יא – מסחר ועסקים

[1]. מקור האיסור להכשיל נוכרי משום 'לפני עיוור', במסכת ע"ז ו, א-ב: "תניא אמר רבי נתן: מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח? תלמוד לומר (ויקרא יט, יד): וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". מבואר שם בגמרא, שאיסור 'לפני עיוור' הוא כאשר בלעדיו העבירה לא היתה מתבצעת, כגון שהנזיר בצד אחד של הנהר והיין בצד השני, ורק על ידי הושטתו לנזיר יוכל לשתות אותו, שאז המושיט נחשב 'מכשיל'. כיוצא בזה מבואר שם בגמרא שמשום איסור 'לפני עיוור' אסור למכור לנוכרי בהמה לצורך הקרבתה לאליל. וכן הורו במשנה (ע"ז יג, ב), שאסור למכור לנוכרי דברים שידוע שמשמשים לע"ז, כדוגמת תרנגול לבן שהיו רגילים להקריב.

בפשטות איסור 'לפני עיוור' בבני נח מהתורה, שכן השוותה אותו הברייתא לאיסור 'לפני עיוור' ביהודי. וכ"כ ריטב"א ע"ז ו, א; שדי חמד (אות ו' כו, טז). וכן מבואר ברש"י (ע"ז ו, א, 'ולפני') ובבכור שור פסחים כב, ב. אמנם בשו"ת פני יהושע יו"ד ג, חידש ש'לפני עיוור' בבני נח אסור מדרבנן, שכן אמרו חכמים (ע"ז ב, ב), שהואיל והנוכרים לא שמרו שבע מצוות בני נח, עמד הקב"ה והתירן להם, אלא שלישראל אסור מדרבנן להכשילם בזה. והביאו ביד אפרים קנא, א. אולם אחרונים רבים דחו את דבריו וכתבו שאיסור 'לפני עיוור' בנוכרי מהתורה (חת"ס ח"ה קפה; אמרי בינה ח"א יו"ד טרפות ז; בית יהודה יו"ד יז; בית שערים יו"ד רכז).

כתב ט"ז קנא, א, שבספק אם הנוכרי קונה את הדבר לצורך ע"ז – מקילים. ע"כ. וכפי שלמדנו (משנה שביעית ה, ח-ט; גמ' ע"ז טו, ב), שמותר להשאיל לחשוד על השביעית כלים חקלאיים כשאפשר לתלות שישתמש בהם להיתר. וכעין זה בנדרים סב, ב, שהיה מותר לרב אשי למכור לעובדי האש עצים שבחורשה שלו, אף שרוב הסיכויים שישתמשו בהם לפולחנם. וכדברי הר"ן: "וכל היכא דאיכא למיתלי תלינן", וכ"כ הרא"ש.

יש אומרים שהאיסור למכור לנוכרי חפצי ע"ז הוא רק כאשר אין לנוכרי אפשרות לקנות אותם במקום אחר, אבל אם הוא יכול לקנותם במקום אחר, אף שברור שהנוכרי קונה לשם ע"ז אין איסור (מרדכי ע"ז תשצ"ה, עפ"י ראבי"ה בשם אביו ר' יואל הלוי; תוס' ע"ז ו, ב, 'מנין'; סמ"ג לאווין קסח; רי"ו תא"ו יז, ו; תלמידי ר"י ע"ז ו, ב). ויש אומרים שאסור מדברי חכמים גם כשהוא יכול לקנותם במקום אחר, משום מסייע בידי עוברי עבירה (תוס' שבת ג, א, 'בבא'; רא"ש שם א, א; הגהות מרדכי שבת ת"נ; ר"ן ע"ז א, ב, בדפי הרי"ף 'מניין'). הרמ"א בדרכי משה סיכם את המחלוקת, וכתב שנוהגים להקל, ובעל נפש יחמיר לעצמו. והש"ך קנא, ו, היקל, וביאר שכך סוברים כל הראשונים, שאין איסור למכור חפצי ע"ז לגוי או ליהודי מומר כאשר הוא יכול לקנותם מאחרים, כי אין ליהודי מצווה להפרישם מאיסור. וכל מה שכתבו לאסור הוא למכור באופן זה ליהודי, שהואיל ומצווה להוכיחו ולהפרישו מאיסור, אסור גם לסייע לו לעבור עבירה. ע"כ.

