יד – סייגים

א – איסור הזכרת שם עבודה זרה דרך כבוד

מצווה לאבד ולשרש את העבודה הזרה מהארץ, ובכלל זה מצווה להתייחס אליה בביטול ולהביע זאת על ידי כינויה בשם גנאי. שנאמר (דברים יב, ג): "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן, וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא". איבוד השם הוא על ידי שינוי שמם לגנאי, שנאמר (שם ז, כו): "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא". שאם היו קוראים לה 'בית גליא' לשון גובה, משנים ל'בית כריא' לשון שפלות, ואם קראו לה 'עין כל' משנים ל'עין קוץ' (ע"ז מה, ב; מו, א; שו"ע קמו, טו). וכן למדנו בתורה ובנביאים שהאלילים נקראים 'גילולים' ו'שיקוצים' לשון ביזוי.

בנוסף, אסרה התורה לנדור או להישבע בשם עבודה זרה, שנאמר (שמות כג, יג): "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ". נודר הוא האומר: "בשם עבודה זרה פלונית פירות אלה יהיו אסורים עליי בנדר". נשבע הוא האומר: "בשם עבודה זרה פלונית אני נשבע שלא אוכל פירות אלה" או "שהחזרתי את חובי" (סנהדרין ס, ב; סג, ב). הנודר או נשבע בשם עבודה זרה חייב מלקות. ואף שבדרך כלל אין חייבים מלקות על חטא שנעשה בדיבור, משום חומרת איסור עבודה זרה וחומרת נדר ושבועה, על דיבור זה חייבים מלקות (רמב"ם ע"ז ה, יא; כסף משנה שם; שו"ע יו"ד קמז, א).

בכלל האיסור, שלא להזכיר את האלילים בדרך כבוד, שכל המזכירם דרך כבוד מחזק את מעמדם ועובר באיסור תורה. כמו כן, אסור לגרום לנוכרי להישבע בשם אליליו (ראו לעיל יא, ג-ד).

ואף באופן סתמי אסרו חכמים להזכירם, כי בעצם הזכרתם יש כעין הכרה במציאותם, בעוד שבאמת צריך לבטלם. גם כשיש בכך תועלת אסור להזכירם. לפיכך, הרוצה לקבוע מקום מפגש עם חברו, גם כאשר נוח לו להסביר שהוא בצד עבודה זרה מסוימת, לא יזכיר את שמה אלא ימצא דרך אחרת להסביר היכן ייפגשו (סנהדרין סג, ב; רא"ש, שו"ע קמז, א).^[1]

ב – כינוי שם גנאי ודרכי שלום

ההוראה לכנות שם גנאי לעבודה זרה נאמרה לשיח פנים-יהודי, אבל כאשר דברי הגנאי יישמעו לנוכרי ויעליבו אותו, יש להיזהר שלא לפגוע בו מפני דרכי שלום. וקל וחומר הוא, שאם הורו לשאול בשלום עובד עבודה זרה ביום אידו בשפה רפה מפני דרכי שלום (גיטין סב, א; להלן הלכה ו), קל וחומר שאין לבזותו. על אחת כמה וכמה כאשר הוא נוכרי הגון שעובד עבודה זרה בשיתוף, שאין לפגוע באמונתו בדיבור או במעשה. לפיכך, כיום שכל דבר שנכתב או מוקלט יכול להגיע לכל העמים, המצווה לאבד את שם האלילים היא על ידי ביאור מנומס ומדויק של החסרונות שבהם.^[2]

ג – דינים נוספים בהזכרת שם עבודה זרה

מותר להזכיר עבודה זרה שכתובה בתנ"ך בלא לכנות לה שם גנאי, שהואיל והותר לומר את שמות האלילים בקריאת התורה ובלימוד התנ"ך, מותר לאומרם תמיד (סנהדרין סג, ב; שו"ע קמז, ד). בנוסף, מותר להזכיר שמות של אלילים שבטלה עבודתם מהעולם.^[3]

מותר ליהודים שגרים בחוץ לארץ לומר כתובת של יישובים ורחובות שנקראים על שם אלילים או על שם 'אותו האיש', הואיל ובהקשר זה מדובר בשם של יישוב או רחוב ולא של אלילים או בתי פולחן. והמדקדקים השתדלו לשנות מעט את השם, אולם כשנצרכו לכתוב את כתובת המקום בדייקנות, כתבוה כפי שהיא.

