ארכיון הקטגוריה: פרק ו – הנוסחים ומנהגי העדות

א – שינויי הנוסחים

בעקבות הגלויות ופיזור הקהילות נוצרו הבדלים בין נוסחאות התפילה של העדות השונות. אמנם בעיקרי התפילה, היינו במה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, כברכות קריאת שמע ותפילת עמידה, השינויים קלים מאוד. ואף בעיקר סדר הקורבנות ופסוקי דזמרה, שנקבעו בתקופת התלמוד והגאונים, השינויים קטנים. אבל בתוספות שנוספו בתקופת הראשונים, הן בסדר הקורבנות והן במה שאומרים בסיום התפילה, ההבדלים בין העדות בולטים יותר. כי מה שנהגו להוסיף בספרד לא בהכרח התקבל באשכנז, וכן להיפך. במיוחד הדבר בולט בפיוטים שנתחברו בתקופת הגאונים והראשונים, והוכנסו לסדר התפילה בימים הנוראים ובחגים. וכך אנו מוצאים פיוטים שונים לגמרי בסדר תפילות הימים הנוראים בין מנהגי ספרדים ואשכנזים.

ראוי שכל יהודי ימשיך במנהג אבותיו. ואפילו אם היה ידוע שנוסח מסוים מדויק יותר, ההוראה היא שכל אדם ימשיך במנהג אבותיו, כי המשכת המסורת חשובה יותר מהדקדוק הפרטני במילה זו או אחרת (ירושלמי עירובין פ"ג ה"ט).

באר האר"י הקדוש, לגבי שינויי הנוסחים שבין ספרדים ואשכנזים, שקבלה בידינו, שיש ברקיע שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ותפילת כל שבט ושבט עולה דרך שער אחד המיוחד לו, והוא סוד שנים עשר שערים הנזכרים בסוף ספר יחזקאל (שער הכוונות דף נ, ד, מ"א סח, א, מ"ב סח, ד).

גם במנהגי הגיית העברית יש שינויים בין העדות, הן לגבי מבטא האותיות, כמו ב'צ' ו'ק', והן לגבי הניקוד, כמו בקמץ וחולם. ועל בני כל עדה להמשיך במנהגם. ומכל מקום אם שינו יצאו ידי חובתם, שכל המסורות הקיימות בישראל בקריאת האותיות והניקוד כשרות לתפילה (אג"מ או"ח ג, ה, ואפילו בנוסח חליצה שלכל הדעות צריך לבטא את כל אותיותיו, יוצאים בכל מבטאי העדות).

פורסם בקטגוריה פרק ו - הנוסחים ומנהגי העדות | כתיבת תגובה

ב – אין להחשיב נוסח אחד כעדיף מחבירו

כתב החיד"א בשם האר"י, שתפילת נוסח הספרדים עולה בכל שנים עשר השערים, ולכן לדעתו מותר לבני אשכנז לעבור לנוסח ספרדי (עי' יבי"א ו, י; יחו"ד ג, ו). אלא שלעומתו החסידים טוענים שנוסחם (ספרד) משובח יותר, שכן גדולי החסידות בחנו ובדקו נוסחים רבים על פי ההלכה ועל פי כוונות הקבלה, ובחרו את הטוב שבהם. ומתפללי נוסח אשכנז סוברים שמנהגם מדויק יותר, שקבלתם איש מפי איש עד שמעון הפקולי. ועוד שיסודו של מנהג ספרד באמוראי וגאוני בבל, ואילו יסוד מנהג אשכנז באמוראי וגאוני ארץ ישראל, שהיו בקיאים יותר באגדה וחכמת הסוד ונוסחי התפילה. אגב, זו הסיבה שבכמה דברים יש דמיון בין נוסח אשכנז לנוסח תימן המקורי (בלאדי), ששניהם הושפעו מגאוני ארץ ישראל. כמובן שגם בעלי נוסח תימן טוענים שנוסחם המדויק ביותר, שכן יהודי תימן במשך כל שנות גלותם לא נדדו ממקומם, וכנגד רדיפות הערבים הגבירו את עקשנותם ושימרו את מנהגיהם בקפדנות יתירה. ואכן ספרי התורה התימנים נמצאו קרובים ביותר בדיוקם לנוסח כתר ארם צובא המדויק.

כללו של דבר, לכל מנהג יתרון משלו, ואין בכוחנו להכריע איזה מנהג משובח יותר. וכן כתב בשו"ת 'חתם-סופר' (א, טו), שכל הנוסחים שווים, וזה שהאר"י חיבר את כוונותיו על נוסח ספרד הוא מפני שהיה רגיל להתפלל בו, אבל באמת אילו היה נמצא באשכנז איש כהאר"י, היה מחבר את סדר כל הכוונות לנוסח אשכנז.

