ב – אמונה ועבודה זרה

א – האמונה הטבעית שבאדם

תכונת האמונה היא נחלת כל בני האדם. כמובא לעיל (א, א), על ידי האמונה האדם סומך על חושיו ושכלו, על בני משפחתו וחבריו. על ידה הוא מאמין שיש משמעות לחייו, ומתכנן את עתידו תוך תקווה וביטחון שיצליח לשפר את חייו לטובה. על ידה הוא מאמין שיש ערכים שראוי לשאוף אליהם, כערכי האמת והטוב. ברמה גבוהה יותר האדם מטבעו מאמין שיש כוח עליון ונצחי מעל כל מה שנראה, ומכוחו כל הדברים קיימים, ומכוחו יש ערך עליון ומקודש לכל הערכים. ואף חייו האישיים קשורים לנצח, וערכם גדול משגרת החיים הסתמית והחולפת שלו עלי אדמות. כדי לתת ביטוי לאמונה זו, כל החברות האנושיות יצרו לעצמן דתות.

נבאר יותר: האמונה היא יסוד קיומו של האדם בעולם, שכן עליה נשענת הכרתו ותודעתו. מעבר לכך, האדם חי בעולם לא יציב כאשר סכנות אורבות לו מסביב. שום דבר ממה שמקיים אותו לא מובטח, אם לא יעבוד בחריצות ויאגור מזון ורכוש – אולי ימות מרעב, אם לא יטרח לאגור מים – אולי ימות בצמא. הוא חייב לבנות לו בית, כדי להגן על עצמו מקור וחום ומחיות טרף. הוא גם נזקק לחברה מאורגנת, כדי להגן על עצמו מגנבים ואויבים שעלולים לבזוז את רכושו ולשעבדו או לנצלו. כדי לבטח את עצמו מפני מחלות וזקנה ולזכות בהמשכיות שיש בה מעין נצחיות, הוא מקים משפחה ומוליד ילדים. ועדיין, אחר כל הטורח, שום דבר לא מובטח. בלא אמונה שהחיים בעלי ערך והמאמץ משתלם, יתייאש וסיכויו לשרוד יפחתו. הוא גם חש שאמונה זו שמניעה אותו, מקורה במקור החיים היציב והנצחי, שאותו הוא מגדיר כאלוהים. והוא מבין שככל שיתמלא באמונה באלוהים, יזכה ליותר ביטחון ויציבות, חריצות ותושייה. במיוחד בימי מצוקה, כשאיום נשקף על חייו, כגון בעת מחלה, רעב או מלחמה, הוא פונה אל אלוהים בתפילה ומבקש את עזרתו, ומתחזק באמונה לפעול להצלת עצמו, משפחתו, חבריו ועמו.

אולם לא רק הצורך לשרוד מזקיק את האדם להתקשר לאלוהיו, אלא יותר מזה – הרצון להתקדם, לפרוץ את הגבולות ולהתעלות בלא סוף, ולהעניק לחייו משמעות נצחית. זהו שנאמר (בראשית א, כז): "וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ". כיוון שנברא ב'צלם אלוהים', אין לטבעו הפנימי גבולות, ושאיפותיו הן ללא גבול. לכן גם כשאדם משיג יציבות הוא אינו נח, כי מתוך אמונתו הטבעית הוא תמיד שואף ליותר, להבין יותר, להרגיש יותר, להתענג יותר, ליצור ולפתח יותר. כי אין קץ לשאיפתו להבין את העולם, לכיסופיו לחוות את כל היופי והשגב שבעולם, לתשוקתו להתענג בכל הנועם והטוב שבעולם, ולרצונו ליצור ולפתח את עולמו בעזרת כישרונותיו. וכשהוא מתעמק בנפשו, הוא מבין שככל שיהיה קשור יותר אל אלוהים, יגשים את תשוקתו וירבה את ברכתו, וכל מה שישיג ויְפַתֵח יהיה בעל ערך גדול יותר. כלומר, האדם מִטבע בריאתו משתוקק לקרבת אלוהים, למקור האין סופי של כל השאיפות שאליהן הוא נכסף.

ב – הפיתוי האלילי

כאמור, שאיפתו של האדם היא אין סופית, ומתוך כך מתעוררת בו תשוקה עצומה להתקרב לאלוהים. אולם בעיה עצומה לפניו: כיוון שאלוהים הוא אין סופי – לא ניתן להגדירו, ובלא הגדרה קשה להתקרב אליו. אם יהיה חכם וישר, יתאפק בגבורה ויבין שאלוהים הוא מעל ומעבר לכל השגה, ומתוך ענווה ינסה לקבל ממנו השראה, ללכת בדרכיו ולהוסיף ברכה לעולם. אולם רבים מתפתים להגדיר ולהגשים את אלוהים, לראותו משתקף בכוחות הגדולים שבבריאה, כדוגמת השמיים והארץ, השמש, הירח והכוכבים, הים והרוח, החי, הצומח והדומם. וכיוון שהערכים והברואים רבים, האדם מתפתה לראות את כל הכוחות, התכונות והערכים כאלילים שונים ורבים, כדוגמת 'אל האמת' שמתגלה בשמש שלאורה מתבררים הדברים, 'אל המלחמה' שמתגלה ברוח הסוערת ו'אל הפריון' שמתגלה באדמה או בגשם. במשך הזמן, בתהליך הדרגתי, אנשי רוח ואומנות יצרו פסלים ותמונות שסימלו את איתני הטבע והערכים הגדולים, ויצרו דרכי פולחן שעל ידן יוכל האדם לתת כבוד לאלילים ולזכות בקרבתם ובברכתם. באופן זה נוצרו כל הדתות האליליות למיניהן.

נבאר יותר: אנשים רבים זוכים לעיתים לחוויה רוחנית מיסטית, שבה הם פתאום זוכים להארה גדולה מעל ומעבר למוכר להם, והם חשים שהארה זו מרוממת אותם ומעניקה השראה לחייהם, והם רוצים לתת לה מקום קבוע בחייהם. אולם לאחר שההארה מסתלקת, כיוון שאין להם מילים ושפה לתאר אותה, היא הולכת ונמוגה עד שנשכחת, ורק געגוע וכיסופים עמומים נותרים לאותה חוויה גדולה. מיוחדים הם אנשי הרוח שזוכים לחוות את החוויות הרוחניות האלה בעוצמה ובתדירות רבה יותר, עד שהם חשים שנפגשו עם מקור חייהם ונשמתם, שנתפש בהכרתם כאלוהים, ומתבהר להם שאלוהים מחייה את העולם ומעניק משמעות לחייהם ואליו נכספו תמיד. לעיתים בתוך הארה זו הם חשים שהשמיים והארץ מתאחדים, העבר והעתיד מתלכדים, ונפתרות להם שאלות אודות משמעות החיים והם חוזים עתידות. לאחר שהחוויה עוברת, הם אינם מוכנים לוותר עליה, והם יודעים שככל שיצליחו לאצור אותה בתודעתם ולשחזר אותה, כך יעצימו יותר את חייהם. ואז עומדת בפניהם בחירה גדולה. אם יתאזרו בענווה ובסבלנות, יקלטו את החוויה הרוחנית בטהרתה, ובתהליך עמוק והדרגתי היא תרומם אותם להיות דורשי אמת וחסד. ואם ימשיכו להזדכך ולהתעלות ולהרבות במעשים טובים, יזכו לרוח הקודש שבעזרתה יוכלו לסלול דרכים לתיקון המידות והמעשים. אולם אצל רבים הפיתוי לחוות שוב ובהקדם את החוויה הרוחנית בכל חושיהם גבר, ותוך שימוש בכישרונם הרוחני, הספרותי והאומנותי, הגשימו את האל והגדירו אותו ואת אופיו, ויצרו לו תמונות ופסלים ודרכי פולחן.