רבים נוהגים להימנע מלהזכיר את שמו של ישו, הואיל והנוצרים עשו אותו עבודה זרה, ובשעת הצורך קוראים לו 'אותו האיש', ומדגישים בכך שהוא איש ולא אלוהים. אולם מצד הדין מותר לומר ישו, הואיל והוא שם שניתן בעבר לאנשים רבים בישראל ולא שם של אליל.^[4]

ד – תאריך לועזי כמניין הנוצרים

מנהג ישראל להשתמש בתאריך העברי, שמבטא את האמונה בה' בורא העולם, וחודשיו הם החודשים שעל פיהם נקבעים החגים. בעת החדשה, כאשר קשרי המסחר והמדע בין הערים והארצות החלו להיעשות רבים ומסועפים, נוצר צורך הולך וגובר להשתמש בתאריך מוסכם במכתבים, בשטרות ובעיתונות. וכיוון שהמדינות הנוצריות היו המובילות, הפך התאריך המקובל אצלן לתאריך שבו משתמשים בכל העולם. בעקבות זאת, יהודים שבאו במגע עם נוכרים החלו להשתמש בו כתאריך עיקרי. כמה מגדולי ישראל מחו כנגדם בחריפות, וטענו שהם נגררים אחר תרבות הגויים ומשתמשים בתאריך אלילי, שכן תאריך זה מציין את מועד לידתו של 'אותו האיש' שהנוצרים עשו אותו עבודה זרה (דרשות חתם סופר ח"ב שטו, א; מהר"ם שיק יו"ד קעא).

אולם כבר אז, דעת רוב ככל הפוסקים היתה, שאמנם לכתחילה עדיף להשתמש בתאריך עברי ולא לועזי, אבל בשעת הצורך מותר להשתמש בתאריך לועזי, שכן משתמשים בו בהקשר של חולין ובלא להזכיר שהוא למניין לידת 'אותו האיש' (ציץ אליעזר ח, ח). ויש שהוסיפו, שלפי ההיסטוריונים אין זה למניין לידת 'אותו האיש', כי באמת הוא נולד כארבע עד שבע שנים לפני תחילת מניינם (עשה לך רב ו, נה; יבי"א ח"ג יו"ד ט).

כיום, בעקבות התפתחות אמצעי התחבורה והתקשורת, כל המדינות נעשו קשורות זו לזו באין ספור קשרים, וגבר הצורך בשימוש בתאריך בינלאומי מוסכם לצורך מסחר, חוזים, דואר אלקטרוני, תקשורת בין אישית, חדשות והיסטוריה. בעקבות זאת השימוש בתאריך לועזי הפך לצורך תמידי, וההקשר הדתי שבו התפוגג. לפיכך, להלכה מותר להשתמש בו בלא הגבלה, תוך הקפדה להזכיר גם את התאריך העברי. וכן מצינו בדורות האחרונים, שרבנים שהיו קשורים לציבור הכללי נהגו באופן קבוע להזכיר במכתביהם בנוסף לתאריך העברי גם תאריך לועזי. כן נהגו הרב גורן והרב שלום משאש, וכן נהגו רבנים רבים בארה"ב. והמדקדקים נמנעים מלהזכיר את התאריך הלועזי בלא צורך, או שמציינים 'למניינם'.^[5]

ה – לא תחנם – מתנות ושבחים

צוותה התורה את ישראל להתרחק מעובדי עבודה זרה, כדי שלא ילמדו מדרכם, שנאמר (דברים ז, א-ד): "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ… שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱלוֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם… כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר". עיקר מצוות 'לֹא תְחָנֵּם' שלא לחון ולרחם על שבעת עמי כנען אלא להחרימם כדי שלא יחטיאו את ישראל, אולם בכלל המצווה ישנה אזהרה כללית להתרחק מעובדי עבודה זרה, כדי שלא נלמד מדרכיהם. שלושה איסורים מהתורה כלולים במצוות 'לֹא תְחָנֵּם': א) לא לתת להם חנייה בארץ ישראל, ב) לא לתת להם חן, היינו לשבחם, ג) לא לתת להם מתנת חינם (ע"ז כ, א). בהלכה זו נעסוק באיסור נתינת חן ומתנת חינם.