[2]. בע"ז יד, א, מבואר שאין איסור 'לפני דלפני' במכירה לנוכרי. אמנם כאשר יש חשש שהנוכרי ימכור את דבר האיסור לישראל, כי אין ניכר עליו שהוא אסור, כדוגמת בגד שיש בו שעטנז שאינו ניכר, או חיטים מחומצות מלפני פסח, אסור למכור לנוכרי שמא ימכרם לישראל (פסחים מ, ב; נדה סא, ב). האיסור הוא רק כאשר היהודי אינו יכול להכיר בו, כי השעטנז נאבד בבגד והחימוץ אינו ניכר בחיטים (תוס' רי"ד שם יד, א, 'אמר'). ביארו הראשונים שהאיסור אינו משום 'לפני עיוור', שכן אין איסור 'לפני דלפני' במכירה לנוכרי, אלא האיסור הוא משום שהוא מסייע בהכשלת היהודי בעבירה (תוס' ע"ז טו, ב, 'לעובד'; רא"ש שם א, יד; ריטב"א, מאירי ונימוק"י שם יד, א, ועוד). וכ"כ ט"ז קנא, ג, להלכה.

יש אומרים שההיתר של 'לפני דלפני' במכירה לנוכרי הוא כאשר אין וודאות שהדבר שמוכרים ישמש לע"ז, אבל כשיש בכך וודאות, אין זה נחשב 'לפני דלפני' ואסור (תוס' ע"ז יד, ב, 'חצב'; סמ"ג לאווין מה). ויש אומרים שגם כשיש וודאות, נחשב 'לפני דלפני' ומותר (תה"ד פסקים וכתבים כז). הרמ"א (יו"ד קלט, טו) הביא את שתי הדעות וסיים שהמחמיר תבוא עליו ברכה.

'לפני דלפני' בשליח: לסוברים שבני נח הוזהרו על הסירוס, אסור למכור לנוכרי בהמה שכוונתו לסרסה, אבל כאשר ידוע שהנוכרי הקונה לא יסרס אותה אלא יורה לעבדו לסרסה, בתה"ד רצט, נטה להתיר, משום שזה 'לפני דלפני'. ואף שהעבד הוא שליחו, אין שליח לדבר עבירה, וגם אין שליחות לנוכרי. ע"כ. וכ"כ ב"ש אה"ע ה, יט. מנגד, למשאת בנימין צז, יש שליחות לנוכרי, ולחוות יאיר סי' קלו, יש שליחות לנוכרי לחומרא, ולכן אין זה נחשב 'לפני דלפני' ואסור.

[3]. סנהדרין סג, ב: "אמר אבוה דשמואל: אסור לאדם שיעשה שותפות עם הנכרי (עובד עבודה זרה), שמא יתחייב לו שבועה, ונשבע בעבודה זרה שלו, והתורה אמרה: לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ". יש אומרים שהאיסור להשביעו מהתורה, ועל כן רשב"ם ויד רמ"ה אסרו להשביעו גם במקום הפסד, כפי שביאר נימוק"י (סנהדרין טז, ב, בדפי הרי"ף). וכך משמע מרמב"ם ע"ז ה, יא; סהמ"צ ל"ת יד, אלא שאין לוקים על כך.

ולדעת רבים האיסור מדרבנן, וכך דעת רי"ף, רי"ד, או"ז, סמ"ק, רשב"א ועוד. ולכן בשעת הדחק, כדי להציל ממון, מותר להשביע נוכרי באליליו. כך דעת ר"ת בתוס' גיטין נ, ב, 'יתומין'; סנהדרין סג, ב, 'שלא'; רא"ש סנהדרין ז, ג; רי"ו; שו"ע חו"מ קעו, נא. וכ"כ תשב"ץ קטן תקכ, ורדב"ז החדשות א, קסו, וביארו שהפסוק הוא אסמכתא. וקשה, אם האיסור מדרבנן, מדוע עשו לו חכמים סייג ואסרו לעשות שותפות עם גוי שמא יצטרך להשביעו. ויש לומר שעצם עשיית שותפות נשענת על ההסכמה שבעת ויכוח הנוכרי יישבע באליליו, וכפי שכתב רא"ש (בכורות א, א), כי "קרוב הדבר לבוא לידי שבועה לבסוף". ומכיוון שהיהודי מכבד את אמינות שבועתו, נמצא שכבר בעת עשיית השותפות היהודי חולק כבוד לאלילים ועובר באיסור.