הבסיס לטעות האלילית, שאכן אלוהים מחייה את הכל, ובכל כוחות הטבע, באדם ובחיות, מתגלה ניצוץ אלוהי שמחייה אותם. ואנשי רוח ואומנות מסוגלים לקלוט את הניצוץ הזה כעומד בפני עצמו, ולתת לו דמות מוחשית של פסל, וליצור סביבו דרכי פולחן שאמורות לתת לאדם אפשרות לשחזר את החוויות הרוחניות ולקבל מהן השראה. הפולחנים כללו הקרבת קורבנות, שירה וריקוד, זנות, סמים ואלכוהול. כאשר הצליחו ליצור פסל ודרכי פולחן שעוררו רושם גדול, והדהדו את החוויה הרוחנית שכמוסה בלבבות האנשים, נוצר פולחן אלילי שהעצים את תחושת האמונה שבקרבם, והעניק להם עוצמה וביטחון, ותקווה שבזכות סגידתם לאליל יזכו לברכה.

היתרון שבאלילות, שהיא מעניקה לאנשים תחושה חזקה של קרבה לכוחות הגדולים שבעולם, ומסעירה את הלבבות בעוצמה אדירה שמבטאת כביכול את משמעות החיים. החיסרון שהיא משקרת, והכוחות שפסליה מייצגים ואליהם הם מתקשרים הם כוחות ברואים. והדרך האמיתית להתקרב לאלוהים, שהוא מקורם, ולזכות לברכתו, היא על ידי הליכה בדרכיו בתיקון המחשבה, המידות והמעשים, ולא בסגידה לכוחות שהפסלים מייצגים.

ג – באין אמונה באלוהים מאמינים באלילים

כפי שלמדנו, האדם מטבעו מאמין, ואם לא יאמין באלוהי אמת, יטה להאמין בעבודה זרה. משום שהאמונה הטבעית של האדם כוללת גם אמונה שיש הסבר ומשמעות למה שקורה בטבע ולמה שקורה לאדם, והיא כוללת גם אמונה שישנה דרך שעל ידה יוכל האדם לפתור את מצוקותיו ולקדם את עצמו. לכן גם כשלא ימצא הסבר מבוסס למה שקורה בטבע ולאדם, יאמין שיש הסבר, ויקבל את ההסבר שנראה לו יותר הגיוני, למרות שאינו מבוסס כראוי. כך מתוך הנחה בסיסית של אמונה, יצרו אנשי רוח את הדתות האליליות שנתנו הסבר ופשר למה שקורה בעולם ולאדם, ופיתחו פולחנים שעל ידם יוכלו לזכות לחסדי האלילים. בימינו אמונתם נראית נלעגת, אבל בתקופות עברו, מתוך מציאות חייו של האדם בצל הכוחות הכבירים שבטבע, והאמונה הטבעית של האדם, התפישה האלילית נראתה הכרחית. יכלו אמנם להיות פירושים שונים לכוחות העליונים, אולם כולם היו אליליים. לכן לא היו הבדלים עמוקים בין הדתות האליליות השונות, ובכל מקום נתנו פירוש אלילי למציאות, בהתאם לתנאי החיים והסביבה.

טבעו זה של האדם, לחפש הסבר ולהאמין בו, הוא חיובי ביסודו, ונובע מצלם אלוהים שבאדם, כלומר, מהיותו מאמין ביכולתו להבין את העולם ולפעול כדי לשנותו לטובה. בזכות אמונה זו האדם מאמין שכדאי להתאמץ למצוא פתרון לכל בעיה. אלא שהיצר הרע מטה תכונה זו להאמין בפתרונות שווא, וליפול בטעויות נוראות. אולם לבסוף, האדם יבין שבעקבות טעותו גברו צרותיו וייסוריו, וימשיך לחפש, ובזכות כך ימשיך להתקדם. תכונה זו גורמת לכך שגם כיום, אנשים שחולים במחלה שאין לה תרופה, נוהים אחר תרופות שווא, ומוכנים לשלם עליהן סכומי עתק, כי מטבעם הם מאמינים שיש פתרון לבעייתם, ולכן הם מתפתים להאמין לפתרונות השונים שמציעים להם. גם בעולם הרפואה המדעי, ישנן מחלות שלא נמצא להן טיפול מועיל, ועדיין מקובל להעניק להן טיפול שתועלתו מעטה. כי גם הרופאים כשאר בני האדם מאמינים מטבעם שצריך להיות פתרון לבעיות, וכשאין פתרון, מוכנים להסתפק בפתרון שסיכויו נמוכים על פני ההכרה המכאיבה שאין פתרון. מה עוד שגם לאמונה שהתרופה יכולה לרפא יש כוח להועיל, וכפי שהתברר שכאשר אדם נוטל גלולה שהוא מאמין שתרפא אותו, למרות שאין בה דבר, היא משפיעה באחוזים מסוימים על הבראתו (אפקט ה'פלצבו').

רק יחידי סגולה, בעלי ענווה ויושר, כל זמן שאין להם תשובה מבוססת, מסוגלים להתאפק ולומר 'איני יודע' ולהמשיך לחפש פתרון, תוך נכונות לשלם על כך מחיר. בזכותם המדע מתפתח. כיוצא בזה באמונה, רק יחידי סגולה יכלו להתאפק ולומר, 'אף שאני יודע בוודאות שיש מקור עליון לעולם, איני יודע עליו דבר', ולא להתפשר לקבל הסברים חלקיים שאינם מבוססים כראוי, ואינם תואמים את שאיפתם המוסרית להוסיף טובה וברכה לעולם. כלומר, בעלי אמונה קטנה מקבלים הסבר חלקי שנראה כטוב ביותר עבורם, ומסתפקים ברמה המוסרית המקובלת בחברה ואינם חותרים ליותר. ובעלי אמונה גדולה מאמינים שיש תשובה גבוהה יותר, ועל כן אינם מסתפקים בתשובה החלקית וברמה המוסרית המקובלת בחברה, וממתינים עד שתתגלה להם תשובה טובה יותר שתרומם את רמתם המוסרית.