ואף אם היינו יודעים שמנהג מסוים יותר מדויק, עדיין היה ראוי שבני כל מנהג ימשיכו במנהגם, מפני שגם במנהג הפחות מדויק יש נקודות טובות שאינם במנהג האחר. ורק אחר שתוקם הסנהדרין, יהיה מקום לתקן נוסח אחיד, הכולל את הנקודות הטובות שבכל המנהגים. ועדיין יהיה מקום לדגשים שונים בתוספת תפילות ובמנגינות שונות, כנגד י"ב השערים, כל קהילה לפי עניינה.

פורסם בקטגוריה פרק ו - הנוסחים ומנהגי העדות | כתיבת תגובה

ג – דין מהגרים וקהילות שנדדו ממקומם

בעבר, כאשר המרחק בין הקהילות היה גדול, אשכנזים התגוררו באשכנז, ספרדים בספרד ותימנים בתימן, כל מי שעבר להתגורר במקום אחר, היה נגרר אחר מנהג מקומו החדש, והיה עליו לנהוג כמותם בענייני הלכה ותפילה. וכן מצינו משפחת 'אשכנזי' שנוהגת במנהגי ספרדים, ונקרא שמה 'אשכנזי' מפני שהיגרה מאשכנז לספרד. וכן משפחות שהיגרו מספרד לאשכנז, קיבלו עליהם מנהגי אשכנז. ואף אם במשך הזמן היגרו אנשים רבים מקהילה אחת לאחרת, עד שבמשך הזמן נהפכו לרוב, כל זמן שבאו כיחידים, הרי הם בטלים בקהילה שאליה באו, וכולם צריכים לנהוג כמנהג המקום (שו"ע יו"ד ריד, ב; או"ח תסח, ד; מ"ב יד).

וכן דין אשה שנישאה לבעל מעדה אחרת, שהיא נחשבת כמי שהיגרה לקהילתו, ועליה לנהוג כמותו, בין להקל בין להחמיר. ואינה צריכה לעשות התרת נדרים לשם כך (אג"מ או"ח א, קנח).[1]

ילדים של בני זוג מעדות שונות נוהגים כמנהג משפחת האב. שכן קביעת הזהות הלאומית על פי האם, שאם היא יהודיה גם ילדיה יהודים, אולם בתוך ישראל הולכים אחר האב, שאם האב כהן גם ילדיו כהנים. אמנם כאשר הבן נמצא במקום שבו מתפללים בנוסח משפחת אמו, משום כבוד משפחת אמו, נכון שיתפלל בנוסח משפחת אמו.

כאשר קהילה שלמה נדדה למקום אחר, כיוון שהיא קהילה בפני עצמה, אין היא נגררת אחר שאר בני המקום, ואינה צריכה לשנות את מנהגיה (באו"ה תסח, ד). ואפילו אם בני המקום הוותיקים הם הרוב, כל זמן שהחדשים מאוגדים כקהילה עצמאית, עליהם להמשיך במנהגיהם הראשונים. וכן הדין בארץ ישראל, שבחסדי ה' זכינו לקיבוץ גלויות, ומכל עדה עלו רבים וביניהם תלמידי חכמים, וכל עדה ועדה הקימה לעצמה בתי כנסת משלה – אין עדה אחת מתבטלת כלפי חברתה, ועל כל עדה לשמור את מנהגיה.


[1]. אמנם אם אין הדבר מפריע לבעלה, יכולה להמשיך להתפלל כמנהגה הישן (הליכות שלמה א, הערה ז). אבל טוב שתעבור לנוסח בעלה עד שילדיה יגיעו לגיל חינוך, כדי שלא יתבלבלו בנוסחם מכך שהוריהם מתפללים בנוסחים שונים (תפילה כהלכתה ד, הערה ד).

