרים שאם המאכל ראוי לאכילה בשעת הדחק, אין בו יותר איסור בישול. אולם להלכה מוסכם שהמאכל נחשב למבושל משעה שנגמר כל בישולו, וניתן להגישו לפני אורחים בלא צורך להתנצל. ולפני כן, למרות שניתן לאוכלו בשעת הדחק, עדיין הוא אינו מוגדר כמבושל (שו"ע שיח, ד). ואם כן למעשה, ישנה חשיבות מירבית לידיעה האם התבשיל מבושל כל צרכו. שכל זמן שעדיין לא נגמר בישולו, ישנו איסור מהתורה לעשות פעולה שתגביר את חומו ותזרז את בישולו.

למשל, ישנם על גבי הפלטה מקומות חמים יותר וחמים פחות, ואסור להעביר תבשיל שעדיין לא נסתיים בישולו למקום חם יותר. וכן אסור להניח מגבת על המכסה שלו. ואם פתחו את מכסה הסיר כדי לבדוק את מצבו של התבשיל, והתברר שעדיין לא נגמר בישולו, אסור לכסותו שוב במכסה, מפני שכיסויו מקרב את בישולו.

אבל אם התבשיל כבר מבושל כל צרכו, מותר להזיזו למקום חם יותר, ואם פתחו את מכסהו מותר לסוגרו. וכן מותר להניח עליו מגבת כדי להיטיב את חומו. ואפילו אם על ידי כך טעמו של התבשיל ישתבח, כמו למשל בחמין, אין בזה איסור. וכן מותר להוציא מהמקפיא בשר שהתבשל כל צרכו לפני השבת ולחממו (באופן שלא יראה כמבשל, כמבואר בהלכה יח). שכלל יסוד בידינו, אחר שהמאכל הוגדר כמבושל, אין יותר איסור לחממו. (כל זה אמור במאכלים מוצקים, אך בנוזליים יש דיון נוסף, ועל כך נרחיב בהלכות ה-ו).

חמין שהתבשל כל צרכו למרות שיש בו עדיין עצמות קשות, הרי הוא נחשב כמבושל כל צרכו ומותר לכסותו ולהיטיב את חומו. ולמי שרגיל לאכול את העצמות הללו, כל זמן שלא נגמר בישולן, התבשיל אינו נחשב כמבושל כל צרכו, ואסור לכסותו ולהיטיב את חומו.[1]


[1]. לרמב"ם, תרומה, סמ"ג, סמ"ק, הגה"מ, או"ז, ריב"א וטור, כל עוד המאכל לא נתבשל כל צרכו, אסור לבשלו מהתורה. ולרמב"ן, רבינו יונה, רשב"א, רא"ש ומאירי, כבר משהגיע התבשיל לשיעור מאכל בן דרוסאי, היינו שהוא ראוי לאכילה בשעת הדחק (כמבואר בהערה 14), חל עליו הכלל "אין בישול אחר בישול". למעשה נפסק בשו"ע (שיח, ד), שרק לאחר שנתבשל כל צרכו אין בו יותר איסור בישול. (ולבאו"ה שיח, ד, 'אפילו', לדעת האוסרים לבשל מאכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, האיסור מדאורייתא. ולאגלי טל האופה ז, סקט"ז, לרוב האוסרים האיסור מדרבנן). בדיעבד, אם גמרו בשבת בישול של דבר שהיה מבושל כמאכל בן דרוסאי – מותר לאוכלו בשבת, שבדיעבד לעניין 'מעשה שבת' סומכים על הסוברים שאין בזה איסור (להלן כו, ה).

חמין עם עצמות עוף: לדעת רשז"א, כל זמן שהעצמות אינן מבושלות כל צרכן, התבשיל נחשב כלא נתבשל כל צרכו, משום שרוב האנשים רגילים לאכול את עצמות העוף שמתרככות בבישול ממושך, ולכן גם אלו שלא רגילים לאכול עצמות, צריכים להחמיר בזה ולא לעשות שום פעולה שתסייע להמשך חימום התבשיל שהעצמות שבו לא גמרו להתבשל (מנחת שלמה סימן ו, שש"כ א, כ). לעומת זאת, דעת הרב פיינשטיין, שהואיל ורוב האנשים אינם רגילים לאכול את העצמות, אין מתחשבים בהן, ומאחר שהחמין ככלל מבושל כל צרכו, אין בו יותר איסור בישול. ורק מי שרגיל לאכול עצמות, כל זמן שלא נגמר בישולן, דינו של התבשיל כולו כתבשיל שלא נתבשל כל צרכו (אג"מ או"ח ח"ד, עו, עז. וכ"כ ילקו"י שיח, עח). וכן המנהג כיום, הואיל וכיום רוב האנשים אינם רגילים לאכול את העצמות.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

ד – חום שהיד סולדת בו

מושג יסוד בהלכות בישול הוא "חום שהיד סולדת בו", שאמרו חכמים שהוא שיעור החום הנמוך ביותר שעדיין מסוגל לבשל. אלא שספק בידינו למה התכוונו, האם לחום שהיד לא מסוגלת לנגוע בו אפילו למשך שניות אחדות, שזוהי טמפרטורה של כ-71 מעלות; או הכוונה שאם נצטרך לנגוע בו למשך מספר דקות, נעדיף להרחיק את ידינו מפני שהחום לא יהיה נעים לנו, שזה מתחיל בטמפרטורה של כ-45 מעלות.

לדעת הרבה פוסקים, מאחר שהדבר נשאר בספק, צריך להחמיר ככל השיעורים. לפיכך, יש להחשיב חום של 45 מעלות כמסוגל לבשל, ולכן אין להניח מאכל חי בתוך סיר שחומו 45 מעלות ומעלה. וכן אסור להניח מאכל חי בסמוך לאש במקום שבו יוכל להתחמם לטמפרטורה של 45 מעלות ומעלה (שש"כ א, א).

הגדרה זו חשובה גם לדין בישול המים. איסור הבישול במים הוא בהעלאת חומם מחום שהיד אינה סולדת בו לחום שהיד סולדת בו. אבל אם המים כבר הגיעו לחום שהיד סולדת בו, הם נחשבים מבושלים וממילא מותר להוסיף ולחמם אותם, ש"אין בישול אחר בישול". וכן אם מניחים את המים בקרבת הפלטה, אם הם במקום שגם אם יעמדו שם יום שלם, לא יגיעו לחום שהיד סולדת בו, אין בזה איסור.

לכן למעשה, יש להיזהר שלא לחמם מים, בין הגבולות של 45 מעלות ל-71 מעלות, מפני שאיננו יודעים מהי מידת החום שהיד סולדת בו, ובכל חימום בטווח הזה, יש חשש שמא מעלים את המים לחום שהיד סולדת בו. אבל חימום מחוץ לטווח הזה – מותר, כגון מים שחומם למעלה מ-71 מעלות – מותר להניחם במקום שיתחממו יותר, ש"אין בישול אחר בישול". וכן מותר לחמם מים קרים במקום שבו יוכלו להתחמם לכל היותר לטמפרטורה של 44 מעלות, משום שבחימום כזה אין איסור בישול.

ישנה עוד שיטה חשובה בהגדרת חום שהיד סולדת בו, שכל משקה או מאכל, שרוב האנשים יכולים לשתותו או לאוכלו בבת אחת, נחשב חומו לחום שאין היד סולדת בו. אבל אם רוב האנשים אינם יכולים לשתותו או לאוכלו בבת אחת, סימן הוא שחומו כחום שהיד סולדת בו, והרי הוא נחשב כמבושל וממילא אין איסור להוסיף לחממו (בן איש חי ש"ב בא ה; מהרש"ם ח"א קצז; יבי"א ח"ג כד, ד-ו). בשעת הצורך אפשר לסמוך על שיטה זו.[2]

כדי לעשות סייג לדבר, אסרו חכמים להניח מים במקום שהם עלולים להגיע לחום שהיד סולדת בו. ואפילו אם יעמוד שם אדם וישגיח על המים שלא יתחממו יתר על המידה, עדיין חששו שמא יסיח את דעתו והמים יתחממו לחום שהיד סולדת בו, ויעבור בכך על איסור בישול. אבל במקום שאינו חם כל כך, שגם אם יישארו שם המים זמן רב, לא יגיעו לחום שהיד סולדת בו, מותר להניח מים קרים (שו"ע שיח, יד).[3]


[2]. באג"מ או"ח ח"ד עד, ג, כתב שהספק הוא בין 43 ל-71 מעלות. באור לציון ח"ב ל, יב, כתב שחום שהיד סולדת הוא בין 40 ל-80 מעלות, שכן ב-40 מעלות כריסו של תינוק נכווית, שהוא השיעור הנזכר בשו"ע שיח, יד. ומצד שני יש ששותים תה חם עד לחום של 80 מעלות. בשש"כ א, א, כתב עפ"י הוכחת רשז"א שהגבול התחתון הוא 45 מעלות. ואף שלדעת רוה"פ יש להחמיר כשתי האפשרויות בפירוש 'יד סולדת': שהיד אינה יכולה לעמוד בחום או שלא נוח ליד בחום. מ"מ אין צורך ללכת כשיטות הקיצוניות ביותר. לכן כתבתי שהספק הוא בין 45 – ל-71 מעלות. לא זו בלבד, אלא שבשעת הצורך, אפשר לסמוך על השיטה הבוחנת חום זה לפי אפשרות אכילתו או שתייתו בבת אחת. ויש מחמירים גם בחימום מים שהגיעו לחום שהיד סולדת בהם, עי' בשש"כ פ"א הערות יז, קי. לעומת זאת, למנהג אשכנזים, אם מתחילה היו המים בחום שהיד סולדת בהם, ואח"כ נתקררו, כל זמן שנשארה בהם חמימות, מותר להעלות את חומם של המים לרתיחה (עי' בהמשך הלכות ה-ו).

[3]. לדעת רש"י ורמב"ם, מותר להניח מים במקום שבמשך הזמן הם עלולים להגיע לחום שהיד סולדת בו, ובתנאי שישגיח עליהם שלא יתחממו לחום שהיד סולדת בו. אולם מנגד, לדעת תוספות, רא"ש, רשב"א ורוה"פ, הדבר אסור. וכן נפסק בשו"ע שיח, יד. אבל תבשיל נוזלי קר כדוגמת מרק שרוצים לחמם מעט, אפשר להקל ולהניח במקום חם שעלול להתחמם לחום שהיד סולדת בו, ובתנאי שישגיחו להסירו לפני שיגיע לחום שהיד סולדת בו. שכן כפי שיבואר בהלכה הבאה, לדעת רמב"ם, רשב"א ור"ן, אין כלל בישול אחר בישול בתבשיל נוזלי. וא"כ יש כאן ספק ספיקא להתיר: א) אולי הלכה כרש"י ורמב"ם, ב) אולי הלכה כסוברים שאין בישול אחר בישול בנוזלים. וכ"כ הגרע"י בלוית חן נא. ואמנם בשש"כ א, יג; מנו"א ח"ב י, ה; וארח"ש א, יח, החמירו בזה, ורק לצורך גדול הסכימו להקל. מ"מ העיקר להקל, משום שגם לדעת המחמירים בבישול אחר בישול בנוזלים, אם ישכח להסיר את התבשיל הנוזלי לפני שיגיע לחום שהיד סולדת, יעבור באיסור דרבנן בלבד, שהרי לא התכוון להרתיח את המרק אלא רק לחממו מעט.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

ה – בישול בתבשיל נוזלי ומנהג הספרדים

כבר למדנו ש"אין בישול אחר בישול", ולכן מותר לחמם בשבת מאכל מבושל. למשל, מותר להוציא מהמקרר דגים מבושלים או שניצל מטוגן, ולחמם אותם לחום שהיד סולדת בו, ובתנאי שפעולה זו לא תראה כבישול (כמבואר בהלכה יח).

אלא שישנה מחלוקת יסודית בין גדולי הראשונים בשאלה, האם הכלל הזה חל גם על תבשילים נוזליים כמרק ורטבים. מאכל נוזלי הוא מאכל שאם יניחוהו בצלחת יתפשט לצדדים בגובה שווה, ואם הוא נשאר במקום שהניחוהו – הוא נחשב כמוצק. לדעת רמב"ם, רשב"א ור"ן, גם על מרק מבושל חל הכלל ש"אין בישול אחר בישול", ולכן לדעתם, מותר לקחת בשבת מרק מהמקרר ולחממו באופן שאינו נראה כמבשל (להלן יח).

אבל לדעת רש"י, רא"ש, סמ"ג וסמ"ק, רק על תבשילים מוצקים חל הכלל "אין בישול אחר בישול", ומותר לחמם אותם בשבת. אבל לגבי תבשילים נוזליים, גם לאחר שנגמר בישולם, אם התקררו, החימום שלהם אסור מפני שהוא נחשב כבישול. וזאת משום, שבמאכלים מוצקים עיקר הבישול הוא ביצירת הטעם המבושל או האפוי, ואין הבדל גדול בין אם הלחם חם או קר, וכן אין הבדל גדול כל כך לגבי דג או תפוחי אדמה אם הם חמים או קרים. ולכן מרגע שהמאכלים המוצקים קיבלו את טעמם המבושל או האפוי – נגמר בישולם, וגם אם התקררו, מותר לחמם אותם, שאין בהם יותר איסור בישול. אבל בתבשילים נוזליים, החום הוא חלק מהותי מהגדרת הבישול, וישנו הבדל משמעותי בין מרק קר למרק חם. וכן בתה או קפה, יש הבדל גדול בין אם הם קרים או חמים. ולכן, בתבשילים נוזליים יש בישול אחר בישול, ואם התבשיל הנוזלי התקרר – המחמם אותו שוב לחום שהיד סולדת בו, עובר על איסור בישול מן התורה.

להלכה נפסק ב'שולחן ערוך' (שיח, ד) כדעה המחמירה, וכן נוהגים רוב הספרדים, שכל תבשיל נוזלי שהתקרר, וחומו ירד מחום שהיד סולדת בו, כבר נתבטל ממנו הבישול הראשון, ואסור מן התורה לחמם אותו לחום שהיד סולדת בו. ולכן אסור להוציא מרק מן המקרר ולחממו. וכן אם הורידו את המרק מהפלטה, וחומו ירד מחום שהיד סולדת בו, אסור להחזירו לפלטה. ואם ידוע בוודאות שחומו עדיין כחום שהיד סולדת בו, מותר להחזירו (בתנאים המבוארים בהלכה יט), ואם היה מונח בצידי הפלטה, מותר להעבירו למרכזה, כדי להיטיב את חומו.

