יג – אל תפנו

א – 'אל תפנו' בתמונות ובספרים של דתות זרות

מצווה מהתורה שלא יפנה אדם אחר עבודה זרה, כלומר, שלא יפנה להתעניין ולחשוב בדרכי עבודתה, אפילו מתוך סקרנות בלא כוונה לעובדה, שמא מתוך ההתעניינות בה ייגרר אחריה או שמא אמונתו ודבקותו בה' תיחלש עקב כך, שנאמר (ויקרא יט, ד): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם". בכלל האיסור שלא להתבונן בפסלים או בתמונות של אלילים (שבת קמט, א), ולא לצפות בפולחניהם או לקרוא בספריהם או לצפות בחומרים אחרים שלהם, כגון הנמצאים ברשת האינטרנט. נמצא שההולך להתבונן בפסלים או בפולחנים אליליים, גם אם הוא עושה זאת מתוך סקרנות בלבד בלא שום כוונה לבדוק אם כדאי לו לעובדם, עובר על איסור 'אל תפנו' (רמב"ם ע"ז ב, ב-ג). ואם הוא נהנה מיופיים, הוא עובר גם על האיסור ליהנות מנויים (לעיל י, ח).

בכלל איסור 'אַל תִּפְנוּ' אין להחזיק בבית ספרים של דת זרה, ובכללן גם של דתות שמשתפות אמונה באל עליון. ואף שלדעת רוב הפוסקים, דתות אלו מותרות לבני נח (לעיל ה, ח; י), כיוון שלישראל הן עבודה זרה, אין לישראל לקרוא בספריהן ולהחזיקם בביתו. נראה שגם ספרי אסלאם אין להחזיק, ואף שאין באסלאם הגשמה אלילית, כיוון שהמרת דת לאסלאם חמורה כהמרת דת לעבודה זרה, ולכן אם יכפו יהודי להתאסלם, ייהרג ולא יתאסלם (לעיל ד, ז), דינם כדין ספרי עבודה זרה, וכפי שמבואר בהלכה הבאה לגבי דעות של כפירה.

ככלל ניתן לחלק את דין הפנייה לעבודה זרה או לדעות כפירה לשלושה חלקים: א) לפנות ולהתעניין בעבודה זרה או בדעות כפירה אפילו לשם סקרנות בלבד – אסור (כמבואר בהלכה זו ובהלכה הבאה). ב) לפנות ולהתעמק לשם הבנת התורה – מותר (להלן הלכה ג). ג) כאשר אין פונים להעמיק ולחשוב אלא רק מתעניינים כדרך אגב במסגרת הרחבת הדעת בהיסטוריה וכדומה – מותר (להלן הלכה ה).^[1]

ב – לא תתורו

בנוסף לאיסור לפנות אחר האלילים, ישנה מצווה שלא יְפַנֵּה אדם את דעתו לחשוב ולהתעניין בדעות רעות שעלולות לגרום לו לעקור עיקר מעיקרי התורה, שנאמר (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". דרשו חכמים: "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – זו מינות… וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זו זנות [הרהור עבירה] … אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם – זה הרהור עבודה זרה" (ספרי שם; ברכות יב, ב). במחשבת מינות כלול גם התעניינות ועיון במחשבות של כפירה, בין לכיוון של עבודה זרה ובין לכיוון של פקפוק באמונה בה' או בסגולת ישראל או בתורת ישראל. וכפי שכתב הרמב"ם (ספה"מ לא תעשה מז): "שהזהירנו שלא לתור אחרי לבבנו עד שנאמין דעות שהם הפך הדעות שחייבתנו התורה".

