ד – מסירות נפש

א – מצוות קידוש השם ואיסור חילול השם

מצווה על כל אדם מישראל לקדש את השם הגדול והנורא ולהימנע מחילולו. בדרך כלל קידוש השם מתקיים על ידי גילוי האמונה והמוסר בחיי השגרה, בהליכה בדרכי ה’ בעשיית צדקה ומשפט, בזהירות מעבירות ובקיום מצוות במסירות ובשמחה. אולם לעיתים, בשעות קשות ונוראות, כאשר יהודי נתבע על ידי רשעים לבגוד באמונת ישראל ולעבור עבירה חמורה שכרוכה בחילול השם, מצוות קידוש השם מחייבת אותו למסור את נפשו על קדושת השם ולא לעבור על אותה עבירה חמורה וקשה מנשוא. שנאמר (ויקרא כב, לא-לג): “וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה’. וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלוֹהִים אֲנִי ה'”. אמרו חכמים (ספרא שם): “על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתמסרו עצמיכם לקדש את שמי…”.

תפקידם של ישראל, לגלות ולפרסם את אמונת הייחוד ולהמשיך בכך חיים וברכה לעולם. קיום העולם, תיקונו וגאולתו תלויים בכך. ייעוד גדול זה צריך למלא כל יהודי באהבה עצומה לה’, עד שילך תמיד בדרכי ה’ וכשהוא נדרש לכך – אף ימסור את נפשו על קדושת שמו יתברך, מקור חייו ונשמתו. שנאמר (דברים ו, ד-ה): “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלוֹהֵינוּ ה’ אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ”. “וּבְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו הוא נוטל את נפשך” (משנה ברכות ט, ה). לפיכך, אף שמצווֹת התורה ניתנו כדי שנחייה על ידן, ולכן פיקוח נפש דוחה את המצוות, שנאמר (ויקרא יח, ה): “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם” – “וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם” (יומא פה, ב). כאשר מדובר בקידוש השם ומניעת חילולו במדרגה החמורה ביותר – ייהרג ואל יעבור. שלוש דרגות בכך:

א) כאשר כופים אדם מישראל לעבור על אחת משלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – ייהרג ואל יעבור.

ב) בשאר העבירות שבתורה, אם הכפייה היא כדי להעבירו על דתו בפרהסיה – ייהרג ולא יעבור. ואם הכפייה היא לשם הנאה אישית של הכופה, או כדי להעבירו על דתו אבל לא בפרהסיה, כלומר שלא בפני עשרה מישראל – יעבור ואל ייהרג.

ג) בשעת השמד, כלומר בשעה שגוזרים על ישראל גזירה כדי להעבירם על דתם, גם בצנעה – ייהרג ואל יעבור על אחת ממצוות התורה.

עוד מדרגה עליונה של קידוש השם היא מדרגתם של חיילי צה”ל היוצאים לקרב על הגנת העם והארץ. וכל כך גדולה מצווה זו, שהיא היחידה שמחייבת אדם מישראל לחרף נפשו. בכל המצוות שעליהן ייהרג ולא יעבור, אם יוכל לברוח – יברח ויינצל, ומהיציאה לקרב אסור להשתמט (ראו בפנה”ל העם והארץ ד, א-ד).^[1]

ב – מעלת מקדשי השם

המוסרים את נפשם על קידוש השם – זוכים למעלה עליונה שאין למעלה ממנה. במותם על קידוש השם הם מתעלים מן המסגרת הפרטית שבה שרוי כל אדם אל המדרגה הכללית של קדושת ישראל, ומתקשרים אל ה’ ומתקדשים בקדושתו. לכן אף שהם מתים בקיצור ימים בעולם הזה, הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך – בעולם הבא, עד ש”אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם” (ב”ב י, ב). בזכותם החיים בעולם הזה נמשכים ומתעצמים, שכן מתוך חייהם בעולם הזה זכו להתקדש בקדושה עליונה, וגילו בכך את נקודת הקודש העליונה שבעולם הזה. יסוד קדושת מסירות הנפש בעקדת יצחק, שמבטאת את סגולת ישראל. לפיכך, בעת תקיעת השופר של ראש השנה, יחד עם זיכרון עקדת יצחק עולים ונזכרים כל הקדושים שמסרו נפשם על קדושת השם (פנה”ל ימים נוראים ד, טו).

מדרך הטבע החברות האנושיות נוטות לשקוע אל שגרת ההווה, ולשכוח את החזון הגדול של גאולת העולם. מצב זה מוביל למשברים, מפני שהנשמה משתוקקת תמיד ליותר, וכשאינה מוצאת אפיק חיובי לכיסופיה, התשוקה פורצת בדרכים רעות שמובילות את החברה לרֶשע ואבדון. והצדיקים שדבקים בערכי האמת והטוב שמקיימים את העולם, נאלצים לעמוד בפני ניסיונות קשים ונוראים. וכאשר הם עומדים בניסיון ומוסרים את נפשם על קידוש השם, הם מקשרים את חיי ההווה אל ערכי הנצח, ומזכירים לישראל את החזון הגדול, ובזכות כך העולם מתקיים ומתקדם לגאולתו. עליהם נאמר (תהלים נ, ה): “אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח”. אמרו חכמים (סנהדרין קי, ב): “אִסְפוּ לִי חֲסִידָי – אלו צדיקים שבכל דור ודור, כֹּרְתֵי בְרִיתִי – אלו חנניה, מישאל ועזריה שמסרו עצמם לתוך כבשן האש, עֲלֵי זָבַח – אלו רבי עקיבא וחבריו שמסרו עצמם לשחיטה על דברי תורה”. ראוי להמשיך לדרוש בימינו את הפסוק “וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ” – אלו החיילים והמתיישבים שחרפו נפשם על הגנת העם והארץ.

הקדושים מבטאים את אהבת ה’ במדרגה הגבוהה ביותר, וכפי שאמרו חכמים (שהש”ר ח, ד): “כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה – אהבה שאהבו דורו של שמד להקב”ה, שנאמר (תהלים מד, כג): כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה”.

אמרו חכמים (שוחר טוב תהלים טז, ד), שאף שגדול צערם של הנהרגים על קידוש שמו, אמר הקב”ה שלא הפסידו כלום, ודמם חשוב לפניו יותר מכל הקורבנות. והם היסוד לקיומו של העולם, שהם מבטאים את הקשר המוחלט של הברואים אל מקור חייהם. כפי שאמרו חכמים (ברא”ר לד, ט), שכאשר עלה מתוך קורבנו של נח ריחם של מקדשי השם, נשבע ה’ שלא יוסיף עוד לקלל את האדמה. מפני שכל זמן שיש בעולם אנשים שמוכנים למסור עצמם על קדושת השם, למרות שיצר לב האדם רע מנעוריו, הקשר אל מקור החיים חזק יותר והעולם מתקיים. שנאמר: “כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ, באיזה זכות? בזכות דּוֹר דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ (מקדשי השם) יַעֲקֹב סֶלָה” (תהלים כד, ב; ו). נמצא שמסירות נפשם היא כקורבן התמיד שמבטא את הקשר המוחלט של ישראל אל מקור חייהם (ראו מנחות קי, ב, תוס’ שם ‘מיכאל’; פנה”ל תפילה יג, ב; ה).

