א – מהות האמונה
האמונה היא תכונה טבעית שקיימת בכל אדם אשר נשמה באפו. תכונה זו של אמונה אינה שכל או רגש אלא היא תכונה יסודית ועמוקה יותר שממנה מסתעפים השכל והרגש. השכל והרגש יכולים לבאר ולבטא את האמונה, אבל הם אינם יכולים להמציא אותה, כי היא קודמת להם (הרב קוק).
על ידי האמונה האדם סומך על חושיו: שמה שהוא רואה אכן קיים, ומה שהוא שומע אכן משמיע קול, ומה שהוא ממשש אכן מוחשי. מעבר לכך, על ידי תכונת האמונה האדם סומך על משפחתו שהיא רוצה בטובתו, ועל חבריו שהם אכן חברים שלו. על ידי האמונה והאמון של בני האדם זה בזה, הצליחו לשתף פעולה ולהקים חברות אנושיות משגשגות.
מעל לכך, על ידי האמונה האדם מאמין שיש משמעות לחייו, ומכוחה הוא מתכנן את עתידו, תוך תקווה וביטחון שיצליח לשפר את חייו לטובה. על ידה הוא מאמין שיש ערכים אמיתיים מוחלטים שראוי לשאוף אליהם, כערך האמת והטוב. ברמה גבוהה יותר, האדם מטבעו מאמין שיש כוח עליון ונצחי מעל כל מה שנראה, ומכוחו כל הדברים קיימים, ומכוחו יש ערך עליון ומקודש לכל הערכים. מכוחו גם חייו האישיים קשורים לנצח, וערכם גדול משגרת החיים הסתמית והחולפת שלו עלי אדמות. כדי לתת ביטוי לאמונה זו, כל החברות האנושיות יצרו לעצמן דתות, אולם יחד עם התועלת שהביאו לאדם גם נכשלו בהגשמה ועבודה זרה שנזקן רב (כמבואר בפרק הבא).
במעמד הר סיני, התבררה לישראל מסורת האמונה שקיבלו מהאבות, והתגלה להם כי ה' הוא האלוהים, והוא שנגלה לאבות, והוא כל יכול, והוא מחיה ומשגיח על הכל. מאידך, אין אפשרות לתארו בשום צורה ודמות, וכל מה שאנו יכולים להכיר ממנו הוא רק לפי מה שהתגלה אלינו. כלומר, באופן טבעי, כיוון שהאדם מאמין שיש כוח עליון, הוא מנסה לתת לו צורה ודמות, ובכך הוא מגשים אותו וחוטא בעבודה זרה. בגילוי הנשגב במעמד הר סיני, יחד עם העוצמה הלא נתפשת של הגילוי, נתגלה לעם ישראל כי אין לה' שום צורה ודמות, והוא אף מעל ומעבר לכל הגדרה ודימוי. וכל מה שיכול הלב האנושי לשער אודותיו הוא ניצוץ בטל לגבי מה שהיה ראוי לשער, ואף מה שהיה ראוי לשער אינו כלום לעומת מה שהוא באמת (הרב קוק).[1] לפיכך התורה כולה מבארת את ההתגלות האלוהית אלינו, תוך אזהרה חמורה מכל שמץ עבודה זרה.
האמונה כוללת בתוכה אהבה ויראה. בדרך כלל שתי תכונות אלו נתפשות כמנוגדות, אולם ביחסנו לה' הן משלימות זו את זו. מצד אחד יש באדם רצון עצום להתקרב אל ה', שהרי אדם רוצה להתקרב למה שמעניק לו חיים, עונג ומשמעות, על אחת כמה וכמה שהוא רוצה להתקרב אל מקור הכל. מאידך, ישנה יראה עצומה מפני הדר גדולתו, שאם מפני נבראים בעלי כוח אנו יראים, על אחת כמה וכמה שאדם ירא מפני מקור כל הכוחות. כך גם היה במעמד הר סיני, שצווה ה' את משה להזהיר את העם: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ, כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת" (שמות יט, יב. וכן שם כ-כד), שכן היה צפוי שמרוב תשוקה לקרבת אלוהים ירצו להתקרב להר ככל האפשר. אולם ככל שהגילוי נמשך והתעצם, גברה היראה בקרב העם, עד שאמרו אל משה (שם כ, טז-יז): "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלוֹהִים פֶּן נָמוּת. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת (רומם) אֶתְכֶם בָּא הָאֱלוֹהִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ".