ואם רוב המאכלים שבסיר הקר הם מוצקים, אך יש שם גם רוטב נוזלי, אסור לחמם את הסיר, כי חימום הרוטב אסור משום בישול. והפתרון לכך, להוציא את המאכלים המוצקים ולחמם אותם לבדם, ולרטיבות שנותרה עליהם אין לחוש. וכן מותר לחמם אוכל מוצק, כגון בשר או דגים, שיש עליו מעט רטיבות, משום שלנוזלים אלו אין חשיבות והם בטלים למאכל המוצק.[4]

כאשר התבשיל קרוש כדוגמת רוטב פטריות, אולם בעקבות החימום יהפוך לנוזלי, דינו כתבשיל שאינו נוזלי שמותר לחממו (מ"ב שיח, ק; כה"ח קנח). אמנם למנהג אשכנז, לכתחילה אין לחמם אותו, מפני שיש סוברים (תרומה ורא"ש), שלכתחילה אין לעשות פעולה שתגרום למאכל להפוך ממוצק לנוזלי ולהיפך, כי יש בפעולה זו כעין הולדה של דבר חדש (כמבואר להלן יב, יב). ואם הרוטב טפל לאוכל המוצק, גם למנהג אשכנז מותר לכתחילה לחמם את המאכל עם הרוטב המוקשה שיהפוך לנוזלי.


[4]. מלשון השו"ע שיח, טו, משמע שאם יש בתבשיל מרק, אף שרובו יבש, אסור לחממו משום איסור בישול בנוזלים. וכן משמע ממ"ב שיח, סעיפים: לב, לט, ושעה"צ ס. וכן כתב באור לציון, ח"ב ל, יג, בהערה, ובשו"ת תבואות שמש לרב משאש או"ח ה. מנגד, הפמ"ג במשב"ז רנג, יג, מיקל וסובר, שהולכים אחר הרוב, מפני שכאשר הרוטב הוא מיעוט, בחימומו הוא מצטמק ורע לו, ולרבינו ירוחם גם בלח אין בזה איסור בישול. וכן דעת מנחת כהן ועוד, כמובא ביבי"א ו, מח. (אמנם בילקו"י שיח, נה, כתב שהמחמיר תבא עליו ברכה. ובספר מאור ישראל עמ' יז לגרע"י משמע שהתיר רק ברוטב סמיך). לעומת זאת, יש מחמירים וסוברים שלשועה"ר, כל שיש בו לחות של טופח על מנת להטפיח, כבר נחשב שיש בו נוזלים ואסור (עי' בקצוה"ש קכד בבדה"ש לז, ובס' שבת כהלכה עמ' קמא-קמד). וההלכה כדעה האמצעית כמבואר למעלה. יש לציין שבצפון אפריקה רבים נהגו להקל כדעת הרמב"ם, הרשב"א והר"ן, שאין בישול אחר בישול בנוזלים, או לפחות כמנהג אשכנז שאם נותרה בתבשיל חמימות מותר לחממו כמובא בהלכה הבאה (תשב"ץ, תבואות שמש או"ח כו).

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

ו – מנהג תימנים ואשכנזים בתבשיל נוזלי

כפי שלמדנו, לדעת רמב"ם, רשב"א ור"ן, הכלל ש"אין בישול אחר בישול" חל גם על תבשילים נוזליים, שאם נגמר בישולם, למרות שהתקררו, מותר לחמם אותם לחום שהיד סולדת בו.

ומבני עולי תימן ישנם רבים שנוהגים כדעת הרמב"ם. ולפי זה, אם בישלו מרק בערב שבת והניחוהו במקרר, מותר בשבת להוציאו מהמקרר ולהניחו במקום שיוכל להתחמם עד שירתח. וכן הדין לגבי רטבים וכל שאר התבשילים הנוזליים.

והאשכנזים נוהגים על פי הרמ"א, שעשה כעין פשרה בין שתי הדעות. שאם התבשיל הנוזלי התקרר עד שאין רגילים לאוכלו מפני קרירותו, אסור לחמם אותו לחום שהיד סולדת בו. אבל אם עדיין נשארה בו חמימות, מותר לחמם אותו לחום שהיד סולדת בו. וזאת מפני שכעקרון הרמ"א פסק כדעת הרמב"ם, שגם על תבשיל נוזלי חל הכלל "אין בישול אחר בישול", אלא שלדעתו, אם לא נשארה חמימות בתבשיל, אסור לחממו מדברי חכמים.[5]

כאשר מי שנוהג כשולחן ערוך או הרמ"א מתארח אצל תימני שנוהג כרמב"ם, מותר לו לאכול מן המרק שהוציא המארח מהמקרר וחיממו. שהואיל והמארח נהג כהלכה על פי מנהגו, מותר לכל יהודי לאכול לכתחילה מתבשילו (עי' מ"ב שיח, ב).

אבל אסור למי שנוהג כשולחן ערוך או הרמ"א לבקש ממי שנוהג כרמב"ם לחמם עבורו מרק, שהואיל ולפי מנהגו הדבר אסור, אסור לו לבקש זאת מחבירו. אמנם אם יזמין אותו לאכול יחד עמו, הרי שהאורח יוכל לנהוג כמנהגו ולחמם את המרק עבור עצמו, וממילא יהיה מותר גם למארח לאכול ממנו.


[5]. כן מבואר בנשמת אדם כלל כ, ח, ובחזו"א או"ח לז, יג, ואג"מ או"ח ח"ד עד, ב. והטעם מפני שזה נראה כבישול, או מפני שאם יקלו בזה יבוא לבשל ממש. וי"א, שלדעת הרמ"א אם המרק המבושל הצטנן לגמרי אסור לבשלו מהתורה (עי' מ"א רנג, לז; תהל"ד לג). והסברה, שכל זמן שנשארה בו חמימות ואפשר עדיין לאכלו כמאכל חם, עדיין נשאר במדרגת מבושל, אך אם התקרר עד שאינו נחשב יותר חם, נתבטל הבישול הראשון, ושוב יש בו איסור בישול. (ואפשר לומר, שכל זמן שנשארה בו חמימות, נחשב מבושל כשיעור בן דרוסאי, עי' באגלי טל ס"ק יד. ועי' בס' שבת כהלכה עמ' קלו; קפב).

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

ז – כלי ראשון, שני ושלישי

בישול מאכלים נעשה על ידי כלי שעומד על האש, השאלה, מה הדין כאשר ישנו סיר שאינו מונח על גבי האש או הפלטה, ויש בו מים חמים או תבשיל חם שהיד סולדת בהם, האם מותר להכניס לתוכו מאכל שאינו מבושל.

התשובה הכללית, שבכלי ראשון הדבר אסור ובכלי שני מעיקר הדין מותר, אולם בפועל רק בכלי שלישי מותר. כלי ראשון הוא הכלי שהתחמם על גבי האש, וכלי שני הוא כלי שעירו לתוכו את המים או התבשיל מתוך הכלי שעמד על האש. והטעם להבדל ביניהם הוא, שהכלי הראשון עמד על האש וגם דפנותיו התחממו, וממילא זמן ממושך ישמר חומו, ובכוחו לבשל את המאכל החי שיניחו בתוכו. אבל כלי שני, הואיל ודפנותיו לא התחממו על האש, בזמן קצר התבשיל או המים החמים שהניחו בו מתקררים, ואין בכוחם לבשל את המאכל החי שמניחים בתוכם (תוס' שבת מ, ב, 'שמע מינה').

אלא שיש מאכלים, כדוגמת דגים מסוימים, שהם יוצאים מהכלל ומתבשלים במהירות ובקלות, ואפילו בכלי שני הם יכולים להתבשל. מאכלים אלו מוגדרים בהלכה כ'קלי הבישול', ואסור מן התורה לבשלם בכלי שני. ולא זו בלבד, אלא אפילו לשפוך עליהם מים חמים מתוך כלי שני אסור, כי מאחר שדי להם בבישול קל, אפילו בעירוי מכלי שני הם מתבשלים ונעשים מוכנים לאכילה (מ"ב שיח, לו).

ואף שמעיקר הדין משמע שרק מאכלים בודדים נחשבים ל'קלי הבישול', כמה מגדולי הפוסקים חששו שמא איננו יודעים להבחין בין מאכלים רגילים ל'קלי הבישול'. ולדעתם, רק כאשר ידוע במפורש, שהמאכל אינו מ'קלי הבישול', כדוגמת מים ושמן, מותר ליתנו בכלי שני (מ"ב שיח, מב, שש"כ א, נט). בנוסף לכך, לדעת כמה מגדולי הפוסקים, כל מאכל שלא עבר בישול לפני השבת, אסור מדברי חכמים להכניסו לכלי שני בשבת, משום שהכנסתו לכלי שני נראית כבישול (מ"א, מ"ב שיח, לד). לפיכך למעשה, אין להניח מאכל שלא עבר בישול בכלי שני, אבל מותר לערות מכלי שני על מאכל שלא עבר בישול, ורק אם ידוע שהוא מ'קלי הבישול', אסור לערות עליו מכלי שני.

אבל כלי שלישי, מוסכם להלכה שאינו מבשל. שאם שפכו את המים החמים או התבשיל שבסיר לכלי אחר, וממנו לעוד כלי, הרי זה כלי שלישי, ואין בו יותר איסור בישול.

לפיכך, מותר להכין 'מנה חמה' של מרק או אורז, על ידי שייערו מים חמים מכלי שני לתוך ה'מנה חמה', שהכלי שבו היא נמצאת הוא כלי שלישי. ואין חשש בעירוי מכלי שני, הואיל ולא ידוע שהמנה החמה מקלי הבישול. אבל פירה אסור להכין משום לישה (כמבואר להלן יב, ז). [6]


[6]. אמנם היו מהאחרונים שנטו להחמיר שלא להכניס דבר חי שמתבשל בקלות לכלי שלישי שהיד סולדת בו, וכ"כ בשביתת השבת מלאכת מבשל כג עפ"י היראים. וכן דעת חזו"א נב, יט, לעניין קלי הבישול, שכל זמן שהמים חמים, אף בכלי שלישי ועשירי מתבשלים. וכ"כ לעניין תה בערוה"ש שיח, כח. ולדעת ח"א כ, ד, כל כלי שתכולתו חמה עד שהיד נכוות בה – מבשל. אולם לדעת רוב הפוסקים, הכלל שאין איסור בישול בכלי שלישי הוא מוחלט, וכל מאכל חי מותר להכניס בכלי שלישי. וכ"כ מ"ב שיח, מז, עפ"י פמ"ג. וההסבר המקובל הוא, שכך שיערו חכמים, שלא יתכן בישול בכלי שלישי. עוד נלענ"ד שאפשר אולי להסביר, שכל כלי שאין רגילים לבשל בו, מהתורה אין בו איסור, שכן איסור תורה הוא רק בבישול כדרכו. ואף בכלי ראשון שאינו על האש אין דרך בישול, כי גם כשהוא רותח בדרך כלל אינו מצליח לבשל, אלא שעשו חכמים סייג ואסרו להכניס לתוכו מאכלים חיים, אבל לא עשו סייג זה בכלי שני (וכן דעת רבי יונה בירושלמי שבת ג, ד). ומאכלים שהם 'קלי הבישול', דרך בישולם בכלי שני או אף בעירוי מכלי שני, ולכן אם הכניסם לכלי שני או שעירה עליהם מים חמים מכלי שני, עבר על איסור תורה. אבל בכלי שלישי, אין רגילים לבשל כלל, ואפילו את 'קלי הבישול', ולעולם לא יהיה בו איסור תורה. וכיוון שברוב מוחלט של המקרים אין אפשרות לבשל בכלי שלישי, גם קלי הבישול לא אסרו חכמים בכלי שלישי. ועי' בהרחבות.

כתבו מ"א, מ"ב שיח, לד, כה"ח ע, שהלכה כפירוש הראשון בתוס' שבת לט, א, שאף שאין בישול בכלי שני, אסור להכניס לכלי שני מאכל חי משום שזה נראה כבישול, ורק תבלינים מותר כי אינו נראה בזה כמבשל. וכ"כ באול"צ ח"ב ל, ה (בביאור). לעומת זאת כתב ביחו"ד ו, כב, עפ"י כמה ראשונים ואחרונים, שהלכה כפירוש השני בתוס', לפיו אין איסור נראה כמבשל בכלי שני.

י"א שאיננו יודעים להבחין מהם 'קלי הבישול', ולכן יש להחמיר שלא להכניס לכלי שני את כל המאכלים, זולת אלה שידוע שאינם קלי בישול (יראים, סמ"ג). וי"א שרק במאכלים מיוחדים שידוע שהם קלי הבישול יש לחוש (ר"ן, טור). והרמ"א שיח, ה, כתב שנהגו להחמיר, וכ"כ מ"א יח; שועה"ר יב; ח"א כ, ד; מ"ב מב; שש"כ א, נט. והשו"ע שיח, ה, הזכיר את שתי הדעות ומשמע שנוטה לקולא. ולכך נטו כמה פוסקים, שיש להחמיר רק לגבי מה שידוע כמתבשל בקלות (חזו"א נב, יח; אול"צ ח"ב ל, ג). וכ"כ בילקוט יוסף שיח, מז (עמ' קצה), שכך דעת הרמב"ם ומהר"ם בן חביב.

כדי שלא להיכנס לפרטים ומחלוקות, כתבתי עפ"י שתי הסוגיות המבוארות לעיל, להחמיר תמיד בכלי שני ולהקל בכלי שלישי. ואף שמוסכם שאסור לערות מכלי שני על קלי הבישול, מ"מ למדנו שלרוה"פ סתם מאכלים אינם קלי הבישול, ואף למחמירים האיסור מדרבנן, שאין דרך בישול בכלי שלישי (זולת קוליס האספנין והידוע שנוהגים לבשלם בעירוי מכלי שני, ואילו בשאר תבשילים ותה אין זה דרך בישול). ועוד, זה שעירוי מבשל כדי קליפה שנוי במחלוקת, שלרשב"ם אינו מבשל כלל. ולכן רק במה שידוע כקל בישול יש להחמיר בעירוי מכלי שני.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | תגובה אחת

ח – הכנת תה בשבת

הרוצה להכין תה, צריך לעשות זאת בכלי שלישי. כלומר יערה את המים החמים לכוס אחת (שהיא כלי שני), וממנה יערה את המים לכוס אחרת, שהיא כלי שלישי, ולתוך הכוס הזו יכניס את שקית התה.