פורסם בקטגוריה פרק ו - הנוסחים ומנהגי העדות | כתיבת תגובה

ד – באיזה מקרים מותר לשנות את הנוסח

כפי שלמדנו צריך אדם לשמור על מנהג אבותיו, וסמכו זאת על הפסוק "וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח). אלא שמנהג זה אינו חשוב מדינים אחרים, ולכן פעמים שהוא נדחה. למשל, אדם שיודע בוודאות כי אם יתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו יכוון פחות בתפילתו, ואילו בבית הכנסת שבנוסח אחר יכוון יותר – יבחר את בית הכנסת שבו יכוון יותר, שזהו עיקר התפילה. אמנם במקרה של ספק, מוטב שיתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו, מפני שלטווח ארוך מסתבר שדווקא בנוסח אבותיו יכוון יותר. כי פעמים שבגיל צעיר אדם אינו מעריך כראוי את הקשר שלו לנוסח אבותיו, ורק לאחר שנים הוא מבין עד כמה הקשר שלו לנוסח אבותיו עמוק ומשמעותי.[2]

אשכנזי שרוצה להתפלל לפי כוונות האר"י, ולשם כך הוא רוצה להתפלל בנוסח ספרד, שעליו חוברו כוונות האר"י, רשאי לעשות כן. והיו מגדולי אשכנז שמפני זה שינו מנהגם לנוסח ספרד, וביניהם רבותיו של בעל ה'חתם-סופר' – רבי נתן אדלר ורבי פנחס בעל ה'הפלאה', אבל משפחותיהם ותלמידיהם המשיכו להתפלל בנוסח אשכנז, מפני שרק הרוצה להתפלל לפי כוונות האר"י רשאי לשנות, אבל מי שאינו מכוון – ראוי שלא ישנה. אמנם מנהיגי תנועת החסידות עודדו את כל חסידיהם לשנות מנוסח אשכנז לנוסח ספרד-חסידי, למרות שרובם לא ידעו את כוונות האר"י. ואכן גדולי הרבנים חלקו עליהם בתוקף, שהיאך שינו. אבל הם שהיו גדולי עולם החליטו לשנות את המנהג, ומן הסתם היו להם טעמים נכבדים לכך. וכיום כבר אין מערערים עליהם (עי' שערים המצוינים בהלכה יח, ד; אג"מ או"ח ב, כד).

מי שיש לפניו שני בתי כנסת: באחד מתפללים בנוסח אבותיו, אבל אין מקיימים בו שיעורי תורה; ובשני מתפללים בנוסח אחר, אבל יש בו שיעורי תורה. אם הוא מעריך שעל ידי תפילותיו בבית הכנסת שיש בו שיעורי תורה יזכה ללמוד יותר תורה, מוטב שיתפלל בו אף שאינו בנוסח אבותיו. וכן לגבי בחירת ישיבה, אין להחליט על מקום הלימוד לפי נוסח התפילה, אלא יש לבחור את הישיבה שבה יוכל להתעלות יותר בתורה ובמצוות.

וכן כאשר ישנם שני בתי כנסת: באחד מתפללים בנוסח אבותיו, אבל הוא חושש שלא יוכל להתחבר עם קהילת מתפלליו, כגון שהם מבוגרים או צעירים ממנו או שהם מעטים מדי. ובשני מתפללים בנוסח שונה אבל ישנה שם קהילה מגובשת שמתאימה לו. אם הוא סבור שעל ידי השתתפותו בתפילותיהם, הקשר שלו לקהילה הדתית יתהדק, ועל ידי כך רמתו הרוחנית תעלה או לפחות תישמר, מוטב שיתפלל עמהם אע"פ שאינם מתפללים בנוסח אבותיו (עיין להלן הלכה ה' באיזה נוסח יתפלל שם).

בכל מצבי הספק, כאשר הנוסח השונה שבו הוא רוצה להתפלל הוא נוסח משפחת אמו, יותר בקלות ניתן להחליט להתפלל בו. ואמנם ככלל הולכים אחר נוסח האב, אולם כשיש עדיפות מצד הכוונה או חיי התורה, יוכל לבחור להתפלל כנוסח האם, שאף הוא נחשב מבחינה מסוימת כנוסח שלו.


[2]. לדעת רשד"ם לה, אין אזהרת "אל תטוש תורת אמך" חלה על מנהגים, אלא רק על דינים. ולכן אין חשש לשנות את נוסח התפילה. אמנם בהגמ"י כתב עפ"י הירושלמי שאין לשנות מנוסח אבות, והביאו המ"א סח, א, להלכה. וכן דעת רוה"פ. למעשה, ככל שמדובר בדבר הנוגע יותר לדין כך יש יותר לשמור על המנהג, וכשאינו נוגע לדין, כנוסחי הפיוטים וק"ו המנגינות, אפשר יותר לשנות. כתב בשו"ת מהר"ם שיק חו"מ כד, שאף שאין לשנות ממנהג אבותיו, אדם שחושק לעבור מנוסח אשכנז לספרד מותר לו לשנות. וציטט מחובות הלבבות, שלכל מצווה שאדם מוצא בנפשו חשק לעשותה, בוודאי שיש לו שייכות לאותה מצווה ביותר. וק"ו שאם יודע שיכוון יותר, שמותר לו לעבור. ולעניין חשיבות הקהילה שאכתוב בהמשך הדברים פשוטים, ועיין באג"מ או"ח ד, לג.