ואין הכוונה למנוע שאלות לבירור האמת או מחשבות בתחומי הפילוסופיה, אלא שיש לשכלו של אדם גבול אישי וגבול כלל-אנושי. הגבול האישי תלוי ברמתו האישית של הלומד. ככל שהוא בשלב מתקדם יותר של לימוד תורה והתפתחות שכלית, כך הוא מסוגל להתמודד יותר עם דעות מנוגדות לאמונתו ולהשיב עליהן תשובות שיעצימו את אמונתו. אך אם ינסה ללמוד דעות אלה לפני שיגיע לשלב שבו יוכל להתמודד איתן, יש חשש שיפגעו באמונתו. לא זו בלבד, אלא גם דברי תורה עמוקים אינם ראויים למי שעוד לא התרגל לעיין בחכמה וללמוד ש"ס ופוסקים. ואף אז, ייזהר ללומדם בתשומת לב רבה ולאור הדרכת רב, כדי שלא יטעה להבינם שלא כראוי ויגיע לידי הגשמה הנוטה לעבודה זרה או למחשבות כפירה (משנה חגיגה ב, א).

הגבול הכלל-אנושי נובע מכך ששכלו של האדם מוגבל, וגם אם יחכים מאוד בתורה ובחכמה, יש תחומים שהם מעבר להשגת השכל האנושי, ואם ינסה לחשוב בהם, יחריב את יכולת שכלו לחשוב כראוי, ובעל כורחו יגיע לעמדות של עבודה זרה או כפירה. זהו שהזהירו חכמים במשנה (חגיגה ב, א): "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו – ראוי לו שלא בא לעולם".

הגבלות אישיות וכלליות אלו נועדו לתת לאדם אפשרות להחכים בתורה ובחכמה בלא ליפול בטעויות חמורות מחמת עיסוקו בדברים שמעבר להשגתו. וכן ביאר הרמב"ם (מו"נ א, לב), שכשם שאדם שמתאמץ להסתכל על דברים שאין ביכולתו לראות כדוגמת השמש, מקלקל את ראייתו עד שלא יוכל לראות גם דברים שמתחילה היה יכול לראות; כך מי שמנסה לחשוב בדברים שאין שכלו של האדם מסוגל להבינם, מקלקל את יכולתו להשיג את מה שביכולתו להבין. לכן הזהירה התורה שלא לתור אחר מחשבות שעלולות להביא לכפירה. אבל אין כוונתה "לסתום את פתח העיון לגמרי ולבטל את השכל מהשגת מה שאפשר להשיגו, כפי שחושבים הבורים והרשלנים, הששים להפוך חסרונם ואווילותם לשלמות וחכמה, ואת שלמותם של אחרים וידיעתם לפחיתות ויציאה מן התורה. שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ. אלא כל הכוונה היא להודיע שיש לשכל האנושי גבול שהוא עוצר בו".^[2]

ג – לשם לימוד תורה מותר

האיסור לחשוב ולהתעניין בדתות שונות או בדעת מינים וכופרים, הוא לשם סקרנות, אבל למי שכבר החכים בתורה ובחכמה, ומעוניין ללמוד אותן כדי להעמיק את הבנתו בתורה, מותר ואף מצווה ללומדן. שנאמר (דברים יח, ט): "לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם", דרשו חכמים (סנהדרין סח, א): "לַעֲשׂוֹת אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות". יתרה מזו, רק חכם שלמד את דרכי עבודת כל האלילים, ואת דרכי הכשפים והקסמים, היה רשאי להתמנות כדיין בבית הדין, כי בלא שילמדן לא יוכל להורות ולדון בדיניהן (סנהדרין יז, א; רמב"ם סנהדרין ב, א). גם לאחר חורבן בית המקדש השני, כאשר בתי הדין כבר לא דנו בדינים אלו, למדו חכמים את דרכי העבודה הזרה והכשפים כדי להבין את עומק הדרכת התורה (סנהדרין סח, א; להלן יט, ג). הרי שההיתר ללמוד כדי 'להבין ולהורות' אינו רק כדי לפסוק הלכה בבית הדין, אלא גם כדי להבין את הטעם שאסרה התורה דברים אלו, וללמד זאת לתלמידים כפי הבנתם.