אחד מיוחד היה אברהם אבינו, שלגודל אמונתו לא הסכים להתפשר ולקבל שום הסבר שיש בו שמץ אליליות והגשמה או פגיעה במוסר. הוא אף היה מוכן למסור את נפשו על כך, עד שזכה ונגלה אליו ה' בורא העולם, וכרת עמו ברית שמצאצאיו יקום עם מבורך, שילך בדרכי ה' וינחל את ארץ ישראל, ויוסיף טובה וברכה לעולם. בהמשך נגלה ה' לעמו ישראל במעמד נבואי כללי, ונתן להם את תורתו ובה הדרכות לדבקות באמונת הייחוד ולתיקון האדם והעולם וגאולתם. מאז עם שלם יכול היה ללכת בדרכי ה', לדבוק באמונת הייחוד ולכפור בעבודה זרה, והאור האלוהי החל להתגלות בעולם. בתהליך ארוך ומפותל, הצליח עם ישראל לבטל את האלילות הגסה מהעולם. ועדיין דרך ארוכה לפניו, לבטל גם את האלילות הדקה שמטה את האדם להאמין בדתות שיש בהן מעט אלילות, או בפתרונות חלקיים טכנולוגיים וחברתיים, ולגלות את האור האלוהי בטהרתו, ולתקן עולם במלכות שדי.

ד – האלילות והרשעות המוסרית

מטבעו של האדם הוא מאמין שיש אמת ושקר, טוב ורע, וראוי לאדם לדבוק באמת ובטוב ולהתרחק מהשקר והרע. השאלה מה אמת ומה שקר, מה טוב ומה רע, ועד כמה אדם צריך להשתדל לדבוק באמת ובטוב. התשובות לשאלות אלו תלויות בתפישתו האמונית הכללית אודות מקור החיים והדרך שבה העולם מתנהל. ככל שהאדם מתאר את האמונה באופן מגושם יותר, ככוחות אליליים שדמותם ואופיים נשאבים מהטבע, כך הוא נעשה פחות מוסרי. מפני שהרעיון המוסרי האנושי שנובע מהיותו נברא בצלם אלוהים, אינו נשקף מהטבע, אלא להיפך, בטבע נראה שהחזק שורד, בעלי החיים החזקים גוברים על החלשים וטורפים אותם. גם איתני הטבע פועלים בשרירותיות. פתאום מתפרצת סערה ושטפון של גשמים מטביע אנשים וחיות, וברקים גורמים לשריפות ולמוות, ולעיתים השמיים נעצרים מלהמטיר גשם על הארץ, והעץ נובל והתבואה לא צומחת, ואדם ובהמה מתים ברעב ובצמא.

הגשמת האל גם מחייבת לפצל את האמונה לאלים רבים, שכן בעולם הגשמי מתגלים כוחות רבים, שכדי לייצגם צריכים ליצור אלילים רבים. מדרך הטבע אלילים אלה מתחרים ונלחמים זה בזה, כדרך שאיתני הטבע, בעלי החיים ועמים שונים נלחמים זה בזה. כהמשך לכך, מתבססת בקרב האדם התפישה שהמלחמה והתחרות הן טבעו של העולם, ומטבעם של החזקים שיתגברו על החלשים וישעבדו או ינצלו אותם.

כך יצא שהחוטאים בעבודה זרה השפילו את האמונה, ויצרו שילוב הרסני בין תחושת האמונה לגאוותו ותאוותנותו של האדם. במקום שהאמונה תרומם את שאיפותיו של האדם לדבוק באמת ובמוסר, ועל ידי כך תְשנה את אופיו לטובה ותשפר את דרכיו כדי שיוסיף טובה וברכה לעולם – האלילות העניקה משמעות והצדקה לאדם כפי שהוא, עם כל יצריו הרעים, ובכך הפכה למכשיר שנועד להאדיר את רצונותיו והנאותיו. תוך כך חסמה האלילות את דרכה של אמונת הייחוד לרומם את העולם ולתקנו. שכן ככלל, עובד האלילים אינו שואף להשתפר במובן המוסרי, אלא להרוות את צימאונו לחוויה נפשית שתעניק טעם לחייו, ולספק את צרכיו ותאוותיו. לשם כך הוא מקריב קורבנות, לוחש לחשים, ועושה פעולות מאגיות שיסייעו לו להתעשר, לנצח את אויביו, לזכות לשלווה ולהשיג את כל הדברים שהוא רוצה.

אמנם ישנן מדרגות בין עובדי העבודה הזרה, ובכל עת שאנשי הרוח והאומנות נדרשו לתאר את האמונה האלילית ולהסדיר לה דרכי פולחן, עמדה בפניהם בחירה: האם יחזקו את הרשע על ידי הגשמת האמונה ותיאור האלים כבעלי תאוות שחפצים לנצח ולשלוט בלא התחשבות כמעט בערכי האמת והצדק. או יזכרו את השורש העליון של כל הכוחות, ויתארו את האלילים גם כבעלי תכונות רוחניות טובות, כשואפים לאמת ולצדק, ואוהבים להיטיב ולרחם. ככל שנותר מצפון בלבבם, בהשראת המקור העליון המופשט, שיתפו שם שמיים בעבודתם ובחרו לתאר את האלים בתיאור רוחני ומוסרי יותר, ובכך השפיעו על האנשים להיות טובים יותר, וקידמו בכך את העולם לכיוון חיובי. גם בפני ההמונים שעבדו עבודה זרה היתה בחירה, האם להתחבר לצדדים השפלים שבתיאור האלילים או לצדדים המוסריים שהיו טמונים במידה מסוימת בתיאורים האליליים.

מעל לכל זה, אמונת ישראל היא האמונה בה' אחד, שהוא המקור היחיד לכל החיים ולכל הערכים המוסריים, שמעניקים לחיים משמעות גדולה ומרוממת בלא גבול.[1]


[1]. כדי להבין את משמעות המלחמה הגדולה של תורת ישראל באלילות, נספר מעט על האלילים ותכונותיהם. ראוי להקדים שכוהני הדת היו אנשים מוכשרים ובעלי השגות גבוהות, ובדימויים שונים הצליחו לתת הגדרות משכנעות לכוחות האלוהיים שמתגלים בעולם, ולסחוף את ההמונים להתקשר אליהם בעוצמה אדירה. לכן למרות שסיפורי המיתוסים של הדתות נראים כיום נלעגים, באותם זמנים הם נראו מחויבי המציאות. אולם בישראל גם אז תיארו אותם בלעג, כמצוות התורה (להלן יד, א).לכל הדתות האליליות, כדוגמת המצרית, הבבלית, הכנענית, האשורית, הפרסית והיוונית, היתה סדרה של אלילים (פנתאון) שלכל אחד מהאלים תכונות משלו. אלילים אלו ייצגו כוחות שונים שקיימים בטבע ובנפשו של האדם, כוחות שמניעים את מה שקורה בעולם. מקצת האלים נטו להיטיב ולרחם, אולם רובם לא הצטיינו במוסריות, והאלילים החזקים הם אלה שהיו מוכנים לרצוח, לשקר, לבגוד ולהרוג את קרוביהם, כולל את הוריהם, אולם גם בהם מעת לעת התנוצצו תכונות טובות. (עוד ראו להלן ט, א).