יש אומרים שאיסורים אלה חלים רק על עובדי עבודה זרה, אולם לדעת רוב הפוסקים האחרונים איסורים אלו חלים על כל נוכרי שאינו מקיים שבע מצוות בני נח.

האיסור לתת מתנה או שבח לנוכרי הוא כאשר אין בכך תועלת ליהודי, וממילא הוא מבטא התקרבות יתרה לנוכרי שאינו מקיים שבע מצוות בני נח שהן חובותיו המוסריות הבסיסיות. אבל כאשר יש במתנה או בשבח תועלת ליהודי, אין איסור (שו"ע קנא, יא). לפיכך, מותר לתת מתנה לשכן או לשכיר או למי שעושים איתו עסק, מפני שעל ידי המתנה השכן ישמור על יחסי שכנות טובה, והשכיר ירצה לעבוד בחריצות, ומי שבא לקנות ממנו או למכור לו, ירצה להמשיך לעשות איתו עסקים. כמו כן מותר לתת תֶּשֶׁר (טיפ) לנהג מונית או למלצר. במסגרות כעין אלו מותר גם לתת מתנה נדיבה כפי שמקובל אצל אנשים נדיבים, אבל לא מעבר לכך.

כך הדין גם לגבי דברי שבח – מותר למעסיק לשבח את עובדיו כדי לעודד אותם ולכוונם. כמו כן, לתועלת מוסרית מותר לספר מעשה טוב שעשה נוכרי, וכפי ששיבחו חכמים את הפַּרסים על מנהגי צניעות ונימוס שלהם, ואת דמא בן נתינה על כיבוד אב שלו (רבי חיים פלאג'י בנשמת כל חי יו"ד נה).^[6]

לגבי 'גר תושב', הואיל והוא מקיים את שבע מצוות בני נח, מצווה לתת לו מתנה ולשבחו. וכן למדנו שמותר לתת לו מתנה ממה שנאמר (דברים יד, כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה (בעל חיים שלא נשחט כהלכה), לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ".^[7]

ו – מתנות ואמירת שלום ביום אידם

אף שלמדנו שמותר לתת למכַּר עובד עבודה זרה מתנה כפי המקובל, אסרו חכמים לשלוח לו מתנה ביום אידו, מפני שמתוך תחושת הסיפוק על כך שקיבל מתנה ביום אידו, מסתבר שיודה לאליל שלו, ונמצא שהיהודי גרם לכך ועבר על מה שנאמר (שמות כג, יג): "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ". ואם ידוע לו שעובד האלילים לא יודה על כך לאלילו, מותר לשלוח לו מתנה ביום אידו, וכפי שרבא שלח מתנה לבר שישך ביום אידו (ע"ז סה, ב; רמב"ם ע"ז ט, ב; שו"ע קמח, ה; בית הילל א).

כמו כן אסרו חכמים להיכנס לביתו של עובד אלילים ביום חגו ולברכו בשלום, מפני שבכך הוא גורם לו להודות לאלילו (גיטין סב, א, ורש"י), ואולי אף ייגרר אחריו (מאירי). ואם פגשוֹ בדרכו ביום חגו, כדי שלא יגיעו לידי איבה, יאמר לו שלום "בשפה רפה ובכובד ראש". אבל ביום רגיל יאמר לו שלום בסבר פנים יפות. "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק" (ברכות יז, א), וסתם נוכרי באותם ימים היה עובד אלילים. אמנם כיוון ששמו של הקב"ה 'שלום' (שבת י, ב), לא יכפול לו 'שלום שלום', כי כפילת שלום נועדה למלכים או ליהודים שנקראים בני מלכים בלבד (גיטין סב, ב). לפיכך אם הוא יודע שהנוכרי יברך אותו בעברית ב'שלום', מוטב שיקדים לברכו ב'שלום', כדי שלא ייווצר מצב שהנוכרי יקדים לו 'שלום' ואז אולי מן הנימוס יצטרך להשיב לו 'שלום שלום' (שו"ע קמח, ט-י; לבוש; ט"ז).