כשם שמצווה לתלמידי חכמים ללמוד כדי להבין ולהורות בענייני עבודה זרה וכשפים, כך מותר ומצווה למי שכבר החכים בתורה ובחכמה ללמוד את דעות המינים, כדוגמת התפישות הפילוסופיות הכפרניות. מפני שמתוך הכרת הדתות והדעות הזרות ניתן להבחין יותר בייחודן של תורת ה' ואמונת ישראל. והמעמיקים יוכלו להבין מתוך כך את השאלות שמטרידות את בני הדור ואת התשובות השונות שניתנו להן, וכן את היתרון שבהדרכות התורה שכוללת את כל המעלות באיזון מופלא, ועל ידי המצוות נותנת מענה מרומם ומתקן לכל האתגרים שעומדים בפני האדם. בנוסף, על ידי לימוד הדתות והדעות השונות ידעו החכמים להשיב לטענות שבני הדתות השונות, המינים והכופרים טוענים כלפי תורת ישראל, וכפי שאמרו חכמים (אבות ב, יד): "הֱוֵי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס".^[3]

ד – השאלה החינוכית

אף שהעקרונות לכאורה ברורים, בפועל ישנה התלבטות, אימתי לימוד דתות ודעות זרות עלול לפגוע באמונתו של הלומד אותן, וממילא לימודן אסור משום 'אל תפנו' ו'לא תתורו', אימתי אין חשש שיפגע, ואזי אין בלימודן איסור, ואימתי מתוך לימודן יוכל להבין יותר את התורה, או שידע מה להשיב לאפיקורוסים ולמתלבטים, ואזי לימודן יהיה בכלל מצוות תלמוד תורה.

שאלה זו תלויה הן באדם והן בסביבה שבה הוא חי: אדם בעל הבנה עמוקה ודעה רחבה, יוכל מתוך לימוד דתות ודעות זרות להעמיק את הבנתו בתורה. מנגד, אם הבנתו פשוטה, לימוד דתות ודעות זרות עלול לבלבל את דעתו, והוא לא יפיק מהן שום תועלת. ואם יש חשש שלימודן יפגע באמונתו, בהתעניינות בהן יעבור על איסורי 'אל תפנו' ו'לא תתורו'.

כמו כן, מי שאמונתו איתנה ונפשו יציבה, יכול להתמודד עם דתות ודעות זרות, ולהעמיק על ידי כך את הבנתו בתורה. אבל מי שאמונתו רעועה או נפשו רגישה, מפגש עם דתות ודעות זרות יכול לזעזע את נפשו ולערער את אמונתו. ולכן גם אם הוא תלמיד חכם ובעל הבנה עמוקה, עליו להתמקד בלימוד התורה בהלכה, באגדה ובמוסר. וכשם שלא טוב לאדם בעל נפש רגישה לטפל בקבורת מתים או לייעץ למי שהסתבכו בבעיות קשות של גילוי עריות, כך לא טוב לנפשו להתמודד עם דתות ודעות זרות, ולכן יעסוק בהן רק כפי ההכרח עבורו כדי להבין בתורה ולהשיב לאפיקורוס.

מעבר לרמתו ולאופיו של האדם, גם הסביבה משפיעה עליו. שני גורמים עיקריים משפיעים: האחד, מעמדה של אמונת ישראל. השני, מידת החשיפה לתרבויות זרות. נפרט: הגורם הראשון, מי שזכה לחיות בסביבה שבה יש הערכה רבה לאמונת ישראל, פחות צריך לחשוש להשפעתן הרעה של דתות ודעות זרות, ואם הוא רוצה ללומדן כדי להחכים בתורה, יוכל מתוך חירות רבה יותר להרחיב את ידיעתו בהן. אולם מי שחי בסביבה שבה אמונת ישראל מושפלת, גם כאשר אמונתו איתנה ונפשו יציבה, צריך לדחות יותר את העיסוק בדתות ודעות זרות, שמא לא יימצאו לו תעצומות הנפש להתמודד עמן. אמנם לעיתים דווקא בתקופות קשות, הטענות שבני דתות ודעות זרות טוענים כנגד היהודים מציקות לרבים, ואזי גדולי הרבנים צריכים ללמוד את טענותיהם, כדי לצייד את הציבור בתשובות למקטרגים ולאפיקורוסים.