ויש אומרים שאין איסור לעשות שותפות עם גוי ולהשביעו אלא רק מנהג חסידות, שכן במגילה כח, א, מובא אמורא שאמר: "תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי גוי" (אשריי שמעולם לא עשיתי שותפות עם גוי עובד ע"ז). משמע שזו מידת חסידות, שהרי אין מקום להשתבח בקיום הלכה פסוקה. כ"כ רא"ה בשם רמב"ן (ע"ז כא, ב), וריטב"א (מגילה כח, א). ונזכרה סברה זו בכמה ראשונים. ואף ר"ת הסתייע בה להתיר בשעת הדחק להשביע נוכרי (תוס' בכורות ב, ב, 'שמא'). אולם למעשה, לדעת רוב הראשונים אסור מדברי חכמים להשביע נוכרי באליליו ולעשות עמו שותפות, והסיבה שבמסכת מגילה מדובר על מידת חסידות, כי שם מדובר בגויים שאינם נוהגים להישבע באלילים (רשב"א), או שהוסכם ביניהם שגם אם יתווכחו היהודי לא יתבע מהנוכרי להישבע (עי' תוס').

אף שבשעת הדחק לרוה"פ מותר להשביע את הנוכרי באליליו, כתב הרא"ש כלל יח, יא, שאם יראה שהנוכרי עומד להישבע, עדיף שיוותר, כי מה התועלת להשביעו אם ממילא לא יציל בכך את כספו.

שותפות עם נוצרים: עם נוצרים התירו לעשות עסק על סמך שלושה נימוקים: א) נצרות היא עבודה זרה בשיתוף ובני נח אינם אסורים להישבע בכך (ר"ת בתוס' סנהדרין סג, ב, 'אסור'; רא"ש שם ז, ג; אגודה ור"י אלמנדרי שם; סמ"ג עשין פב; הגה"מ הל' שלוחין ה, י; רבנו ירוחם). ב) רבים מהנוצרים נשבעים בשם ה' בלא להזכיר את 'אותו האיש' (סמ"ק קיט; תשב"ץ קטן תקכ; שו"ת הרשב"א ז, תקכד; ר"ן ומאירי לסנהדרין סג, ב; סמ"ק מצוריך קיח, ס). ג) רבים נשבעים בשם אנשים קדושים שלהם, שהם אינם מחשיבים אותם כאלוהים (ר"י, ריא"ז, מהר"ם מרוטנבורג צז; רבנו יונה, ר"י מלוניל לסנהדרין שם; שו"ת הרשב"א ז, שב; רא"ש בכורות א, א; אורחות חיים, אוהל מועד).

[4]. כינו חכמים את יום חגם של עובדי ע"ז 'יום אידם', שהוא לשון שבר ואבדון, כחלק מהמצווה לאבד את שמם ולשנותו לגנאי (להלן יד, א).  ע"ז ב, א, במשנה: "לפני אידיהן (חגם) של עובדי כוכבים שלשה ימים – אסור לשאת ולתת עמהם, להשאילן ולשאול מהן, להלוותן וללוות מהן, לפורען ולפרוע מהן". טעם הדבר מבואר שם בגמרא ה, ב, שגם בימים אלו היו מודים לאלילים על הצלחתם, הואיל והכינו בהם את הבהמות שהקריבו ביום חגם ושם אליליהם היה שגור בפיהם (תוס' שם 'ומי בעינן'). ועוד שסברו שהאליל ראה את השתדלותם לרצותו בהכנת הקורבן וסייע להם והודו לו על כך ביום אידם (רא"ה, רא"ש ור"ן). נמצא שהיהודי גרם לכך שהנוכרי יודה לאליליו, ועבר על מה שנאמר (שמות כג, יג): "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ" (רש"י ו, א).