זאוס, האל היווני החזק, היה הבן השישי שנולד לזוג האלילים קרונוס וריאה, אלא שהואיל ובידי קרונוס היתה נבואה שאחד מבניו ידיח אותו, הוא הקפיד לבלוע את כל ילדיו. הדבר ציער את אשתו ריאה, וכאשר ילדה את בנה השישי נתנה לבעלה קרונוס אבן עטופה בד במקום בנה. קרונוס בלע את האבן וזאוס התינוק גדל בסתר עד שהצליח להערים על אביו שלא הכירו, ובמסגרת מלחמה גדולה בין האלילים, גבר על אביו, חתך אותו לאלף חתיכות, והתמנה לשליטם העליון של האלים. הרי שלא מפני מעלותיו המוסריות קנה את מעמדו אלא מפני שהיה חזק והגורל עמד לצידו. זאוס נשא את אחותו הרה, שהיתה קנאית ונקמנית, והוליד איתה אלילים שונים. זאוס נודע כתאוותן, שתיין ורודף אלילות ונשים, והוליד מהן עוד מיני אלים וחצאי אלים. הוא גם היה חם מזג וכעסן, אולם כשהקריבו לו קורבנות, נטה להתפייס.

לפי הסיפור הבבלי, האל הקדום והגדול אפסו התרגז על האלים הקטנים שחגגו והרעישו והפריעו את מנוחתו, ועל כן החליט להשמידם. אולם הדבר התגלה להם, והם הצליחו להערים עליו ולהורגו. אז מלכו שני אלים אחרים. לימים אלמנתו של אפסו, תיאמת, רצתה לנקום את נקמתו, וכרתה ברית עם מפלצות שונות כדי להשמיד את האלילים המרעישים. כל האלים פחדו אז מאוד, אולם מרדוך, שהיה נכדה של תיאמת, התנדב לצאת כנגדה לקרב, בתנאי שאם ינצח ימלוך על כולם. הוא הצליח להרוג את תיאמת, ביתר את גופתה ויצר ממנה את השמיים והארץ. לימים, ראו האלים שהעבודה קשה להם, ולכן החליטו לברוא את בני האדם שיעבדו עבורם. מאז הם משתעשעים וממלאים את תאוותיהם, כאשר בני האדם עובדים במקומם ומשרתים אותם ומקריבים להם קורבנות להשביע את רעבונם.

בסיפור הכנעני, בורא העולם נקרא 'אל', ואשתו היא ה'אשרה'. הם ילדו את בעל, עשתורת, ענת, ים, מות, ואלים נוספים. 'בעל' היה אל-הגשם שמפרה את האדמה, והוא נישא ל'עשתורת'. 'ים' היה אל הימים והנהרות, ו'מות' אל-המוות. 'אל' החליט ש'ים' יירש את מקומו כשליט האלים, אולם 'בעל' התנגד לכך ויחד עם 'ענת' אלת המלחמה, ערך עמו מלחמה שבסופה הרג את 'ים'. כלומר בארצות שלטונו של 'בעל', הגשם מחייה את האדמה, ולא הנהר כבמצרים ובבל. לאחר מכן האל 'מות' הרג את 'בעל' והורידו לשאול, עד שאחותו 'ענת' העלתה אותו מהשאול בחזרה לכס המלוכה. משמעות הדבר שבכל שנה בהגיע הקיץ 'הבעל' מת ויורד לשאול, כלומר הגשם חולף לו, ובהגיע החורף הוא קם לתחייה ושב להפרות את האדמה. כיוצא בזה לכל דת אלילית היתה סדרה של אלילים שהתאימה לארצם ולתנאי חייהם. מהם מרכזיים, שאותם עבדו יותר, ומהם צדדיים שאותם עבדו במצבים מיוחדים שבהם עזרתם יכלה להועיל.

ה – הפרדה בין המוסר לכוח

נמשיך להעמיק בהבדל שבין אמונת האמת, היא אמונת הייחוד הישראלית, לאמונה באלילים. באמונת הייחוד, אלוהים הוא מקור הטוב והצדק, והכוחות השונים נועדו לשרת את הטוב והצדק. כמו כן, תכליתו של האדם שנברא בצלם אלוהים ללכת בדרכי ה', לעשות צדקה ומשפט, להוסיף ברכה לעולם ולהביא לתיקונו. לכן המאמין בה' רוצה שבני האדם ישתפו פעולה ביניהם, יאהבו ויעזרו איש לרעהו, ולא ירמו זה את זה, ולא ינצל אדם את מצוקת חברו כדי לעשוק את שכרו או לגוזלו, ובכך תתווסף רווחה ושפע לכלל החברה, והטוב הכללי בעולם ירבה.

לעומת זאת, באמונה האלילית יש הפרדה בין המוסר לכוח, וכיוון שלפי התפישה המגשימה הכוח בולט ומשפיע יותר, הוא חשוב יותר. וכשם שהאלילים משתמשים בכוחם כדי לספק את תאוותיהם, כך בני האדם שזכו בחסותם לכוח, רשאים להשתמש בו כאוות נפשם, וליהנות מכל הטוב שישנו בעולם בלא לשקוד על טיפוחו לטובת הכלל והדורות הבאים.

לדוגמה, אם אלים משועממים נהנים לשלוח רעמים ולחולל סופות בים, ולהשתעשע משמיעת זעקות הספנים שעומדים לטבוע בים, אזי מותר גם לשליטים להשתעשע בזעקות האנשים שהם מייסרים על כי העזו להמרות את פיהם. לעומת זאת בישראל, תקנו חכמים לברך על סופות ורעמים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שכוחו וגבורתו מלא עולם". ללמדנו שהסופות והרעמים מאת ה', והם נועדו לעורר אותנו ליראת שמיים ולמעשים טובים. כי "לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב, שנאמר (קהלת ג, יד): וְהָאֱלֹוהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו" (ברכות נט, ב).