השני, במשך הדורות יהודים רבים חיו בחברה סגורה שלא נפגשה עם דתות ודעות זרות, וממילא הן לא אתגרו את לומדי התורה, וכמעט שלא היתה ללומדים אותן תועלת מכך, וגם לא היה צורך ללומדן כדי לדעת להשיב על טענותיהן. גם כאשר חיו לצד שכנים נוכרים שעבדו עבודה זרה, פעמים רבות הם לא היו משכילים, וממילא לא היה חשש שיהודים ישתכנעו מטענותיהם. לכן העיסוק של היהודים היה רק בהלכות עבודה זרה ולא ברעיונות שלה. אולם כאשר הקהילה היהודית היתה חשופה לדתות ולדעות זרות, לא יכלו להתעלם מהן, וממילא היה הכרח ללומדן כדי להשיב לטענותיהן ולהבין את הייחוד והיתרון שבאמונת ישראל. כך היה בדרך כלל בקהילות שהיו בערי הבירה ובמרכזי הכלכלה והתרבות. חכמי הקהילות הללו הם שכתבו את הספרים החשובים שהתמודדו עם הדתות והדעות השונות, כדוגמת 'אמונות ודעות' לרבי סעדיה גאון, 'כוזרי' לרבי יהודה הלוי ו'מורה נבוכים' לרמב"ם.

על גבי כללים אלו, בכל הדורות והמקומות, היו רבנים שנטו להרחיב את היתר הלימוד בדתות ובדעות שונות גם לתלמידים צעירים על מנת להעמיק את הבנתם בתורה, והיו שנטו לצמצם אותו לתלמידי חכמים גדולים כדי להשיב לאפיקורוס. בדורות האחרונים, בעקבות החילון, מחלוקת זו התעצמה. מנהיגי הציבור החרדי נוטים להגן על היהדות על ידי התבדלות והתרחקות מדעות זרות, ואף מיהודים שאינם דוגלים בעמדה זו. מנגד, גדולי רבותינו סוברים, שלטווח ארוך, כדי להגן על היהדות ולהעצים את השפעתה, צריך להתמודד עם המודרנה והשקפותיה, וללמוד את הדעות הזרות כדי להעמיק בהבנת התורה וכדי לדעת להשיב לאפיקורוס. וכך היתה דעת מרן הרב קוק.^[4]

ה – לימוד היסטוריה ולימוד אקדמי

במסגרת לימוד היסטוריה, מותר לקרוא על דתות שונות שהשפיעו על מהלך ההיסטוריה. מפני שבאופן זה אין פונים לאלילים להתעניין בדתם, אלא פונים ללמוד היסטוריה, ובתוך כך לומדים בקווים כלליים על הדתות השונות. וכל זמן שאין מתארים את הדת הזרה באופן מושך, אלא רק מתארים את סיפורה ההיסטורי, מותר. בכלל זה מותר להתבונן בתמונות הפסלים שבספרי הלימוד, ולצפות בסרטונים שמתארים כדרך אגב גם את הפולחנים השונים. כי באופן זה אין פונים אליהם ואין מכבדים אותם ואין חשש שיתפתו אחריהם, ומנגד, יש תועלת לימודית בהכרת הפסלים והפולחנים שאסרה התורה.

כמו כן אין איסור 'אל תפנו' או 'לא תתורו' למי שכדרך אגב, כדי להשלים את הבנתו בעניינים שונים, רוצה לעיין בערך אנציקלופדי שעוסק בדת זרה או בדעה כפרנית. הן מפני שהוא עושה זאת בקצרה וכדרך אגב; הן מפני שהוא עושה זאת להרחבה כללית של הדעת שיש בה כדי לתרום לתפישת עולמו התורנית; והן משום שבערך אנציקלופדי הדת הזרה או הדעה הכפרנית לא מוצגת באופן שעלול למשוך.