פורסם בקטגוריה פרק ו - הנוסחים ומנהגי העדות | כתיבת תגובה

ה – המתפלל במניין בעל נוסח אחר

הרגיל בנוסח אחד ובא להתפלל במניין שבנוסח אחר, יש אומרים שעליו להתפלל כפי נוסח המניין שבו הוא מתפלל, שהיחידים נגררים אחר הרוב. ואם ינהג כמנהגיו בפניהם – יעבור באיסור 'לא תתגודדו'. כי האיסור הוא שלא יהיו בבית דין אחד, מקצת שהולכים בשיטת בית שמאי ומקצת בשיטת בית הלל, כדי שלא תיעשה התורה כשתי תורות (יבמות יד, א, לרי"ף ולרא"ש). ואם כן גם בבית כנסת אחד אין להתפלל בשני נוסחים. ועוד שאמרו חכמים (פסחים נ, ב), שלא ישנה אדם ממנהג המקום מפני המחלוקת (פאת השולחן ג, יד).

ולדעת רוב הפוסקים, בדברים שאומרים בשקט, יכול המתפלל לומר כנוסח אבותיו, שהואיל וההבדלים אינם מובלטים אין חשש מחלוקת, וממילא אין בזה איסור 'לא תתגודדו'. אבל בדברים שאומרים בקול רם, יתפלל כנוסח המניין, כדי שלא ליצור מחלוקת ושוני בין המתפללים.[3]

מי שנצרך להתפלל באופן קבוע במניין בנוסח אחר, כגון שעבר למקום שבו המניין היחיד מתפלל בנוסח שונה, או שזה המניין שבו יוכל להתחזק יותר מבחינה דתית; רשאי לבחור אם בכל זמן שהוא מתפלל איתם יתפלל בנוסח שלהם, או שיחזיק בנוסח אבותיו, ורק בחלקים שאומרים בקול רם יאמר כמותם.

חזן שעובר לפני התיבה בבית כנסת שבנוסח אחר, צריך להתפלל כמנהגם, מפני שהוא מתפלל בשליחותם.[4]


[3]. בתפילה בלחש יתפלל כמנהגו, ובקדושה שנאמרת בקול יתפלל כמו החזן, וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג א, רמז; משיב דבר א, יז; שיבת ציון ה; אג"מ או"ח ב, כג; מנח"י ז, ה. לגבי פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע וסדר נפילת אפיים נסתפקו, לאג"מ או"ח ב, כג, כיוון שרשאי לאומרם בקול, מוטב שיאמרם בנוסח החזן. וכן לעניין נפילת אפיים בשני וחמישי, שלנוסח ספרד נופלים לפני התחנונים ולנוסח אשכנז אחרי התחנונים, כתב באג"מ או"ח ג, פט, שלא ישנה ממנהג המקום, כי הוא דבר בולט. ע"כ (ובאג"מ או"ח ד, לד, ביאר צדדי האיסור שבביהכ"נ אחד ינהגו בשני מנהגים). אמנם המנהג הרווח, שכל אחד מתפלל כמנהגו, שהואיל וידוע שיש בזה מנהגים שונים, אין בזה 'לא תתגודדו', רק שהמתפללים בנוסח שונה מהחזן לא יבליטו עצמם בתפילה בקול. וכ"כ בתפילה כהלכתה ד, הערות: כג, כו. אמנם ביבי"א ח"ו י, סובר שגם בדברים שאומרים בקול ימשיך כל אחד להתפלל כמנהגו, ואין בזה חשש 'לא תתגודדו' ומחלוקת, מפני שהכל יודעים שיש מנהגים שונים. אמנם נראה שגם לדעתו לא יאמרם בקול רם, כי בזה הוא מעורר מחלוקת. למעשה המתפלל רשאי לבחור אם לילך אחר החזן או אחר נוסחו, וככל שמדובר בדבר בולט יותר – ראוי יותר שילך לפי מנהג החזן. נראה שאם משפחת אמו כנוסח החזן, נכון שיתפלל בנוסח החזן, משום כבוד מסורת משפחת אמו.