אמרו חכמים (ספרא אחרי מות ח, יג) שאמר ה’ לישראל: “אם מקדישים אתם את שמי – אף אני אקדש את שמי על ידיכם” להביא גאולה לעולם. וכל כך גדול קידוש השם הנעשה בזכות המוסרים נפשם, עד שכביכול כבר בעת שהם נהרגים נקבעת ונעשית הנקמה שעתיד ה’ לעשות ברשעים שהרגום, וכבר עכשיו הם כעומדים לקום בתחיית המתים, וה’ אומר באותה שעה: “היום אני מתעלה בהם לעיני אומות העולם מכחישי התורה, היום אני נפרע להם משונאיהם, היום אני מחיה בהם את המתים. אני ה’, אני דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר”.

גם יהודים שלא התכוונו למסור את נפשם ונהרגו רק מפני היותם יהודים, כדוגמת הנהרגים בשואה או בפעולות טרור כנגד העם היהודי, נחשבים קדושים. שכן במשך ההיסטוריה הארוכה התברר לכל, שישראל מבטאים את אמונת הייחוד, ובעצם הזדהותם כיהודים הם נושאים את שם ה’, ורשעי העולם חפצים להורגם. לכן כבר בכך שאדם מזדהה כיהודי טמונה נכונות למסירות נפש, וכל הנהרג על היותו יהודי נחשב כחייל שנהרג על קידוש השם במלחמת הגבורה על קיום העם היהודי.

אמרו חכמים, שהקב”ה ינקום את דמם של המוסרים נפשם על קידוש השם, שנאמר (תהלים קי, ו): “יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה”. כשישראל זוכים, הנקמה באה על ידי חיילי ישראל, וכשאין זוכים, הנקמה מתעכבת ובאה בדרכים עקיפות. עוד אמרו חכמים, שבעולמות העליונים יש ממונה על כל היהודים שנהרגו על ידי הגויים, והוא רושם את שמם על לבושו של הקב”ה, והם יישארו רשומים שם עד אשר ינקום ה’ את דמם, ועד שהמשיח יתגלה ויבוא לנחמם, ועמו יֵרדו אורות ועידונים לשמחם, ומלאכים ילבישום במלבושי כבוד (זוהר ח”א לט, א; מא, א).^[2]

ג – שלוש העבירות החמורות

מצווה על מי שכופים אותו לעבוד עבודה זרה תוך איום על חייו, לקדש את השם ולהיהרג ולא לעבוד, שנאמר (ויקרא כב, לב): “וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם”. ונאמר (דברים ו, ה): “וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ”, אמרו חכמים (משנה ברכות ט, ה): “וּבְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו הוא נוטל את נפשך”. “רבי אליעזר אומר: אם נאמר בְכָל נַפְשְׁךָ למה נאמר בְכָל מְאֹדֶךָ, ואם נאמר בְכָל מְאֹדֶךָ למה נאמר בְכָל נַפְשְׁךָ? – אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו – לכך נאמר בְכָל נַפְשְׁךָ, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר בְכָל מְאֹדֶךָ” (סנהדרין עד, א).

וכן הדין בשפיכות דמים, אם יכפו אדם להרוג את חברו תוך איום שאם לא יעשה כן יהרגו אותו – ייהרג ולא יהרוג. שלא יעלה על הדעת שיציל אדם את עצמו על ידי רצח חברו, וכי דמו אדום יותר מדמו של חברו?! ואף ההיתר לעבור על מצוות התורה משום פיקוח נפש נלמד מהפסוק “וָחַי בָּהֶם”, ונועד להוסיף חיים, ולא שירצח אדם את חברו כדי להציל את עצמו.

כדין שפיכות דמים כך דין גילוי עריות, שנאמר (דברים כב, כו): “כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה”, לכן אם יכפו אדם לנאוף עם אשה האסורה עליו משום גילוי עריות, תוך איום שאם לא יעשה כן יהרגו אותו – ייהרג ולא יעבור (סנהדרין עד, א; רמב”ם יסודי התורה ה, ב; שו”ע יו”ד קנז, א).

אף שעל שלוש העבירות החמורות ייהרג ולא יעבור, בטעם חומרת העבירות יש ביניהן הבדל מסוים. בעבודה זרה חומרת העבירה בבגידה באמונת הייחוד ובחזון תיקון העולם, ואילו בשפיכות דמים ובגילוי עריות עיקר חומרת העבירה בפגיעה האנושה בזולת, בצלם אלוהים שבו.

כהמשך למצוות מסירות הנפש על אמונת הייחוד ואיסור עבודה זרה, כאשר כופים אדם בפרהסיה לעבור על אחת ממצוות התורה כדי להראות שהוא בוגד בה’, הרי שכבר אין מדובר במצווה אחת, אלא בכלל האמונה בה’, ולכן עליו למסור את הנפש כמו על עבודה זרה. נבאר תחילה דין כפייה על עבודה זרה ועל כל שאר המצוות, ולאחר מכן (להלן יז-כ) את דיני כפייה על שפיכות דמים וגילוי עריות.

ד – עבודה זרה וסעיפיה

כפו על יהודי לעבוד עבודה זרה, כגון להשתחוות לפסל או להקריב לפניו קורבן, אפילו כפו אותו לכך בצנעה, ייהרג ואל יעבור, שנאמר: “וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו הוא נוטל את נפשך” (משנה ברכות ט, ה; רמב”ם יסה”ת ה, ב; שו”ע יו”ד קנז, א). על כל הדברים האסורים משום עבודה זרה ‘ייהרג ואל יעבור’, ובכלל זה מעשים שמבטאים כבוד או אהבה לאליל כדוגמת חיבוק ונישוק של האליל (לעיל ג, ג).

גם לחולה מסוכן אסור להתרפא בתרופה שמאמינים שהיא תלויה בכוחה של העבודה הזרה, כגון בלחש מיוחד שלה, שמא בעקבות הצלחת התרופה אנשים ייגררו לעבוד את אותה עבודה זרה. אמרו חכמים: “מעשה בבן דמא בן אחותו של ר’ ישמעאל שהכישו נחש, ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו, ולא הניחו ר’ ישמעאל”. מפני שיעקב זה היה מרפא בלחש של הזכרת שם הנוצרי. “אמר לו (בן דמא): ר’ ישמעאל אחי, הנח לו וארפא ממנו, ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר. ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת. קרא עליו ר’ ישמעאל: אשריך בן דמא, שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה, ולא עברת על דברי חבריך”. ביארו חכמים שבן דמא רצה לטעון שמותר להתרפא באמונת הנוצרי, מפני שפיקוח נפש דוחה את האיסור. אולם להלכה הדבר אסור משום שרפואה מכוח אמונה בעבודה זרה מבטאת אמונה בעבודה זרה (ע”ז כז, ב; תוס’ ‘שאני’; שו”ע קנה, א).