ולכאורה היה צריך להתיר לעשות זאת בכלי שני, שכן הכלל הוא שאין בישול בכלי שני. אלא שכפי שלמדנו, בדברים שהם 'קלי הבישול', יש בישול גם בכלי שני, ויש חוששים שעלי התה הם מ'קלי הבישול'. ועוד שיש סוברים, שאסרו חכמים להכניס לכלי שני מאכל שלא עבר בישול, משום שזה נראה כבישול (מ"א, מ"ב שיח, לד). לפיכך הרוצה להכין תה צריך לעשות זאת בכלי שלישי.

ואמנם יש שהחמירו והורו, שהואיל ואנו רואים שאפילו בכלי שלישי יוצא צבע וטעם מתוך שקית התה, סימן הוא שהתה מתבשל בקלות רבה, ולכן יש לאסור להניחו אפילו בכלי שלישי (ערוה"ש וחזו"א). אלא שלדעת רוב הפוסקים, כלל מוחלט הוא, שאין איסור בישול בכלי שלישי, ובכל מקרה מותר להכניס מאכל שלא התבשל לכלי שלישי. בנוסף לכך, מה שרואים שגם בכלי שלישי יוצא טעם וצבע מהתמצית, אין זה סימן לבישול. עובדה היא, שאף אם יכניסו את שקית התה למים בטמפרטורה של ארבעים מעלות, שאינם מסוגלים לבשל כלום, יצא טעם וצבע. לפיכך, מותר לתת שקית תה לתוך מים חמים שבכלי שלישי.

ואם הכינו מערב שבת תמצית תה נוזלית, מותר לשפוך אותה למים החמים שבכלי שני, שכן התמצית הנוזלית אינה מ'קלי הבישול', ומזיגתה לתוך הכוס אינה נראית כפעולת בישול.

והמהדרים נזהרים לכתחילה שלא לצבוע משקים (להלן יב, י), ועל כן ימזגו את תמצית התה לכלי שלישי, ועליה יערו את המים החמים מכלי שני, שבאופן זה המים מצטרפים לתמצית התה ולכל הדעות אין בזה חשש צביעה.

ואם באמצע השבת התמצית הנוזלית נגמרה ונשארו רק עלי תה בלא נוזלים, מותר לשפוך מים רותחים מהדוד לתוך כוס שתחשב כלי שני, וממנה יערו את המים על עלי התה, ויכינו עוד תמצית נוזלית. ואין לחוש בזה לבישול, כי עלי התה הללו כבר נתבשלו בערב שבת, ואין לגביהם יותר איסור בישול.[7]


[7]. כפי שלמדנו בסוף ההערה הקודמת, אין להניח את עלי התה בכלי שני, משום שחוששים לסוברים שזה נראה כמבשל, וכן חוששים שעלי תה הם מ'קלי הבישול', שאסור להניחם בכלי שני, ואף לערות עליהם מכלי שני אסור. אלא שאם העלים בתוך שקית, מותר לערות עליהם מכלי שני, שכן עירוי מבשל כדי קליפה בלבד, ואם כן כוח הבישול לא יגיע לעלים שבתוך השקית (אול"צ ח"ב ל, ג, וילקוט יוסף שיח, מא).

כתבתי שאם התמצית הנוזלית שהוכנה מערב שבת נגמרה, יצוק על עלי התה המבושלים מים חמים מכלי שני. שהואיל ועלי התה כבר בושלו בערב שבת, אין בהם יותר איסור בישול. אבל לערות מהדוד ישירות לתוך הכלי עם התמצית – אסור, מאחר שהנוזלים שבתמצית התקררו, ולהרבה פוסקים אסור לחמם אותם לחום שהיד סולדת בו (לעיל הלכה ה, מ"ב שיח, לט). ועוד, שאולי עלי התה לא נתבשלו לגמרי לפני השבת, והעירוי יוסיף לבשלם. אבל אם העירוי יעשה מכלי שני – כבר אין לחוש לאיסור בישול, שגם אם נחשוש שהעלים מ'קלי הבישול', כיוון שכבר נתבשלו לפני שבת, אין חשש שעירוי מכלי שני יוסיף לבשלם. וגם אין לחוש לבישול המים הקרים שנותרו עם העלים, מפני שהמים אינם מ'קלי הבישול'.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

ט – עירוי רותחים לכוס רטובה

המיוחד בהלכה, שהיא חודרת בדייקנות עד לפרטים הקטנים ביותר, ודווקא על ידי כך היא מרוממת את כל הפעולות המעשיות של החיים ונותנת להן משמעות רוחנית ערכית.

ומכאן לשאלה מעשית, האם מותר בשבת למזוג מים חמים מן הדוד לתוך כוס שיש על דפנותיה רסיסי מים?

יש אומרים שהואיל ואיסור בישול מן התורה חל גם על טיפות ספורות של מים, אסור לערות מים חמים מן הדוד לתוך כוס שיש על דפנותיה רסיסי טיפות של מים קרים, מפני שהמים החמים יבשלו את רסיסי המים הקרים. ולכן יש לנגב היטב את הכוס מכל רטיבות, ורק לאחר מכן מותר למזוג לתוכה מים חמים (אג"מ או"ח א, סו"ס צג; מנח"י ט, ל; שש"כ א, נב).

לעומת זאת, דעת הרבה פוסקים, שאין צורך לנגב את הכוס מכל רטיבות, משום שאין זה דרך בישול. וגם ספק אם בפועל יהיו טיפות שיתבשלו. וגם אם יתבשלו, יהיה זה שלא ברצונו ובדעתו של האדם, שכן אין כוונתו במזיגת המים לבשל את הרסיסים הללו. וכן הלכה (ציץ אליעזר יג, מ; שבה"ל ז, מב; יבי"א ח"ד לג).[8]


[8]. אמנם לעניין קרבן חטאת, בזמן שבית המקדש היה קיים, רק מי שבישל בשגגה כמות שתספיק לפחות לרחיצת אבר קטן, היה חייב להביא קרבן חטאת (רמב"ם שבת ט, א), אבל האיסור מהתורה קיים גם על בישול של טיפה אחת. וזה היסוד לדעת האוסרים. ואף שרסיסי המים בכלי שני, מ"מ העירוי הוא מכלי ראשון, ומקובל להלכה שהוא מבשל כדי קליפה.

מנגד, ישנם טעמים רבים להיתר, ונזכירם בקצרה: מאחר שבישול הטיפות הללו נעשה שלא כדרך בישול, הרי זה איסור מדרבנן, ויש מתירים בפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן אחד (לעיל ט, 2). ואולי אין כאן פסיק רישא, כי אולי העירוי לא יגיע ישירות אל רסיסי הטיפות. בנוסף לכך, לדעת החכם צבי (פ"ו) חצי שיעור אסור מצד אחשביה (שיש לו חשיבות), ולכן כשאינו מתכוון אין איסור אפילו הוא פסיק רישא. וכיוצא בזה כתב בציץ אליעזר יג, מ, שאין לטיפות הללו שום חשיבות. בנוסף לכך, יש לצרף את דעת הרשב"ם שסובר שעירוי מכלי ראשון אינו מבשל. ואם הרטיבות שבכוס היא מחמת מים חמים שהיו בכוס ונתקררו, יש מתירים מטעם שאין בישול אחר בישול, כמבואר לעיל ה-ו. ולמעשה, כיוון שגם האוסרים מודים שהאיסור מדרבנן, שכן המערה אינו מעוניין לבשל את רסיסי המים, הלכה כדעת המתירים. ועפ"י רוב הטעמים הנזכרים, אין חובה לנגב כף שרוצים ליקח בה אוכל מכלי ראשון (שביתת השבת פתיחת למבשל יט; ציץ אליעזר יג, מ).

יש חוששים להשתמש במיחם חשמלי שיש בצידו צינורית המראה את כמות המים, מפני שבשעה שמוציאים מים, חלק מהמים שבצינורית חודרים למיחם, ואם היו קרים – יתחממו ויתבשלו. אך רבים הקילו בזה, כי אינו מתכוון לכך, ואולי הם חמים בחום שהיד סולדת בו. ואולי נתבשלו לפני שבת, ואזי לסוברים שאין בישול אחר בישול בנוזלים (לעיל ה-ו), אין בזה איסור. וכ"כ אז נדברו ט, יד, ויחו"ד ו, כא.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

י – האם גוש חם מבשל?

כפי שלמדנו (הלכה ז), כלי ראשון מבשל כל מאכל, וכלי שני מבשל רק את המאכלים שמתבשלים בקלות, אבל כלי שלישי אינו מבשל כלל. אלא שנחלקו הפוסקים בשאלה, מה דינו של גוש חם:

יש אומרים, שגם על גוש מאכל חלים כללים אלו, וכיוון שהוא מונח בכלי שלישי, אינו יכול לבשל שום מאכל. וכן דעת רוב הפוסקים (רמ"א, גר"א, פמ"ג, חת"ס ונשמ"א).

אולם יש פוסקים, שהחמירו והורו, שכל הכללים אודות כלי שני ושלישי נאמרו דווקא לגבי מאכלים נוזליים או רכים שבאים במגע שלם עם הדפנות הקרות של הכלים, ולכן אחר שהועברו מכלי ראשון לשני, ומשני לשלישי, כבר אין בכוחם לבשל. אבל כאשר מדובר בגוש מאכל, כמו למשל, חתיכת בשר, פשטידה, תפוח אדמה או אורז הצבור כגוש, מאחר שהם עשויים כגוש – חומם נאצר בתוכם, ואין הם מושפעים כל כך מהדפנות. ולכן כל עוד הם חמים בחום שהיד סולדת בהם, אפילו אם הם מונחים בכלי עשירי, יש בכוחם לבשל (מ"א, מ"ב שיח, מה).

למעשה, מאחר שהדבר נוגע לאיסור תורה, ראוי להחמיר, אולם בכל עת שיש ספק נוסף האם יש בדבר בישול, אפשר להקל לכתחילה. לפיכך, כל זמן שאפשר לנגוע במאכל הגושי, ספק אם היד סולדת בו, ואין לחשוש שמא הוא יכול לבשל (לעיל הלכה ד). וגם אם ברור שהיד סולדת בו, מותר לתת עליו רוטב קר שעבר בישול, הואיל ויש סוברים שאין בישול אחר בישול בנוזלים (לעיל הלכה ה). וכן מותר לתת עליו מלח, הואיל ואינו מתבשל בכלי ראשון שאינו על גבי האש (מ"ב שיח, עא). וכן מותר להניח מלפפון חמוץ וירקות חיים על קוגל או בשר לוהט, מפני שאין כוונה לבשל אותם.

אבל תבלינים חיים, כפפריקה ופלפל, אסור להניח על גוש לוהט, מפני שיש תועלת בבישולם, שאז טעמם יספג היטב במאכל. לפיכך, יש להמתין שהמאכל הגושי יצטנן קמעא עד שאפשר יהיה לנגוע בו, ואז מותר לתבלו בתבלינים.[9]


[9]. לעניין איסור והיתר, יש שהחמירו בגוש כל זמן שהיד סולדת בו, וכ"כ איסור והיתר, רש"ל, ש"ך, פר"ח, פמ"ג. לעומתם, דעת הרמ"א, הגר"א, חת"ס, עפ"י תוס' ור"ן, שאין הבדל בין גוש לשאר מאכל. ויש סוברים, שאף המחמירים בדין איסור והיתר, סוברים שבכח גוש להבליע טעמים אבל לא לבשל, ולכן לעניין שבת אין בו איסור, וכ"כ מנחת יעקב סא, מה; ופמ"ג יו"ד צז, מ"ז יד. וכ"כ להקל באג"מ או"ח ח"ד עד, בישול ה; הליכות עולם ח"ד בא יב; אול"צ ח"ב, ל, טז. אולם במ"א שיח, מה, החמיר גם לעניין שבת, וכ"כ מ"ב קיח, ושש"כ א, סד. וכיוון שהמחלוקת בדאורייתא יש לחוש למחמירים, אלא שבפועל רק בתבלינים יש להחמיר. שכן כל אימת שיש ספק נוסף, יש להקל שאז הוא ספק ספיקא. וכן יש להקל לתת חמאה על גוש לוהט, כפי שכתב באג"מ שם, שכן החמאה עברה פיסטור שכמוהו כבישול, ושלא כשש"כ א, הערה קצח.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

יא – בישול אחר אפיה וכדומה

כפי שלמדנו (בהלכה ג) מותר לחמם בשבת מאכל שכבר התבשל כל צרכו, מפני שהאיסור הוא להעביר מאכל ממצב חי למצב מבושל, אבל לאחר שהמאכל התבשל אין איסור לחממו. אלא שעדיין צריך לברר האם מותר בשבת להעביר מאכל ממצב מבושל לצלוי, או מאפוי למבושל וכיוצא בזה. למשל, האם מותר לקחת בשר שנצלה לפני השבת ולהכניסו בשבת לקדרה של חמין, מצד אחד הוא כבר אינו חי ונצלה כל צרכו, אולם מצד שני, הכנסתו לקדרה תשנה את מצבו, מצלוי למבושל.

לדעת ראבי"ה, מרדכי ורוב הראשונים, אין בזה איסור. שהואיל ועל ידי חום האש המאכל כבר עבר ממצב חי למצב מבושל או אפוי או צלוי, אין בו יותר איסור בישול. ושינוי מצבו מצלוי למבושל או להיפך, אינו נחשב בישול אלא הטעמה נוספת שאין בה איסור. וכן ההלכה לדעת חלק מהפוסקים הספרדים (יחו"ד ב, מד; מנו"א ח"ב י, כו).

אולם לדעת רבי אליעזר ממיץ (יראים סי' רעד), אמנם מותר לחמם בשבת מאכל מבושל, אפוי או צלוי, אבל לשנות את מהותו מצלוי למבושל אסור, מפני שזה נחשב כבישול חדש. וכן אסור לקחת לחם אפוי ולהכניסו לתוך סיר של תבשיל, שעל ידי כך הופכים את הלחם מאפוי למבושל. ואפילו אם המרק החם בכלי שני, יש לחוש שהלחם מ'קלי הבישול', והרי הוא מתבשל בכלי שני. וכן מנהג אשכנז להחמיר (רמ"א שיח, ה). וכן דעת חלק מהפוסקים הספרדים, שלכתחילה נכון להחמיר בזה (בן איש חי ש"ב בא ו; אול"צ ח"ב ל, ו).