סטודנט שנדרש ללמוד קורסים על דתות שונות, מצד אחד הקורסים ניתנים באופן שאינו מעודד הצטרפות לדת זרה, ומאידך, הוא פונה להתעניין בדתות זרות. למעשה, על פי המבואר בהלכות הקודמות, כאשר יש חשש שהלימוד יפגע באמונתו, עליו להימנע ממנו. וכן הדין לגבי קורסים בפילוסופיה, שאם הם עלולים לפגוע באמונתו, עליו להימנע מללמוד בהם. וכאשר יש לסטודנט צורך גדול ללמוד קורסים אלו, כדי להתקדם בלימודיו, או מפני העניין האישי שלו בהם, אזי עליו להתעצם בלימוד ספרים אודות אמונת ישראל והשפעתה הברוכה על העולם, עד שיהיה ברור לו שאין חשש שהקורסים הללו יפגעו באמונתו.

אין איסור לקרוא בספרי פנטזיה שמדמים כוחות מאגיים שונים, שכן הקורא יודע שמדובר בדימיון בלבד.

במסגרת לימוד אומנות, כאשר הדבר הכרחי, מותר להתבונן ביצירות אומנות של עבודות זרות, הואיל ואין פונים בכך אל הדת אלא אל האומנות. וגם אין מתבוננים בפסל עצמו אלא בצילום שלו.^[5]

ו – ספרי מינות ועבודה זרה של נוכרים ומיסיונרים

אף שאסור לישראל לקרוא בספרי עבודה זרה, אין לפגוע בספרי עבודה זרה שנועדו לנוכרים. כך הדין גם כאשר מדובר בספרי עבודה זרה גמורים, מפני שאין מצווה לישראל לאבד עבודה זרה ותשמישיה השייכים לנוכרי (לעיל ג, ט, 7). קל וחומר שאין לפגוע בספרי דתות שמשתפות אמונה באל עליון, כדוגמת נוצרים והינדים, שהואיל ולדעת רוב הפוסקים אין לנוכרים איסור עבודה זרה בשיתוף (לעיל ה, ח-י), מותר לנוכרים ללמוד בהם. וכאשר הם מתעלים על ידם במוסר ובמידות טובות, אף יש להם בכך מעלה (לעיל ט, ה).

אבל אם הם נכתבו או נשלחו על ידי מיסיונרים כדי להעביר יהודים על דתם, יש לאבדם, כדי שלא להניח שֵם וזכר למעשיהם. אפילו אם כתבו המיסיונרים ספר תורה, יש לאבדו כדי שלא להניח זכר למעשיהם של הרוצים להעביר את ישראל על דתם. וכן מובא בתלמוד (שבת קטז, א): "אמר רבי טרפון: אקפח את בני (לשון שבועה), שאם יבאו לידי (ספרי תורה שנכתבו על ידי מינים), שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהם, שאפילו אדם רודף אחריו להורגו, ונחש רץ להכישו – נכנס לבית עבודה זרה ואין נכנס לבתיהם של אלו. שהללו מכירים וכופרים, והללו אין מכירים וכופרים". ואף שיש בהם שמות קדושים, יש לאבדם. "אמר רבי ישמעאל: קל וחומר, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, הללו, שמטילים קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים – על אחת כמה וכמה, ועליהם אמר דוד (תהלים קלט, כא-כב): הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי".^[6]

ז – תמונות ופסלים שנעשו לנוי

מותר להתבונן בפסלים ובתמונות שנעשו לשם נוי, למרות שלעיתים עושים את אותם הפסלים והתמונות לשם עבודה זרה. ויש מחמירים וסוברים שאם אין רגילים לראות צורות אלילים אלו, גם אם נעשו לשם נוי אסור להתבונן בהן. אבל אם הן צורות שרגילים תמיד לראות, כדוגמת צורות אלילים שהוטבעו על מטבעות, מותר להתבונן בהן. ויחידים שרצו לקדש את עצמם הידרו שלא להתבונן גם בהן (ע"ז נ, א).

למעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, שהאיסור להתבונן חל רק על פסלים ותמונות שעובדים אותם, אבל מותר להתבונן באותן צורות של אלילים כאשר עשו אותן לשם נוי. וכן מנהג העולם (באו"ה). אמנם אין ראוי לקשט את הבית בתמונות של אלילים שנעשו לשם נוי.^[7]

כפי שלמדנו (לעיל יב, ח), מותר להתבונן בפסלים שעבודתם בטלה מן העולם או בשברי פסלים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות. וגם אין בהם איסור 'אל תפנו', שהואיל ועבודתם בטלה – אין חשש שהאדם ייגרר אחריהם.

ח – הקלטות וצילומים של מוזיקה ופולחן

אין לשמוע הקלטות מפולחנים של דתות זרות או לצפות בהן, משום שהעושה כן פונה אל הדת הזרה ועובר באיסור 'אל תפנו'. בנוסף, בכך שהוא שומע או צופה בהם, הוא מבטל את המצווה לאבד את שמם, שנאמר (דברים יב, ג): "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם". ואפשר שבהשמעת ההקלטה הוא עובר גם על איסור: "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ" (שמות כג, יג; להלן יד, א). אבל אין בשמיעה או בצפייה בהקלטה איסור הנאה, הואיל ואיסור ההנאה הוא מראייה ושמיעה של עצם הפולחן ולא של הקלטתו.^[8]

מותר לצפות בשחקנים שמבצעים פולחנים של עבודה זרה שהתקיימה בעבר ובטלה. שהואיל ובטלה, אין אפשרות לפנות אליה ולהיגרר אחריה, ואין אפשרות לכבדה, וממילא כבר אין מצווה לאבדה.

אין איסור לצפות בסרט שעיסוקו בענייני חול, ומראה כדרך אגב טקס דתי, מפני שהצופה רוצה לראות את הסרט ולא לפנות אחר דת זרה. אמנם כאשר הפולחן מוצג באופן מושך, עד שיש חשש שהצפייה בו עלולה לפגוע באמונתו של הצופה, עליו להימנע מצפייה בכך, משום איסור 'אל תפנו' (כמובא לעיל ה).

יש סוברים שאין ראוי להשתתף בקונצרט שמבצעים בו יצירה מוזיקלית שחוברה עבור דת זרה אף שאין בה מילים בעלות תוכן דתי (אג"מ יו"ד ב, נו; קיא). ויש אוסרים לשמוע יצירות אלה אף בהקלטה (עשה לך רב ג, ד; בני בנים ג, לה). אבל נראה להלכה, שכל זמן שביצוע היצירה נעשה שלא במסגרת דתית ובלא השמעת משפטים בעלי תוכן דתי, אין בכך איסור. שכן אין בשמיעה זו פנייה לדת זרה, ואין חולקים בכך כבוד לדת זרה, וגם אין גורמים בכך להזכיר שם אלהים אחרים. וכפי שנלמד בהלכה הבאה, יש מתירים אף ליטול מנגינות אלו לצורך התפילה, קל וחומר שאפשר לשומען במסגרת חול. ואולי אף המחמירים שלא להשתמש בהן בתפילה, יקלו לשומען במסגרת חול. לפיכך, מותר לשמוע יצירות קלסיות של מלחינים כדוגמת בַּאך, כאשר הן מבוצעות שלא במסגרת דתית, ואין אומרים בהן מילים שמבטאות דת זרה.

אמנם הרוצה להשתתף בקונצרט שיש בו שירה, צריך לבדוק שהתוכן אינו קשור לדת זרה. אבל פסוקי תהילים שהולחנו על ידי נוצרים לצורך ניגון בכנסייה, כל עוד אין בהם תוספות של דת זרה, מותר לשמוע במסגרת של קונצרט שאינו קשור לפולחן דתי.

השומע במכשיר אלקטרוני שירים או יצירות בלא להבין את משמעות המילים, אינו צריך לחשוש שמא הם של דת זרה, שכן כל עוד אינו יודע זאת, אין בשמיעתו פנייה או כבוד לדת זרה.