לפי אמונת ישראל, אסור לשליטים לנצל את שררתם לרעה. לכן מצווה על מלך ישראל, שהוא בעל הכוח השלטוני הרב ביותר, לכתוב לו ספר תורה שיהיה עמו תמיד וידריכו בדרך הישר, ומצווה שלא יתגאה בסוסים רבים, ולא ייגרר אחר תאוותו בריבוי כסף ונשים. וכן אסור לשופטים ליטול שוחד ולהטות דין. לעומת זאת, אצל עובדי עבודה זרה, רק החלשים צריכים לציית לכל הכללים, אולם בעלי הכוח לא ראו את עצמם מחויבים לכללים, וניצלו את מעמדם כדי לקבל שוחד ולהרבות את עושרם, כשם שגם האלילים מקבלים שוחד ועוזרים למי שהקריב להם קורבנות. לכן פושעים שכלתה אליהם הרעה, היו רצים למזבחות האלילים, וכל עוד אחזו במזבח, לא יכלו להענישם, כדי שלא לעורר את זעמו של האליל. אולם בישראל המצווה להעניש את הפושע גם אם יאחז בקרנות המזבח, שנאמר (שמות כא, יד): "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה – מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת", כי ה' שונא רשע וחנופה.

לכן קראה התורה לאיסור עבודת אלילים זנות, כמו שנאמר: "וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ" (דברים לא, טז), ונאמר: "כִּי זָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם" (שופטים ב, יז). כי כמו שהזנות מפרידה בין התאווה האנוכית שנועדה לספק את היצרים ובין האהבה הנאמנה, שהיא יסוד הקיום האמיתי של החיים. כך עבודת האלילים מפרידה בין האמת והמוסר לכוח, ובמקום שהכוח ישרת את האמת והמוסר שהם יסוד החיים, משתמשים בו לשם סיפוק התאוות, שהן היפך האהבה.

כיוון שהכוח היה בעיניהם הערך העליון, האלילים לא שמרו אמונים זה לזה אלא נהגו לבחור את הצד המנצח. כיוצא בזה עובדי האלילים לא היו נאמנים לאליליהם, אלא נזקקו לכוחם, וכאשר חשו שאלילם מכזיב ואינו עוזר להם, היו עוברים לעבוד אליל אחר שנדמה להם כחזק ומצליח יותר. לעיתים, כדי להחניף לחדש אף היו בזים לאלילם הקודם ומשברים את צלמו. ולעיתים כוהני האליל שהכזיב הצליחו לשכנע את האנשים שהאליל שלהם אמנם נמצא בתקופה קשה, אולם כוחותיו עומדים לחזור אליו, ואזי יגמול שכר למי שהאמין בו בשעתו הקשה, ויעניש בחומרה את אלה שבזו לו.

ו – פולחני רצח וזנות

בדרך כלל היו עובדי האלילים מפייסים את אליליהם על ידי קורבנות מהצומח או מבעלי חיים, שביטאו התמסרות וכניעה של האדם לאלילים. אולם לעיתים, כאשר היה נדמה להם שהקורבנות הרגילים אינם מועילים להשביע את רצונם, כדי לפייס את זעמם של האלים או כדי לרסן את תשוקתם לזרוע הרס, הקריבו להם קורבנות אדם. כמו כן, לעיתים לאחר ניצחון במלחמה, הקריבו המנצחים קורבנות אדם לאלים, כדי שהאלילים לא יחשדו בהם שהם מתגאים ושוכחים את מעמדם הנמוך ויענישום בחומרה. בתוך כך יכלו השליטים לבחור להקריב את האנשים שהיו פחות רצויים להם, וכן הורים שהקריבו את ילדיהם, יכלו לבחור תינוק שמרבה לבכות או ילד חולני. אמנם לעיתים, כאשר חששו מפורענות קשה, הקריבו את היקר להם, כי חששו שבלא זאת האלים ישמידו בזעמם את כולם. כדוגמת מישע מלך מואב, שבעת סכנת מצור חמורה, הקריב את בנו הבכור. "וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה" (מל"ב ג, כז). היו אלילים שמאמיניהם הקריבו להם קורבנות אדם רבים, כדוגמת המולך ואלוהי ספרוַיִם. אמרו חכמים, שהמולך היה פסל עם פרצוף של עגל, ולו שתי ידיים, ותחתיהן בערה אש גדולה, וההורים של התינוקות או כוהני המולך היו מניחים את התינוק בקערה שעל שתי ידיו של הפסל עד שנשרף למוות. כדי שלא לשמוע את צעקות בכייתו היו כוהני האלילים מתופפים בתופים. לעיתים עובדי האלילים זבחו לאלים אף את הוריהם, וכפי שהעיד רבי עקיבא: "אני ראיתי גוי אחד שכפתוֹ לאביו והקריבו לפני יראתו" (אוצר מדרשים; עי' ספרי ראה פא). כנגד כל זה הזהירה התורה את ישראל שלא ילמדו מדרכי הכנענים, "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם, כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים יב, לא).

ככל שהתפישה האלילית היתה יותר מגושמת, היא יצרה פולחנים רעים יותר, שסייעו לעובדיהם לדבוק בכוחות החיים בצורתם השפלה ולהעצימם. פולחנים רבים כללו זנות, כדי לעורר את האלים להשפיע ברכה לאדמה וליבול. בדת הכנענית לדוגמה, 'הבעל' אל הגשם, היה זכר, ואשתו 'עשתורת' היתה אלת היופי והפריון. בנוסף להקרבת קורבנות והקטרת קטורת על מזבחותיהם כדי לרצותם, היו כוהני 'הבעל' בועלים נשים שונות כדי לעורר את 'הבעל' להשפיע להם גשם, וכוהנות 'העשתורת' היו נבעלות לאנשים שונים, כדי לעורר את 'העשתורת' להשפיע להם יופי ופריון. 'האשרה' היתה אימם של הבעל והעשתורת, ואף אותה היו עובדים לעיתים בניאוף, ככתוב (מל"א יד, כג-כד) "וַיִּבְנוּ גַם הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְגַם קָדֵשׁ (זנות) הָיָה בָאָרֶץ, עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (עי' ע"ז מד, א, לגבי מעכה). ביוון, הפולחן לאל דיוניסוס, אל הגפן והיין, כלל הוללות וזנות המוניים. והפולחן לאפרודיטה, אלת היופי והאהבה, כלל הפקרת בתולות במקדש שלה, כאשר האתנן (התשלום) שולם למקדש האפרודיטה.

מעבר לחטאים האיומים הכרוכים בעבודה זרה, היא גם מונעת מהאדם את האפשרות לחזור בתשובה ולהשתפר מבחינה מוסרית. שכן על פי התפישה האלילית הצדיקו בני האדם את דרכם ומעשיהם של השליטים הרשעים שרצחו, חמסו ושִעבּדו, הואיל והם הלכו בדרכם של האלילים החזקים ששלטו ומילאו את תאוותיהם בעזרת רצח, שקר, ניאוף, חמס ושיעבוד.