[4]. אמנם ביבי"א ח"ו או"ח י, ח, כתב שאבל הרגיל בנוסח אחד, ובא למקום שמתפללים בנוסח אחר, אם יניחו לו לעבור לפני התיבה כמנהגו – יעבור, ואם לא – מוטב שלא יהיה חזן ויתפלל כמנהגו. אבל דעת רוה"פ אינה כמותו. ובאג"מ ח"ב כט, וח"ד לג, סובר שאף בלחש עליו להתפלל כמו הציבור, מפני שתפילת הלחש נועדה להכין את חזרת הש"ץ. והשיב על זה בהליכות שלמה ה, יט, שהואיל והוא קורא מהסידור אין צורך כ"כ בהכנה.

פורסם בקטגוריה פרק ו - הנוסחים ומנהגי העדות | כתיבת תגובה

ו – שמירת המנהגים מול חיזוק הקהילה

שמירת המנהגים כוללת בנוסף לנוסח התפילה, גם את צורת ההגייה, תימנים בהגייה תימנית, ספרדים בהגייה ספרדית, ואשכנזים בהגייה אשכנזית, כל קהילה לפי הגייתה המיוחדת. וכן לכתחילה ראוי שכל עדה תמשיך להתפלל במנגינותיה המסורתיות (עי' רמ"א או"ח תריט, א). כמובן שאפשר להוסיף ולחדש מנגינות, אולם הכוונה שבעיקר התפילה ישמר הניגון המסורתי שנתקדש במשך דורות. לשם כך צריך אדם להתפלל לכתחילה בבית כנסת שבנוסח אבותיו (עי' בהערה 1).

וצריך לדעת שישנם בישראל עשרות מנהגים. נוסח ספרדים מתחלק לכמה מנהגים. בענייני הלכה, השינויים העיקריים הם בין הנוהגים על פי 'שולחן-ערוך' לנוהגים על פי 'בן-איש-חי'. עוד ישנו נוסח של יוצאי צפון אפריקה, ואמנם בענייני הנוסח וההלכה השינויים בין יוצאי צפון אפריקה לעירק וסוריה קטנים יחסית, אבל במנגינות השינויים גדולים יותר. ואפילו בין עולי צפון אפריקה יש הבדלים משמעותיים במנגינות. כדי לשמור על המנהגים באופן מושלם, צריך שיהיו בתי כנסת מיוחדים לעולי טריפולי, לעולי טוניס, לעולי אלג'יר, לעולי מרוקו, וכן לעולי עירק, לעולי סוריה, לעולי פרס ולעולי טורקיה.

וכן בין עולי אשכנז ישנם מנהגים שונים. ההבדל הגדול הוא בין החסידים לשאר האשכנזים. אבל ישנם עוד הבדלים משמעותיים בצורת ההגייה ובמנגינות. מנגינותיהם של מתפללי נוסח אשכנז ממערב אירופה שונות לגמרי ממנגינותיהם של מתפללי נוסח אשכנז מליטא. ולגבי ההגייה, יש לפחות ארבעה סוגי הגיות: עולי ליטא, עולי פולין, עולי גליציה ועולי הונגריה. וכן יש הבדלים בין החסידויות השונות בכמה מנהגים ובמנגינות. וכן בין התימנים ישנם שני נוסחים עיקריים, בלאדים ושאמים. ולכתחילה טוב שכל אדם ימשיך במנהג אבותיו.

אלא שאם ההקפדה על שמירת המנהגים תגרום לפירוק הקהילה, עדיף לוותר על שמירת המנהגים. מפני שבדרך כלל, כאשר הקהילה מגובשת ומקיימת שיעורי תורה לגברים, לנשים ולילדים, ויש בה פעילות של גמילות חסדים, היא מצליחה לקשר את כל חבריה לתורה ומצוות. וכאשר היא נחלשת, גם חבריה נחלשים, ובמיוחד הדבר משפיע לרעה על הילדים.

ואם כן, אף שלכתחילה טוב שכל אחד יתפלל לפי מנהג אבותיו המדויק, מכל מקום, אם לשם כך יצטרכו להקים בתי כנסת קטנים, שלא יהיה בכוחם לארגן תפילות מכובדות, שיעורי תורה וחיי קהילה, אזי עדיף שבני עדות הקרובים זה לזה במנהגיהם יתאחדו כדי להקים קהילה חזקה. למשל, שכל יוצאי צפון אפריקה יתפללו יחד. ואם גם זה לא יספיק, אז שכל מתפללי נוסח ספרדי יתפללו יחד.[5]

לפיכך צריך בכל מקום ומקום לשקול את הערך של שמירת המנהגים מול הערך של הקמת קהילה חזקה ומגובשת. וכאשר יש מספיק משפחות מעולי אותה עדה, עד שיש בכוחם לקיים בית כנסת גדול כמסורת מנהגיהם, מה טוב. אבל כאשר אין להם מספיק משפחות, מוטב שיתלכדו עם עדה הקרובה למנהגיהם, ובלבד שיקימו קהילה חזקה. ואם התלכדות העדות הקרובות לא תספיק לבניית קהילה חזקה, מוטב שבני כל העדות, ספרדים, אשכנזים ותימנים, יתלכדו לקהילה אחת. סוגיה זו צריכה להישקל בכובד ראש, ובמקום שיש 'מרא- דאתרא', הוא צריך להכריע בשאלות אלו.