ט – שימוש במנגינות נוכריות לתפילות

לדעת רבים אסור להשתמש במנגינה שרגילים לנגן בפולחן של דת זרה לצורך תפילה בבית כנסת, שהואיל והיא מנגינה של דת זרה, מאוס להשתמש בה לדברים שבקדושה (ספר חסידים רלח; ראו לעיל י, ט). ויש למחות בחזן שעושה זאת, ואם ימשיך בכך, אינו ראוי להיות חזן (מ"א או"ח נג, לא; מ"ב פג). רבים מחמירים גם שלא להשתמש בתפילה במנגינות של שירי פריצות, כי המחשבה אודות התוכן השלילי של השיר תפגום בכוונה (כה"ח פלאג'י יג, ו).

מנגד, היו שהתירו להשתמש במנגינות שנוצרים היו שרים בכנסיות לצורכי תפילה בבית הכנסת, הואיל ולדעתם המנגינה עצמה לא נפגמה בכך ששרים אותה בכנסייה, ואם היא מעוררת לכוונה, טוב להביאה בתפילה (הרב ישראל חזן; תעלומות לב; יבי"א ח"ו או"ח ז). והיו שסברו שאפשר לשלב בתפילה מנגינות של נוכרים רק אם הן משמשות גם לצורכי חול, אבל אם הן מיוחדות לפולחן דתי, אסור לשלבן בתפילה (שו"ת הב"ח ישנות סו"ס קכז). בארצות ערב, נהגו החזנים ליטול לחנים משירי ערביים, גם כאשר היה ידוע שתוכנם אינו צנוע, ולא מחו בהם הרבנים (עשה לך רב ג, ה; יבי"א ח"ו או"ח ז).

למעשה, העולה מדעת רוב הפוסקים וממנהגם של ישראל, שאין לחזנים להעתיק מנגינות מדתות זרות, אבל אם המנגינה השתנתה עד שהיא נשמעת כמנגינה אחרת, אין איסור. וכן הדין במנגינות שהתברר שמקורן בעבודה זרה, אך כיום נשתקע מקורן והן נתפשות כמנגינות סתמיות.

משירי חול שתוכנם חיובי מותר לאמץ לחנים לתפילה. אולם אין לאמץ לחנים משירי חול שיש בהם תכנים שליליים של קלות ראש ותאווה, כל עוד יש אנשים שמכירים את התוכן השלילי של השיר, הן מפני כבוד התפילה והן משום הסחת דעת המתפללים. וכאשר תוכנם השלילי אינו מוכר – מותר לאמצם.^[9]

י – מפגשים עם אנשי דת

מותר לרבנים ואנשי ציבור להיפגש עם אנשי דת נוצרים, הינדים או מוסלמים, וכאשר המטרה להרבות הבנה וכבוד בין העמים והאנשים ולמנוע שנאה, אף יש בכך מעלה. כך נהגו גדולי הרבנים במשך כל הדורות, וכך נהג מרן הרב קוק שנפגש בכבוד עם כמרים וראשי כנסיות, וכן נהגו הרבנים הראשיים בארץ ישראל. היו מגדולי הרבנים שאף האריכו עם הכמרים בשיחות על ענייני דת ומוסר וקשרו עמהם קשרי ידידות, כדוגמת רבי משה חאגיז, רבי יהונתן אייבשיץ ורבי ישראל משה חזן.

בדרך זו גם נהגו רבנים מ'הסתדרות הרבנים דאמריקה' (RCA), שהשתתפו במפגשים וכנסים בין-דתיים עם מנהיגי דת נוצריים קתוליים ופרוטסטנטיים. אולם גדולי הרבנים מהחוג החרדי הביעו לכך התנגדות חריפה. לדבריהם המשתתפים במפגשים אלו עוברים באיסור חמור של התקרבות לעבודה זרה, ובאיסור 'מסית' ו'מדיח'. מפני שלטענתם, כל מטרתם של הנוצרים היא לגרום ליהודים להמיר את דתם ולהתנצר, ואחר שראו שבדרכי כפייה ורציחה לא הצליחו, עברו לשיטה של מיסיון בתעמולה. ועל ידי השתתפות הרבנים במפגשים, יהודים יתפתו להקשיב להם ולהמיר את דתם (אג"מ יו"ד ג, מג; ה, טו). כפי הנראה, לדעתם המפגשים שרבנים גדולים קיימו בעבר עם כמרים היו לצורך שתדלנות כפי מידת ההכרח בלבד, ולכן הם לא נתנו בכך יד למיסיון.