ז – האם האלילים הועילו

בזמן העתיק, לפני שהשפעתו של עם ישראל התפשטה בעולם, כמעט כל בני האדם עבדו אלילים, והאמינו שהם מועילים להם להצילם מפורענות ולהרבות את עושרם ובריאותם. גם יהודים חטאו בזה, וכן מצינו שירמיהו הנביא (מד, א-יד) הוכיח את היורדים למצרים אחר חורבן בית המקדש, שאם לאחר שעבדו עבודה זרה ונענשו בחורבן, הרג, רעב וגלות, ימשיכו לעבוד במצרים את 'מְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם', לא יישאר מהם שריד ופליט שישוב לארץ יהודה. אך הם השיבו לו בחוצפה, שדווקא בעת שעבדו עבודה זרה בירושלים, זכו לטובה, "וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ. וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים – חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ" (ירמיה מד, יז-יח).

יש מסבירים שההצלחה שאותה תיארו עובדי האלילים נבעה מהחיזוק הפסיכולוגי שקיבלו מאמונתם, שהעניקה להם ביטחון שמה שהם רוצים אכן טוב וצודק, שכן לא רק בשם עצמם הם פועלים אלא בחסות האלילים שמצדיקים את שאיפותיהם ומסייעים להם בזכות הקורבנות שהקריבו להם. מבחינתם זו לא היתה אמונה מומצאת, מפני שהאמונה טבועה באדם ומדרבנת אותו להסביר את המציאות ולתת לה פשר. וכיוון שתפישתם האלילית צמחה מתוך החוויות העמוקות והעוצמתיות שחוו, ומתוך התבוננות בכוחות הגדולים שבטבע ובאדם, ההסבר האלילי למה שקורה בעולם היה מבחינתם הכרחי.

מעבר לכך, רבים מבארים שכשם שיש בעולם כוחות טבע שהאדם יכול לרתום לצורכו, כך מעליו יש כוחות רוחניים, הקרויים מלאכים ושדים, שמפעילים את כוחות הטבע (ראו להלן יט, ה-ח). ואנשי רוח מעמיקים, מסוגלים לקלוט את מהותם ואת דרכי פעולתם, ובאמצעות פולחנים אליליים להתקשר אליהם ולינוק מהם כוח כדי להגדיל את רכושם ומעמדם, או להטותם כנגד אויביהם. וכן מסופר בתורה, שבלק מלך מואב פנה אל בלעם הרשע, בבקשה שיקלל את ישראל, "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (במדבר כב, ו). אמרו חכמים (סנהדרין קה, ב), שבלעם ידע לכוון את השעה שבה יש כעס אלוהי בעולם, ולהטותו על ידי קללתו על מי שרצה. אולם בסופו של דבר, קללתו התהפכה לברכה לישראל, והוא עצמו איבד את חייו בעולם הזה ובעולם הבא. וכך קורה לכל עובדי האלילים. גם כשהם מצליחים להפעיל את כוחות הטבע ככוחות של טומאה המנותקים משורשם, לבסוף כוחות הטבע חוזרים להתקשר למקורם ומובילים לאובדנם.

ח – כוחות הטומאה ושקרם

בהסברים שלמדנו בסעיף הקודם נחלקו גדולי ישראל. יש אומרים שהאלילים לא השפיעו כלל, והכל היה בדמיונם של האנשים, על סמך האמונות והשקרים שהפיצו כוהני הדתות. וכך סבר הרמב"ם. ויש אומרים, שהיתה לפולחנים האליליים השפעה על הקורה בעולם, אלא שהדבר נעשה בכוחות הטומאה. וכך סבר הרמב"ן ועוד רבים. לשתי הדעות מקורות בתנ"ך ובדברי חכמים.

מצד אחד למדנו בתורה שהיה לבלעם כוח לקלל ולברך, אלא שה' הפך את קללתו לברכה עבור ישראל (במדבר כב, ו; דברים כג, ו). וכן למדנו שהיו אצל פרעה חרטומים שבעזרת כשפים יכלו להשליך את המטה שלהם ולהופכו לתנין. אלא שמטה אהרן בלע את מטותם, כי ה' הוא המושל בכל (שמות ז, יא-יב). וכן מצינו בדברי חכמים שהיה למכשפים כוח להשפיע על הקורה בעולם (סנהדרין סז, ב, ועוד).

אולם מנגד, כאשר נביאי ישראל הוכיחו את ישראל שידבקו בה' ויזכו לברכה ולא יטעו אחר האלילים, קבעו באופן נחרץ שהאלילים הם שקר, ואין בהם שום תועלת. "אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (שמ"א יב, כא). "אַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ" (ירמיהו ב, ה). "מָה הוֹעִיל פֶּסֶל כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ… לַעֲשׂוֹת אֱלִילִים אִלְּמִים… הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ" (חבקוק ב, יח-יט). וכן הנביא ישעיהו (מד, ו-כ), לעג לעובדי האלילים, שלקחו עץ, על חציו צלו בשר ומחציו השני עשו פסל, והשתחוו והתפללו אליו כאילו הוא יכול להועיל. וכן נאמר (תהלים קטו, ד-ז): "עֲצַבֵּיהֶם (פסליהם של הגויים) כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם".

כמדומה שאפשר לבאר, שאכן קיימים כוחות מיסטיים, שבעזרתם עובדי אלילים ומכשפים מצליחים לעיתים לחזות עתידות ולהשפיע על הטבע. אולם בחשבון הכולל הם אינם מרוויחים, אלא להיפך מפסידים. מפני שהנשען עליהם מוותר במידה מסוימת על המאמץ השכלי לתכנן את דרכיו, וכיוון שהתחזיות שהם חוזים אינן מדויקות, בפועל, הנעזר בהם טועה יותר. כך יוצא שתמיד הברכה המאגית המגיעה על ידם פחותה מהברכה שנובעת מהחריצות הנשענת על חשיבה ותכנון נכון. לכן אף שמצד אחד היו אנשים שבעזרת פולחנים אליליים הצליחו לחזות עתידות ולשנות דברים בעולם, בחשבון הכולל הם הפסידו. לפיכך, מצד אחד אפשר לקבל את התפישה שיש לכוחות הטומאה הרוחניים שבפולחנים האליליים השפעה על המציאות, אולם מאידך אפשר לומר שהכל שקר, הואיל ובפועל, בחשבון הכולל לא צמחה מהם שום ברכה.