כשם שאסור לתת מתנה לעובד אלילים ביום אידו כך אסור לקבל ממנו מתנה ביום אידו, כי גם על כך שהיהודי קיבל ממנו את מתנתו יבוא עובד האלילים להודות לאליל שלו. ואם אין ליהודי שום דרך להשתמט מכך, מותר לו לקבל את המתנה בנימוס כדי למנוע איבה (ע"ז ו, ב; רמב"ם ט, ב).^[8]

הורו גדולי הראשונים, שהנוצרים שבימיהם אינם אדוקים באלילות, ולכן כאשר הדבר מתבקש מחמת הנימוס, מותר לתת להם מתנה או לקבל מהם מתנה ביום חגם, וכן מותר לברכם בשלום. אבל לא ילך לביתם כדי לברכם בשלום ביום חגם, כי אין ליהודי לשתף עצמו בחג של נוכרים, וגם הנימוס אינו מחייבו ללכת לבית מכרו הנוכרי ביום חגו כדי לברכו (שו"ע קמח, יב, ש"ך יב).

וכן הדין לגבי רוב ההינדים בימינו, שאף שפולחנם רווי אלילים, כיוון שכעיקרון האמונה באל עליון מוסכמת עליהם, הרי שאינם אדוקים באלילות (לעיל ח, ד). ולכן כאשר הדבר מתבקש מחמת הנימוס, מותר לתת להם מתנה ולברכם בשלום ביום חגם, וכן מותר לקבל מהם מתנה ביום חגם (שו"ת זבחי צדק החדשות ג, קלג).^[9]

ז – שלושה סוגי חגים נוכריים

שלושה סוגים של חגים נוכריים ישנם: א) חגים דתיים, שאותם אסור ליהודי לחגוג, בין עם נוכרים ובין עם יהודים. ואף אם חוגגים אותם ללא שום סממן דתי, אסור מהתורה להשתתף בחגיגה זו, שנאמר (ויקרא יח, ג): "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". דוגמאות לחגים דתיים: חג המולד ופסחא של הנוצרים, וחג הקורבן של המוסלמים והדרוזים.

ב) חגים אזרחיים שבתחילתם היו חגים דתיים, כדוגמת ה-1 בינואר כציון השנה הלועזית החדשה – כל זמן שהם נחגגים בלי אזכור דתי, אין בהם איסור, אבל אין ראוי ליהודים לחגוג חגים נוכריים. וכאשר יש בכך צורך, כגון במסגרת מסיבה עסקית לסיום השנה העסקית, או כדי למנוע מצעירים יהודים לחגוג עם נוכרים, מותר לקיים בו חגיגה. אמנם כאשר קוראים למסיבה 'סילבסטר', היא הופכת להיות חג דתי, שאסור לקיימו משום חוקות הגויים.

ג) חגים אזרחיים מובהקים מותר לחגוג, כגון 'חג ההודיה' בצפון אמריקה ו'נובי גוד' ליוצאי ברית המועצות. אמנם אסור לקיים בהם סממנים שמזכירים את חוקות הגויים, כגון העמדת עץ אשוח ב'נובי גוד'. אך אם יעמידו עציץ של צמח שונה, לא יהיה בזה איסור. ראוי לעולים מברית המועצות שחוגגים את ה'נובי גוד', לתת לו משמעות ערכית ולציינו כיום הודאה על שזכו לעלות לארץ ולהוסיף את תרומתם החשובה לבניין העם.^[10]

גם חגים אזרחיים שמותר לחגוג, אסור לחגוג במסגרת נוכרית. מפני שאסרו חכמים לשתות משקה אלכוהולי או להשתתף בסעודת גויים, וזאת כדי לשמור על ההבדלה הנדרשת בין ישראל לעמים כדי למנוע התבוללות. שני חלקים לאיסור: שתיית אלכוהול, ומסיבה. א) אסור לשתות אלכוהול עם נוכרי גם במסגרת של חול, כגון בארוחה עסקית או סתם באמצע היום. גם כאשר ישנם שם כמה יהודים, והם הביאו את המשקה מביתם, אם רוב הנאספים נוכרים, אסור לשתות שם אלכוהול. אמנם מותר ליהודים לטעום כיבוד כשר. ב) במסגרת מסיבה שיש בה סעודה, כגון חתונה, אסור לטעום גם מאכלים כשרים (פנה"ל כשרות כט, יב).