כיוצא בזה, חולה מסוכן שרופא עובד עבודה זרה אמר שרפואתו במים של עבודה זרה מסוימת, או בעלים של עץ אשרה, למרות שהחולה מסוכן ועומד למות, אסור להתרפא בהם, שאסור להתרפא בעבודה זרה. אבל אם הרופא אמר שהוא צריך מים ממקום פלוני או מעץ פלוני, בלא להזכיר שהם של עבודה זרה, מותר. מפני שאפשר שטבעם של המים הללו או העלים הללו הוא המרפא ולא היותם שייכים לעבודה זרה (פסחים כה, א; תוס’ ורא”ש ע”ז כז, ב). אמנם יש מחמירים גם בזה, משום איסור התורה ליהנות מדבר של עבודה זרה (ר”ן), אולם הלכה כדעת המקילים שרק על מעשה שמבטא אמונה בעבודה זרה נהרגים (שו”ע קנה, ב; ש”ך יא).^[3]

ה – שאר העבירות במצב רגיל ובשעת השמד

כפו על יהודי לעבור על אחת ממצוות התורה לתועלת אישית, כגון שביום השבת צווה אותו הגוי לקצור את שדהו או לבשל את תבשילו, גם כשחילול השבת נעשה בפרהסיה – יעבור ולא ייהרג. ואם אינו בפרהסיה, אף אם לא היתה לגוי טובת הנאה מכך, וכל כוונתו היא להעבירו על דתו, כגון שצווה על היהודי להבעיר אש בשבת בלא שיש לו מכך תועלת – יעבור ולא ייהרג, הואיל ואין בכך חילול השם בפרהסיה. אבל אם מגמת הכפייה להעבירו על דתו בפרהסיה, כדי להראות לכל שהוא בוגד באמונתו, כגון שכפה אותו ברבים להדליק אש בשבת בלא תועלת – ייהרג ואל יעבור. ואפילו בכפייה על מצווה קלה – ייהרג ואל יעבור (סנהדרין עד, ב; רמב”ם יסה”ת ה, ב; שו”ע קנז, א).

נתנו חכמים דוגמה למצווה קלה – ‘ערקתא דמסאנא’, היינו שרוך הנעל, שהיו היהודים נוהגים לשרוך את הנעל באופן מיוחד, וכאשר הכפייה היתה על כך בפרהסיה, כדי להראות לכל שהיהודי עובר על דתו – ייהרג ואל יעבור. יש אומרים שזה בתנאי ששינוי השריכה כרוך באיסור תורה, כדוגמת איסור “וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ” (ויקרא יח, ג), האוסר ללבוש דבר שמבטא אמונה בעבודה זרה או שיש בו הפרה של כללי הצניעות (ב”י בדעת רי”ף ורמב”ם). ויש אומרים שגם כאשר השרוך הוא רק מנהג יהודי מובהק, ייהרג ולא יְשנה, כי אם ישנה יראה כבוגד בדתו (רש”י ויראים).

בשעת השמד, כאשר אויבי ישראל רוצים להעביר את ישראל על דתם או על מצווה אחת מכלל המצוות, גם בכפייה בצנעה כדי להעבירו על דת – ייהרג ולא יעבור. שכן בשעת השמד צריך להתחזק יותר בנאמנות לתורה ולמצוות ולהיזהר מחילול השם. ועוד, שאם יהודי ייכנע להם אפילו בצנעה, כניעתו תעודד אותם להמשיך לכוף את ישראל לעבור על דתם (רש”י, ר”ן).^[4]

ו – מהי פרהסיה

כפייה לעבור עבירה בפרהסיה כדי להעביר את היהודי על דתו, פירושה כפייה בפני עשרה יהודים לכל הפחות, שכך דרשו חכמים מהפסוק (ויקרא כב, לב): “וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (סנהדרין עד, ב; מגילה כג, ב). קיום העולם ותיקונו תלויים בכך שישראל יהיו נאמנים לתורה בכל לבבם ובכל נפשם, ומתוך כך אמונת ישראל ותורתם יתגלו בהדרגה בכל העולם. לכן כאשר אחד מישראל נכנע ומוותר על אמונתו בפני עשרה מישראל, נעשה חילול השם גדול במיוחד, וייהרג ולא יעבור. אבל אם לא היו עשרה יהודים, אף שהיו שם גויים רבים, יעבור ולא ייהרג.

גם כשאין עשרה יהודים שרואים בפועל את ביצוע העבירה, אם הדבר ידוע לרבים, נחשב כפרהסיה.^[5]

רבים כתבו, שאדם שנצרך למסור את נפשו על קידוש השם, בנוסף לאמירת ‘שמע ישראל’ כפי שאמר רבי עקיבא (להלן הלכה יב), ראוי שיברך: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו”. ואם הוא בפני עשרה: “לקדש שמו ברבים” (רקנאטי, שו”ת מהרש”ל סד; יעב”ץ; פת”ש קנז, ו. לשל”ה יברך רק כאשר מסירות הנפש בפרהסיה).

ז – המרת דת

כאשר תובעים מיהודי להצהיר שהוא מקבל על עצמו דת אחרת, גם כשאינו נתבע באותה שעה לעשות מעשה, וקבלת הדת נעשית בצנעה מול השליט הכופה, ואותה דת אינה כוללת עבודת אלילים, כדוגמת האסלאם – ייהרג ואל ימיר את דתו. הואיל והמאמין בדת אחרת כופר בתורת משה ומחלל בכך שם שמיים, ואף יגיע מתוך כך לעבור עבירות רבות וחמורות (ריטב”א פסחים כה, ב; רדב”ז ד, צב). הניסיון בזה היה קשה מאוד, ובמשך הגלות הנוראה, כשהחושך כיסה את הארץ, יהודים רבים נתבעו על ידי מוסלמים או נוצרים להמיר את דתם. לצערנו רבים לא עמדו בניסיון הנורא והמירו את דתם, אולם רבים מאוד מסרו את נפשם על קדושת השם ולא המירו את דתם, ובזכותם עם ישראל חי וקיים (ראו פנה”ל שביעית ויובל יא, 3).

החובה למסור את הנפש ולא להצהיר על המרת דת היא בתנאי שההצהרה אכן מבטאת המרת דת, אולם כשהיא מבטאת כבוד וקבלת מרות בלא התחייבות להמרת דת – יעבור ולא ייהרג. וכפי שכתב הרמב”ם באגרת השמד, שכאשר מוסלמים כופים יהודי להצהיר שהוא מאמין בנביאם, אבל אינם כופים אותו לעבור בפועל על מצווה ממצוות התורה ובסתר יוכל לקיימן, והכל יודעים שהצהרתו נועדה לתת כבוד לדתם ולא מתוך אמונה – יצהיר ולא ייהרג. אמנם אם קידש את השם ונהרג יש לו על כך שכר, אבל לכתחילה נכון שיצהיר ולא ייהרג, ואח”כ ישתדל בכל יכולתו לעבור במהרה לארץ שבה יוכל לעבוד את ה’ בלא שום כפייה (יד פשוטה יסה”ת ה, ד).^[6]

ח – התחפשות לגוי

כפי שלמדנו (בהלכה ה), בשעת השמד, כאשר גוזרים על יהודי לשנות את מלבושו למלבושי גוי כדי להעבירו על דתו – אף בצנעה ייהרג ולא יעבור. אולם כל זה כאשר כופים אותו ללבוש בגדי גויים כדי להעבירו על דתו, והוא מציית להם. אבל אם ירצה לברוח משם, מותר לו להתחפש לגוי לשם כך. ואף מותר לו ללבוש בגד כלאיים כדי שלא יחשדו בו שהוא יהודי. שכל זמן שאין יודעים שהוא יהודי, אין חילול השם בכך אלא רק הפרת מצווה ממצוות התורה, ופיקוח נפש דוחה את איסורי התורה (נימוקי יוסף ב”ק מ, ב; מהרי”ק פח; רדב”ז ד, סה; ש”ך קנז, יז).