הסתפקה הגמרא (ו, א): "איבעיא להו: משום הרווחה, או דלמא משום וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל? למאי נפקא מינה? דאית ליה בהמה לדידיה, אי אמרת משום הרווחה – הא קא מרווח ליה, אי אמרת משום עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל – הא אית ליה לדידיה". לרוב הראשונים הספק הוא: האם האיסורים שבמשנה 'משום הרווחה' כמבואר לעיל, שבעקבות הצלחתו יודה לאליל, והישראל עובר בכך על "לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ", אבל אין בזה איסור של 'לפני עיוור', כי הגוי יכול להודות לאליליו גם בלא זאת (ט"ז קמח, ג). או שאיסורי המשנה משום 'לפני עיוור', כגון שאין לגוי בהמה להקריב לאליל והישראל מוכר לו אותה, או שאין לו כסף לקנות את צורכי פולחנו ועל ידי העסק עם היהודי יהיה לו כסף לקנות את צורכי פולחנו (תוס' ו, א, 'או'), אבל אם יש לנוכרי את כל צורכי פולחנו, אין כלל איסור. מתוך מהלך הסוגיה (ו, ב), למדנו שלהלכה האיסור 'משום הרווחה', וכפי שהתבאר בפסקה הראשונה (רש"י ב, א, רי"ף, רמב"ם, ר"ן, מאירי, ט"ז קמח, א; ש"ך א).

אולם לר"ת (תוס' ב, א, 'אסור') שיטה אחרת: לגבי איסור הַשְׁאָלָה, הלוואה ופירעון, גם ר"ת מסכים שהאיסור משום 'הרווחה', היינו שמא יודה לאליל. אולם מקח וממכר רגיל מותר לדעתו גם ביום אידם, שהואיל והוא משלם על המקח הרי זו פעולה שאין ממנה תחושת הצלחה ואין חשש שיודה על כך לאליל. ושאלת הגמרא (ו, א) האם האיסור משום 'הרווחה' או 'לפני עיוור' נוגעת למקח וממכר של צורכי פולחן, שהואיל ומדובר בצורכי פולחן אולי גם כשיכול להשיג את צורכי פולחנו מאדם אחר יש חשש שיודה על כך לאליל, או שהאיסור רק משום 'לפני עיוור', וכשיש לגוי אפשרות להשיג את צורכי פולחנו מאדם אחר מותר למכור לו.

גם רמב"ן ורא"ה, סוברים כר"ת ששאלת הגמרא היא רק לגבי מקח וממכר, אלא שלדעתם השאלה היא לגבי כל מקח וממכר, גם של דברים שאינם קשורים לפולחן – האם למרות שמשלמים, גם ממקח וממכר יש תחושת הרווחה שבעטיה יודה לאליל כמו בהשאלה, הלוואה ופירעון, או שאין תחושת הרווחה ואזי האיסור רק משום 'לפני עיוור' במכירת צורכי פולחן שהגוי אינו יכול להשיג במקום אחר. וכיוון שהספק הוא בדין דרבנן, הורו רמב"ן ורא"ה להקל, שהאיסור במקח וממכר הוא רק במכירת צורכי פולחן ומשום 'לפני עיוור'. לסיכום, לדעת ר"ת, רמב"ן ורא"ה, אין כלל איסור על משא ומתן בכל הדברים שאינם צורכי פולחן.

[5]. בגמרא (ע"ז ז, ב; יא, ב) אמר שמואל: "בגולה אין אסור אלא יום אידם". רש"י בשני המקומות הזכיר שלושה טעמים: א) "אין העובדי כוכבים אדוקין כל כך בעבודת כוכבים". ב) "אין אנו יכולים להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם, שביניהם אנו יושבין ופרנסתנו מהן". ג) "משום יראה", כלומר חשש איבה. (כטעם הראשון כתבו: תוס' ב, א, 'אסור'; תוס' ר"ש; רא"ש א, א; אשכול, סמ"ג ועוד. כטעם השני והשלישי כתבו: ר"י מלוניל, פסקי ריא"ז. כטעם השלישי כתבו: פסקי רי"ד, אור זרוע, רבנו יהודה אלמנדרי).