בדומה לכך, אפשר לומר שסמים קשים ומסוכנים מעניקים לנוטל אותם אושר זמני, אלא שלטווח ארוך הם רעים ומזיקים; ומאידך אפשר לומר שהם לא מעניקים שום אושר, מפני שבחשבון הכולל הם מדלדלים את כוחות הנפש והגוף וגורמים לייסורים ולמוות.[2]


[2]. כשהוכיחו הנביאים את ישראל קבעו שאין באלילים שום תועלת (שמ"א יב, כא; ישעיהו מד; ירמיהו ב, ועוד). מאידך, מצינו שהתורה מייחסת כוחות ממשיים למכשפים ולקוסמים, במצרים (שמות ז, יא-יב), ובסיפור בעלת האוב (שמ"א כח). כמו כן, חכמים מתייחסים לשדים כאל עובדה (ברכות ו, א; יבמות קכב, א, ועוד), וכן לכשפים (סנהדרין סז, ב). עוד מצאנו בדניאל ובדברי חז"ל שהאומות נתונות להשפעתם של מלאכים ('שרים') (דניאל י, כ; יומא עז, א). בסנהדרין צ, א, נחלקו בזה: "אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: בכל, אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה – שמע לו, חוץ מעבודה זרה, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע – אל תשמע לו. תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: הגיע תורה לסוף דעתה של עבודה זרה (שיכולים לעשות מופתים), לפיכך נתנה תורה ממשלה בה, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע – אל תשמע לו. תניא, אמר רבי עקיבא: חס ושלום שהקדוש ברוך הוא מעמיד חמה לעוברי רצונו. אלא כגון חנניה בן עזור שמתחילתו נביא אמת ולבסוף נביא שקר" (ולכן יכול היה לעשות מופת). וראו להלן הלכה י, שחכמים תיארו מקרים שבהם העבודות הזרות נראו כמועילות.

דעת רובם הגדול של הראשונים והאחרונים שיש ממש בכוחות רוחניים אלו, אלא שהתורה אסרה לפנות אליהם (רמב"ן דברים ד, יט; יח, ט; רבנו בחיי שם יח, י; ספר העיקרים ג, ח; ר"ן דרושים ד' וי"ב; ריב"ש צב; אברבנאל דברים יח; רדב"ז ג, תה; רמח"ל במאמר העיקרים; גר"א יו"ד קעט, יג, ועוד רבים. וראו להלן יט, ה).

מנגד, על פי דברי הנביאים בפסוקים המובאים למעלה ובעוד מקומות, הרמב"ם (הל' ע"ז יא, טז; מו"נ ג, לז; פיהמ"ש ע"ז ד, ז) האריך לבאר שכל דברי הכישוף והניחוש הם הבל, והתורה אסרה אותם כדי להרחיק את ישראל מעיסוק בדברי השקר הללו שחסרי הדעת נמשכים אחריהם, אבל בעלי החכמה יודעים בראיות ברורות שהם הבל. וכ"כ המאירי (ע"ז נד, ב; סנהדרין קא, א). לרד"ק (ירמיהו יד, יד) ולמעשה רוקח (ע"ז יא, טז), גם הרמב"ם מסכים שיש ממש בכוחות הללו, אלא שהם הבל וכזב משום שהם מערבים שקרים עם אמת כיוון שבאים מכוחות הטומאה. וכך משמע קצת ממו"נ ב, לז, והקדמתו למשנה. ואף שאין הכרח שהרמב"ם יסכים למבואר למעלה, כמדומה שהוא הביאור שמתחשב בדברי כולם ומבטא את דעת רוב חכמי ישראל.

ט – הרמאות

אף שרבים מסכימים שישנם עובדי אלילים או מכשפים שמצליחים לפעמים להשפיע באופן מאגי על המציאות או לחזות עתידות, בפועל, גם אותם אנשים מיוחדים לא מצליחים לשחזר את כוחם באופן קבוע. פעמים, כשעוד היו תמימים וענווים, זכו למספר חוויות מיסטיות ובאופן מאגי הצליחו לחולל דברים, אולם לאחר שהתפרסמו התקשו לשחזר את אותן חוויות ויכולות מאגיות. וכיוון שהם מאוד משתוקקים לכך, אף שאינם בטוחים אם הצליחו, הם נוטים לרמות את עצמם ולדמות שאכן חוו חוויה מיסטית מסוימת שבעזרתה הצליחו להשפיע על המציאות או לחזות את העתיד. ואם עשו זאת בעזרת טקסים מרשימים שלוו באלכוהול או סמים, יכלו לשכנע את עצמם לכך ביתר קלות.

ויש שידעו שאין להם כוחות מאגיים, אבל כדי לקבל את הכסף והכבוד שמעניקים המאמינים לכוהני האלילים ולמכשפים, למדו לנהל את הטקסים וליצור רושם שהם מסוגלים להשפיע על המציאות, והתנבאו בלשון עמומה וכפולת משמעות, כך שתמיד יכלו לטעון שהצליחו לחזות את העתיד. פעמים רבות הם גם שכנעו את עצמם שהשקרים שלהם מוצדקים, כי בכך הם עוזרים לאנשים סובלים, ובלא מסגרת דתית החברה תתפרק.

פעמים שהשקרים של עובדי האלילים היו בוטים. וכפי שסיפרו חכמים, שכאשר אמר אליהו הנביא למלך אחאב, שיאסוף את כל העם להר הכרמל, וארבע מאות וחמישים נביאי ה'בעל' יעמדו מולו, וכל אחד יתפלל לאלוהיו שיוריד אש על קורבנו. על מנת שיראה העם שה' הוא האלוהים, ורק הוא יכול להוריד אש מהשמיים. חיאל בשם כוהני הבעל הכין מזבח נבוב ונכנס מתחתיו, כדי שבעת שנביאי הבעל יצעקו ל'בעל' שיוריד להם אש, ידליק הוא אש מלמטה. אלא שבהשגחה אלוהית, בעודו שוכב מתחת למזבח הכישו נחש ומת. כך כאשר צעקו נביאי הבעל אל אלילם שיוריד להם אש, חיאל לא היה יכול לשמוע את קולם ולהדליק את האש. כיוון שחשבו שנרדם, הגבירו את צעקותיהם, אולם הצעקות כבר לא העירו אותו. לאחר מכן, כשאליהו העלה את קורבנו לה', ירדה אש מהשמיים ונודע שה' הוא האלוהים (מלכים א' יח; ילקו"ש ריד).

י – הבחירה החופשית להאמין באלילים

תכלית בריאת האדם, שמכוח בחירתו החופשית יבחר בטוב, לפיכך נתן ה' מקום לאדם להאמין בו באמונה טהורה ועל ידי כך להתעלות ולזכות לברכה, או לטעות ולסגוד לאלילים, שהם כוחות ברואים, ולאבד את עולמו.

כיוצא בזה אמרו חכמים (ע"ז נד, ב): "שאלו פילוסופים את הזקנים (היהודים) ברומי: אם אלוהיכם אין רצונו בעבודת כוכבים, מפני מה אינו מבטלה? אמרו להם: אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדים, הרי הוא מבטלה, הרי הם עובדים לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולם מפני השוטים?! אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין". דוגמה לכך: "הרי שגזל סאה של חטים, והלך וזרעה בקרקע, דין הוא שלא תצמח (שאיך ייתכן שחוטא יצא נשכר), אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין". דוגמה נוספת לכך: "הרי שבא על אשת חבירו, דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין".

עוד אמרו חכמים (ע"ז נה, א): אמר לו זונין לרבי עקיבא: ליבי וליבך יודעים שאין ממש בעבודה זרה, אולם קשה, הרי אנו רואים חולים שהולכים לבית עבודה זרה וכשהם יוצאים הם בריאים. "אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם נאמן שהיה בעיר, וכל בני עירו היו מפקידים אצלו (כסף) שלא בעדים, ובא אדם אחד והפקיד לו בעדים (כי לא סמך עליו), פעם אחד שכח והפקיד אצלו שלא בעדים, אמרה לו אשתו: בוא ונִכְפְרנו (נכפור בהפקדה, כעונש על שאינו מאמין לנו), אמר לה: וכי מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן אנו נאבד את אמונתינו? אף כך יסורים, בשעה שמשגרים אותם על האדם, משביעים אותם: שלא תלכו (אל החולה) אלא ביום פלוני, ולא תצאו (ממנו) אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי (רופא) פלוני ועל ידי סם פלוני. כיוון שהגיע זמנם לצאת, הלך זה לבית עבודת כוכבים, אמרו יסורים: דין הוא שלא נצא (שלא יחשוב שבזכות עבודה זרה נרפא), וחוזרים ואומרים: וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן אנו נאבד שבועתנו?", ויוצאים בזמנם, והרוצים לטעות יטעו.

כיוצא בזה נשאל רב יהודה (שם): הרי יש בית עבודה זרה במקומנו, שכאשר העולם צריך גשם, אותו אליל נראה בחלום לכמרים, ואומר להם: תשחטו לי אדם לקורבן ואביא לכם גשם. שוחטים לו אדם ובא הגשם?! השיב בשם רבו: זהו שנאמר (דברים ד, יט): "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹוהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם", חָלַק לשון הֶחְלִיק, היינו שנתן ה' בחירה חופשית לאדם כך שאם ירצה לבחור ברע – יחליק ויאבד עולמו. לפיכך, הרוצה לטעות אחר עבודה זרה, יוכל למצוא טענות לחיזוק טעותו ולאבד את עולמו. וכפי שנאמר (משלי ג, לד): "אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן" – "בא לִטָּמֵא – פותחים לו, בא לִטָּהֵר מסייעים אותו".

יא – יצר הרע של עבודה זרה

כיום, לאחר שעל ידי השפעתו הברוכה של עם ישראל, עבודת האלילים הגסה בטלה מהעולם, קשה לנו להבין כיצד בני האדם האמינו כל כך באלילים העשויים מעץ ואבן. אולם באותם הימים, הפיתוי לכך היה עצום. אמרו חכמים (סנהדרין קב, ב), שכאשר האמורא הגדול רב אשי תכנן ללמד על מנשה, אחד ממלכי יהודה הרשעים, הזכיר אותו בלשון זלזול. בחלומו בלילה נגלה אליו המלך מנשה, והוכיחו על שזלזל בכבודו והראה לו את רוב חכמתו. שאל אותו רב אשי: אם כך, מדוע חטאת כל כך בעבודה זרה? השיב לו מנשה: אם אתה היית חי בדורנו, היית מרים את שולי גלימתך ורץ לעבוד עבודה זרה, אנחנו אמנם רצנו, אבל לא הרמנו את שולי גלימתנו. ללמדנו עד כמה היצר לעבוד עבודה זרה היה חזק.

הדתות האליליות, שנוצרו על ידי אנשי רוח מוכשרים, נתנו מענה לאמונתו הטבעית של האדם, ולתשוקתו לחוות חוויות רוחניות ולהתחבר אל מקור הכוח והחיים. לשם כך יצרו טקסי פולחן שכללו מצגים תיאטרליים של פסלים, שירה, ריקוד, קורבנות, דם ואש, שעוררו את הנפשות לחוות חוויות נפשיות כבירות. פעמים רבות חוויות אלו הועצמו על ידי טקסי זנות וקורבנות אדם. על בסיס החוויות המסעירות שבפולחן האלילי, קל היה להשתכנע שככל שיקריבו לאלילים יותר קורבנות וישתתפו בפולחני הסגידה להם, כך יזכו ליותר פרנסה, בריאות וביטחון.

מדרך הטבע רבים מהחולים מתרפאים, אולם עובדי האלילים שנרפאו, דימו לעצמם שנרפאו בזכות הקורבן שהקריבו לאלים בהכנעה. ופעמים שאחר שהקריבו קורבן ל'בעל' בטקס מסעיר עד אובדן חושים ירדו גשמים, שכן מדרך הטבע בחורף יורדים גשמים, והיה נראה לאנשים שאליל הבעל נענה לפולחנם (ע"ז נה, א). אדם שחי לדוגמה בארץ כנען, וידע שאם לא ירדו גשמים על אדמתו, הוא ובני משפחתו צפויים למות בצמא וברעב, ושמע את כוהני הבעל מזהירים שאם לא יקריבו לבעל קורבנות לא ירדו גשמים – גם אם לא היה מאמין אדוק, היה נגרר אחר כוהני ה'בעל' ומוכן להביא לכהנים קורבנות, ולהשתתף בתוך כך בפולחן שכלל שירה וריקודים, אוכל ואלכוהול, ומתן פורקן ליצריו על ידי צפייה בטקסים שיש בהם גירוי מיני ואכזריות.

כך, על בסיס של גרעין רוחני של בקשת אמונה ומשמעות לחיים, נבנתה מסגרת חברתית בעלת השפעה עצומה שהשקר והרשע שלטו בה. כנגד כל זה צוותה התורה והזהירו הנביאים, שאפילו אם נחשוב שיש אמת בדברי עובדי האלילים והמכשפים, נדע שזה ניסיון שמנסה ה' אותנו, שנתן לאנשים יכולות רוחניות, והם יכולים להטותן לרעה כדרך נביאי השקר. שנאמר (דברים יג, ב-ו): "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא, כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלוֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. אַחֲרֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן".

תפריט ההלכות בפרק

לומדים יקרים,

השבוע אנו מסיימים את הלימוד בפרק האחרון של הספר "פניני הלכה – העם והארץ" במסגרת תכנית הלימוד "הפנינה היומית". אנו ממשיכים בלימוד היומי בספר "ברכות".

לחלק מכם יש מהדורה קודמת של הספר "העם והארץ", שבה מופיע פרק נוסף על גיור. לפני כשנה וחצי הוצאנו מהדורה מעודכנת ללא פרק זה. על גיור הוצאנו ספר חדש – "פניני הלכה – גיור".

כמחווה מיוחדת ללומדי ההלכה היומית, אנו מציעים לכם את ספרי פניני הלכה במהדורה החדשה – העם והארץ + גיור במחיר מיוחד של 40 ש"ח בלבד. או גיור במהדורה הרגילה + העם והארץ במהדורת כיס ב-30 ש"ח בלבד.

להזמנה לחצו כאן 
בברכה ובתודה על לימודכם, מכון הר ברכה

דילוג לתוכן