וכן מסופר במדרש (ברא”ר פב, ח), על שני תלמידים של רבי יהושע, ששינו את לבושם בשעת השמד כדי להיראות כגויים. הכיר בהם שוטר משומד, ואמר להם: אם נאמנים אתם לתורה, תמסרו את נפשכם עליה ואל תתחפשו! ואם אין אתם נאמנים לתורה, מדוע כאשר מכריחים אתכם לעבור על מצוותיה אתם מוסרים את נפשכם עליה? אמרו לו: נאמנים אנחנו לתורה ועליה אנחנו מוסרים את נפשנו. “אלא שאין דרכו של אדם לאבד את עצמו לדעת”, לכן מלכתחילה אנו משתדלים להימלט מהגזירה.

כיוצא בזה, סוחרים יהודים שנצרכו ללכת במקומות המסוכנים ליהודים, נהגו להתלבש כגויים כדי שלא יפגעו בהם. אמנם רק לצורך גדול של פרנסה התירו להתחפש לגוי, ובלא צורך גדול אסור (ב”ח, ש”ך קנז, יט). אבל להצניע את הסממנים היהודיים כדי למנוע התנכלות, מותר גם בלא צורך גדול של פרנסה, ובלבד שאין מתחפשים ממש לגוי. כגון, שבמקום לחבוש כיפה חובשים כובע כדי להסתיר את יהדותם.^[7]

ט – עבירה בלא מעשה

כל מה שלמדנו שבכפייה על דת חובה למסור את הנפש ולא לעבור – הוא כדי שלא לעבור עבירה. אבל אם כופים שלא לקיים מצוות עשה, כגון שלא ללמוד תורה או שלא להניח תפילין או שלא לקבוע מזוזה על הפתח – אין חובה למסור את הנפש, הואיל ובביטול מצווה אין מחללים את השם במעשה. בנוסף, כיוון שיכולים לכוף אותו להתבטל מהמצווה על ידי הכנסתו למאסר, הרי שאין לו אפשרות להתנגד לביטול המצווה. מה שאין כן אם ייהרג כדי שלא לעבור עבירה, אכן בפועל לא יעבור את העבירה.

אמנם מצינו ששיבחו חכמים את החסידים שבימים קשים של גזירות מלכות, מסרו את נפשם גם על קיום מצוות עשה, למרות שלא היו חייבים בכך. ועליהם נאמר (שמות כ, ו): “וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי” – “אלו ישראל שהם יושבים בארץ ישראל ונותנים נפשם על המצוות. מה לך יוצא ליהרג? – על שֶׁמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף? – על שקראתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב? – על שאכלתי המצה”. “מה לך יוצא לישרף? – על ששמרתי את השבת. מה לך לוקה בפרגול? – על שעשיתי סוכה, על שנטלתי לולב, על שהנחתי תפילין, על שהטלתי תכלת, על שעשיתי רצון אבא שבשמים” (מכילתא יתרו; ויק”ר לב, א).^[8]

כאשר כופים אדם לעבור עבירה בלא שיעשה מעשה, אפילו היא משלוש עבירות החמורות – לא ייהרג. כגון שכופפים את קומתו בכוח לפני פסל, או אשת איש שאונסים אותה, או שמשליכים אותו על אדם כדי להורגו – לא ייהרג (רמ”א קנז, א).^[9]

י – האם מותר למסור נפש כשלא חייבים

כאשר אין צורך למסור את הנפש על קיום המצוות, אסור למסור את הנפש, שנאמר (ויקרא יח, ה): “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם” – “וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם”, מכאן שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה (יומא פה, ב). לפיכך, אסור להימנע מלחלל שבת עבור הצלת חולה מסוכן, ואסור לחולה מסוכן שנצרך לאכול – לצום ביום הכיפורים. וכן בשאר המצוות, אסור לקיים מצווה תוך סיכון הנפש. וכל מי שמת תוך שסיכן את עצמו לקיים מצווה, עבירה גדולה בידו, והרי הוא כשופך דמים שכן הוא אשם במיתתו (עי’ ירושלמי יומא ח, ה).

כמו כן, כאשר גוי כופה יהודי לעשות עבירה להנאתו של הגוי בלא רצון להעבירו על דתו, אסור ליהודי למסור את נפשו. ואם מסר את נפשו, הרי הוא מתחייב בנפשו. מנגד, למדנו בהלכה הקודמת, שבזמנים קשים, כשהיה צורך לעורר את הלבבות כנגד גזירות השליטים להשכיח את המצוות מישראל, חכמים שיבחו את מי שבחר למסור את הנפש, למרות שלא היה חייב בכך.

ויש מצבי ביניים, שבהם לא ברור האם כל כוונת הגוי להעבירו על דתו או שכוונתו גם להנאתו (לעיל הערה 4), או שיש ספק האם הגוי מתכוון באמת להרוג את היהודי אם לא יעבור, או שלא ברור האם המעשה שנעשה בצנעה ידוע לרבים (לעיל הלכה ו). בכל מצבי הביניים הללו, מחמת הספק אין חובה למסור את הנפש, ואם ירצה להחמיר על עצמו – רשאי להיהרג. וכן מסופר בתלמוד הירושלמי (סנהדרין ג, ה), על רבי אבא בר זמינא שהיה חייט ועבד אצל אדון גוי ברומי. הגיש לו האדון הגוי בשר נבלה וסרב לאכול. איים הגוי שאם לא יאכל יהרגנו. השיב רבי אבא: ‘גם אם תהרוג אותי – לא אוכל’. אמר הגוי: ‘מי סיפר לך שהתכוונתי לנסות אותך, ודווקא אם היית אוכל – הייתי הורג אותך, כי יהודי צריך לנהוג כיהודי וגוי כגוי, ועכשיו שלא אכלת – לא אהרוג אותך’. אמר רבי מנא, אילו היה רבי אבא נוהג כפי שורת ההלכה ואוכל, היה נהרג.

כלומר, מצד ההלכה, כיוון שהכפייה היתה בצנעה, היה רבי אבא צריך לאכול ולא להסתכן. בנוסף, ייתכן שהגוי לא התכוון להעבירו על דתו אלא רק להתעלל בו, ואזי גם מצד זה היה צריך לאכול. מנגד, ייתכן ורבי אבא הסתפק אם הגוי באמת מתכוון להוציא את איומו לפועל, וחשש שאם ייכנע ויאכל, הגוי יפרסם זאת ברבים ויגרום לחילול השם, ואולי אף ידרוש ממנו להמיר את דתו. בכל אופן, מכך שהירושלמי הביא מעשה זה על צדדיו השונים, למדנו שבמצבי ספק, רשאי אדם לשמור על עקרונות אמונתו ולהיהרג למרות שאינו חייב בכך (שו”ע קנז, א; ש”ך א).