בימי הגאונים נהגו לסחור עם הגויים גם ביום אידם. כמה טעמים נאמרו לכך: א) פרנסה. כתב רבינו גרשום (שו"ת רגמ"ה סי' כא), שההיתר לסחור עם הנוצרים הוא מפני הצורך הקיומי של הפרנסה. וכ"כ רמב"ן, ראב"ן, ריטב"א ועוד. ויש שהקילו אף לצורך מניעת הפסד, היינו 'דבר האבד' (נימוק"י, אהל מועד, מאירי). ב) אינם אדוקים. עוד כתב שם רבינו גרשום שמפני הדחק יש להתיר גם מפני שעובדי ע"ז שבחוץ לארץ אינם אדוקים אלא מנהג אבותיהם בידיהם. וכ"כ רש"י, תוס', רמב"ן, ריטב"א, הגה"מ ועוד. דבריהם נסמכו על מה שלמדנו (ע"ז סד, ב – סה, א), שאמוראים בבבל שלחו מתנות לנוכרים חשובים (אבידרנא ובר ששך) ביום אידם, מפני שידעו שאינם אדוקים בדתם ולא יודו על המתנה לאלילים. לכן כאשר רוב האנשים אינם אדוקים, אין איסור מסחר ביום אידם. ג) נוצרים אינם עובדי ע"ז. רבנו גרשום בתשובתו הוסיף לגבי הנוצרים, שהואיל ואינם אדוקים באלילות, אינם נחשבים עובדי עבודה זרה. כיוצא בזה כתב ראבי"ה (סי' אלף נא), ומאירי (ע"ז כו, א). וראבי"ה שם כתב שההיתר הוא גם בארץ ישראל. ד) איבה. כתבו הראשונים שהואיל ואנו מצויים בין הגויים, יש להתיר מסחר גם ביום אידם משום חשש איבה, וכשם שהתירו (ע"ז כו, א) למיילדת ישראלית ליילד עובדת כוכבים בשכר משום איבה (תשובות הגאונים, ראב"ן, יראים, סמ"ג, ר"ן, רא"ש, ריטב"א ועוד). ביאר ראבי"ה שם, שהואיל וקשה לדעת על מה יקפיד הגוי ועל מה לא, יש להתיר כל מסחר. ה) נימוק נוסף כתבו הראשונים על פי הירושלמי (ע"ז א, א), שהתיר ליהודי לסחור עם מַכּרו הגוי "מפני שהוא כמחניף", כלומר הגוי יודע שהקשר שביניהם מחייב את היהודי לנהוג עמו בנימוס ולסחור עמו, ולכן אינו רואה בכך יחס אישי חיובי שראוי להודות עליו לאליליו (תוס', תר"י, סמ"ג, תרומה, או"ז, רמב"ן, רא"ש ועוד. ע' כנה"ג הגה"ט קמח, יז. ו) שיטת ר"ת, רמב"ן ורא"ה (שהובאה בסוף ההערה הקודמת), לפיה האיסור הוא למכור צורכי פולחן בלבד, ובכל שאר הדברים מותר לסחור בלא הגבלה (צירפו את שיטתם אגודה וארחות חיים).

למרות ההיתר, שמבוסס על יסודות שונים, יש מהראשונים שכתבו עפ"י ירושלמי (דמאי ד, ג), שירא שמיים שיכול, עדיף שיימנע מלסחור עמהם ביום אידם (ראב"ן, יראים, רמב"ן, רא"ה, ר"ן, ועוד; רמ"א קמח, יב).

[6]. במשנה ע"ז יב, ב: "עיר שיש בה עבודת כוכבים, והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים: המעוטרות אסורות, ושאינן מעוטרות מותרות". המעוטרות אסורות, כי מכל קנייה מהן הפרישו אחוז מסוים מכס לע"ז. ביאר ר' יוחנן (שם יב, ב – יג, א), משום שבכך הוא מהַנה במכס את הע"ז, והעיטור נועד לסמן את החנויות שמהן הפרישו מכס זה. אמנם לרשב"ל מהַנה לע"ז מותר, והאיסור מפני שהקונה נהנה מריח העיטור שהיה מוגש לפני כן כתקרובת ע"ז. ביארו הראשונים (תוס', רשב"א וריטב"א), שכוונתו שמהַנה בדבר קטן מותר, אבל גם רשב"ל מסכים שמהַנה בדבר גדול אסור, שכן למדנו במשנה (ע"ז מז, א): "מי שהיה כותלו סמוך לעבודת כוכבים ונפל, אסור לבנותו. כיצד יעשה? כונס בתוך שלו ארבע אמות ובונה…". וביארו בגמרא (מז, ב), שיעשה ברווח הנותר בית כסא כדי שלא יהַנה את הע"ז. וכן נפסק בשו"ע קמג, א. למעשה הלכה כר' יוחנן, שגם להַנות הנאה קטנה אסור (או"ז ח"ד ע"ז קכד). לריטב"א (יב, ב) ומהרש"א (יג, א), מהַנה אסור מהתורה, ולמבי"ט (הל' ע"ז פרקים ח-ט) מדרבנן.