אמנם גם הנוהגים להחמיר מסכימים שבדיעבד אם בישלו דבר אפוי או אפו דבר מבושל, המאכל לא נאסר, שכן בדיעבד אפשר לסמוך על דעת המתירים (מ"ב שיח, מו).

לפי מנהג רוב ישראל שנוהגים להחמיר בדין זה, הרוצה לטבול ביסקוויט בתה או קפה, צריך להקפיד שהקפה והתה יהיו בכלי שלישי שאינו מבשל. והרוצה לטבול לחם במרק, אם יעביר את המרק מהסיר לצלחת על ידי מצקת, יוכל להקל ולהחשיב את המרק ככלי שלישי ולטבול בו לחם (מ"ב שיח, מה).[10]


[10]. נהגו המחמירים להחמיר בשני דינים: א) לאסור בישול אחר אפיה. ב) לחוש לדעת הסוברים שהרבה מאכלים נחשבים 'קלי הבישול' ומתבשלים בכלי שני. אולם כאשר מעבירים את המרק על ידי מצקת, לדעת מהרי"ל, פר"ח ועוד, המצקת נחשבת לכלי שני, ואזי קערת המרק היא כלי שלישי, ובכלי שלישי אין לאסור. ואף שהט"ז והש"ך סוברים שהמצקת נחשבת ככלי ראשון, והמ"ב שיח, פז, חושש לדעתם. מ"מ יש כאן ספק ספיקא להקל (מ"ב שיח, מה), ובתנאי שהמצקת לא תשהה בתוך הכלי הראשון עד שתהיה חמה כמותו. שקדי מרק מותר ליתן לכתחילה בכלי שני, שהואיל והם מטוגנים בשמן עמוק, דינם כמבושלים (שש"כ א, ע). ועוד, שאין רוצים שיתבשלו עוד ויתרככו.

לגבי הצנמת חלה, לסוברים שאין בישול אחר אפיה בוודאי מותר. ולמ"א שיח, יז, מחה"ש וח"א (זכרו תורת משה כד, ז) – גם למחמירים מותר, שאפיה וצלייה הם דבר אחד. לעומת זאת יש שהחמירו, מפני שצלייה שונה מאפיה (פמ"ג שיח, מ"ז ז; שש"כ א, עא; כה"ח שיח, עח; אול"צ ח"ב ל, ו; מנו"א ח"ב י, 154). ויש מי שחשש למכה בפטיש (רב פעלים או"ח ב, נב). למעשה נראה יותר כדעת המתירים, שאפיה וצלייה הם עניין אחד, שבהמשך האפיה המאפה נעשה צנים. והמחמיר תבא עליו ברכה. וטוב להחמיר רק כאשר הכוונה לעשות צנימים ממש, אבל גם למחמירים מותר לחמם חלה באופן שהקרום שלה יוצנם, כי אין בזה שוני משמעותי ממצב האפיה. וכ"כ ברב פעלים או"ח ב, נב. וכעין זה בנשמת שבת שיח, כו.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

יב – מגיס – ערבוב

ערבוב המאכל שבקדרה משפר את איכות הבישול, ולכן המערבב בשבת תבשיל שלא נתבשל כל צרכו, עובר באיסור תורה. פעולת הערבוב נקראת בלשון חכמים 'מגיס'. וגם כאשר התבשיל אינו על האש, כל זמן שלא נסתיים בישולו והיד סולדת בו, אסור מהתורה להגיסו. וכן אסרו חכמים להוציא מאכלים מתוך סיר שהתבשיל שבתוכו עוד לא מוכן לאכילה (מבושל כל צרכו), משום שלקיחת המאכל תגרום לתנועה בתוך הסיר, וזו היא פעולה של הגסה. וגם לאחר שהורידו את הסיר מהפלטה, אם בישול המאכל עוד לא נגמר, אסור להוציא מהסיר דבר. ורק כאשר התבשיל יתקרר עד שהיד לא תסלוד בו, מותר יהיה להוציא ממנו את המאכלים הרצויים.

אבל אחרי שנגמר הבישול, והמאכל ראוי לאכילה, אין בו יותר איסור בישול, ומותר לקחת מתוך הסיר את המאכל הרצוי (שו"ע שיח, יח). וכן מנהג רבים מיוצאי ספרד. ומכל מקום אין לערבב את התבשיל בעודו על האש, משום שהמערבב נראה כמבשל (ילקו"י שיח, מג).

ומנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד להחמיר, שכל זמן שהתבשיל מונח על הפלטה, אפילו אם נגמר בישולו, לכתחילה אין מוציאים ממנו מאכלים. אלא קודם מורידים את הסיר מהפלטה ואחר כך מעלים בכף את המאכלים. ואם רוצים אחר כך להניח בחזרה את הסיר על הפלטה, יש להקפיד על הכללים שיבוארו בדיני החזרה (הלכה יט).

בשעת הצורך, גם המחמירים מקילים להוציא מאכלים מתבשיל שנגמר בישולו והוא עומד על האש. למשל, כאשר הסיר מונח על אש שאינה מכוסה, ואם יורידו אותו מן האש יהיה אסור להחזירו (כמבואר להלן יט), מותר להוציא את המאכלים מהסיר בעודו על האש. מפני שהעיקר להלכה, שמשעה שנגמר בישול המאכל, אין בו יותר איסור מגיס (חזו"א לז, טו; שש"כ א, לח). ומים, לכל הדעות מותר לקחת מתוך המיחם שעל הפלטה (שש"כ א, לט).[11]


[11]. מנהג המחמירים לחשוש לדעת הכלבו, שסובר שכל זמן שהקדרה מונחת על מקור החום, אש או פלטה, ההגסה אסורה מן התורה. ולמרות שדבריו קשים, ואינם מוסכמים על שאר הפוסקים, לכתחילה חוששים לדבריו. וכ"כ ברב פעלים ח"ג מה, ואול"צ ח"ב ל, טו. (ואולי חששו לדבריו משום שפעולת ההגסה נראית כמבשל).

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

יג – הוספת מים לתבשיל שעל הפלטה כדי שלא ישרף

כאשר הנוזלים שבקדירת החמין שעל הפלטה התנדפו, ויש חשש שהתבשיל ישרף, אסור להוסיף לקדירה מים קרים, מפני שהם יתבשלו בה. אבל אם יש מיחם של מים חמים על הפלטה, מותר לערות ממנו מים חמים אל תוך הקדירה. ואם יש למיחם ברז, אפשר להוריד את קדירת החמין מהפלטה, וליצוק לתוכה מים חמים מן הברז. ואם הקדרה בשרית והמיחם פרווה, יש לפתוח את המכסה של הקדירה למשך כעשר שניות כדי שהאדים הרבים שבה יצאו ויתפזרו, ורק אח"כ יקרבו אותה מעט אל הברז, באופן שרק מעט אדים יעלו ממנה אל הדוד. וכאשר קשה לערות מן הדוד ישר לקדירה, אפשר לקבל את המים החמים בכוס ולערותם מן הכוס לקדירה, שכל זמן שהיד סולדת מחום המים, לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אין בהם איסור בישול. וכך נוהגים רוב ישראל ובכללם יוצאי אשכנז, תימן וצפון אפריקה (מ"ב רנג, פד; ילקוט שמ"ש פח; שש"כ א, יז).

ויש אומרים, שאסור להוסיף מים חמים לתוך קדרה שעומדת על הפלטה, משום שלדעתם אין מתייחסים לחום המים אלא למעמד שלהם, שבעודם במיחם הם במעלת כלי ראשון, ובעת שייערו אותם ירדו ממעמד של כלי ראשון שבכוחו לבשל, למעמד של עירוי שאין בכוחו לבשל, וכאשר יכנסו לתוך הקדרה יתבשלו ויחזרו להיחשב ככלי ראשון. ויש מהספרדים שנוהגים כך (יחו"ד ד, כב). וספרדים שרוצים להקל כדעת רוב הפוסקים, יש להם על מי לסמוך (אול"צ ח"ב, יז, ח, ועי' במנו"א ח"א ג, טו).[12]


[12]. נחלקו הפוסקים בביאור דעת השו"ע רנג, ד. לדעת מ"א, ט"ז, א"ר, פמ"ג, אג"ט, דעתו להקל, שכל עוד המים חמים בחום שהיד סולדת בו, אפשר להוסיף אותם לקדרה. לעומת זאת, יש אומרים שהשו"ע החמיר כדעת חלק מן הראשונים (הטעם השני ברבנו יונה ורי"ו), שהואיל ובעירוי המים ירדו ממעלת כלי ראשון, שאינם יכולים לבשל את המאכל אלא כדי קליפה, אסור שיבואו שוב לכלי ראשון. וכ"כ לב חיים א, צט, וכ"כ למעשה יחו"ד ד, כב, ועשל"ר ו, כח. ועצה שיכולה לסייע לנוהגים כך, שימלאו שקית מים ויסגרוה היטב ויניחוה בתוך הקדירה, ואם התבשיל יתייבש, ינקבו בה חור והמים החמים שבה ישפכו לתבשיל.

חומרה זו היא לפי השיטה שסוברת שיש בישול אחר בישול בנוזלים (לעיל ה-ו). אבל לסוברים שאין בישול אחר בישול בנוזלים, בוודאי אין שום איסור, וכך מנהג תימנים. ולמנהג אשכנז, כל עוד נותרה חמימות במים, אין איסור להעלות אותם לחום שהיד סולדת בו. וכ"כ להקל בשש"כ א, יז. וכן מנהג צפון אפריקה כמובא בילקוט שמ"ש פח.

לכאורה אם הקדירה בשרית, יש בעיה להניח אותה תחת ברז המים החמים וליצוק אותם לתוכה, מפני שיעלו אדים מן הקדירה הבשרית ויהפכו את המיחם לבשרי, ואם ירצו אח"כ ליקח מים לקפה, יעברו באיסור בשר בחלב. אלא שהאדים הללו בטעם בשר בטלים בששים אל מול המים שבמיחם. בנוסף לכך הוא נ"ט בר נ"ט דהיתרא. ועוד, שלב"ח ורע"א, אם הזיעה יכולה להתפזר באוויר אינה הולכת דווקא למיחם שמעל. אולם כדי למעט את עליית האדים למיחם, לפני שמקרבים את הקדירה למיחם יש לפתוח את המכסה למשך כעשר שניות, ולהשתדל שלא לקרב את הקדרה מאוד אל המיחם. אולם גם אם לא עשו כן, המיחם לא נעשה מזה בשרי, כמבואר בהרחבות.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

יד – פתיחה לדין השהיית תבשיל בערב שבת

בהלכות הקודמות למדנו את גדרי מלאכת בישול האסורה מהתורה, ומכאן נמשיך לברר שתי גזירות חכמים: א) שלא להשהות מאכלים שאינם מבושלים על האש בערב שבת. ב) שלא לעשות בשבת פעולות הנראות כבישול. ונתחיל בראשונה:

ככלל, איסורי שבת חלים מרגע כניסת השבת, ולכן מן התורה היה מותר להניח לפני כניסת השבת תבשילים על גבי האש אף שימשיכו להתבשל בשבת. אלא שחששו חכמים שמא מתוך שאדם להוט שתבשילו יתבשל כראוי לסעודת ליל שבת, ייטיב את האש אחר כניסת השבת, ויעבור על איסורי הבערה ובישול. וחיזקו חכמים את דבריהם וגזרו, שאם עבר והשהה על האש תבשיל שיש צורך שימשיך להתבשל – אסור ליהנות ממנו בשבת.

בעבר היו מבשלים בתוך כירה שבתחתיתה היו גחלים לוחשות, וחששו חכמים שמא יחתו בגחלים כדי לזרז את הבישול. וכן היום שמבשלים על אש הגז או על ידי גופי חימום חשמליים שבתנור או כיריים חשמליות, יש חשש שמא ירצו להגביר את האש ויעברו על איסורי תורה של מבעיר ומבשל.

ואף אם יפעילו את הגז או את גופי החימום החשמליים על החום הגבוה ביותר, כך שאין אפשרות להגביר את האש, אסור להשהות עליהם תבשילים, מפני שחכמים לא חילקו בגזירתם. ועוד, שיש חשש שמא יפחיתו את החום ואח"כ יבואו להגבירו. ועוד, שכל זמן שמשהים מאכל שעוד לא התבשל על אש גלויה, יש לחשוש שיעברו על איסור בישול בדרכים שונות, כגון שיערבבו את תכולת הסיר, או יכסו אותו יותר כדי להיטיב את חומו.[13]

בשני אופנים לא קיים חשש שמא יבואו להגביר את האש, וממילא מותר להשהות את התבשיל על האש או בתוך התנור:
א) כשהתבשיל מוכן לאכילה, כך שאין מניע שיגרום לאדם לחלל שבת ולהיטיב את האש. ב) כאשר התבשיל אינו מוכן לאכילה, ניתן להתיר את השהייתו על האש על ידי פעולה כנגד האש. בזמן חז"ל היו עושים זאת על ידי גריפת הגחלים אל מחוץ לכירה או על ידי קטימת הגחלים, היינו כיסויים באפר שימעט את חומם. וכיום עושים זאת על ידי כיסוי האש, ולשם כך משתמשים בפלטה. בהלכות הבאות נמשיך לבאר את שני ההיתרים הללו.


[13]. בהר צבי או"ח א, קלו; וישכיל עבדי ח"ז או"ח כח, ח, התירו להניח תבשיל שלא נתבשל כראוי על גופי חימום חשמליים ותנור שאי אפשר להגביר את חומם. באול"צ ח"ב יז, ג, מתיר להשהות על אש שלא ניתן להגביהה. והרב קאפח (לרמב"ם שבת פ"ג ב, יב) התיר אף להניח על אש גז שאפשר להגביהה, שהואיל ואינה דועכת מעצמה כגחלים, אין חשש שיחתה. ובגידולי ציון ט, יא, התיר מחמת זה להשהות תבשיל על גופי חימום חשמליים, הואיל ואינם דועכים כגחלים. והביאו להלכה בציץ אליעזר ח"ז טז, ג. אולם מקובל להורות שאסור להשהות על אש גלויה או גופי חימום חשמליים בלא כיסוי, וכ"כ אג"מ או"ח ד, עד, בישול כה; רשז"א וריש"א בשבות יצחק ח"ב פ"ח; שש"כ א, עב; יבי"א ו, לב; הלש"ב ה, טז (עמ' רד). בדיעבד אם נהג כמקילים, יכול לאכול את תבשילו (עי' מ"ב שיח, ב).