כדי להבין הלכה זו צריך לבאר, שלמרות שראוי לחתור להדרכה ברורה בכל שאלה, ובמיוחד בשאלות חמורות של חיים ומוות, אין מנוס מכך שיהיו מצבי ביניים שבהם ההכרעה תהיה נתונה בידי האדם. וכמו שבעת מלחמה לא ניתן לקבוע מראש כיצד צריך כל מפקד וחייל לנהוג בכל מצב, מפני שנתונים רבים אינם ידועים, והמצבים משתנים ומתחלפים, ופעמים שההסתערות תוביל לניצחון ופעמים לתבוסה. לפעמים צריך לנקוט בעורמה ולפעמים בתגובה ישירה וחזקה. לפעמים בעיקוף מימין ולפעמים משמאל. גם כאשר למפרע ניתן לחשוב מה היה רצוי לעשות, אין דרך לדעת זאת מראש. והואיל ואנשים מנהלים את המלחמה, לעולם יהיו להם טעויות. לפיכך, מעל כל ההוראות צריך להיות כלל יסודי, שבלא נכונות לחרף את הנפש תוך שיקול דעת אחראי, אין סיכוי לנצח והתבוסה מובטחת, ועל כל מפקד וחייל לפעול בגבורה ובאחריות למען הניצחון. כיוצא בזה במצוות קידוש השם, הכלל היסודי שצריך כל אדם לקדש שם שמיים, בדרך כלל בשקידה על המשך החיים, ואזי אסור להיהרג כדי לקיים מצווה, ואם ייהרג יחלל את השם, ולפעמים במסירות נפש, שייהרג ולא יעבור. ויש מצבי ביניים שבהם אין חובה למסור את הנפש אבל יש בכך מעלה, ואזי הרוצה להחמיר על עצמו לקדש שם שמיים – רשאי.^[10]

יא – מסירות נפש של צדיקים לצורך הדור

כאשר יש צורך לגדור את הדור ולהתחזק באמונה, אף במצב שאין חובה למסור את הנפש, רשאים גדולים וחכמים למסור את נפשם, כדי לחזק את רוחו של הציבור לדבוק בה’ בגבורה. ובלבד שיבחנו היטב שאכן יש במסירות נפשם משום חיזוק האמונה ולא החלשתה (החינוך רצו; נימוקי יוסף על הרי”ף סנהדרין יח, א; מהרי”ק).

וכן נהגו חנניה, מישאל ועזריה, כשראו שרבים מישראל משתחווים לצלם של נבוכדנצר, בחרו למסור את נפשם וליפול לכבשן האש ובלבד שלא ישתחוו לו (דניאל ג; מגילה יב, א). ואף שמצד הדין לא היו חייבים למסור את נפשם, כי צלם זה לא היה עבודה זרה אלא אנדרטה שנועדה לפארו כמלך (ר”ת), ואף היו יכולים לברוח למקום אחר ולהיפטר מהצורך להשתחוות לאנדרטה. כיוון שראו את פרצת הדור, שרבים נכשלים בעבודה זרה ומתבוללים בגויים, רצו לתת דוגמה ומופת של מסירות נפש, כדי לחזק את הדור לדבוק באמונת ישראל. והואיל ובעיני הציבור, הצלם נתפש כעבודה זרה או לכל הפחות כמי שממעט בכבוד שמיים, שתובע ציות למלך ולא לה’, בחרו להישאר ולא להשתחוות ולמסור את נפשם על קידוש השם (תוס’ פסחים נג, ב, ‘מה’; רמב”ן ורשב”א כתובות לג, א). על אותה תקופה חשוכה אמרו חכמים (סנהדרין צג, א): “ביקש הקב”ה להפוך את העולם כולו ללילה… ולדם… כיוון שנסתכל בחנניה, מישאל ועזריה – נתקררה דעתו”. מפני שבזכותם זכר עם ישראל את בריתו עם ה’ אלוהיו, חזר לארצו ובנה את בית המקדש ואת חומות ירושלים. ואף לדורות, מסירות נפשם שימשה מופת ודוגמה לקדושי ישראל שמסרו את נפשם על קדושת השם.

וכן נהג רבי חנינא בן תרדיון, שבשעה שגזרה המלכות שלא ללמוד תורה, עמד והקהיל קהילות ולימד תורה לרבים. ואף שרבי יוסי בן קסמא אמר לו שאין נכון להסתכן בכך, המשיך בדרכו, עד שנהרג על קידוש השם (ע”ז יח, א).

וכן מצינו (סנהדרין יד, א) שרבי יהודה בן בבא מסר את נפשו על המשך העברת הסמיכה, שבה תלויה סמכות דייני הסנהדרין, למרות שאין חובה למסור על כך את הנפש הואיל וזו מצוות עשה. “פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל, שכל הסומך – ייהרג, וכל הנסמך – ייהרג, ועיר שסומכים בה – תיחרב, ותחומים שסומכים בהם – יֵעקרו. מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם (כדי שלא יוכלו להאשים ולהעניש שום עיר או תחום), וסמך שם חמשה זקנים… כיוון שהכירו אויביהם בהם, אמר להם: בניי, רוצו! אמרו לו: רבי, מה תהא עליך? אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים. אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות (חניתות) של ברזל, ועשאוהו ככברה”.

יב – רבי עקיבא ופפוס

אמרו חכמים (ברכות סא, ב): “פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאוֹ לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר לו: עקיבא, אי אתה מתיירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה – לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאים עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתייראים, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה (דברים ל, כ): כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ – כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה – על אחת כמה וכמה. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסוהו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו (רבי עקיבא): פפוס! מי הביאך לכאן? אמר לו (פפוס): אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן?! אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! היה מאריך באֶחָד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד… אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא”.

מאותו מאסר פפוס כנראה השתחרר, אולם לימים גם פפוס התקדש במסירות נפש. אמרו חכמים (תענית יח, ב): “כשביקש טוריינוס להרוג את לוליינוס ופפוס אחיו בלודקיא, אמר להם (בלעג): אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם – יבא אלוהיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר. אמרו לו: חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורים היו, וראויים היו להיעשות להם נס, ונבוכדנצר מלך הגון היה, וראוי לעשות נס על ידו. ואותו רשע (טוריינוס) הדיוט הוא, ואינו ראוי לעשות נס על ידו. ואנו נתחייבנו כליה למקום, ואם אין אתה הורגנו – הרבה הורגים יש לו למקום, והרבה דובים ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעים בנו והורגים אותנו. אלא לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך. אף על פי כן הרגם מיד. אמרו: לא זזו משם עד שבאו דיופלי (שני שרים) מרומי ופצעו את מוחו (של טוריינוס) בגיזרים (מקלות)”.