[7]. בשו"ת דור רביעי ח"ב פט, ג, אסר למכור קרקע כדי שיבנו עליה כנסייה, כי הקרקע היא המעמיד ונחשבת כתשמיש ע"ז. וכ"כ בחזון נחום א, סב. וכן אסור להלוות כסף לצורך בניין כנסייה, וכפי שכתב בשו"ע קלט, טו, בשם יש מי שאומר שאסור להלוות לצורך אלילים (שו"ת חיים ביד כח). ונראה שכאשר יש צורך גדול, גם לשיטתם אפשר למכור את הקרקע לנוכרי אחר, והוא יוכל למוכרה לכנסייה (עפ"י שו"ע קנא, א). וכ"כ בשו"ת אור המאיר ו, אלא שהוסיף שעדיף להתרחק מהכיעור ומהדומה לו. וכן במראה הבזק ז, יח, לגבי מכירת בית כנסת לכנסייה, שבשעת הדחק כאשר אין שם עוד מתפללים יהודים, ויש צורך בכסף כדי להחזיק את הקהילה ואת בית הכנסת הפעיל, נכון להתיר על ידי שפרנסי הקהל ימכרוהו למתווך נוכרי, והוא ימכור לאשר יחפוץ (ועי' אג"מ או"ח ב, מד). לסוברים שמותר לתרום לבניין כנסייה (להלן יב, ט), יש מקום לומר שיהיה מותר למכור להם קרקע בחו"ל לשם כך.

[8]. אין 'הקדש' לעבודה זרה, ולכן אין איסור הנאה מרכוש ששייך לעבודה זרה. אבל אמרו חכמים במשנה (ע"ז נא, ב): "נהנין מהן שלא בטובה, ואין נהנין מהן בטובה", ובגמרא מבואר שהכוונה שלא בטובת הכמרים. להרבה ראשונים 'בטובה' היינו בשכר (רש"י, ר"י מלוניל, מאירי, ריטב"א ועוד). כי בתשלומו מקיימים את הכמרים שמבצעים את הפולחן (רבנו יונה, אור זרוע), ואולי בעטיו יודו הכמרים לע"ז (ר"י מלוניל). ויש אומרים ש'בטובה' היינו בהכרת טובה (ר"ת וראב"ד). ויש אוסרים הן בשכר והן בהכרת טובה (רמב"ם, רא"ה, נמוק"י ור"ן). וכן פסקו אחרונים (באר הגולה לשו"ע קמג, ג; ט"ז ה).

על פי הטעמים האוסרים תשלום לכמרים או הכרת טובה לכמרים, יש אומרים שהדבר אסור גם במקום רחוק מבית העבודה הזרה (רבנו יונה ומאירי. וכך משמע מאור זרוע ור"י מלוניל). אולם לדעת רבים האיסור הוא רק בקרבת מקום הע"ז, כי באמת אין איסור לשלם לכמרים או להחזיק להם טובה, אלא שבקרבת מקום הע"ז נראה שהתשלום או הטובה לע"ז עצמה ולכן אסור (לפי זה הטעמים הנוספים שנזכרו לאיסור הם רק לתוספת הסבר), ובריחוק מקום שניכר שהטובה לכמרים – מותר (ר"ת, ריטב"א בשם רא"ה, רא"ש ורמ"א קמג, ג. והש"ך ז, כתב שנכון להחמיר כרבנו יונה, כאשר אם היהודי לא ישלם לא יהיה גוי שישתמש במקומו וישלם).

אסור ללוות כסף בריבית מעבודה זרה, כי בתשלום הריבית הוא מהַנה את העבודה הזרה (שו"ת חיים ביד כ"ח).