[5]. בנוסף לכך, אף שמלכתחילה היה ראוי שכל אחד ישמור בדייקנות את כל מנהגיו ונגינותיו, בדיעבד יש גם צד חיובי במיזוג הגלויות. וכיוון שאדם אינו בוחר לעצמו את מקום מגוריו לפי עדתו, ממילא נוצר מצב שהנוסחים הקרובים הולכים ומתלכדים. וכך כבר נוהגים רוב יוצאי אשכנז, שבעלי מסורות שונות מתפללים ביחד.

פורסם בקטגוריה פרק ו - הנוסחים ומנהגי העדות | כתיבת תגובה

ז – המתרגלים לנוסח עדה אחרת

לעיתים מתעוררת שאלה, אדם שאביו שייך לעדה אחת אבל התרגל להתפלל בנוסח של עדה אחרת, כיצד ראוי לבן להתפלל, האם כנוסח שאביו מתפלל בו או כנוסח העדה של אביו. ככלל, ההוראה היא שהמנהג המחייב הוא מנהג העדה ולא מנהגו הפרטי של אביו. אמנם כאשר הבן מעדיף להמשיך במנהג אביו, או מפני שקשה לו לשנות, או מסיבה אחרת, רשאי להמשיך במנהג אביו. וכיוון שלשאלה זו השלכות על כמה עניינים, מוטב שכל אחד יתייעץ בזה עם רבו.

שאלה דומה התעוררה אצל בני משפחות חסידים שלמדו בישיבות ליטאיות והתרגלו להתפלל שם בנוסח אשכנז, ואחר שיצאו מהישיבה התלבטו האם להמשיך להתפלל בנוסח אשכנז כפי שהתרגלו בישיבה, או שעליהם לחזור לנוסח ספרד-חסידי כמנהג הוריהם. רבנים בעלי נוסח אשכנז הורו, שמעיקר הדין עליהם להמשיך להתפלל בנוסח אשכנז, שכן בעבר כל יהודי אשכנז התפללו בנוסח אשכנז, ורק לפני כמאתיים שנה החסידים שינו את נוסחם. ואף שאחר כל כך הרבה שנים אין מורים לבני החסידים לחזור לנוסח אשכנז, מכל מקום מי שכבר התרגל בנוסח אשכנז, מוטב שימשיך להתפלל בו, שזה נוסח אבותיו המקורי. ורבני החסידים מורים שעליהם לחזור לנוסח החסידי, שאם אחר שכולם התפללו בנוסח אשכנז הורו גדולי החסידים לשנות לנוסח ספרד-חסידי, כדי שיתאים לכוונות האר"י, קל וחומר שמי שכבר נולד במשפחה חסידית שעליו להמשיך להתפלל בנוסח חסידי. למעשה, הואיל ויש דעות לכאן ולכאן, רשאי השואל לבחור כיצד לנהוג, וטוב שיתייעץ על כך עם רבו.[6]


[6]. עמדת הרבנים מתפללי נוסח אשכנז מובאת באג"מ או"ח ב, כד. וכ"כ בספר תפילה כהלכתה, ד, ב, בשם הרב אלישיב, שנוסח אשכנז הוא הנוסח שהיה ראוי שכל האשכנזים יתפללו בו. אלא שהוסיף בסעיף שאח"כ, שמי שהתרגל מילדותו בנוסח אחר, וקשה לו לשנותו, יכול להישאר בנוסח שכבר התרגל בו, שכך הורה החזו"א והר"י קנייבסקי. ודעת רבני החסידים ידועה.