ועל מה נתפסו לוליינוס ופפוס? יש אומרים שנמצאה בת השליט הרומאי הרוגה, וגזרו על יהודי לוד שאם לא יסגירו את הרוצח, יהרגו את כולם. התנדבו לוליינוס ופפוס ואמרו אנחנו הרגנו אותה, ויצאו הם להורג והצילו את כל אחיהם (רש”י ב”ב י, ב). עוד סיפרו עליהם חכמים (ירושלמי סנהדרין ג, ה), שנתנו להם מים בכוס צבועה באדום, כדי שייראה כאילו הם שותים יין של גויים באיסור. אך הם לא הסכימו לחלל שם שמיים ולשתות אותם, ועל כך הוציאום להורג (תוס’ שבת עב, ב, ‘רבא’; ר”ן פסחים נ, א). ואפשר ששני המקרים היו בהם. לאחר שהודו שהרגו את בת השליט הציעו להם להינצל אם יבגדו ביהדותם וישתו יין של גויים, או לפחות מים בכוס אדומה, ולא הסכימו ונהרגו. ואף שלא נודעו כתלמידי חכמים או צדיקים, אמרו חכמים (פסחים נ, א), על הרוגי לוד: “הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתם”. מפני שמסרו את נפשם על כבודם הלאומי והדתי ועל הצלת אחיהם (באמרי נעם לגר”א ברכות סא, ב, מבואר שמדובר באותו פפוס, ויש דעות נוספות).

יג – מעשה באשה ושבעת בניה

מעשה באשה ושבעת בניה שהובאו לפני הקיסר ועושי דברו. פקדו על הבכור לעבוד עבודה זרה. אמר להם: כתוב בתורה (שמות כ, ב) “אָנֹכִי ה’ אֱלוֹהֶיךָ”. הוציאו אותו והרגוהו. הביאו את השני לפני הקיסר, פקדו עליו לעבוד עבודה זרה. אמר להם: כתוב בתורה (שם) “לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי”. הוציאו אותו והרגוהו. הביאו את השלישי, פקדו עליו לעבוד עבודה זרה. אמר להם: כתוב בתורה (שמות כב, יט) “זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה’ לְבַדּוֹ”. הוציאו אותו והרגוהו. הביאו את הרביעי, פקדו עליו לעבוד עבודה זרה. אמר להם: כתוב בתורה (שמות לד, יד) “לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר”. הוציאו אותו והרגוהו. הביאו את החמישי, פקדו עליו לעבוד עבודה זרה. אמר להם: כתוב בתורה (דברים ו, ד) “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלוֹהֵינוּ ה’ אֶחָד”. הוציאו אותו והרגוהו. הביאו את השישי, פקדו עליו לעבוד עבודה זרה. אמר להם: כתוב בתורה (דברים ד, לט) “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה’ הוּא הָאֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד”. הוציאו אותו והרגוהו. הביאו את השביעי, פקדו עליו לעבוד עבודה זרה. אמר להם: כתוב בתורה (דברים כו, יז-יח) “אֶת ה’ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלוֹהִים… וַה’ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה… כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירים אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת”. אמר לו הקיסר: אזרוק את החותמת שלי ותגחן לארץ להביאה, ובתוך כך תיראה כמשתחווה לפסל, כדי שיאמרו שקבלת על עצמך את גזירת המלך ובכך תינצל. ענה לו הבן השביעי: “חבל עלך קיסר, חבל עלך קיסר, על כבוד עצמך כך, על כבוד הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה!” הוציאו אותו להורגו. ביקשה האם: תנו לי ואנשק אותו מעט לפני שתהרגוהו. אמרה: “בָּנַיי, לכו ואמרו לאברהם אביכם, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות!” אמרו חכמים: “אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: אם הבנים שמחה” (גיטין נז, ב). לדורי דורות נשארו דמויותיהם של האם ושבעת בניה כדמויות מופת של מסירות נפש על האמונה. בזכות הקדושים שמסרו נפשם – עמנו קיים, ובזכותם העולם ממשיך להתקדם אל גאולתו.

עליהם דרשו חכמים את הפסוקים (תהלים טז, א-ה): “שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ. אָמַרְתְּ לַה’, אֲדֹנָי אָתָּה, טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ. לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם. יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי. ה’ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי”. אמר דוד לפני הקב”ה: מדוע יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם? מדוע הרבית עצבונם של דורו של שמד, שהיו צדיקים וממהרים לפתחך לבוא (לבתי כנסיות ובתי מדרשות) ומאחרים לצאת, ונהרגו על קדושת שמך?! כשהיו רשעי הגויים אומרים לאחד מהם: נסך לפני עבודה זרה – הוא אומר איני מנסך. זְבח לעבודה זרה – והוא אומר איני זובח. שתה מים אפילו בכוס אדום (שנראה כיין נסך) – והוא אומר איני שותה. נְדוֹר בשם עבודה זרה – והוא אומר איני נודר, שכך ציווני משה רבינו בתורתו. ועל כך הם נהרגים! השיב הקב”ה לדוד: לא הפסידו הקדושים כלום, כי דמם חשוב לפני יותר מכל הקורבנות, ומעלתם גדולה, “וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי”, שאין לשאת את שמם בלא חרדת קודש. הם חֵלק ה’ וגורלו – הם יכולים לומר: “ה’ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי”. יתרה מזאת, הקדושים שנהרגו על קידוש השם הם שתמכו את ישראל בהר סיני, שבזכותם קיבלו ישראל את התורה, ובזכותם סלח ה’ לישראל על חטא העגל (עפ”י שוחר טוב תהלים טז, ד-ה).^[11]

יד – מסירות נפש על כבוד ישראל

אדם גדול שעומד ליפול בידי רשעים שכנראה יתעללו בו ויבזו אותו, רשאי להתאבד ומצוות קידוש השם בידו. וכדרך שנהג שאול המלך, שכאשר ראה שהפלישתים עומדים לקחתו בשבי, אמר לנושא כליו: “שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי. וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד, וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ” (שמואל א’ לא, ד). אמרו חכמים שאין במעשהו איסור התאבדות (ברא”ר לד, יג). יתר על כן, לפני הקרב שמע שאול המלך משמואל הנביא שאם יברח או ייכנע לפלישתים – יציל את חייו, ואם יצא לקרב – ייהרג עם בניו ויזכה להיות עמו במחיצתו בגן עדן (ויק”ר כו, ז). שאול המלך החליט לצאת לקרב ולהנחיל לעם מורשת גבורה של קידוש השם, שכל עוד יש סיכוי, יילחמו ולא ייכנעו. הפלישתים אמנם נצחו ושאול ובניו נהרגו, אבל ישראל לא השתעבדו להם. אמרו חכמים (ויק”ר כו, ז), בשעה שהחליט שאול לצאת לאותו הקרב, אמר הקב”ה למלאכי השרת: “ראו ברייה שבראתי בעולמי… יוצא למלחמה ויודע שנהרג, ונוטל בניו עמו, ושמח על מידת הדין שפוגעת בו”.

כך, למרות חולשותיו, נותרה דמותו של שאול המלך כדמות גיבור שמסר את נפשו על קדושת השם, וכפי שקונן דוד המלך עליו ועל יהונתן בנו: “מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים, קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם. שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ, מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ… אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה, יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל… אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה” (שמואל ב’ א, כב-כז). אמרו חכמים, שישראל נענשו על שלא הספידו כראוי את שאול (יבמות עח, ב). וכשהלכו להביא את עצמות שאול ויהונתן ממקום קבורתן הזמני למקום קבורתן הקבוע, מצאו “שלא שלטה בהם רימה, וְעָלָיו נֶאֱמַר (תהלים לד, כא): שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו, אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה” (פרקי דרבי אליעזר יז).