ח – אשוח, סממני חג נוכרי וקניות

עץ האשוח שהנוצרים רגילים להציב בתקופת תחילת השנה הלועזית הוא מנהג של חג נוצרי, ועל כן אסור ליהודים להניח אשוח בביתם, במשרד או בחנות, משום איסור "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". כדין האשוח כך דין כל שאר סממני חג מובהקים שבני הדתות השונים רגילים להניח, כדוגמת בובת 'סנטה קלאוס'.

אמנם כיוון שהאשוח ושאר סממני החג אינם משמשים לפולחן, אין הם נחשבים עבודה זרה, ולכן בשעת הצורך מותר ליהודי לספקם לנוכרים. לדוגמה, יהודי שיש לו חנות שמתבקש שימכור בה עצי אשוח לקראת תחילת השנה הלועזית, רשאי למוכרם בחנותו. וכן יהודי שאחראי על תחזוקת בניין של נוכרים, ומבקשים ממנו להציב להם אשוח, רשאי להציבו (עי' שבט הלוי י, קלב; במראה הבזק ג, קי). מותר ליהודי שיש לו בית דפוס, לבצע הזמנה של הדפסת כרטיסי ברכה לקראת חגיהם, כי אין בכרטיס ביטוי של פולחן (מסורת משה ד, נב).

מותר לקנות בירידים ובמבצעים שעושים לקראת חגי גויים. ואפילו מוצרים שנמכרים לצורך חגיהם, אם אינם מיוחדים דווקא לצורכי חגיהם, כדוגמת נרות צבעוניים, נורות חשמליות בצבעים שונים וקישוטי פרחים מנייר ומפלסטיק (לעיל יא, ו). ואף מותר להשתמש בהם לצורכי מצווה, כגון לקישוט הסוכה. וכן אפשר להשתמש בנרות שמוכרים בירידים ובמבצעים הללו למצוות נרות חנוכה (לעיל י, יא).

ט – יוגה, מדיטציה ואומנויות לחימה

מותר לערוך תרגילי יוגה, מדיטציה ואומנויות לחימה, אבל אסור לצרף לתרגילים טקסים שהם חיקוי מנהגי הגויים. תרגילי יוגה הם תנוחות התעמלות שונות שנועדו לשיפור הבריאות על ידי איזון ושליטה בגוף ובנפש. תרגילי מדיטציה הם טכניקות שנועדו לרכז את המחשבה וההרגשה כדי להגיע לשליטה בהן, לאיזון ולהארה פנימית. אומנויות לחימה נועדו לשכלל את יכולת ההגנה וההתקפה, ותוך כך לשפר את הבריאות ולהגיע לשליטה עצמית ולריכוז ברמה גבוהה.

אמנם בעבר תרגילים אלו היו קשורים לדתות אליליות, אך כיוון שהם נעשים שלא במסגרת פולחן, אין בהם איסור. אבל אסור לצרף לתרגילים טקסים שאין בהם תועלת ברורה ומוחשית וממילא מבטאים תרבות זרה, ועל כן הם אסורים מהתורה, שנאמר (ויקרא יח, ג): "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". 'חוק גויים' הוא מנהג שמבטא סממנים תרבותיים-דתיים שהתקבע אצל אחד העמים עד שהפך אצלם לנוהג מחייב. ואסרה התורה על ישראל לעשותו כדי שישמרו ישראל על ייחודם ועצמאותם הרוחנית, ולא ייגררו אחר תרבות הגויים ואמונתם ויזנחו את מצוות התורה (להלן כח, א).

