א – האמונה הטבעית שבאדם
תכונת האמונה היא נחלת כל בני האדם. כמובא לעיל (א, א), על ידי האמונה האדם סומך על חושיו ושכלו, על בני משפחתו וחבריו. על ידה הוא מאמין שיש משמעות לחייו, ומתכנן את עתידו תוך תקווה וביטחון שיצליח לשפר את חייו לטובה. על ידה הוא מאמין שיש ערכים שראוי לשאוף אליהם, כערכי האמת והטוב. ברמה גבוהה יותר האדם מטבעו מאמין שיש כוח עליון ונצחי מעל כל מה שנראה, ומכוחו כל הדברים קיימים, ומכוחו יש ערך עליון ומקודש לכל הערכים. ואף חייו האישיים קשורים לנצח, וערכם גדול משגרת החיים הסתמית והחולפת שלו עלי אדמות. כדי לתת ביטוי לאמונה זו, כל החברות האנושיות יצרו לעצמן דתות.
נבאר יותר: האמונה היא יסוד קיומו של האדם בעולם, שכן עליה נשענת הכרתו ותודעתו. מעבר לכך, האדם חי בעולם לא יציב כאשר סכנות אורבות לו מסביב. שום דבר ממה שמקיים אותו לא מובטח, אם לא יעבוד בחריצות ויאגור מזון ורכוש – אולי ימות מרעב, אם לא יטרח לאגור מים – אולי ימות בצמא. הוא חייב לבנות לו בית, כדי להגן על עצמו מקור וחום ומחיות טרף. הוא גם נזקק לחברה מאורגנת, כדי להגן על עצמו מגנבים ואויבים שעלולים לבזוז את רכושו ולשעבדו או לנצלו. כדי לבטח את עצמו מפני מחלות וזקנה ולזכות בהמשכיות שיש בה מעין נצחיות, הוא מקים משפחה ומוליד ילדים. ועדיין, אחר כל הטורח, שום דבר לא מובטח. בלא אמונה שהחיים בעלי ערך והמאמץ משתלם, יתייאש וסיכויו לשרוד יפחתו. הוא גם חש שאמונה זו שמניעה אותו, מקורה במקור החיים היציב והנצחי, שאותו הוא מגדיר כאלוהים. והוא מבין שככל שיתמלא באמונה באלוהים, יזכה ליותר ביטחון ויציבות, חריצות ותושייה. במיוחד בימי מצוקה, כשאיום נשקף על חייו, כגון בעת מחלה, רעב או מלחמה, הוא פונה אל אלוהים בתפילה ומבקש את עזרתו, ומתחזק באמונה לפעול להצלת עצמו, משפחתו, חבריו ועמו.
אולם לא רק הצורך לשרוד מזקיק את האדם להתקשר לאלוהיו, אלא יותר מזה – הרצון להתקדם, לפרוץ את הגבולות ולהתעלות בלא סוף, ולהעניק לחייו משמעות נצחית. זהו שנאמר (בראשית א, כז): "וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ". כיוון שנברא ב'צלם אלוהים', אין לטבעו הפנימי גבולות, ושאיפותיו הן ללא גבול. לכן גם כשאדם משיג יציבות הוא אינו נח, כי מתוך אמונתו הטבעית הוא תמיד שואף ליותר, להבין יותר, להרגיש יותר, להתענג יותר, ליצור ולפתח יותר. כי אין קץ לשאיפתו להבין את העולם, לכיסופיו לחוות את כל היופי והשגב שבעולם, לתשוקתו להתענג בכל הנועם והטוב שבעולם, ולרצונו ליצור ולפתח את עולמו בעזרת כישרונותיו. וכשהוא מתעמק בנפשו, הוא מבין שככל שיהיה קשור יותר אל אלוהים, יגשים את תשוקתו וירבה את ברכתו, וכל מה שישיג ויְפַתֵח יהיה בעל ערך גדול יותר. כלומר, האדם מִטבע בריאתו משתוקק לקרבת אלוהים, למקור האין סופי של כל השאיפות שאליהן הוא נכסף.