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

טו – ההיתר הראשון – כאשר התבשיל מבושל

כאשר אין מניע שיגרום לאדם להיטיב את האש שתחת התבשיל, מותר להשהותו בערב שבת על אש גלויה. ונחלקו הפוסקים בשאלה, מתי אין מניע להיטיב את האש. לדעת הרי"ף והרמב"ם, רק כאשר התבשיל נתבשל כל צרכו ומכאן ואילך כל תוספת בישול תפגום בטעמו (בלשון חז"ל: 'מצטמק ורע לו'). אבל אם תוספת הבישול רצויה לבעל התבשיל, אסור להשהותו על האש, הואיל ויש לו עדיין מניע מסוים להיטיב את האש.

ולדעת הגאונים ובעלי התוספות, כל תבשיל שהגיע למצב שכבר ניתן לאוכלו בשעת הדחק (בלשון חז"ל 'כמאכל בן דרוסאי'), אין יותר חשש שמא יחללו שבת כדי להיטיב את האש שתחתיו. אבל אם אפילו בשעת הדחק לא ניתן לאוכלו, יש חשש שמא מתוך דאגה שלא יוכלו לאוכלו בסעודת ערב שבת, יבואו להטיב את האש שתחתיו.

למעשה, מותר להשהות בערב שבת תבשילים שראויים לאכילה בשעת הדחק על אש גלויה, שכך דעת רוב הראשונים וכך נהגו ברוב קהילות ישראל. אבל לכתחילה ראוי לחוש לדעת המחמירים, שלא להשהות על אש גלויה תבשיל שהמשך החימום שלו משביח את טעמו. והפתרון לכך, לכסות את האש כפי שיבואר בהלכה הבאה.[14]


[14]. נחלקו בזה התנאים (שבת לו, ב). לדעת חכמים, רק מאכל שנגמר בישולו ומעתה מצטמק ורע לו מותר להשהות על אש גלויה, וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם. ולדעת חנניה, מותר להשהות אף תבשיל שהגיע לשיעור 'מאכל בן דרוסאי', וכן פסקו הגאונים והתוס' והרבה ראשונים. והשו"ע (רנג, א) כתב את דעת המחמירים כדעה העיקרית, ואת הדעה המקילה כדעת יש אומרים. והרמ"א כתב עפ"י הרא"ש, שנהגו כדעה המקילה, אבל לכתחילה עדיף להחמיר. וכן כתב בבאו"ה 'ונהגו'. גם בקהילות ספרדיות נהגו להקל (ילקוט יוסף רנג, א). וכיום שניתן לכסות את האש בקלות על ידי טס נחושת, אפשר לצאת ידי כל הפוסקים כפי שיבואר בהלכה הבאה. 'מאכל בן דרוסאי' נקרא על שמו של שודד שהיה בורח מאנשי החוק, והתרגל להסתפק בבישול מינימלי, כדי לאוכלו במהירות ולהמשיך לברוח. לרמב"ם הוא משעה שנגמר זמן חצי בישולו, ולרש"י משעה שנגמר זמן שליש בישולו. וכתב במ"ב רנג, לח, שבשעת הדחק אפשר להקל אחר שליש בישול. (ואף שמבואר בשו"ע רנד, א, שמותר להשהות קדרה של בשר בקר חי על אש גלויה, כי הוא מתבשל לאט, כיום שמבשלים על אש גז שחומה רב, אין היתר בזה, כמבואר בהרחבות).

חשוב לציין שגזירת חכמים שמא יגביר את האש נאמרה דווקא לגבי מאכלים, אך בהפעלת תנורי חימום או רדיאטור לצורך חימום הבית אין חשש. (אמנם לגבי תנור עצים, צריך שהאש תתפוס היטב את העצים לפני כניסת השבת, כמבואר בשו"ע סי' רנה).

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

טז – ההיתר השני – לכסות את האש

כפי שלמדנו, אם המאכל עדיין לא התבשל כראוי (לכל שיטה כדרכה), אסור להשהות אותו על האש לפני כניסת השבת, שמא יבוא בשבת להיטיב את האש. אבל עדיין יש דרך להתיר זאת, על ידי כיסוי האש. שעל ידי שיכסו את האש ויחלישו בכך את חומה, יזכירו לעצמם שלא להגבירה אח"כ. ואם ישכחו ויבואו להיטיב את האש, כשיראו שהאש מכוסה, יזכרו שהיום שבת ויזהרו שלא להגביר את האש. ולכן מותר להשהות מאכלים שלא נתבשלו כראוי על פלטה חשמלית, הואיל וגופי החימום שבה מכוסים.

וכן מותר לכסות את האש שבכיריים בטס נחושת, ולהשהות עליו את התבשילים שלא נתבשלו כראוי, שעל ידי כיסוי האש עושים סימן ברור שמזכיר את השבת, ועל ידי כך יזהרו שלא להגביה את האש. ולכתחילה טוב לכסות גם את כפתורי הגז.[15]

אף שמותר להניח על טס הנחושת או על הפלטה תבשיל שעדיין לא נסתיים בישולו, מכל מקום לכתחילה מוטב שכל המאכלים יהיו מבושלים לגמרי לפני כניסת השבת. משום שכל זמן שהם אינם מבושלים כל צרכם, כל פעולה שתגביר את חומם אסורה מהתורה. למשל, אם פתחו סיר של תבשיל שעוד לא נגמר בישולו, אסור לסוגרו. וכן אסור להזיז את הסיר למקום יותר חם על הפלטה (כמבואר בהלכה ג). ולכן טוב להניח על הפלטה רק תבשילים שכבר נגמר בישולם (שש"כ א, עב).


[15]. בזמן חז"ל היו מבשלים ומחממים בכירה ובה גחלים, ותקנו חכמים שאם יגרוף את הגחלים החוצה, או שיכסה אותם באפר, מותר להשהות בתוכה תבשיל שאינו ראוי לאכילה. כיום איננו מבשלים על גבי גחלים אלא על אש הגז, או על כיריים חשמליות, ולמצוא דבר המקביל לגריפת הגחלים אי אפשר, אבל אפשר לעשות דבר הדומה לקטימת הגחלים, והוא על ידי כיסוי האש. שכן הקטימה באפר כיסתה את הגחלים והחלישה את חומם אך לא כיבתה אותם, וכך היה ניתן להמשיך לבשל על גבם. ולא חששו שמא ישכחו את השבת ויטיבו את האש, מפני שקטימת הגחלים מזכירה שהיום שבת, ועל ידי כך יימנעו מחיתוי בגחלים. וכן כיסוי אש הגז בטס נחושת נחשב כקטימה ועל ידי כך יזכרו ששבת ואין חשש שיגבירו את האש. ולכן אין צורך לכסות את הכפתורים של הגז. וכ"כ בשש"כ א, הערה ריח (עפ"י מ"ב רנג, יד); אול"צ ח"ב יז, ב; שבות יצחק ח"ב עמ' כא, בשם ריש"א; רשז"א כמובא במאור השבת ח"ב עמ' תרכח. וכ"כ באג"מ או"ח א, צג, שהעיקר לכסות את האש, אלא שלכתחילה יש לכסות גם את הכפתורים. ובשבט הלוי ג, מט, סובר שהעיקר לכסות את הכפתורים, כדי למנוע אפשרות של הגדלת האש, אך מצריך גם כיסוי האש. ולמנו"א ח"א ג, א, די בכיסוי האש או בכיסוי הכפתורים. ועי' בהערה 13 שיש מקלים יותר ואין נוהגים כמותם.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

יז – השהייה בתנור חשמלי ובישול בשעון שבת

הרוצה להשהות בערב שבת בתנור חשמלי תבשיל שלא נתבשל כראוי, צריך לעשות דבר שיזכיר לו את השבת, כדי שלא יבוא להגביר את האש. אפשרות אחת, שיניח טס מתכת או נייר כסף עבה כדי להוסיף חציצה בין גופי החימום לקדירה. שהואיל והוא עושה דבר שמחליש את החום המגיע לתבשיל, יזכור את השבת ולא יגביר את חום התנור. אפשרות שנייה, לכסות את הכפתורים שעל ידם מגבירים את חום התנור.[16]

אלא שיש בעיה נוספת בתנורים, שאם הם עובדים על תרמוסטט, יש אומרים שאסור לפתוח את דלת התנור מחשש שהפתיחה תפעיל את החימום (להלן יז, ח, 8). כדי שהשימוש בתנור יהיה מותר לדעת כולם, התקינו בתנורים רבים כפתור מיוחד למצב שבת, שמפעיל את התנור על חום נמוך וקבוע, באופן שפתיחת דלת התנור אינה משפיעה על פעולתו.

מותר להשתמש במיחם מים חשמלי, אלא שטוב להקפיד שהמים ירתחו לפני השבת, ונכון להשתמש במיחם שאינו עובד על תרמוסטט. כאשר המתקן עובד על תרמוסטט, נכון להוציא ממנו את המים בעת שגוף החימום עובד (עי' להלן יז, 8). אסור להשתמש במתקנים שבעת שמוציאים מהם מים חמים, נכנסים תחתיהם מים קרים ומתבשלים (להלן הלכה כד).[17]

מעיקר הדין מותר להניח בתנור לפני כניסת השבת מאכל לא מבושל, ולכוון את שעון השבת שידליק את התנור שעה לפני הסעודה, כדי שלקראת הסעודה המאכל יתבשל, ובתנאי שיכסה את כפתורי ההפעלה. וכן מותר להניח בתוך מכונה לאפיית לחם קמח ומים ושאר חומרים, ולכוון את המכונה שתתחיל ללוש ולאפות בשבת בבוקר, כדי שתסיים את האפיה לקראת סעודת שחרית, ובתנאי שיכסה את כפתורי ההפעלה. ויש שפסקו כך למעשה. ולעומתם יש שאסרו זאת לחלוטין, משום גזירה שמא יבואו לידי בישול גמור בשבת.[18]


[16]. התנורים בזמן המשנה היו חמים מאוד, ולא היה היתר להשהות בהם תבשילים שאינם מבושלים כראוי, אבל בכירה שהיתה פחות חמה התירו בתנאי שיגרוף או יקטום (שבת לח, ב). ותנורים ביתיים שלנו, בין גדולים ובין קטנים, אינם חמים כל כך ודינם ככירה של פעם (רמ"א רנג, א; מ"ב כח). אלא שעדיין יש חשש שמא יחתה בגחלים, כלומר יגביר את האש. והעצה לכך במשנה (לו, ב), שיקטום, היינו יכסה את הגחלים באפר באופן שיחליש את חומם. ובתנור חשמלי יעשה זאת על ידי הנחת פח או נייר כסף עבה, שיחצוץ בין כל גופי החימום לקדירה. כ"כ בשבות יצחק ח"ב ז, ג, בשם ריש"א. ולאז נדברו ח, טז, ואור לציון ח"ב יז, ד, מספיק להניח הפסק בין תחתית התנור לקדרה, ואפשר לסמוך עליהם (בצירוף דעת המקילים בהערה 13). והעצה השנייה, לכסות את הכפתורים, ואף שאין זה כדרך קטימה בגחלים, מ"מ בפועל זה יזכיר לו שלא להגביר את האש. (וכאן אפשר יותר לסמוך על כיסוי הכפתורים, כי ממילא האש נסתרת ומכוסה). וכך משמע מהר צבי או"ח א, קלו; יבי"א ח"י, כו, א; שמש ומגן ח"ב סב; וכ"כ במנו"א ח"א ג, ז, וכן דעת הרב הלפרין. ובארח"ש ב, טו, התיר אם הדביק את הכפתורים באופן שלא ניתן לסובבם. וכבר למדנו בהערה 13 שיש מקילים יותר הואיל ואין חשש שהאש תדעך, ואין נוהגים כמותם.

[17]. הצורך שהמים ירתחו מערב שבת משום שני חששות: האחד, יש אומרים שהמיחם נחשב כאש שאינה גרופה וקטומה ואזי יש בו איסור השהייה (שש"כ א, מו; הלש"ב ה, כו, עמ' ריג; ארח"ש ב, לב. אמנם אם אי אפשר להגביר את החימום, למנח"י ה, צא, ושבט הלוי ה, ל, מותר. ואם יכסו את הכפתור שמווסת את החום, לדעת רבים אין בזה איסור השהייה, כמובא בהערה 16. וגם כאשר אפשר להגביר את החום, יש מקילים כמובא בהערה 13). השני, שאם יוציאו ממנו מים לפני שירתחו, יגרמו בזה לזירוז בישול המים הנותרים (הלש"ב שם; ארח"ש ב, הערה לט). ואם הברז של הדוד ממש בתחתיתו, אסור להשתמש בדוד, שמא המים יגמרו, ויחששו שהדוד ישרף ויבואו להכניס בו מים קרים, כמובא במ"ב שיח, סח. ובחוט שני כו, ה, ואבני ישפה ה, נ, אסרו את השימוש במיחם גם כשהברז גבוה יותר, שמא יגמור את המים על ידי הטייתו או שהמים יתאדו. אבל שאר הפוסקים שהזכרנו לא חששו לזה.

[18]. בציץ אליעזר ב, ו, מנחת יצחק ד, כו, אסרו להניח על פלטה כבויה בערב שבת אפילו תבשיל שנגמר בישולו, שמא יבואו להניח בשבת על פלטה שכזו מאכל שלא נתבשל ויעברו באיסור תורה. ובשו"ת מלמד להועיל ג, נח, ושש"כ א, לב, התירו להניח על פלטה כבויה בערב שבת תבשיל שנגמר בישולו, ואסרו תבשיל שלא נגמר בישולו, שמא יניחו אותו על הפלטה בשבת. והמתירים להניח עליו בערב תבשיל שלא נגמר בישולו הם: רשז"א (מנחת שלמה ב, לד), אור לציון (ח"ב ל, יח) והגרע"י (יבי"א י, כו, והזכיר עוד אחרונים שסוברים כך). וכן דין מכונה לאפיית לחם. ועי' בהרחבות.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

יח – הנחה בשבת – שלא יעשה פעולה שנראית כבישול

לאחר שלמדנו את דין השהיית תבשיל מערב שבת, נמשיך לדין הנחת תבשיל בשבת במקום שיתחמם. כפי שלמדנו (בהלכה ג), הכלל הוא, שבישול מאכלים אסור בשבת אבל חימום מאכלים מותר, שהואיל וכבר התבשלו בערב שבת אין בהם יותר איסור, שאין בישול אחר בישול. לפיכך, מותר להוציא בשבת מן המקרר מאכלים קרים שבישולם נסתיים, כדוגמת שניצל קר, קוגל ובורקס, ולחמם אותם. ולגבי תבשילים נוזליים נחלקו הפוסקים (כמבואר לעיל הלכות ה-ו). אולם גם כאשר מחממים מאכלים מבושלים, אסרו חכמים לעשות זאת באופן הנראה כמו בישול, שמא מתוך שיעשו פעולות שנִראות כבישול ישכחו את השבת ויבואו להיטיב את האש ויעברו על איסור תורה. לפיכך, אסור לחמם בשבת מאכל מבושל על אש גלויה, שכך היא דרך הבישול.