פורסם בקטגוריה פרק ו - הנוסחים ומנהגי העדות | כתיבת תגובה

ח – אשכנזים שמתפללים במבטא ספרדי

שאלה דומה התעוררה בקרב עולי אשכנז מהציבור
הדתי-לאומי. לפני כשלושה דורות, עם תחילת קיבוץ הגלויות, רצו החלוצים למזג את הגלויות, ולהחזיר את העם היהודי לשפתו העברית. כדי לאחד את כולם סביב מבטא אחד, בחרו במבטא הספרדי. ואף שלדעת מרן הרב קוק ורוב הפוסקים, כל עדה צריכה לשמור בתפילה על מבטאה. בפועל, כיוון שהעברית המדוברת והנלמדת בבתי הספר היתה בהגייה ספרדית, נשתרשה ההגייה הספרדית גם בתפילה. ואף רבים ממנהלי מוסדות החינוך הדתיים-לאומיים הדריכו את תלמידיהם האשכנזים, לפי הוראת מקצת הרבנים, להתפלל בהגייה ספרדית. ויש מן הרבנים שיצאו בתוקף כנגד האשכנזים ששינו את המבטא. ויש שהורו, שגם מי שקשה לו לומר את כל התפילה במבטא אשכנזי, לכל הפחות יבטא את שם השם בהגייה האשכנזית, מפני שבשם השם בולט יותר יתרונה הדקדוקי (הר צבי או"ח א, ד; אז נדברו ח"ג, מח, א, עפ"י חזו"א).

אולם למעשה, אין הרבנים מעודדים את תלמידיהם לשנות את מבטאם. שהואיל והמבטא הספרדי כשר כמו האשכנזי, ובו הכל רגילים לדבר, אין חובה להתאמץ לחזור למבטא המקורי. ואם ההתאמצות לשנות את ההגייה תגרום להסחת הדעת מכוונת התפילה, עדיף שלא לשנות את ההגייה. ומי שכבר מתפלל במבטא ספרדי, מוטב שגם את שם השם יאמר במבטא ספרדי, כדי שלא לערבב את המבטאים, ויש מי שחושש שהמערב את המבטאים אפילו בדיעבד לא יצא (הגר"י הנקין, שערים המצוינים בהלכה יח, ה). וכן נוהגים לומר את כל התפילה, כולל שם השם, במבטא ספרדי.[7]


[7]. במשפטי עוזיאל או"ח א, סובר שראוי שבני כל העדות יתפללו בנוסח ומבטא אחיד. ומרן הרב קוק העיר עליו, שכל עדה צריכה לשמור על מנהגה, והמשנה ממבטאו נחשב בכלל "קרא ולא דקדק באותיותיה" שאע"פ שיצא מ"מ אין לנהוג כך לכתחילה. וכן דעת רוב הרבנים, וביניהם מנח"י ח"ג ט; ח"ד מז, ד; אז נדברו ח"ג מח, א; וכ"כ בהליכות שלמה ה, 67, שיתכן שחייבים לחזור למבטא אשכנזי. אמנם כמה מרבני הספרדים כתבו שאשכנזי רשאי להחליף מבטאו לספרדי, וביניהם ישכיל עבדי ח"ב או"ח ג, ויבי"א ח"ו או"ח יא. ושיבחו מנהג הספרדים, וציינו שהוא המדובר כיום בארץ הקודש, ולכן ראוי להתפלל בו. אמנם יש להעיר, שהמבטא המדובר כיום פחות מדויק מהמבטא הספרדי המקורי, שבמבטא המדובר אין הבחנה בין ט' לת', בין ק' לכ' דגושה, בין ת' דגושה לרפויה ובין קמץ לפתח, ומבחינה מסוימת הוא גרוע מכל המבטאים, שאין בו את המעלות שבמבטא האשכנזי וחסרות בו מקצת המעלות שישנן במבטא הספרדי.

מכל מקום אחר שכבר התרגלו למבטא הספרדי, גם הסוברים שמעיקר הדין צריך לחזור לנוסח אבות, אם הדבר קשה, ויגרום לפגיעה בכוונה, אין צריך לחזור למבטא האשכנזי. וכך סבר מו"ר הרצ"י הכהן קוק זצ"ל. עוד אמר: שישנם דברים המתקבלים בציבור אע"פ שאין רוח חכמים נוחה בהם. וכמדומה שגם אמר שבדיעבד צמח מזה דבר טוב, שבני העדות השונות יכולים להתפלל ביחד והאחדות גוברת. ואפשר להוסיף, שהמתפלל בנוסח בו הוא רגיל לדבר, יכול להתפלל ביתר כוונה וכנות, והילדים והנוער יכולים להרגיש יותר שייכות לבית הכנסת. כיוצא בזה כתב ביבי"א שם יא, ו, בשם הרב אונטרמן, הרב הראשי האשכנזי, שאין לכפות על האשכנזים שהתרגלו למבטא הספרדי לחזור למבטא אשכנזי, שכך התחנכו והתרגלו, ובמבטא זה נוח להם, שהוא הרווח בכל הארץ. ואפשר להוסיף, שגם אם יעמוד לפני מלך, ידבר במבטא המקובל ולא יתחיל לדקדק באותיות. וכבר למדנו דיני תפילה רבים בק"ו מאדם העומד לפני מלך.