[9]. משנה ע"ז טז, א: "בונין עמהם בימוסיאות ובית מרחצאות. הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודת כוכבים – אסור לבנות". לר"י ורשב"ם בתוס' (ע"ז טז, ב, 'בימוסאות'), ריטב"א, רא"ה וט"ז ד, גם תשמיש דתשמיש אסור בבניין שנועד לע"ז, והמשנה התירה לבנות מבנים של חול, שעושים בהם כיפה לפולחן אלילי, שאותה אסור לעשות. אולם לדעת רש"י (ע"ז טז, א), רמב"ם (ט, יא), רשב"א ור"ן, מדובר על בניין שנועד לע"ז, והאיסור הוא לבנות את הכיפה כי היא תשמיש ע"ז, ואילו הבימוס הוא תשמיש דתשמיש ולכן מותר, וכן נפסק בשו"ע קמג, ב. עוד נחלקו בהגדרת תשמיש דתשמיש: לרשב"א וב"ח קמג, א, הבית שהעבודה הזרה בתוכו נחשב תשמיש דתשמיש ומותר. ולש"ך קמג, א, הוא נחשב תשמיש ואסור, וכ"כ באו"ה קנד, יא, ועוד. בשו"ת עין יצחק ח"א או"ח י, כתב שהמחלוקת בדין 'תשמיש דתשמיש' נחשבת ספק דאורייתא ולחומרא. ולמנחת שי פב, היא נחשבת ספק דרבנן. ולמהר"ם שיק יו"ד קנג, אם כוונתו לכבד את הע"ז האיסור מהתורה, ואם כדי להתפרנס האיסור משום 'לפני עיוור' דאורייתא או 'מסייע' דרבנן. למעשה, הלכה כמקילים לבנות תשמיש דתשמיש, ומאידך, האולם שבו העבודה הזרה, ובכלל זה הרצפה, הגג והחלונות, נחשבים תשמיש ונוי של עבודה זרה ואסור לבנותם (וכ"כ בטוב טעם ודעת קמא קצד; מהר"ם שיק יו"ד קנג).

מה שאסור ליהודי, אסור מדרבנן גם כאשר היהודי קבלן והפועלים נוכרים, משום 'אמירה לגוי', שהרי היהודי אחראי על הבנייה. וכ"כ בטוב טעם ודעת, מהר"ם שיק ומנחת שי הנ"ל. אמנם בדברים שיש מחלוקת אם הם נחשבים תשמיש או תשמיש דתשמיש, כדוגמת ריצוף החדר שבו הפולחן, אפשר להקל לבנות משום ספק ספיקא: ספק אם הוא תשמיש שאסור, ספק אם 'אמירה לגוי' אסורה בדין זה (עי' פנה"ל שביעית ה, 9, ועי' מהרש"ם ג, עב). נראה שבשעת הדחק, כאשר מבקשים מיהודי לבנות תשמיש של ע"ז, כדי למנוע איבה או הפסד לקוח, יוכל היהודי להיות מתווך ומסייע בתכנון, אבל האחריות המלאה תהיה על הפועל הנוכרי, והיהודי יסביר למזמין העבודה שאינו יכול להיות אחראי על העבודה מסיבות דתיות.

באג"מ יו"ד א, סח, היקל להכין תוכנית אדריכלית אף לע"ז גמורה, כי הוא רק משרטט תוכנית בבחינת מסייע שאין בו ממש, ובנוסף, לדעת רבים המבנה עצמו נחשב תשמיש דתשמיש. ע"כ. ולמנחת יצחק ליקוטי תשובות ע, יש בזה איסור משום 'לפני עיוור' או מסייע לדבר עבירה.

הנאה מתשמיש דתשמיש: לחת"ס יו"ד שלה, אסור ליהנות גם מתשמיש דתשמיש של ע"ז. כלומר, גם למתירים לבנות תשמיש דתשמיש, אחר שנבנה וכבר יש שם ע"ז אסור ליהנות ממנו (עי' תבואות שור י, ג). מאידך, לאמרי יושר א, עו, גם האוסרים לבנות תשמיש דתשמיש, מודים שמותר ליהנות ממנו. וכ"כ עין יצחק ח"א או"ח י.

[10].. במשנה ע"ז כא, א, מבואר שאסור להשכיר בית דירה לנוכרי, "מפני שהוא מכניס לתוכו עבודת כוכבים, שנאמר: לֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ". ליראים שסד, האיסור מהתורה, מפני שמסתבר שהגוי יכניס לדירה ע"ז, וכן העלו אפשרות זו ראשונים נוספים (או"ז ד, ע"ז קלז; תוס' רבנו אלחנן ע"ז כא, א). אולם לרוב רובם של הראשונים האיסור מהתורה שיהודי יכניס או יסכים להכניס ע"ז לביתו, וחכמים עשו הרחקה ואסרו להשכיר בית לגוי כאשר מסתבר שיכניס ע"ז לבית.