לפיכך, מותר לקוד לפני המורה בתחילת התרגול כדרך שמקובל לחלוק כבוד למורה בפניו. אבל אסור לקוד לפני תמונה של המורה לפני התרגול, הואיל והוא מנהג גויים לקוד לתמונה. כמו כן אסור לעשות תרגילים לכיוון השמש דווקא, אבל מותר לעשות את אותם התרגילים כאשר המורה והתלמידים אינם מקפידים על הכיוון שאליו פונים. כמו כן אסור להשתתף בטקס חניכה מיוחד שבו מתרגל המדיטציה מקבל מנטרה מאת המורה. כיוצא בזה אסור לומר בעת תרגול מדיטציה מנטרות של מילים ומשפטים לא מובנים בשפה זרה.

אם המורה מזכיר שמות אלילים יש בכך איסור נוסף של גרימת הזכרת שמות אלילים בדרך כבוד, שנאמר (שמות כג, יג): "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ". אבל מותר לומר את שמות התרגילים בשפה זרה, ואין לחשוש שמדובר בשמות אלילים, הואיל ובפועל הם משמשים כשמות של תרגילים.

חשוב להדגיש, שגם מי שאינו עובר באיסור, צריך להקפיד שתרגילים אלו לא ייהפכו למרכז הרוחני של חייו, אלא ישמשו ככלים שמסייעים לאמונה בה', לתיקון המידות ולקיום מצוות התורה. שכן יש שוני עמוק בין התפישות: לפי התפישה שבבסיס היוגה והמדיטציה, המטרה היא להגיע לשלווה ולהארה פנימית תוך התנתקות מהאתגר של תיקון העולם, ואילו לתפישה היהודית החזון הוא תיקון העולם, והבריאות והאיזון הנפשי והשלווה הם כלים שיכולים לסייע להגשמת החזון (ראו לעיל פרק ח).<^[11]

י – מנהגים שונים

ברכת נַמַסטֶה היא ברכה רווחת בתרבות ההינדית כאשר נפגשים עם אדם או נפרדים ממנו. בדרך כלל היא נאמרת תוך קידה קלה והצמדת כפות הידיים זו בזו. התרגום המילולי של 'נַמַסטֶה': "אני קד לרגליך", ומשמעותה בספרות הוודית: "אני קד לקדושה שבך". להלכה, כשם שאפשר לברך אדם בברכות המקובלות בכל שאר השפות, כך אפשר לברך אדם בנַמַסטֶה. ואין בתוכן ברכה זו משמעות אלילית, משום שיש בה אמת, שכן בכל אדם ישנו ניצוץ אלוהי שראוי לכבדו. אמנם עדיף ליהודים לברך ב'שלום', שהוא שמו של הקב"ה (שבת י, ב), ובו נוהגים יהודים לברך. משמעות ברכת ה'שלום', שעל ידי המפגש שבין שני אנשים שנשמה בקרבם – נוצרת הפריה והשלמה הדדית, ובכך מתגלה שמו של ה' בעולם (להלן כב, י, לגבי ברכת שלום).

אין איסור בענידת צמיד שאמבאלה, או בתליית 'מנדלה', שהיא תמונה עם צורות גיאומטריות, או בקישוט של עציץ שנקרא 'במבוק המזל'. ואף שעובדי אלילים האמינו שהשימוש בהם מעניק רוגע ומרפא בעזרת כוחות מיסטיים, כאשר מתייחסים אליהם כקישוטים נאים שמשרים רוגע בזכות ההשפעה הגלויה של צורתם וגווניהם – אין בהם איסור.

סמלים של הדת ההינדית שמודפסים על תיקים ומוצרים שונים, דינם כדין צלב שמודפס כסימן על בולים ודגלי מדינות בלא הקשר דתי, שאין בהם איסור. אמנם ככל שהם ניכרים וידועים יותר כמבטאים דת זרה, עדיף שלא להשתמש בהם או להסירם, והרוצה להשאירם אין בידו איסור (כמבואר לעיל יב, יא).

בובות 'ווּדוּ' משמשות בארצות מסוימות באפריקה לצורך כישוף, או לתיעול אנרגיות מסוימות, בעיקר כדי לפגוע בזולת, ולעיתים גם כדי לרפא. המשתמש בהן לצרכים אלו עובר באיסור תורה של כישוף. ומי שאינו מאמין ביכולת לכשף על ידן, אינו עובר באיסור בהחזקתן, אבל נכון שלא להחזיקן כקישוט, כי אין ראוי לקשט את הבית בדבר שיש משתמשים בו באיסור.