אבל כאשר ברור שאין זו דרך בישול – מותר לחמם. לפיכך, מותר להניח קדירה ובה מאכל מבושל על גבי קדירה או מיחם שעומדים על האש, שאין דרך לבשל כך.

אולם נחלקו הפוסקים לגבי פלטה חשמלית וטס נחושת שמניחים על גבי האש.

לדעת רבים, אסור להניח בשבת על פלטה חשמלית או טס נחושת תבשיל שנסתיים בישולו, מפני שהנחת מאכל על גבי מקור החום דומה לבישול. אבל אם יניחו על הפלטה או על טס הנחושת סיר או צלחת הפוכה, מותר להניח עליהם מאכל מבושל, שאין זו דרך בישול להניח חציצה בין מקור החום לתבשיל. ולמעשה אפשר להסתפק אפילו במכסה שיש בו חלל מועט (כמכסה של קפה נמס), שישמש חציצה בין הפלטה למאכל. אבל נייר כסף שאין בו חלל אינו חוצץ, ואסור לדעת המחמירים להניח עליו מאכל מבושל.

ויש מקילים, שהואיל ואין רגילים לבשל על גבי פלטה וטס נחושת, אלא רק על גבי אש גלויה, אין ההנחה על פלטה וטס נחושת נראית כבישול, ולכן מותר להניח עליהם מאכל מבושל בשבת. ויש שהקילו בפלטה חשמלית, שיעודה לחימום בלבד, אבל החמירו בטס נחושת שחומו רב יותר ואפשר לבשל עליו.[19]

למעשה, הואיל והרבה פוסקים מחמירים, טוב להחמיר שלא להניח סיר שיש בו מאכל מבושל ישירות על הפלטה או על טס הנחושת. והרוצים להקל רשאים, כיוון שהדין מדרבנן, וכמה פוסקים חשובים הקילו בזה וסברתם נראית. ומי שיש למשפחתו מנהג מובהק, נכון שימשיך במנהגו.

כאשר ברור שאין רגילים לבשל על מקור החום, כגון רדיאטור, למרות שהוא חם מאוד, מותר להניח עליו מאכל שנסתיים בישולו, משום שההנחה עליו אינה נראית כבישול (אג"מ או"ח ד, עד, בישול לד). וכן מותר להניח תבשיל שנסתיים בישולו על תנור נפט או גז שנועד לחימום הבית, ובתנאי שיש דבר שחוצץ בין האש למאכלים, ואין רגילים להעמיד עליו בימי החול מאכלים או קומקום לשתייה. אבל אם רגילים להעמיד עליו בימי החול קומקום או קדרה, הרי דינו כדין אש הגז, שלדעת רוב הפוסקים צריך להניח עליו תבנית הפוכה, ועליה מותר לחמם את התבשיל. ולדעת המקילים, מספיק להניח עליה טס של נחושת, ועליו את המאכל.


[19]. כדעה המחמירה סוברים: רשז"א, שש"כ א, ל, והערות סג ופג; אור לציון ח"ב יז, א; שבט הלוי א, צא; הרב מאזוז (מנו"א ח"ב י, כח). וכ"כ אג"מ או"ח א, צג, לגבי טס מתכת ופלטה שאפשר לבשל עליה; וכ"כ בכה"ח רנג, יא, לעניין טס מתכת. ולדעתם דין הפלטה כדין כירה קטומה, שאסור להניח על גבה תבשיל בלא הפסק נוסף, מפני שהקטימה מועילה לכך שלא יבוא להגביר את האש, אבל המניח עליה בשבת נראה כמבשל. והחזו"א (לז, ט, יא) החמיר יותר, גם לגבי השהייה והחזרה, כי לדעתו הפלטה אינה נחשבת קטומה, כי היא מקור החום ואין עליה כיסוי נוסף, וממילא יש חשש שיגביר את האש; וכן דעת הרב אליהו לגבי פלטה חשמלית, ועוד, שלשו"ע רנג, א, אסור להשהות תבשיל שנגמר בישולו על גחלים, משום איסור הטמנה, ולדעת הרב אליהו גם כאשר תחתית הסיר מונחת על דבר מוסיף חום הרי זה כהטמנה אסורה, וכדי להתיר את השימוש בפלטה צריך להוסיף עוד פס מתכת כדי ליצור חלל נוסף. (באור לציון ח"ב יז, א, דחה סברה זו, משום שהשו"ע החמיר רק בגחלים שהסיר שוקע בהם, אבל לא החמיר בהנחה על דבר חם קשה). והרב קאפח בפירושו לרמב"ם שבת ג, יב, החמיר לגבי החזרה אבל לא לגבי השהייה.

כדעה המקילה כתב ביחו"ד (ב, מה) עפ"י כמה אחרונים; מנו"א ח"ב י, כח. ולכך נטה ציץ אליעזר ח, כו, ה; וכתב שכך דעת הרב פרנק. ולדעתם אין הנחה על פלטה נראית כבישול, והרי היא ככירה קטומה שיש עליה מכסה נוסף. ויש שהקילו בפלטה חשמלית בלבד, שאין בה חשש 'מיחזי כמבשל', מפני שהיא מיועדת לחימום ולא לבישול, ודינה כצידי המדורה בזמן התלמוד (אג"מ או"ח ד, עד, בישול לה; הרב ליאור).

מה שכתבתי שלפי מנהג המחמירים אפשר לחצוץ בין הפלטה וטס הנחושת בצלחת הפוכה, כ"כ בשש"כ א, מד, הערה קכו, עפ"י מ"ב רנג, פא. (אמנם לחזו"א הנחה חדשה מותרת רק על גבי סיר שיש בו תבשיל, אבל אסור להניח על גבי סיר ריק שעל הפלטה, כי זה נחשב כשני כיסויי פח על האש שאינו מועיל לכך שלא יראה כבישול). ונראה שגם ע"י מכסה של קפה נמס אינו נראה כבישול, ועוד שיש לצרף את דעת המקילים.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

יט – החזרה בשבת

פעמים שמסירים בשבת קדירה מן הפלטה כדי להוציא ממנה מאכלים ואח"כ רוצים להחזיר אותה על הפלטה כדי שתמשיך להתחמם. ואף בדין זה נחלקו הפוסקים:

לדעת המקילים וסוברים שהנחה על פלטה או טס נחושת אינה נראית כבישול (כמבואר בהלכה הקודמת), בוודאי מותר גם להחזיר תבשיל שכבר היה מונח עליהם, ובלבד שיתקיימו שני תנאים: האחד, שהתבשיל יהיה מבושל כל צרכו, שאם לא כן בהחזרתו יעברו על איסור תורה של בישול. השני, שהאש תהיה מכוסה, שאז אין חשש שיבוא להגביר את האש.

ולדעת האוסרים להניח מאכלים מבושלים על הפלטה, כי הנחה זו נראית כבישול, דין החזרה שונה. שהואיל והמאכל כבר היה מונח על הפלטה מערב שבת, אין החזרתו אליה נראית כבישול, ולכן אם ברור שמדובר בפעולה של החזרה מותר להניח שוב את הקדירה על הפלטה עצמה. וכדי שיהיה ברור שזו החזרה ולא הנחה חדשה צריכים לקיים שלושה תנאים: א) שלא יניח את הסיר על גבי הרצפה. ב) שתהיה דעתו של לוקח הסיר להחזירו על הפלטה. ג) שידו תמשיך לאחוז בסיר עד שיניח אותו בחזרה על הפלטה. וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד כשיש צורך גדול להחזיר את התבשיל ולהניחו דווקא על הפלטה, כי רק כך התבשיל יהיה חם לסעודה, אזי גם אם לא התקיימו שלושת התנאים הללו, הואיל ובפועל זו החזרה ולא הנחה חדשה, מותר להחזיר את התבשיל על הפלטה.[20]


[20]. דין החזרה נאמר לגבי כירה, והקילו בתנאי שכאשר יחזיר את הקדירה יניח אותה על גבי הכירה ולא בתוכה (ולהנחה צריך בנוסף לכך סיר שיחצוץ בין הכירה לקדירה). ולסוברים שהנחה על גבי פלטה אסורה כי היא נראית כבישול, יש מקום להתיר החזרה, מפני שדינה כהנחה על גבי הכירה ולא בתוך הכירה. אלא שיש להקפיד על כמה תנאים. השו"ע רנג, ב, הזכיר רק את התנאי הראשון, שלא יניח את הקדירה על הארץ. ויש אומרים שגם הנחה על שיש נחשבת כהנחה על קרקע, הואיל והוא מחובר לקרקע (אול"צ ח"ב יז, ו; מנו"א ח"א ג, ה). ויש אומרים שאין דינו כקרקע, כי רגילים להניח עליו סיר לשעה ולהחזירו מיד לכיריים (אז נדברו ח, יז). והמנהג להקל. והרוצה להחמיר יניח מגבת בין השיש לסיר (עי' שש"כ פ"א הערה סא).

שני התנאים הנוספים נזכרו ברמ"א. אם הניח את הסיר על הספסל, לדעת הרמ"א די שיאחז בידו את הסיר, ויוכל להחזירו. אבל אם הניחו על הקרקע, אין מועיל שיאחז אותו בידו אלא צריך להגביהו בצד אחד (שבות יצחק ח"ב עמ' קסא, עפ"י מהר"ם שיק קיז). ולדעת אג"מ או"ח ד, עד, בישול לג, גם על הקרקע יועיל אם יאחזנו בידו. ומ"מ בדיעבד כשלא נתקיימו התנאים, הרמ"א מיקל יותר. כי לשו"ע התנאי הראשון מעכב, ואם הניח את הקדירה על הארץ לא יחזירנה, ואילו לרמ"א בדיעבד אפשר להחזירה. ולא כתבתי את דעת השו"ע למעלה, משום שממילא יש מקילים לגמרי אפילו בהנחה גמורה על פלטה חשמלית או טס נחושת, לפיכך גם המחמירים יכולים להקל בזה כדעת הרמ"א. וכל זה כמובן כשאין בהחזרה איסור בישול. ולעניין תבשיל נוזלי עי' לעיל הלכות ה-ו, שלדעת שו"ע מותר להחזירו רק אם עדיין היד סולדת בו, ולרמ"א שיח, טז, כל שנותרה בו חמימות, מותר להחזירו. ואמנם יש שהחמירו יותר, לאסור החזרת קדירה על הפלטה עצמה, כי הפלטה נחשבת לדעתם ככירה שאינה קטומה. וכך דעת חזו"א (או"ח לז, ט, י), והרב קאפח. אולם כיוון שהדין מדרבנן, ורוב מכריע של הפוסקים מקילים, לא כתבתי למעלה את דעתם.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

כ – דינים בהנחה והחזרה על פלטה

כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, אם המאכל הונח לפני כניסת שבת על הפלטה, גם לדעת המחמירים, מותר להסירו ממנה ולחזור ולהניחו על גבה. לפיכך, אם המאכל היה מונח על צידי הפלטה, מותר להעבירו אל מרכז הפלטה כדי שיתחמם יותר, שהואיל וכבר היה מונח על הפלטה, אין זו הנחה חדשה. וכל זה כמובן בתנאי שהמאכל מבושל כל צרכו, שלולא כן, כל פעולה שתגביר את חומו של התבשיל תגרום לבישולו ואיסורה מהתורה.

וכן מי שהיו לו שתי פלטות של שבת, יכול להעביר סיר חם מזו לזו, ובתנאי שהתבשיל מבושל כל צרכו. וגם אם הניח תבשיל על טס נחושת, וכבתה האש שתחתיו, אם התבשיל מבושל כל צרכו, מותר להניח אותו על הפלטה השנייה. שכל זמן שהתבשיל עוד נותר חם, ניכר עליו שהונח על הפלטה מערב שבת, והעברתו לפלטה אחרת נחשבת כהחזרה.[21]

כשרוצים לחמם בערב שבת תבשילים רבים, אפשר להניח על הפלטה שתי קומות של סירים, ובליל שבת יקחו לצורך הסעודה את הסירים התחתונים, ויניחו את העליונים על הפלטה, ובתנאי שהם מבושלים כל צרכם. ואין זו הנחה חדשה, הואיל והיד סולדת מפני חומם, ומתחילה התכוונו להניחם אח"כ על הפלטה.[22]

כאשר רוצים לחמם מאכל שנתבשל כל צרכו, ויש שם אש גלויה, מותר לכסות אותה בטס מתכת, ולהניח עליה צלחת (כדעת רוה"פ לעיל יח), ולהניח עליה את המאכל. ואף שצורת הלהבה תשתנה בעקבות הנחת טס המתכת עליה, אין בזה איסור, כי עצמת הבערה לא משתנה מזה (שש"כ פ"א הערה סו).


[21]. אמנם יש מחמירים, שכיוון שהאש שתחתיו כבתה, הרי הסיר נחשב כמונח על הקרקע, ואם ירצה להעבירו על פלטה אחרת, הרי זו הנחה חדשה האסורה, ורק על גבי צלחת הפוכה מותר להניחו. כ"כ שש"כ א, כז. ומנגד, בהערה עט, הביא את סברת רשז"א להקל. וכ"כ באג"מ או"ח ד, עד, בישול לח. וכן דעת הרב ואזנר והרב אלישיב כמובא באוצרות שבת עמ' פט-צ. וכל הדיון הזה הוא רק לשיטת המחמירים לאסור הנחת תבשיל קר על הפלטה, כמובא בהלכה יח והערה 19. אבל למקילים מותר להניח תבשיל קר שהתבשל כל צרכו על פלטה חשמלית (יחו"ד ואג"מ), וקל וחומר שיקלו בזה.