פורסם בקטגוריה פרק ו - הנוסחים ומנהגי העדות | כתיבת תגובה

ט – בני עדות שונות המתפללים ביחד

במקומות רבים מתפללים בני כל העדות ביחד. כך מקובל בישיבות רבות, כדי שלא ליצור פירוד יום-יומי בין התלמידים. וכך מקובל בישובים קטנים, שאין בהם מספיק אנשים כדי להקים לכל עדה מניין גדול המקיים תפילות ושיעורי תורה. במצב שכזה היו נוהגים בעבר לקבוע נוסח אחד לפי הרוב, כדי שלא לשבש את סדרי התפילה, ולא ליצור מנהגים חלוקים בתוך אותו בית כנסת (עי' אג"מ או"ח ד, לד). אולם כיום בציבור הדתי שרגיל ומכיר את המנהגים השונים, על פי הוראת הרבנים, נוהגים לתת לכל עדה ביטוי בסדרי התפילה. ובדרך כלל הולכים אחר החזן. אם החזן ספרדי, יתפלל בנוסח ספרדי. ואם אשכנזי, יתפלל בנוסח אשכנז. ויש מקומות שאפילו אם החזן תימני, למרות שהגייתו שונה מאוד מהמקובל, הוא מתפלל כדרכו בהגייה תימנית. וכיוון שכל המנהגים כשרים ומוכרים לכל, אין בזה חשש 'לא תתגודדו', ואין הדבר עלול לגרום למחלוקת.

וכך נוהגים אצלנו במניין המרכזי בהר-ברכה ובישיבה. וכשיש הבדלים גדולים בין המנהגים, מנהגינו לילך אחר המקצרים. למשל, בימי צומות בה"ב, שהאשכנזים נוהגים לומר בהם סליחות, אין אומרים סליחות בציבור. וכן אין אומרים בקול את שיר-השירים לפני קבלת שבת, כפי שנוהגים רבים מהספרדים. וכן אין אומרים את סדר הקורבנות בציבור, והרוצים לאומרם מקדימים לאומרם לפני התפילה. אמנם כאשר אין מדובר באריכות מכבידה, כמו בסיום התפילה, שהספרדים מאריכים בשיר של יום ופיטום הקטורת, או בתחנונים של שני וחמישי – הולכים אחר החזן, והחזן מזדרז מעט כדי להתחשב באשכנזים שהנוסח שלפניהם קצר.

ולמרות שהמנהג הספרדי הוא, שהחזן אומר בקול רם את כל המזמורים וברכות קריאת שמע, כדי להוציא את מי שאינו יודע לקרוא. המנהג הרווח שגם החזנים הספרדים אומרים בקול רם את סיום המזמורים והברכות בלבד. וזאת מפני שהכל יודעים לקרוא, והאמירה בקול מאריכה את משך התפילה, ומפריעה לכוונת חלק מהמתפללים.

וההוראה הכללית היא, שבכל מה שאומרים בקול הקהל הולך אחר מנהג החזן, ובדברים שאומרים בשקט כל אחד מתפלל כמנהגו. ואין מדקדקים בזה, והרוצה להתפלל בנוסח החזן רשאי, שכן דעת חלק מהפוסקים. והרוצה לומר גם את החלקים הנאמרים בקול כנוסח עדתו – רשאי, ובתנאי שיאמרם בשקט, כדי שלא יפריע לציבור ולא יבליט את ההבדלים בינו לחזן.

כאשר נוסח החזן כנוסח משפחת אמו, למרות שאין זה נוסחו הקבוע של המתפלל, נכון שיתפלל כל התפילה בנוסח החזן, מפני שהוא חייב בכבוד מסורת משפחת אמו.

כאשר חזן ספרדי אומר בתחנונים של שני וחמישי שלוש פעמים י"ג מידות רחמים, ראוי שגם האשכנזים יפסיקו ויצטרפו לענות אחריו י"ג מידות רחמים.

ובכל העניינים הללו, שבהם נשקלת טובת הקהילה וסידור התפילה מול שמירת הנוסחים, צריך רב המקום לפסוק.

פורסם בקטגוריה פרק ו - הנוסחים ומנהגי העדות | כתיבת תגובה