מנגד, הרבנים שהיו מעורים יותר בעולם המודרני סברו שאין חשש שמפגשים אלו יעודדו המרת דת לנצרות. ואף להיפך, החרדה מפני מפגשים אלה, כמו גם החרדה מפני לימודי מדע ופתיחות לעולם המודרני, עלולה להרחיק יותר את הצעירים מהיהדות ולהביאם להתבוללות. בעמדה זו תמך גם הרב יוסף דב סולובייצ'יק. מובן מאליו שמפגשים אלו מתאימים רק למי שהשקפת עולמו היהודית מעוצבת, ואין חשש שיושפע מדעות זרות. בפועל, עברו שנים רבות מאז, והמציאות הוכיחה שמפגשים אלו לא גרמו ליהודים להתנצר.^[10]

יא – תפילות משותפות

בעת התפילה ישראל פונים אל ה' אלוהי אבותיהם באופן עמוק ואישי, ועל כן ראוי שהתפילה תתקיים בקהל ישראל בלבד, ובבית המיוחד לכך, בבית הכנסת. וכאשר אדם מישראל צריך להתפלל ביחיד, ראוי שיקיים את תפילתו בחשאי ובצנעה כפי שראוי לקשר עמוק ואישי שבין ישראל לה', שנמשל לקשר שבין איש ואשתו. כיוצא בזה אמרו חכמים שהמחצין את תפילתו במקום פתוח וגלוי – נחשב חצוף (עי' ברכות לד, ב; פנה"ל תפילה ג, ח).

לכן לכתחילה ראוי שלא ייכנסו נוכרים לבית הכנסת בשעת התפילה. בנוסף, כניסת נוכרים שאינם שותפים לתפילה עלולה להפריע לכוונת המתפללים בבית הכנסת (ראו שו"ע או"ח צ, כג). אמנם כשיש בכך צורך, כגון כדי ללוות חולה או כדי לטפל במערכת החשמל של בית הכנסת, אפשר שייכנסו, וכפי שנהגו מדורי דורות (בית אב"י ד, מב).

כאשר מתוך כבוד ורצון להתקרב לה' אלוהי ישראל, נוכרים מבקשים להיכנס לבית הכנסת או לראות את ספרי התורה, רצוי להיענות להם. וכשם שבבית המקדש היו מקבלים קורבן מנוכרי אפילו אם הוא היה עובד עבודה זרה, כך נכון להיענות לכל נוכרי שרוצה להתקרב לאלוהי ישראל. אמנם כאשר נוכרים רוצים להיכנס לבית כנסת ולראות את ספרי התורה מתוך סקרנות בלבד, נכון להימנע מכך, כי בית הכנסת הוא מקום מיוחד לקשר שבין ישראל לה', ואין ראוי לחושפו בפני זרים. אך אם תיגרם מכך אי-נעימות, וקל וחומר אם עלולה להתפתח איבה, אין למנוע מהם להיכנס לבית הכנסת.^[11]

בשעת הצורך, כדי להרבות שלום ואמונה בה', מותר לקיים תפילות משותפות עם בני דתות שונות, וכן נהגו רבנים מנהיגי ציבור רבים, ומהם הרבנים הראשיים לישראל. אולם יש להקפיד שהפנייה בתפילה תהיה לה' בלבד, בלא להזכיר שום אליל או איש. כמו כן, אסור להיכנס לשם כך לבית פולחן של דת זרה. אולם כיוון שעניין זה מורכב, ויש צורך לשמור על האיזון בין הערכים השונים, בכל מקום ומקום האחריות להסכמה לתפילה משותפת נתונה לרבני המקום והקהילה, והם שצריכים להכריע בין ערך השלום בין העמים וחיזוק האמונה הכללית לבין ערך שמירת ייחוד אמונת ישראל ומניעת התבוללות.^[12]