מנגד, לקראת חורבן בית המקדש הראשון, לא נהג צדקיהו המלך בגבורה ונפל בשבי, והבבלים התעללו בו, וכבוד ישראל הושפל. שנאמר (מלכים ב’ כה, ה-ז): “וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ וַיַּשִׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וְכָל חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו. וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ מִשְׁפָּט. וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו, וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל”. אמרו חכמים (איכ”ר א, נא): “עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם” (איכה א, טז). “על סילוק דעת ועל סילוק שכינה, אפשר שהיה צדקיה רואה אחרים שהיו מנקרים את עיניו ולא היה לו דעת להטיח את ראשו בכותל עד שתצא נשמתו? אלא גרם לבניו שיֵהרגו לפניו”.^[12]

טו – מסירות נפש לפני העבירה

לעיתים כאשר ברור לאדם שעומדים להעבירו על דת בעל כורחו ותוך השפלת צלם אלוהים שבו, מותר לו למסור את נפשו כדי להימנע מכך. וכמעשה שסיפרו חכמים (גיטין נז, ב) על הנשבים בחורבן בית שני: “מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון (לצרכי זנות בבית בושת), הרגישו בעצמם למה הם מתבקשים. אמרו: אם אנו טובעים בים אנו באים לחיי העולם הבא? דרש להם הגדול שבהם: אָמַר ה’ מִבָּשָׁן אָשִׁיב, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם (תהלים סח, כג), מִבָּשָׁן אָשִׁיב – מבין שיני אריה אשיב, מִמְּצֻלוֹת יָם – אלו שטובעים בים. כיוון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמם ואמרו: מה הללו שדרכן לכך – כך, אנו שאין דרכנו לכך (במשכב זכר) – על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר (תהלים מד, כג): כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה”.

אם הנהרג על קידוש השם מתייסר מאוד, ולמרות זאת אינו מזרז את מיתתו אפילו רגע אחד – קדוש ייאמר לו. וכפי שמסופר (ע”ז יח, א) על רבי חנינא בן תרדיון, שבעת שגזרה המלכות שלא לעסוק בתורה, היה מקהיל קהילות ברבים ודורש בדברי תורה כשספר תורה מונח לו בחיקו. תפסו אותו ודנו אותו למיתה בשריפה. “הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהם את האוּר, והביאו ספוגים של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי, היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להם: גווילים נשרפים ואותיות פורחות. (אמרו לו) אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש (כדי שימות במהרה ולא יתייסר). אמר להם: מוטב שייטלנה מי שנְתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קְלַצְטוֹנֵירִי (התליין): רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגים של צמר מעל לבך (שמעכבים את שרפתך ומרבים ייסוריך), אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגים של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא (התליין) קפץ ונפל לתוך האור”. שביקש לכפר על חטאיו שהיה תליין. “יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקְלַצְטוֹנֵירִי מזומנים הם לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים”.

אמנם יש לשאול, היאך התליין התאבד וזכה לעולם הבא? ואפשר, שידע שעומדים להוציאו להורג על שהפר את גזרתם שהקל מייסוריו של רבי חנינא בן תרדיון. ועוד, שלפעמים חוטאים גדולים רשאים להמית את עצמם בתשובה, כדי להראות עד כמה גדולה חרטתם.^[13]

היו מקרים שבהם נוצרים רשעים כפו באיומי רצח קהילות שלמות להתנצר. ונחלקו הרבנים, האם נכון להקדים ולהרוג ילדים ולהתאבד כדי שלא ייכשלו בהמרת דת, או שצריך להמתין שמא תתבטל הגזירה. “מעשה ברב ששחט תינוקות בשעת השמד, שירא שיעבירום על דת. והיה עמו רב אחר וכעס עליו וקראו רוצח. והוא לא חשש לדבריו. ואמר הרב המונע: אם כדברי, ייהרג אותו רב במיתה משונה, וכן היה… ואחר כך נתבטלה הגזרה, ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים” (אורחות חיים ח”ב ד, א, דין אהבת השם ויראתו). כתב מהר”ם מרוטנבורג (שו”ת רעג): “שהרבה גדולים היו שוחטים את בניהם ואת בנותיהם, וגם רבנו קלונימוס עשה כן”. והעושה כן ולבסוף ניצל, אינו צריך לעשות על כך תשובה.

טז – זיוף דברי תורה

כתב רבי שלמה לוריא (יש”ש ב”ק ד, ט), שכאשר המלכות כופה על חכמי ישראל לומר להם דברי תורה, ואין ביכולתם להשתמט מכך, אסור לחכמים לשנות מהדינים הכתובים בתורה, ולומר על אסור שהוא מותר או על מותר שהוא אסור, ואף אם יאיימו על חייהם לא ישנו מההלכה. שכן חובה למסור את הנפש על קידוש השם, ואם ישנו את הדין הרי הם ככופרים בתורת משה. ולכן כאשר מלכות רומי שלחה שני שרים לחכמי ישראל, בתביעה שילמדו אותם את התורה, לימדום את התורה כהלכה, כולל דין שיש בו אפליה של ישראל לעומת גויים, שאם היה נודע למלכות היו עלולים להענישם במיתה. בפועל, בזכות רצונם הטוב של השרים, שלא רצו להלשין עליהם, ניצלו (ב”ק לח, א).

אמנם למדנו (מגילה ט, א), שכאשר המלך היווני תלמי דרש משבעים זקנים לתרגם את התורה, בכמה דברים שינו מהכתוב. אלא ששם לא שינו את משמעות הדברים אלא רק את הלשון כדי שלא יגיעו מפשטי הפסוקים לטעויות וכפירה. ועוד, ששם רוח הקודש סייעתם, שכוונו כולם לדעה אחת, למרות שכל אחד תרגם לבדו. אבל לשנות את דיני התורה – אסור, וייהרג ולא ישנה.

נראה שהחובה להיהרג ולא לשנות את דיני התורה היא כאשר יש חשש שבעקבות השינוי תשתרש טעות לדורות, כי יחשבו שכך הורו למעשה חכמי ישראל המוסמכים המייצגים את התורה. אבל כאשר ברור שהשינוי נעשה מלחץ המלכות במצב של סכנה – מותר לשנות, הואיל וידוע שהשינוי נעשה מהשפה ולחוץ ואינו נכון להלכה, וכך נהגו חכמי ישראל בלחץ הצנזורה.^[14]

יז – שפיכות דמים

איסור רצח הוא אחד משלוש העבירות, שמשום חומרתן, בכל מצב, ייהרג אדם ולא יעבור עליהן. לפיכך, אם יציבו רשעים לאדם שתי אפשרויות: או שתהרוג את פלוני או שנהרוג אותך – ייהרג ואל יעבור ויהרוג. וכן מסופר על אדם שבא בשאלה לאמורא רבה: אדון העיר צווה עלי להרוג את פלוני, ואם לא אעשה כן יהרוג אותי, האם מותר לי להורגו כדי להציל את נפשי? השיב רבה: תיהרג ואל תהרוג, כי מי אמר שהדם שלך אדום יותר מדמו שלו? אולי דמו אדום יותר! (סנהדרין עד, א). גם כאשר נראה לאדם שדמו אדום מדם חברו, כגון שחברו נוטה למות, ייהרג ולא יהרוג. משום שאיסור רצח הוא איסור מוחלט, ובשום אופן אין אדם יכול להציל את עצמו על ידי רצח (משפט כהן קמג עמ’ שטו).