[22]. אמנם יש מחמירים, שהואיל והסירים העליונים לא היו מונחים ממש על הפלטה, אם יניחום על הפלטה הרי זה כהנחה חדשה האסורה לדעת המחמירים בהלכה יח. כ"כ בשש"כ א, מד, עפ"י חזו"א לז, יא; ושבט הלוי א, סו"ס צא. (ודעת החזו"א להחמיר שלא להניחם אפילו על גבי סיר ריק, כמבואר באז נדברו ג, יד). ובשש"כ שם הערה קכה מזכיר בשם רשז"א טעם להקל, לסמוך על דעת הר"ן. וכיוון שלמדנו בהלכה יח, שיש סוברים שמלכתחילה מותר להניח תבשיל קר שבושל כל צרכו על פלטה, כאן – שגם למחמירים יש סברה להקל – אפשר לכתחילה להקל.

עוד נחלקו לעניין החזרה, אם מותר לערות תכולת סיר גדול שעמד על כירה קטומה לסיר קטן אחר ולהניחו עליה. למ"א רנג, כ, אסור, ולשעה"צ רנג, מז, מותר. ולכן כתבו שש"כ פ"א הערה מט, וברית עולם דיני שהייה והטמנה יז, שלכתחילה יש להחמיר ובמקום הצורך אפשר להקל. ונראה להקל בזה לכתחילה, עפ"י צירוף דעת המתירים הנחה חדשה על פלטה (לעיל הלכה יח). ואם מדובר בתבשיל נוזלי, נתבאר בהערה 12 שיש סוברים שלשו"ע רנג, ד, הדבר אסור מצד חשש בישול. ולרמ"א ועוד פוסקים אליבא דהשו"ע, בשעת הצורך מותר.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

כא – האם מותר להחזיר תבשילים לתוך תנור אפיה

תבשיל שהיה בתוך תנור אפיה חם, והוציאו אותו כדי ליקח ממנו מאכלים, אסור להחזירו לתוכו מפני שני טעמים: הראשון, שהואיל ואין דבר שימעט את חומו של התנור, יש חשש שהמחזיר את התבשיל לתוכו ישכח את השבת ויבוא להגביר את החום. השני, שפעולה זו נראית כבישול. אבל אם יניחו בתוך התנור קופסא בעלת ארבע דפנות, יהיה מותר להחזיר את התבשיל, משום שבאופן זה אין לחשוש שיגבירו את החום, וגם החזרת התבשיל אינה נראית כבישול, שאין דרך לבשל בקופסא שכזו. ונראה שאפשר להקל גם על ידי הנחת תבנית או צלחת הפוכה על קרקעית התנור שעליה יחזירו את התבשיל, או שיכסו את הכפתורים של התנור.[23]

וכל זה על פי כללי ההחזרה שלמדנו לעיל (הלכה יט), שהואיל והתבשיל היה בתנור והוציאו אותו כדי להחזירו, אין הדבר נראה כבישול. אבל אסור לקחת תבשיל קר ולהניחו בתוך התנור החם, משום שזה נראה כפעולת בישול.

ואם התנור מופעל על ידי שעון שבת, מותר בשעה שהתנור קר להניח בו תבשילים שנתבשלו כל צרכם, כדי שיתחממו כאשר התנור יתחיל לפעול. והכנסה זו אינה נראית כבישול, משום שהיא נעשית בשעה שהתנור קר. וכדי להימנע מהחשש שמא יגביר את החום, צריך להסתיר את הכפתורים או להניח את התבשיל על תבנית הפוכה. ואמנם יש פוסקים שאוסרים זאת, מפני שלדעתם גם כשהתנור קר, הכנסת התבשיל לתוכו כדי שיתחמם נראית כפעולת בישול. אולם למעשה, כיוון שהדין דרבנן, אפשר לסמוך על דעת המקילים.[24]

יש שמניחים סביבות לפלטה תא של מתכת, כדי לשמור על חומה. ולתוך התא הזה מותר להחזיר תבשילים שהורדו מהפלטה, ואין זה נראה כמבשל, משום שאין רגילים לבשל בתא שכזה, וכל ייעודו לסייע לשמירת החום של המאכלים המבושלים שמונחים על הפלטה (שש"כ א, עט). ולנוהגים להניח על הפלטה תבשיל קר שנגמר בישולו (כמבואר בהלכה יח), מותר להניח אותו גם על פלטה זו, ולמחמירים, מותר להניח אותו על גבי צלחת הפוכה. ואין בהנחה בתוך תא זה איסור הטמנה, משום שאיסור ההטמנה קיים רק כאשר יש מגע שלם בין הסיר ובין הדבר שעוטפו, וכאן הסיר אינו נוגע מכל צדדיו בדפנות התא.


[23]. אסור להחזיר מאכל מבושל לתוך תנור חם מפני שני הטעמים: שמא יחתה (יגביר את האש) ומחזי כמבשל. וכ"כ בשש"כ א, יט, ומנח"י ג, כח. אבל אם יניח בתוך התנור קופסא, ויחזיר את התבשיל לתוכה, כתב באג"מ או"ח ח"ד עד, בישול כז, שמותר. כי אחר שעשה פעולה למעט את החום אין חשש שישכח את השבת ויגביר את החום וגם אינו נראה כמבשל. וכ"כ הלש"ב ה, דיני החזרה כה, עמ' רלז, בשם ריש"א. ובשבת כהלכה ח"א ט, לו, התיר אף על ידי הנחת תבנית הפוכה, שבכך הוא מחליש את החום (קוטם), וגם מראה שאינו מבשל. ולדעת ערוה"ש רנג, יז, בכל אופן כאשר מחזירים לתוך תנור, אין כיום חשש 'מחזי כמבשל'. וזה שלמדנו שלעולם אסור להחזיר לתוך כירה, הוא מפני שהיו רגילים לבשל בתוך הכירה, וכשרצו לחמם תבשיל הניחוהו על הכירה, לכן כל החזרה לתוך הכירה נראתה כבישול. אבל התנורים שלנו בנויים באופן שלא ניתן להניח תבשיל על גבם, וממילא גם לצורך חימום מניחים את התבשיל בתוך התנור, ואם כן הכנסת תבשיל לתוך תנור אינה בהכרח פעולת בישול. וכ"כ שבט הלוי ג, מח, ומנו"א ח"א ג, ח. אלא שעדיין צריכים לעשות פעולה המקבילה לקטימה, כדי להזכיר שלא להגביר את האש. ולשבט הלוי הוא על ידי הנחת תבנית שתחצוץ בין גופי החימום שבתחתית התנור לתבשיל, ולמנו"א על ידי כיסוי הכפתורים. ובילקוט יוסף רנג, ח, התיר להחזיר גם בלא תבנית הפוכה או כיסוי הכפתורים, כי לדעתו גופי החימום המוסתרים נחשבים כקטומים ואין חשש שיגביר את החום, ובתנאי שישמור על כללי ההחזרה.

[24]. בספר 'כשרות ושבת במטבח המודרני' לרב לוי יצחק הלפרין התיר, משום שכאשר הנחת התבשיל בתנור נעשית כשהוא קר, אין זה נראה כמבשל. וכדי להימנע מחשש הגברת האש, יש להסתיר או לנתק את הכפתורים. ועדיף לכתחילה להפעיל את התנור על חום נמוך מחום הבישול המקובל. והובא בס' פניני הוראה עמ' 113. וכן מורה הרב ליאור. ומבחינה מסוימת ביבי"א י, כו היקל יותר. והחזו"א לח, ב, אסר. וכ"כ במנח"י ד, כו, י; שש"כ א, לב; ארח"ש ב, סח; הלש"ב עמ' רנא; שבות יצחק ח"ב ט, א, ב. ועי' בהרחבות להלכה יז.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

כב – כללי הטמנה

מאחר שאסור להדליק אש בשבת, ישנה בעיה לשמור על חום התבשילים. כיום יש לנו פלטה חשמלית שפותרת את הבעיה, אולם בזמן חז"ל היה קשה יותר לשמור על חום התבשילים. דרך אחת היתה, להניח את הקדרה עם המאכלים המבושלים בכירה או בתנור (כמבואר בהלכות יד-טז). והדרך השנייה, לטמון את הקדרה בתוך צמר או דבר אחר שישמור על חום הקדרה.

אלא ששני איסורים אסרו חכמים בדין ההטמנה, האחד בערב שבת והשני בשבת. האחד, שלא להטמין בדבר שמוסיף הבל (מוסיף חום). ואיסור זה חל אפילו לפני כניסת השבת. והשני, שלא לטמון בשבת מאכלים חמים אפילו בדבר שאינו מוסיף חום.

נבאר יותר: ישנם חומרים תוססים שיוצרים חום, כמו למשל פסולת של זיתים או תבן, וחששו חכמים שאם יטמינו בערב שבת באותם החומרים שמוסיפים חום, מתוך כך יהיו אנשים שיטעו ויטמינו בערב שבת גם בתוך גחלים, ויבואו אח"כ בשבת לידי חיטוי בגחלים שאסור משום הבערה. ולכן אסרו לטמון את התבשילים לפני כניסת השבת בתוך חומרים שמוסיפים חום.

ובחומרים שאינם מוסיפים חום אלא רק שומרים על החום, כדוגמת בגדים, מגבות ושמיכות, מותר לטמון, ובתנאי שההטמנה תיעשה לפני כניסת השבת. אבל בשבת אסרו חכמים לטמון תבשיל חם אפילו בחומרים שאינם מוסיפים חום, משום שחששו שאם יהיה מותר לטמון בשבת, יהיו אנשים שיחממו תחילה את התבשיל על האש ויעברו על איסור הבערה ובישול (שו"ע רנז, א-ג).

סיר שהוטמן בערב שבת בדבר שאינו מוסיף הבל, מותר להוסיף ולהיטיב את הטמנתו בעוד שמיכות. וכן מותר להחליף את השמיכות שעוטפות אותו. ואם השמיכה שכיסתה את הסיר נפלה מעליו, מותר להחזירה, שהואיל והסיר כבר היה טמון בכניסת השבת, אין איסור להיטיב את הטמנתו (שו"ע רנז, ד).

מותר למלא בשבת תרמוס במים חמים, ואין זה נחשב כהטמנה בשבת, משום שאין הכנסת דבר חם לתוך כלי נחשבת הטמנה. וכן מותר להניח בתוך סיר החמין שקית ובה אורז או מאכל אחר שאין רוצים שיתערבב בתוך שאר החמין, שאין הטמנת אוכל בתוך אוכל.[25]


[25]. כך דעת רשז"א (שש"כ ב, מב, הערה רמב ושם בח"ג); אול"צ (ח"ב יח, ג); והגרע"י (הליכות עולם ח"ד בא יג). ואמנם החמירו בשש"כ (מב, סג); מנו"א (ח"א ג, כז); ושבט הלוי (ג, מז). מ"מ סברת המתירים נראית, וספק דרבנן לקולא. לעניין מילוי תרמוס במים חמים, יש להוסיף סברה להיתר, שאין איסור הטמנה בכלי שני (שש"כ א, פג).

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

כג – הטמנה על פלטה וסיר לבישול איטי (קראק-פאט)

אסור לעטוף את הסירים שעל הפלטה במגבת או שמיכה, ואפילו אם יעשו זאת בערב שבת. ואף שהמגבת והשמיכה אינן מוסיפות חום מצד עצמן, הואיל והקדירה מונחת על הפלטה, מתווסף בה חום על ידי הפלטה, ולכן דינן כדין הטמנה בדבר שמוסיף חום שאיסורו גם מערב שבת.

ואיסור הטמנה הוא רק כאשר טומנים את הקדרה מכל צדדיה, אבל כשאין עוטפים את הקדירה מכל צדדיה אין בזה איסור. לפיכך, מותר לעטוף את רוב הסיר שעל הפלטה במגבת או שמיכה, שכל זמן שאין הסיר עטוף כולו, אין בזה איסור הטמנה ומותר לעשות זאת אפילו בשבת (רמ"א). ואם יניח על הסיר מגש רחב, יוכל להניח עליו מגבת שתקיף את הסיר מכל צדדיו, שכל זמן שהכיסוי אינו נוגע בדפנות, אין זו הטמנה (שו"ע רנז, ח). צריך להיזהר שלא להניח על הסיר מגבת לחה, מפני שהמייבש אותה בחום עובר באיסור ליבון (להלן יג, ג).[26]

יש אוסרים להשתמש בסיר לבישול איטי (קראק-פאט), משום איסור הטמנה, שהסיר טמון בתוך גופי החימום. ואם התבשיל שבו אינו מבושל, האיסור לדעתם הוא גם מצד איסור שהייה על אש שאינה מכוסה. לעומתם, יש סוברים שאין בזה איסור הטמנה, הואיל וחלקו העליון של הסיר גלוי, וכדי שלא יהיה בזה איסור שהייה כאשר התבשיל עוד לא התבשל כל צרכו, צריכים לכסות את הכפתורים שבהם קובעים את רמת החום. וכן הלכה.[27]


[26]. השו"ע (רנג, א; רנז, ח), מחמיר בשני דינים בנושא הטמנה: א) גם כאשר טומנים בדבר שאינו מוסיף הבל כדוגמת בגד, אם הוא מונח מעל דבר שמוסיף הבל, כמו פלטה, נחשב שטומנים את הסיר בדבר המוסיף הבל. ב) הטמנה בדבר המוסיף הבל אסורה גם אם היא הטמנה במקצת (כדוגמת הטמנה בגחלים). לכן אסור לפי דעתו לכסות את הסיר שעומד על הפלטה במגבת, ואפילו אם הכיסוי מצד אחד בלבד או רק מלמעלה ואפילו מערב שבת, הואיל וזה נקרא הטמנה בדבר המוסיף הבל. וכ"כ במנו"א ח"א ג, יט-כ.

לעומת זאת, ביבי"א ו, לג, היקל לעטוף לפני שבת את הסיר שעומד על הפלטה בשמיכות מכל צדדיו, משום שלדעת הרמב"ן, כל שיש רווח בין מקור החום לקדרה הטמונה אין זה נחשב טומן בדבר שמוסיף הבל, ולדעתו בפלטה יש רווח, ולכן הפלטה לחוד והכיסוי לחוד. וכ"כ הרב משאש (שמש ומגן ח"ג או"ח נ).