בפועל, על סמך נימוקים שונים נהגו בתקופת הראשונים להשכיר בית לגוי. יש אומרים שההיתר מפני שבפועל הגויים נהגו להכניס את הע"ז לבתיהם דרך ארעי בלבד, בעיקר כשנטו למות. והרי הם כאוצרות ופונדקאות, שאמרו בתוספתא ע"ז ב, ט, שמותר להשכיר אותם לגוי, אף שידוע שהגוי מכניס לשם ע"ז, וביארו שההיתר הוא מפני שהכנסת הע"ז היא דרך ארעי (תוס' ר"ש ע"ז כא, א, 'אף'; רא"ש ע"ז א, כב; נימוק"י ע"ז כ, ב. ובדומה לזה כתבו ראב"ן ע"ז רצ"א, מאירי ע"ז כא, א וטור יו"ד קנא, י).

ורבים כתבו שבחוץ לארץ לא גזרו חכמים על השכרת בית לגוי (תוס' רבנו אלחנן ע"ז כא, א, 'אף'; וכ"כ תוס' שם בשמו; תרומה הל' ע"ז קמד, ועוד). והוסיף רשב"א (ע"ז כא, א) שמשום קדושת ארץ ישראל גזרו רק בארץ ובסוריה. וביאר ר"ן (בחידושיו שם ובע"ז ו, ב, בדפי הרי"ף) שגזרו רק בארץ, משום שרק בה יש מצוה לשרש אחר ע"ז. עוד הזכירו ראשונים רבים את סברת ר' חיים כהן, שאיסור התורה 'לֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ' הוא רק בארץ, ולכן בחו"ל לא גזרו על השכרה. ויש שביארו שההיתר משום שבדיני הגויים קניין השוכר הוא קניין גמור, ובזמן השכירות אין הבית נחשב של ישראל (רא"ש ע"ז א, כב; נימוק"י ע"ז כ, ב 'מתניתין'). וראב"ן (ע"ז רצ) הוסיף סברה שבחו"ל הבתים רק חכורים לישראל ואינם שלהם. באו"ז ד, ע"ז קלז, כתב שהואיל ובירושלמי ע"ז א, י, מבואר ש"במקום שנהגו למכור – מוכר לו אפילו בית דירה ומשכיר לו אפילו בית דירה", הרי שהכל לפי המנהג, ואף שאיננו יודעים בבירור מהו טעמו של הירושלמי, אפשר לסמוך עליו להקל במקומותינו. אולם לרמב"ן (ע"ז כא, א) אף שהמנהג להקל בזה, "בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אף בחו"ל".

להלכה פסק שו"ע יו"ד קנא, י, שאסור להשכיר לעובד ע"ז בית דירה, ורמ"א שם ציין שהמנהג להקל כי הגויים אינם נוהגים להכניס ע"ז לבתיהם. ולש"ך שם יז, גם כשהגויים נוהגים להכניס ע"ז לבתיהם נהוג להשכיר להם, כי סומכים על הסברות הנוספות הנזכרות בראשונים.

אבל בארץ, יש להחמיר שלא להשכיר בית לעובד ע"ז, מאחר שרוב טעמי הראשונים להתיר השכרת בית לגוי בחו"ל אינם שייכים בארץ ישראל (שו"ת יש מאין סי' יז, לרב אליהו ילוז; דברי יציב ג, מב). אבל למוסלמי שאינו עובד ע"ז מותר (כפתור ופרח פרק י; פאת השולחן הל' א"י א, יט). ויש שהתירו להשכיר אף לנוצרים שמכניסים צלב גדול שאליו הם משתחווים, כי האיסור מדרבנן, ויש סוברים שאין איסור במקום של הפסד ממון, ופשט המנהג להקל. כ"כ שו"ת פני יצחק ח"ה יו"ד א, ושו"ת ישא איש יו"ד ב. והרב מכלוף אלדאודי המובא בישא איש שם, התיר בנוצרים גם על סמך הסוברים שאינם נחשבים כלל עובדי עבודה זרה (לעיל ה, יב). בצי"א (כב, עד) הוסיף ע"פ ש"ך קנא, יז, עוד הסבר למנהג להקל שכתב הרמ"א, שבימינו אי אפשר להוציא את השוכר מהבית ולכן מעמדו כקונה.

לפיכך, בשעת הדחק, כגון שלא נמצא עובד זר לטפל בחולה סיעודי אלא כזה שחשוב לו להחזיק בחדר צלב או פסלון הינדי שאליו הוא משתחווה, יש להשכיר לו את החדר ולהימנע מלהיכנס אליו בלא רשות העובד הזר. וכיוון שהחדר של הנוכרי, וגם יש בו צלם, יש להסיר ממנו את המזוזה.