גם כאשר אין תובעים ממנו להרוג אדם בידיו אלא לגרום למותו – ייהרג ולא יעבור. כגון שתבעו ממנו למסור אדם לפושעים או לאויבים, או להראות היכן הוא מתחבא כדי שהם יהרגוהו – ייהרג ולא ימסור. וכן אם תבעו ממנו להשליך אדם לפני חיית טרף ולגרום בכך למותו – ייהרג ולא ישליך. וכן אם תבעו ממנו לתת נשק כדי שהם יהרגו בו אדם, ובלא זאת לא יוכלו להורגו – ייהרג ולא ימסור את הנשק. וכן אם תבעו ממנו להעיד עדות שקר כדי להוציא אדם להורג – ייהרג ואל יעיד עדות שקר.^[15]

יח – הסגרת אדם למיתה

תבעו מקבוצה של אנשים להסגיר אחד מהם כדי להורגו, תוך איום שאם לא יסגירו אחד מהם יהרגו את כולם – ייהרגו כולם ואל יתנו להם אחד להריגה (תוספתא תרומות ז, כג). אבל אם התביעה היא להסגיר להריגה אדם מסוים כשבע בן בכרי, ואם לא – יהרגו את כולם, יסגירו אותו ואל ייהרגו (ירושלמי תרומות ח, ד). שבע בן בכרי היה איש בליעל שהמריד את ישראל נגד המלך דוד, וכאשר יואב שר הצבא השיב מלחמה נגדו, ברח לעיר ‘אבל בית מעכה’ והתבצר בה. יואב החל במצור על העיר, תוך מגמה להחריבה ולהרוג את יושביה שסייעו למרד. כשראתה זאת אשה חכמה מהעיר, סיכמה עם יואב שראשו של שבע בן בכרי יושלך אל יואב, ובכך יואב יסיר את המצור. אנשי העיר אכן הרגו את שבע בן בכרי והשליכו את ראשו אל יואב, המצור הוסר והעיר ניצלה (שמואל ב’ כ, טז-כב).

לדעת רבי יוחנן, גם אם האדם שהגויים תובעים להסגיר אינו חייב מיתה, כיוון שבעטיו הגויים באים על כל החבורה, הם רשאים להסגירו כדי להינצל. ולדעת ריש לקיש, רק אם זה שהם מבקשים חייב מיתה כשבע בן בכרי, מסגירים אותו. אבל אם אינו חייב מיתה, אסור להסגירו ולגרום בכך להריגתו כדי להציל את נפשם. למעשה, נחלקו הפוסקים כמי ההלכה.^[16]

יט – גילוי עריות

כשם שעל איסור רצח ייהרג ולא יעבור, כך על איסור גילוי עריות, שכן התורה השוותה בין איסור רצח לאיסור גילוי עריות, שנאמר (דברים כב, כו): “כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה” (סנהדרין עד, א). כלומר, חומרה יתירה יש בשפיכות דמים ובגילוי עריות, שיש בהם פגיעה אנושה בזולת. לפיכך, אם יתבעו מאדם לאנוס אשה האסורה עליו ואם לא יאנוס יהרגו אותו – ייהרג ולא יעבור. וכן לגבי איסור משכב זכר, אם יתבעו מאדם לאנוס איש ואם לא יהרגו אותו – ייהרג ולא יעבור. ואף אם הזולת מסכים שירצחו אותו או ינאפו עמו – ייהרג ולא יעבור, שאיסורים אלה חמורים כל כך, שבכל אופן ייהרג ולא יעבור. אבל אם יתבעו מאדם לשכב עם בהמה ואם לא יהרגו אותו, למרות שמשכב בהמה חמור כגילוי עריות, כיוון שאין בו פגיעה בזולת – יעבור ולא ייהרג.

אשת איש שגבר אונס אותה ומאיים עליה להורגה אם לא תסכים להיבעל לו – תעבור ולא תיהרג, מפני שהיא עצמה אינה עושה מעשה, וממילא אינה שותפה באיסור (בחינת ‘קרקע עולם’, ראו לעיל הלכה ט). ואף אם איימו שיהרגו אותה אם לא תלך למקום פלוני כדי לאונסה – תלך ולא תיהרג, הואיל ואין בהליכתה שותפות בעצם העבירה. וכן איש שאונסים אותו למשכב זכר תוך איום להורגו אם יסרב – יעבור ולא ייהרג.^[17]

כ – הצלה על ידי פגיעה

“נשים שאמרו להן עובדי כוכבים: תנו אחת מכן ונטמא (אותה בזנות), ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכן. יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל” (משנה תרומות ח, יב). משום שאין דוחים נפש בפני נפש, כלומר אין מקריבים אחת כדי להציל אחרות. ואפילו אם כולן נשואות ואחת פנויה, לא ימסרו את הפנויה (כנסת הגדולה הגהב”י קנז, כח).

היתה אחת מהן עוסקת בזנות, ימסרו אותה, הואיל והפגיעה בה אינה חמורה כפגיעה בשאר הנשים (מאירי). אבל לא ימסרו אשה שאינה עוסקת בזנות, אפילו אם חטאה וזנתה כמה פעמים, מפני שאונס יפגע בה יותר. בנוסף, אולי הרהרה תשובה ואזי הפגיעה בה תהיה חמורה בהרבה (רשב”א, כסף משנה יסה”ת ה, ה).^[18]

אמרו חכמים (סנהדרין עה, א): “מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו. [חזרו הרופאים ואמרו: אין לו תקנה אלא אם] תעמוד לפניו ערומה. [אמרו חכמים]: ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. [חזרו הרופאים ואמרו: אין לו תקנה אלא אם] תספר עמו [בדברי חשק] מאחורי הגדר. [אמרו חכמים]: ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר”. יש אומרים שאותה אשה פנויה היתה, אלא שלא רצתה שום קשר עמו, ואף שלדעת הרופאים אותו אדם עמד למות מכך, לא בקשו ממנה חכמים שתיענה לו אפילו בשיחה בדברי חשק כהוראת הרופאים, “משום פגם משפחה” או “כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות”.^[19]

בשעה של סכנה לכלל ישראל, לשם הצלתם, מותר להיבעל באיסור, כשם שנהגו יעל ואסתר המלכה.^[20]

כא – היה צריך להיהרג ולא נהרג

כפי שלמדנו, על שלוש העבירות החמורות, בכל מצב ייהרג ולא יעבור. אולם אם עבר ולא נהרג, אף שחילל את השם, אינו לוקה וקל וחומר שאינו חייב מיתה, הואיל ועבר באונס. אפילו אם הרג אדם מחמת שאנסו אותו, אינו נענש בעונש הקבוע לחטא זה בתורה (אמנם כהוראת שעה יכול בית הדין להענישו).

כיוצא בזה, יהודים שהמירו את דתם מחמת אונס וחזרו בתשובה, לא נפסלו לעדות (שו”ת הרא”ש נד, א; שו”ע ורמ”א אה”ע יז, ו). מפני שרק עבירה שנענשים עליה בבית הדין פוסלת לעדות, והעובר מאונס אינו נענש (נו”ב קמא אה”ע עב).^[21]