במקומות רבים מתפללים בני כל העדות ביחד. כך מקובל בישיבות רבות, כדי שלא ליצור פירוד יום-יומי בין התלמידים. וכך מקובל בישובים קטנים, שאין בהם מספיק אנשים כדי להקים לכל עדה מניין גדול המקיים תפילות ושיעורי תורה. במצב שכזה היו נוהגים בעבר לקבוע נוסח אחד לפי הרוב, כדי שלא לשבש את סדרי התפילה, ולא ליצור מנהגים חלוקים בתוך אותו בית כנסת (עי' אג"מ או"ח ד, לד). אולם כיום בציבור הדתי שרגיל ומכיר את המנהגים השונים, על פי הוראת הרבנים, נוהגים לתת לכל עדה ביטוי בסדרי התפילה. ובדרך כלל הולכים אחר החזן. אם החזן ספרדי, יתפלל בנוסח ספרדי. ואם אשכנזי, יתפלל בנוסח אשכנז. ויש מקומות שגם כשהחזן תימני, הוא מתפלל כדרכו בהגייה תימנית, למרות שהגייתו שונה מאוד מהמקובל. וכיוון שכל המנהגים כשרים ומוכרים לכל, אין בזה חשש 'לא תתגודדו', ואין הדבר עלול לגרום למחלוקת.
וכך נוהגים אצלנו במניין המרכזי בהר ברכה ובישיבה. וכשיש הבדלים גדולים בין המנהגים, מנהגינו לילך אחר המקצרים. לדוגמה, בימי צומות בה"ב, שבאשכנז נהגו לומר בהם סליחות, אין אומרים סליחות בציבור. וכן אין אומרים בקול את שיר השירים לפני קבלת שבת, כפי שנוהגים רבים מיוצאי ספרד. וכן אין אומרים את סדר הקורבנות בציבור, והרוצים לאומרם מקדימים לאומרם לפני התפילה. אמנם כאשר אין מדובר באריכות מכבידה, כמו בסיום התפילה, שיוצאי ספרד מאריכים ב'שיר של יום' וב'פיטום הקטורת', או בתחנונים של שני וחמישי – הולכים אחר החזן, והחזן מזדרז מעט כדי להתחשב ביוצאי אשכנז שנוסחם קצר.
למרות שהמנהג הספרדי הוא, שהחזן אומר בקול רם את כל המזמורים וברכות קריאת שמע, כדי להוציא את מי שאינו יודע לקרוא. המנהג הרווח שגם החזנים יוצאי ספרד אומרים בקול רם את סיום המזמורים והברכות בלבד. וזאת מפני שהכל יודעים לקרוא, והאמירה בקול מאריכה את משך התפילה, ומפריעה לכוונת חלק מהמתפללים.
ההוראה הכללית היא, שבכל מה שאומרים בקול הקהל הולך אחר מנהג החזן, ובדברים שאומרים בשקט כל אחד מתפלל כמנהגו. ואין מדקדקים בזה, והרוצה להתפלל בנוסח החזן רשאי, שכן דעת חלק מהפוסקים. והרוצה לומר גם את החלקים הנאמרים בקול כנוסח עדתו – רשאי, ובתנאי שיאמרם בשקט, כדי שלא יפריע לציבור ולא יבליט את ההבדלים בינו לחזן.
כאשר נוסח החזן כנוסח משפחת אמו, למרות שאין זה נוסחו הקבוע של המתפלל, נכון שיתפלל בנוסח החזן, מפני שהוא חייב גם בכבוד מסורת משפחת אמו.
כאשר חזן בנוסח יוצאי ספרד אומר בתחנונים של שני וחמישי שלוש פעמים י"ג מידות רחמים, ראוי שגם יוצאי אשכנז יפסיקו ויצטרפו לענות אחריו י"ג מידות רחמים.
בכל העניינים הללו, שבהם נשקלת טובת הקהילה וסידור התפילה מול שמירת הנוסחים, נכון שרב המקום יפסוק.