ודעה אמצעית היא דעת הרמ"א, שאם ישנו מקור חום למטה, גם אם הכיסויים שלמעלה אינם מוסיפים הבל, הרי הם נחשבים כדבר המוסיף הבל, אלא שאם הכיסוי אינו עוטף את הסיר מכל צדדיו, אין בזה איסור, כי איסור הטמנה הוא רק כאשר הכיסוי שלם מכל צדדי הסיר. וכך פוסקים האשכנזים, וכ"כ בשש"כ א, עז. ובאול"צ ח"ב יז, י, היקל עפ"י המנהג כיבי"א, וכתב שטוב שלא יכסה את הסיר לגמרי (היינו כמנהג אשכנזים), ואם אפשר טוב להחמיר כמו השו"ע. וכתבתי למעלה כרמ"א שזו הדעה האמצעית.

[27]. האוסרים סוברים שאם רוב הסיר טמון וק"ו כאשר כל צדדיו, ורק חלקו העליון גלוי, הוא נחשב כטמון בדבר המוסיף הבל, ולכן אסור להפעילו אפילו מערב שבת. וכך דעת רשז"א (מנחת שלמה ח"ב לד, ה), וארח"ש בשם ריש"א (ב, הערה קמט). ורק אם ישימו דבר שיגביה וירחיק את הסיר מכלי הקיבול המחמם שלו – מותר מצד הטמנה. עוד חששו מצד שהייה, שהואיל ויש בסיר זה דרגות חום, יש חשש שיבואו להגביר את החום, ורק אם יכסו את גופי החימום בכיסוי שימעט את חומם, או שהתבשיל יהיה מבושל כל צרכו, יהיה מותר מצד השהייה. ודעת המתירים, שהואיל ואין הכלי טמון כולו, אין זו הטמנה (רמ"א רנג, א; מ"ב מח), ואם התבשיל אינו מבושל כל צרכו, יש לכסות את הכפתורים, שעל ידי כך הוא נחשב קטום, וכפי שלמדנו לעניין תנור (לעיל יז). וכ"כ בחזון עובדיה שבת ח"א עמ' סד; ושבט הלוי ט, נב. וכיוון שהדין דרבנן, הלכה כמקילים, ובנוסף לכך סברתם נראית. ועי' בהרחבות.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

כד – מים מדוד חשמל

אסור ליהנות בשבת ממים שהתחממו באיסור. אבל אם המים התחממו ללא כל פעולה אסורה מצידנו, מותר ליהנות מהם בשבת. לכאורה לפי זה, אם דוד החשמל (הבוילר) הופעל לפני כניסת השבת, מותר להשתמש במים החמים שזורמים ממנו. אלא שישנה בעיה: דודי החשמל שלנו בנויים בצורה כזו, שבכל עת שפותחים את זרם המים החמים, נכנסים תחתיהם מים קרים, ואם גופי החימום שבדוד פועלים ומחממים, נמצא שהפותח את ברז המים החמים בשבת, גורם לבישולם של המים הקרים שנכנסים תחתיהם לדוד. ולכן אסור לפתוח בשבת את זרם המים החמים בשעה שהדוד פועל.

אבל אם כיבו את דוד החשמל לפני השבת, הדין תלוי בשאלה, האם המים הקרים שיכנסו לתוך הדוד יתבשלו. שאם המים החמים שיוצאים מן הדוד לוהטים, עד שלא ניתן לנגוע בהם, אסור לפתוח את ברז המים החמים, מפני שפתיחת ברז החמים תגרום לבישולם של המים הקרים שיכנסו תחתיהם לדוד. אבל אם אפשר בדוחק לנגוע במים החמים היוצאים מן הדוד, אף שחומם כחום שהיד סולדת בו, מותר להשתמש בהם בשבת, מפני שאין בכוחם של המים שנותרו בדוד לבשל את המים הקרים שיכנסו תחתיהם (כמבואר בהערה). וגם כאשר יש ספק אם המים החמים שבדוד לוהטים כל כך, מותר לפתוח את ברז החמים, מפני שרק כאשר ברור שהמים הקרים שיכנסו לדוד יתבשלו, אסור לפתוח את ברז החמים. ואם היה ספק אם המים לוהטים ופתחו את הברז והתברר שהם לוהטים, יוסיפו עמהם הרבה קרים, כדי שלא תהיה היד סולדת בהם.[28]

וכן אפשר להפעיל את דוד המים החמים על שעון שבת, באופן שכל כמה שעות החימום שבדוד יפעל למשך כרבע שעה, כדי שהמים יתחממו מעט אבל לא יגיעו לחום שהיד סולדת בהם, ואז אפשר יהיה להשתמש במשך השבת במים הפושרים שבדוד בלא חשש.


[28]. למרות שיש אומרים שחום שהיד סולדת בו הוא משעה שלא נוח לנגוע בו למשך זמן, שזה בערך מחום של 45 מעלות כמבואר לעיל בהלכה ד, במקרה שלנו צריך להחמיר רק כאשר המים היוצאים מהדוד בחום שלמעלה מ-80 מעלות, שלא ניתן לנגוע בהם. כי הדודים בנויים באופן כזה, שהמים החמים ביותר נמצאים בחלק העליון של הדוד, ובחלק התחתון נמצאים המים הפחות חמים, ויש הבדל משמעותי ביניהם. והמים הקרים נכנסים לחלק התחתון, כך שאם ניתן לנגוע במים החמים שיוצאים מן החלק העליון שבדוד, שהם החמים ביותר, קרוב לוודאי שהמים שנמצאים בתחתית הדוד אינם מגיעים לחום שהיד סולדת בו, וודאי שאין בכוחם לבשל את המים הקרים שיכנסו לדוד.

וגם במקרה של ספק, מותר לפתוח את זרם החמים ולבדוק אם היד סולדת בהם, וגם אם יתברר שהמים לוהטים, אין בזה איסור, משום שבעת פתיחת הברז היה בזה ספק, והרי זה דבר שאינו מתכוון שמותר (לט"ז וודאי ואולי גם לרע"א, כי אולי ישתמש בכל כך הרבה מים, שלא יהיה בכוח הנשארים לבשל. עי' לעיל ט, 2, ובהרחבות כאן. בנוסף לכך, הכנסת המים הקרים לדוד נעשית בגרמא ואין כוונה לחמם אותם. ועי' שש"כ פ"א הערה קלב). ומותר אף להשתמש במים, ואין זה נחשב כנהנה ממלאכת שבת, מפני שהואיל ולא ידע שהמים לוהטים היה מותר לפתוח את ברז המים החמים. ואחר שהמים הלוהטים כבר זורמים, מותר להוסיף להם הרבה מים קרים, כדי שהיד לא תהיה סולדת בהם, שאם היד תסלוד בהם, נמצא שהמים הקרים שנצטרפו ללוהטים נתבשלו. וכיוון שהמים החמים כבר נפתחו עדיף לשטוף את כל הכלים שאפשר, כדי שכמה שיותר מים חמים יצאו מהדוד, וכך יצא שלא ישאר כוח במים שיישארו בדוד לבשל את המים הקרים שייכנסו לשם. ואם צריכים להשתמש במעט מים חמים בלבד, יש אומרים שאסור לסגור את המים החמים עד שיצאו כל המים הרותחים, כדי שיהיה ברור שהמים הקרים שיכנסו לדוד לא יתבשלו (מנו"א ח"ב י, יג). ויש מתירים לסגור, כי הבישול נעשה בגרמא, ובמקום הפסד אין להחמיר (אוצרות שבת פ"א עמ' סא, בשם שבה"ל. ועי' בשש"כ פ"א הערה קלא בסופה). והלכה כמקילים, כי בנוסף לטעמם, כמעט תמיד עדיין נותר ספק אם יש בכוחם של המים שבדוד לחמם את המים הקרים שיכנסו, וא"כ הוא דבר שאינו מתכוון בדרבנן (כי אינו מתכוון לכך) ובגרמא.

ונראה שבשעת הצורך, כגון ביום קר שקשה לשטוף כלים במים קרים, גם כשברור שהמים שבדוד רותחים, אם צריך לשטוף כלים רבים ולהשתמש בהרבה מים חמים, מותר לפתוח תחילה את המים הקרים, ולצרף עמהם חמים, וכך לא יהיה בישול במים הקרים שנפגשים בחמים היוצאים מהברז. וכיוון שברור שישתמשו במים חמים רבים, ברור שלא יהיה בכוח המים שישארו בדוד לבשל את המים הקרים שיכנסו לתוכו.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

כה – דוד שמש

האיסור לבשל מהתורה הוא בחום האש או ב'תולדות האש', היינו בדברים שהתחממו על ידי האש. אבל בחום השמש מותר לבשל, לפיכך, מותר להעמיד ביצה במקום שהשמש לוהטת בו, עד שתתבשל. ועל דברים שהתחממו מהשמש, שנקראים 'תולדות חמה', גזרו חכמים שלא לבשל, משום שחששו שאם יבשלו על מחבת שהתחממה בחום השמש, יטעו לבשל גם על מחבת שהתחממה על האש לאחר שהורידוה מהאש, ויעברו באיסור תורה (שו"ע שיח, ג, מ"ב יז).

נמצא אם כן שרק בחום השמש עצמה מותר לבשל, אבל בחום של 'תולדות חמה' אסור לבשל מדברי חכמים. ואם כן שאלת 'דוד השמש' תלויה בהגדרה, האם המים מתחממים שם מהשמש או מתולדות השמש.

לדעת כמה פוסקים, אסור להשתמש במים שבאים מ'דוד שמש', משום שהמים מתחממים שם בעזרת הקולטים והצינורות השחורים, שהם 'תולדות חמה', ואם כן כל פעולה של הוצאת מים חמים מ'דוד שמש' גורמת לבישול המים הקרים שנכנסים תחתיהם לדוד (מנחת יצחק ד, מד; אז נדברו א, לד). ועוד נימוק לאיסור, כיוון שבכל 'דוד שמש' יש גם אפשרות חימום בחשמל, יש חשש שאם יקלו להשתמש במים שהתחממו בשמש, יבואו להקל במים שהתחממו בחשמל, ולכן טוב להימנע מלהשתמש במים חמים מ'דוד שמש' (שש"כ א, נא, בשם רשז"א).

ויש אומרים שמותר להשתמש במים חמים מ'דוד שמש', משום שזה נחשב חימום בשמש עצמה, והקולטים רק מסייעים לריכוז קרני השמש וקליטתם. ואם כן אין בעיה שבעת שיפתחו את ברז המים החמים יכנסו תחתיהם מים קרים לדוד, שהרי מותר לבשל אותם בשבת בקרני החמה (הרב פרנק בהר צבי או"ח קפח; ציץ אליעזר ז, יט; הרב קאפח; יבי"א ד, לד; אול"צ ח"ב ל, ב).[29]

למעשה, מאחר שמדובר במחלוקת בדברי חכמים, וכידוע ספיקא דרבנן לקולא, יכול אדם להקל ולהשתמש בשבת במים חמים מ'דוד שמש'. והמחמיר על עצמו, תבא עליו ברכה, אבל לא יחמיר ברחיצת תינוקות.

ישנה כיום מערכת נוספת של דודי שמש, שנועדה בעיקר לבניינים גבוהים, שבה המים החמים שבקולטים נותרים במערכת סגורה של צינורות, ומערכת זו יורדת אל הדוד, והמים הקרים שבדוד מתחממים מהמגע עם הצינורות החמים שבדוד. נמצא שהמים הקרים מתחממים ב'תולדות החמה', ולכן אסור לפתוח ביום שבת את ברז החמים, מפני שגורמים בזה לבישול המים הקרים שנכנסים לדוד. אבל בליל שבת, מותר להשתמש במים החמים שהתחממו בערב שבת, כמבואר בהערה.[30]


[29]. ואין לחשוש מזה שהמים הקרים שיכנסו לדוד יתחממו על ידי מגעם במים החמים שבדוד, שהם 'תולדות חמה', מפני שאין ודאות שהמים שיכנסו לדוד יתחממו מן המים שבדוד לחום שהיד סולדת, שכן רק כאשר כל הדוד מלא במים חמים מאוד – יתחממו. אבל אם בתחתיתו עדיין המים אינם חמים כל כך – לא יהיה בכוחם לחמם את המים הקרים, ורק בקולטים, היינו בשמש, יתחממו. וכשיש ספק היכן יתחממו הוא דבר שאינו מתכוון. וגם כשיש ודאות בזה, יש מקום להקל משום שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן שלהלכה מקילים בו: א) הבישול ב'תולדות חמה' אסור מדברי חכמים.
ב) הכנסת המים הקרים נעשית בגרמא (ועי' בהרחבות כאן כד, ב; כה, א). ולא ניחא לו בזה, שכן עדיף לו שהמים יתחממו בקולטים ולא מהמים שבדוד, כדי שלא יקררו את המים החמים שבדוד.

[30]. במערכת הרגילה כאשר פותחים את ברז החמים צריכים לשפוך תחילה את כל המים הקרים שנמצאים בכל משך הצינור היורד מהדוד שעל הגג ועד הברז, ואילו במערכת הזו המים החמים נמצאים בדוד שבדירה ותיכף מגיעים לברז, ולכן השימוש בה חוסך מים וזמן. בנוסף לכך, פחות אבנית מצטברת בה. אולם לגבי שבת, כיוון שהמים הקרים מתחממים מהצינורות שעוברים בדוד, הרי שהם מתבשלים ב'תולדות חמה', וזה אסור מדברי חכמים. ואין לומר שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, מפני שניחא לו שיכנסו מים קרים לדוד ויתחממו. אמנם בליל שבת לא ניחא לו שיכנסו מים קרים לדוד, כי הם יקררו את המים החמים שבו, וכיוון שאין אז שמש שמחממת את המים שזורמים בצינורות, המים שבדוד ישארו קרים עד הבוקר. לכן בליל שבת מותר להשתמש במים החמים שבדוד. אבל ביום נוח לו שמים קרים יכנסו לדוד, כי הם יתחממו במהרה מכוח החמה שמחממת את המים שבתוך הצינורות היורדים מהקולטים שבגג. ובשעת הדחק, יתכן שגם ביום אפשר להשתמש בחמים שנותרו מערב שבת, מפני צירוף שתי סברות:
א) אולי אפשר להחשיב פעולה זו כגרמא (עי' הר צבי , קפח; ציץ אליעזר ז, יט). ב) דעת מיעוט הפוסקים הסוברים שפסיק רישא בדרבנן אינו אסור (לעיל ט, 2, ובהרחבות ט, ה, ד).

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה