יט – כשפים

א – איסורי כישוף

צווה ה’ את ישראל שלא יעסקו בשום מין ממיני הכשפים, שנאמר (דברים יח, ט-טו): “כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת ה’ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה’ אֱלֹוהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלוֹהֶיךָ. כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ, וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה’ אֱלוֹהֶיךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה’ אֱלוֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן”. שתי מגמות עיקריות למכשפים: א) לחולל שינויים במציאות, כגון להטיל קללה על אדם כדי לגרום למיתתו או לעשותו עני. ב) לדעת נסתרות ועתידות. כלל העיסוקים בדברים הללו נכללים בשם כישוף, ולחלקם יש גם שם מפורט (רמב”ן דברים יח, ט-יב; טור קעט, טז).

ככלל, איסורי הכישוף נשענים על התפישה האלילית, לפיה ה’ אלוהי האלוהים אינו מנהיג את עולמו, אלא העולם מתנהל על ידי כוחות שונים ונפרדים. החוטאים בעבודה זרה מתייחסים לכוחות השונים כאלילים וסוגדים להם כדי שיעזרו להם, והחוטאים בכשפים אינם סוגדים לאלילים, אלא מנסים לתמרן את האלילים או כוחות רוחניים שנמוכים מהם, כדי לחולל שינויים במציאות או לדעת נסתרות, כפי שיבואר בהמשך (סעיפים ו-ח).

שני צדדים לאיסור. האחד, שאין להשתמש בכוחות טומאה כדי לפרוץ את גבולות הטבע. השני, שיש לנהוג בתמימות עם ה’ ולקבל את הנהגתו באמונה שהכל לטובה. ואף שהאדם משתוקק לדעת עתידות, מצווה שיתאפק וימתין עד שהדברים יתרחשו בפועל ולא ייעזר בדרכים עקלקלות כדי לנחש את העתידות. ואם באה עליו צרה, אל ינסה לברוח ממנה בדרכים שאינן טבעיות, אלא יתמודד איתה על פי הדרכת ה’ בתורה ובמסגרת חוקי הטבע שקבע הבורא, ועל ידי כך יזדכך, יתעלה ויתקדם באמת. בכלל זה גם יתפלל אל ה’, כי התפילה היא אחת הדרכים שנתן ה’ לאדם כדי להתקרב אליו ולתקן את עצמו, ועל ידי כך ה’ יברך אותו. גם כדי לקדם מטרות טובות אסור להשתמש בכשפים, מפני שישראל צריכים להוסיף טובה וברכה לעולם בדרכה של התורה במסגרת חוקי הטבע, ואף אם היא ארוכה, התיקון שבה עמוק ויסודי, ומקדם אותנו שלב אחר שלב לתיקון האדם והעולם.

הכשפים נעשים על ידי אמירת לחשים ופעולות שונות, כגון חיבור חומרים מסוימים והקטרתם. על שלושה ממיני הכישוף חייבים מיתה חמורה בסקילה, והם: מכשף, שנאמר (שמות כב, יז): “מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה”; ובעל אוב וידעוני, שנאמר (ויקרא כ, כז): “וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי, מוֹת יוּמָתוּ, בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם”. שאר מיני הכשפים אסורים באיסור לאו, והחוטא בהם בפני עדים שהתרו בו, חייב מלקות (ראו לעיל ג, ב).

ב – יציאת מצרים והכנעת מכשפי מצרים

ביציאת מצרים, יחד עם יציאתם של ישראל משעבוד לחירות, גם האמונה שהיתה משועבדת לתפישות האליליות ולמעשי המכשפים – יצאה מחושך לאור. כי זהו ייעודו של עם ישראל, להתמודד עם המחשכים הקשים ביותר, ודרך תולדות חייו לגלות את אור האמונה הטהורה ולהביא גאולה לעולם, שנאמר (ישעיהו מג, כא): “עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ”. לכן השתעבדו ישראל דווקא במצרים, שבה היתה האמונה האלילית המגושמת ביותר (ראו מהר”ל גבורות ה’ פרק ד). ובה היו המכשפים הגדולים ביותר, וכפי שאמרו חכמים (קידושין מט, ב): “עשרה קבים כשפים ירדו לעולם, תשעה נטלה מצרים ואחד כל העולם כולו”.

ואף שיכול היה ה’ להוציא את ישראל ביום אחד, הקשה את לב פרעה למאן לשלחם, כדי שיהיה צורך להכות את מצרים בעשר מכות, וכך ייוודע לעולם כולו כי ה’ מושל על כל הכוחות שבעולם, ואף אלילי מצרים ומכשפיהם אינם יכולים לעמוד נגדו. שנאמר (שמות ז, ד-ה): “וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם, וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי – אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל – מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’, בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם” (דרשות הר”ן ג; אברבנאל שמות ד, י).

כבר מתחילה, כאשר באו משה ואהרן בשליחות ה’ לדרוש מפרעה לשלח את ישראל, התחזק פרעה באליליו ובמכשפיו ואמר: “מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’, וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ” (שמות ה, ב). לפיכך צווה ה’ את משה ואהרן (שמות ז, ט-יג): “כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת, וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’, וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין. וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן, וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם”. באותה שעה תמהו חכמי מצרים על משה ואהרן שמעיזים להתמודד כנגדם בכשפים, שהרי מכשפי מצרים הם הגדולים בעולם (ראו מנחות פה, א).

לאחר מכן צווה ה’ את משה להכות את מצרים בדם, וגם החרטומים הראו שהם יכולים בכשפיהם להפוך מים לדם, שנאמר (שם ז, טו-כב): “כֹּה אָמַר ה’ בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’, הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם… וַיָּרֶם (אהרן) בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו, וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם… וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם, וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'”. גם במכת צפרדע עמדו המכשפים כנגד ה’, שנאמר (שם ח, ב-ג): “וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם”.

וכן ניסו במכת כינים, שנאמר (שם ח, יג-יד): “וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ, וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ, וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה”. אז הבינו החרטומים שהמכות אינן על ידי כשפים אלא מאת ה’, “וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלוֹהִים הִוא” (שם טו; רש”י).

פרעה המשיך להכביד את ליבו, והמכות שהיכה ה’ את מצרים הלכו וגברו, עד שרבים מהמכשפים הכירו בכוחו הגדול של ה’. אמרו חכמים (זוהר ח”ב קצא, א), שחלקם הצטרפו לישראל, שנאמר (שמות יב, לח): “וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם”. אולם בהמשך, כאשר משה רבנו בושש לרדת מהר סיני, היו שם מכשפים שגרמו בכשפיהם שהזהב שהתיך אהרן נעשה לעגל הזהב, והם שהחטיאו את ישראל באומרם: “אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות לב, ד ורש”י; ראו פנה”ל גיור ג, א).

ג – הלכות כישוף

אמרו חכמים (סנהדרין סז, ב): שלושה דינים ישנם בכישוף ובמעשים הדומים לכישוף: א) כאשר המכשף משנה דברים בעולם, חייב מיתה בסקילה. ב) כאשר הוא נראה כמשנה דברים אבל באמת לא שינה, אף שהוא עובר באיסור תורה, אינו חייב מיתה. כדוגמה לכך סיפרו על אחד שחתך בחרבו גמל לחתיכות, אח”כ קשקש בפעמון וקם הגמל ונעמד על רגליו. ביקש רבי חייא לדעת האם לאחר שנעמד נותרו שאריות של דם וּפֶרֶשׁ, וכשהשיבו שלא נותרו, אמר שמדובר במאחז עיניים ולא במכשף. ג) כאשר שינוי המציאות נעשה על ידי ספר יצירה, הדבר מותר (להלן כ, ג-ד, יבואר שאין רצוי לעשות זאת).^[1]

אין ראוי לעסוק בלימוד ענייני כשפים, אבל כדי להבין את מצוות התורה שאסרה את הכשפים, מותר ואף מצווה לתלמידי חכמים ללמוד את מעשי הכשפים. שנאמר (דברים יח, ט): “לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם”, דרשו חכמים (סנהדרין סח, א): “לַעֲשׂוֹת אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות”. יתרה מזו אמרו חכמים (סנהדרין יז, א): “אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה… ובעלי כשפים”, היינו בקיאים בדרכי הכשפים, כדי שיוכלו להורות הלכה בדיניהם (רמב”ם סנהדרין ב, א). וכדי “שאם יהא הנידון מכשף, והאוּר לא ישלוט בו, יעשו הן מכשפוּת וימיתוהו בכל מיתה שיוכלו” (רש”י מנחות סה, א). וגם כדי שיוכלו להבחין בין נביא אמת למי שעושה אותות בכשפים (ראו רב האי גאון שערי תשובה יד). הרי שהיו צריכים לדעת איך עושים בפועל כשפים.

גם לאחר חורבן בית המקדש, כאשר בתי הדין כבר לא דנו בדינים אלו, בכלל מצוות תלמוד תורה מצווה על גדולי החכמים ללמוד את דרכי הכשפים. וכפי שמסופר (סנהדרין סח, א) על רבי אליעזר ותלמידו רבי עקיבא שהיו מהלכים בדרך, ביקש רבי עקיבא מרבי אליעזר שיְלַמד אותו את דרכי המכשפים בנטיעת קישואים. אמר רבי אליעזר לחש אחד ונתמלאה כל השדה קישואים. ביקש רבי עקיבא שילמד אותו את דרכי עקירתם. אמר רבי אליעזר לחש נוסף והתקבצו כולם למקום אחד. הרי שגם כאשר אין בכך צורך מעשי, מצווה לגדולי החכמים ללמוד את דרכי הכשפים, כדי להבין את עומק הדרכת התורה (חת”ס יו”ד קכח; דרכ”ת קמא, ל; הרב קוק שמונה קבצים ב, ז).^[2]

ד – הסוברים שהכשפים הם שקר

\נחלקו הראשונים בשאלה, האם המכשפים באמת מצליחים לפעול בכשפיהם ולחזות עתידות. יש סוברים שכל מעשיהם שקר, וכדברי הרמב”ם (ע”ז יא, טז): “ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל, שהם חכמים מחוכמים, להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה. שנאמר: כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל, ונאמר: כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה’ אֱלוֹהֶיךָ. כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת… אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת יֵדעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלוֹהֶיךָ”. לסוברים כשיטה זו, הכשפים שחייבים עליהם סקילה הם כשפים שאנשים רבים מאמינים שהמכשף הצליח לחולל שינויים אמיתיים בעולם, אולם בפועל הכשפים לא חוללו שום שינוי.

אמנם גם לסוברים שאין למכשפים כוח אמיתי, עצם זה שאנשים מאמינים שיש להם כוחות על-טבעיים, גורם לכך שתהיה למכשפים השפעה פסיכולוגית עליהם, שמכוחה אף ייתכן שיתרפאו או יחלו, יתחזקו או ייחלשו. בנוסף, ישנם מעמקים פסיכולוגיים בתת ההכרה, שמכשפים בעלי כישרון יכולים להבין ולהשפיע דרכם על אנשים.

ואף שמדברי חכמים במקומות רבים נראה שהתייחסו לכשפים כדבר ממשי, הרמב”ם והסוברים כמותו מבארים שדברי חכמים אלו הם משל או סוד שאין להבינם כפשוטם. ויש אומרים שגם הרמב”ם מסכים שלעיתים המכשפים הצליחו לשנות דברים בכשפיהם, אלא שלבסוף הם מכזיבים והסומכים עליהם נכשלים, ולכן הם שקר.^[3]

ה – לדעת רבים יש כוח בכשפים

לדעת רוב חכמי ישראל, יש כוח למכשפים לשנות דברים ולדעת נסתרות, אולם אין כוחם קבוע ופעמים רבות הם טועים ונכשלים. כפי שכתב רמב”ן (דברים יח, ט): “ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו גם כן יודו בהם…”. אלא שלעומת המכשפים, שפעמים רבות טועים ומטעים, נתן לנו ה’ נביאי אמת. וכפי שאמרו חכמים (ספרי שם): “שמא תאמר: להם יש במה להישאל ולי אין לי! תלמוד לומר: וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה’ אֱלוֹהֶיךָ”, אלא נתן לך נביאי אמת שממשיכים את הדרכת התורה (ראו לעיל טז, ג).

אמנם גם לדעתם, כיוון שמדובר בכוחות נסתרים שקשה למדוד אותם, ישנם בתחום זה שקרנים רבים. מהם שמשקרים לעצמם לחשוב שיש להם כוחות רוחניים, מהם שיודעים שאין להם כוחות ומרמים את האנשים לחשוב שיש להם, ומהם שבעבר היו להם כוחות ובמשך הזמן איבדו אותם, אך הם ממשיכים לרמות את עצמם ואת זולתם שיש להם עדיין כוחות. עם זאת, לשיטתם לא ניתן להכחיש שיש אנשים בעלי יכולות רוחניות מיוחדות לראות ולחוש מעבר למקובל, וכשהם מתקשרים לכוחות של טומאה על ידי כשפים, הם מסוגלים להעצים את כוחם לדעת עתידות ולעיתים גם לחולל דברים.^[4]

ו – הכשפים וטומאתם, ביאור מושגים

כדי להבין את ביאוריהם של חכמי הנסתר על פעילותם של המכשפים בעזרת כוחות הטומאה, כביכול בניגוד לרצון ה’, יש לבאר כמה מושגים: ‘טומאה’ היא אטימות, הסתרה וניתוק. כלומר, הטמא נאטם ונסתר מפני האור האלוהי העליון, ובכך הוא מתנתק ממקור חייו. לכן הטומאה קשורה למוות, והמת הוא אבי אבות הטומאה, שגופו נאטם מפני האור האלוהי שמחייה אותו. לעומת זאת ‘טהרה’ יש בה משמעות של צוהר, שדרכו נעשה חיבור אל מקור החיים האלוהי.

מעל לעולם הזה קיימים ‘עולמות עליונים’, היינו רבדים רוחניים עליונים. בכל עולם, כל הברואים והערכים המוכרים לנו מהעולם הזה באים לידי ביטוי באופן רוחני כפי דרגתו של אותו עולם. בסדר הבריאה, ברא ה’ תחילה את העולם העליון, שבו האור האלוהי מאיר יותר, ועל כן הרעיונות מופיעים בו באופן בהיר ועמוק יותר. לאחר מכן בהדרגה ברא עולם אחר עולם עד העולם הזה, ועל ידי האור האלוהי ה’ משפיע חיים לכל העולמות עד העולם הזה. ככל שהעולם נמוך יותר, כך האור האלוהי המגיע אליו חלש יותר, עד העולם הגשמי שבו האור האלוהי נסתר בתוך כל הברואים, ובכך העולם מתקיים כעולם גשמי שהשפעת האורה האלוהית אינה גלויה בו, וממילא יש לבני האדם תודעת קיום עצמאית ובחירה חופשית. משמעות נוספת, ככל שהאור האלוהי יורד דרך העולמות ומתגשם, כך אורו נחלש ויש בו יותר חסרונות, שבעטיים התרחשו משברים קשים יותר. החסרונות והמשברים הללו הם הרע שברא ה’ בעולם.

העולמות שדרכם יורד האור האלוהי לעולם הזה נקראים עולמות של קדושה. כל המידות הטובות, כחסד ואמת, מופיעות בעולמות אלו באופן גבוה יותר, ועל ידן מתווספים חיים לעולם. כיוון שהנבראים אינם יכולים להיות מושלמים, כנגד כל עולם של קדושה ישנו עולם של טומאה, שמורכב מכל הפגמים, החסרונות, האשליות, הטעויות, האכזבות והמשברים (‘שברי כלים’) שבעולם הקדושה המקביל לו. עולמות הטומאה הם המקור לכל המידות הרעות, כבוגדנות, שקר, חמדנות, תאווה, נצחנות ורדיפת כבוד שאנו פוגשים בעולם הזה. כלומר, מתוך החסרונות והמשברים שבעולמות הטומאה נוצר ייאוש מלהתקשר אל ה’ מקור החיים ולהמשיך ברכה לעולם, וממילא עד שהכל יישבר וימות, כל שנותר לו לאדם הוא להיגרר אחר המידות הרעות ולספק את תאוותו כפי יכולתו. “אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת” (ישעיהו כב, יג).

על ידי בריאת הרע העניק ה’ לאדם את כח הבחירה בין טוב לרע. אם יבחר בטוב, יתחבר לשורשים הרוחניים של הטוב שבעולמות הקדושה ויוסיף טובה ברכה לעולם. ואם יבחר ברע, יתחבר למידות הרעות שבעולמות הטומאה, ימעט את האור והחיים השופעים לעולם הזה ויגרום למוות וחורבן. בכך העניק ה’ לאדם את היכולת לזכות בטוב האלוהי על ידי בחירתו, ועל ידי כך יגדל אושרו בכל הטוב שקנה בזכות בחירתו. בנוסף, יש לרע תפקיד חשוב מאוד: לבקר את הטוב, שהואיל והטוב מוגבל, צריך לבקר אותו כדי שיזדכך וישתלם (ראו לעיל א, יז).

הצדיקים דבקים בה’ מקור החיים, ועל ידי התורה, המצוות והמעשים הטובים, מוסיפים חיים לכל העולמות עד העולם הזה. והצדיקים הטהורים אף מוסיפים הארה לעולמות השבורים, כדי לרפא את שבריהם ולתקנם, ולהאיר דרך לחוטאים לחזור בתשובה ולהפוך את חטאיהם מזדון לזכות. גם המוות אינו סופי עבור הצדיקים, כי נשמתם זוכה לחיי עולם הבא. לכן גם לאחר מותם הם נקראים חיים (ברכות יח, א).

אולם הרשעים אינם מאמינים שאפשר להתקשר אל ה’ מקור החיים ולתקן את השברים, ובעזרת המידות הרעות הם מנסים לספק את תאוותם, ובכך הם מטמאים את עצמם ואת הסובבים אותם, היינו מנתקים אותם משורש החיים. לכן גם בחייהם הרשעים קרויים מתים (ברכות יח, ב). מתוך אותה תפישה של ייאוש, המכשפים פועלים על ידי כוחות טומאה, לחסום את השפע שיורד מהעולמות הרוחניים לעולם הזה או להטותו לצרכיהם. פעולתם נעשית בטכניקות שונות, כדוגמת המבואר בסעיפים הבאים.^[5]

ז – כוח האותיות והדיבור

עיקר פועלם של המכשפים על ידי לחשים שמבוססים על אותיות ודיבור. כדי להבין את כוחם, יש להקדים כי ב’ספר יצירה’ המיוחס לאברהם אבינו מבואר שבתחילה ברא ה’ את עשר הספירות, כלומר עשר בחינות של הופעת הנהגת ה’ בעולם, ואת עשרים ושתיים האותיות, ועל ידן ברא את העולם. לכל אחת מהספירות ומהאותיות מהות מיוחדת משלה, ומהרכבתן הראשונית יצר ה’ את שמותיו הקדושים שעל ידם התגלה לעולם. על בסיס השמות הקדושים ואותיות נוספות ברא את שורשי היסודות, שאח”כ השתלשלו להיות יסודות גשמיים כדוגמת אטוֹמים ומצבי צבירה. על ידי המשך חיבור והרכבת האותיות בצורות שונות, יצר ה’ את שורשי כל הברואים לסוגיהם ולפרטיהם. כך הלכו האותיות והמילים והתגשמו מעולם לעולם עד לברואים שבעולם הזה. הרי שברא ה’ את העולם על ידי אותיות ודיבור. אמר “יְהִי אוֹר – וַיְהִי אוֹר” (בראשית א, ג), וכל עוד הדיבור האלוהי יְהִי אוֹר נמשך – האור ממשיך להתקיים. וכך בכל הברואים כולם. בעולם שמעל העולם הזה, האותיות והמילים שבשורשי הנבראים נקראות מלאכים, היינו שליחים שמקיימים את החוקים שחקק ה’ באותיות, ועל ידם שופעים החיים למי שתחתיהם. לדוגמה, לכל מין צמח או חי יש מלאך שעל ידו הוא מתקיים. המלאך נקרא גם ‘מזל’, שדרכו נוזלים החיים לאותו צמח.

הרי שלכל נברא יש שורש רוחני פנימי בעולם שמעליו, וכך עולם מעל עולם, וה’ יתברך משפיע חיים דרך האותיות והשמות לכל העולמות. בסיום סדר הבריאה ברא ה’ את האדם ב’צלם אלוהים’, היינו באופן שגם הוא יכול לדבר ולפעול בעולם ולשנותו לטובה או לרעה. על ידי הדיבור הוא יכול ללמוד וללמד איך ללכת בדרכי ה’ ולשתף פעולה עם חבריו כדי להוסיף טובה וברכה לעולם; או להיפך, לעורר אותם לרדוף ברשע אחר תאוות שקר. התורה שנתן ה’ לישראל היא ההדרכה השלמה כיצד להתקשר אל ה’ וללכת בדרכיו, שהתורה היא גילוי שמו של ה’ בעולם, וגנוזה בה התוכנית האלוהית של בריאת העולם ותיקונו. לכן על ידי לימוד התורה וקיום המצוות ישראל ממשיכים ברכה לעולם, מרוממים אותו ומתקנים אותו.

ישנה גם דרך שטחית וצדדית להשפעה על העולם שנקראת ‘קבלה מעשית’, היינו אדם שמכיר את סוד השמות והאותיות שבספר יצירה, יכול ליצור דברים בעולם על ידי שמות קדושים וצירוף אותיות. וכיוון שהוא עושה זאת בהתאם לכללים שעל פיהם העולם נברא, אין במעשיו איסור. אולם יש בדרך זו בעיות וסכנות, כפי שיבואר להלן (כ, א-ד).

כנגד זה המכשפים יכולים על ידי דיבורי לחש להתקשר לשורשי הרע שבעולמות הטומאה, ולשנות על ידם את האותיות והמילים שדרכם השפע זורם לעולם, וכך לגרום נזק למי שהם רוצים לקלל. כיוון שהם עושים זאת שלא על פי המגמה האלוהית, הם מקלקלים את סדרי ההשפעה הטובה היורדת מלמעלה, וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין סז, ב): “למה נקרא שמם כשפים? שמכחישים פמליא של מעלה”. (דרך ה’ ח”ג ב, ז-ט).^[6]

ח – הכשפים ופיתוחם על ידי התחזקות ברשע

העניק ה’ לאדם כישרון להתקשר לעולמות עליונים, היינו לרבדים עליונים, שמעל העולם הזה וחוקיו. אם יעשה זאת בקדושה, יבין את התורה וסודותיה, ויוסיף טובה וברכה לעולם. מנגד, אם יעשה זאת בטומאה, יוכל להבין את שורשי הרע ודרכי פעולתו, ויוכל להמציא לחשים בעלי יכולת לפעול כדי לספק את תאוותו. שכן זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹוהִים. כשם שברא את סדרי העולם הטובים, שהם היסוד למידות הטובות, כחסד ואמת, צדק ומשפט, וכולן כלולות בעשר הספירות שבכל עולם; כך ברא את כוחות ההרס, שהם יסוד המידות הרעות, כדוגמת התאווה, הקנאה והכבוד, וגם הן כלולות בעשר הספירות הטמאות שבכל עולם של טומאה. כשם שבקדושה יוכל על ידי תפילות לה’ ועשיית מצוות להמשיך ברכה לעולם ולזכות לחיי העולם הבא, כך כנגד זה בטומאה, יוכל על ידי לחשים ומעשים של כשפים לחסום את שפע החיים של מי שהוא רוצה לקלל. כך, לשם השגת תאוותו, יפסיד חיי אמת ונצח. ככל שהמכשפים התמכרו יותר ליצרם הרע, כך יכלו להמציא כשפים חזקים יותר ולהפעילם בכוח גדול יותר, ונענשו יותר בגיהנם. וכפי שאמרו חכמים (אבות ה, יט) על המכשף הרשע בלעם, שהיו בו ובתלמידיו שלושה דברים אלו: ‘עין רעה’ – מקנא בזולתו, ‘רוח גבוהה’ – גאוותן, ו’נפש רחבה’ – תאוותן. וסופם “יורשים גיהנם ויורדים לבאר שחת”. וכן אמרו חכמים (אבות ד, כא): “הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם”.

כאמור, עיקר הכישוף נעשה על ידי לחש, היינו דיבור באותיות שדרכן החיים שופעים לאותם הדברים שעליהם רוצים להשפיע. על מנת לחזק את הכישוף, המכשפים משתמשים בחומרים שונים שקשורים לשינוי שאותו הם רוצים לחולל. וזאת על סמך ההכרה שכל מרכיבי העולם קשורים זה בזה ומשפיעים זה על זה, וכאשר המכשף אומר לחש על חומר מסוים כנגד אדם מסוים, יוכל לחסום או לשנות את השפע שזורם אליו. כיוון שעיקר מגמתם להרע, הרבו להשתמש בחומרים ארסיים או בשערות וציפורניים, שהם דברים שצמחו מהגוף והתנתקו ממנו ומתו. ואם הצליחו לקחת שערות או ציפורניים מגופו של האדם שאותו רצו לקלל, יכלו לחזק יותר את הכישוף שרצו להטיל עליו.^[7]

ט – כשפים נגד צדיקים

דרכם של המכשפים הגדולים, שמתוך תפישת הייאוש מהטוב ומהחיים, ידעו לחשוף את נקודת התורפה המוסרית אצל מי שרצו לקלל, ועל ידי כך קטרגו עליו, ובשעה שהיה מתעורר עליו זעם בעליונים היו מקללים אותו, ומתוך הצדק שבטענת הקטרוג קללתם היתה פועלת. לכן כעיקרון, גם באנשים טובים וצדיקים הכישוף יכול לפגוע, שכן מאז חטא אדם הראשון, יצר הרע נכנס בכל בני האדם, ואין צדיק בארץ שאין בו נקודת תורפה שדרכה יכולים המכשפים לנסות לפגוע בו. וכשם שאם אדם רשע יכה צדיק מכת מוות – הצדיק ימות, כך אם המכשף יצליח לקטרג על הצדיק וללחוש נגדו לחש כישוף, ישבש את צינורות השפע שלו ויזיק לו ואף יוכל לגרום למיתתו. וכן אמרו חכמים (ברכות ז, א), שבלעם הרשע התכוון לקטרג על ישראל, ואזי בשעה שיתעורר עליהם זעם, יקלל אותם קללת כיליון. אולם כדי להציל את ישראל, במשך כל אותם ימים לא זעם ה’ על ישראל, ולא יכול היה בלעם לקללם, כפי שאמר (במדבר כג, ח): “מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל, וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'”.

ככל שאדם מתעלה במעלות הצדיקות, כך כוחם של המכשפים להזיק לו פוחת. שכן כשם שיש מדרגות בקדושה כך כנגד זה יש מדרגות בטומאה, ורק אם המכשף הצליח להתקשר למדרגה גבוהה יותר בטומאה ממדרגתו המקבילה של הצדיק בקדושה, הוא יכול להזיק לו. מסופר (סנהדרין סז, ב) על מכשפה שניסתה ליטול עפר מתחת רגליו של רבי חנינא, כדי להטיל עליו כישוף חזק. אמר לה רבי חנינא: אינני חושש מכך, “כִּי ה’ הוּא הָאֱלוֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ” (דברים ד, לה). ואין הכוונה שסמך על הנס שיעשה לו ה’ בזכות זכויותיו, כי אין ראוי לאדם להחזיק את עצמו כצדיק שה’ חייב להצילו בנס. אלא הכיר רבי חנינא בעצמו שהתעלה למדרגה שלמעלה מהכשפים, למדרגה שהוא תמים באמונתו שה’ מנהיג את הכל, ובמצב כזה אין הכשפים יכולים לחצוץ בינו לבין ההנהגה האלוהית, ואינם יכולים להזיק לו. ואף אם יארע לו על ידם נזק, הרי שזה בהשגחה פרטית מאת ה’ ולטובתו.^[8]

י – סוגי הכשפים וחֹבֵר חָבֶר

בכלל הכשפים האסורים מנתה התורה שמונה סוגים, שנאמר (דברים יח, ט): “קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים”.

שניים מהם עוסקים בניסיון לשנות דברים במציאות, ועניינם מבואר בפרק זה: א) מְכַשֵּׁף, זה הלוחש לחשים ועושה מעשים כדי לשנות דברים במציאות (כמבואר לעיל הלכות ג; ז-ח). ב) חֹבֵר חָבֶר, זה הלוחש לחשים להשפיע על חיות, כמבואר בהמשך הלכה זו.

השאר עוסקים בניסיון לדעת עתידות כדי לסייע לאדם לתכנן את מעשיו. שלושה מהם נעזרים במתים: א) שֹׁאֵל אוֹב, הוא העושה מעשים כדי לאלץ מתים לעלות מקברם ולהשמיע לו עתידות (להלן כו, ג). ב) יִדְּעֹנִי, עושה מעשים מסוג אחר כדי לאלץ מתים לעלות מקברם ולהשמיע לו עתידות (שם). ג) דֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, הוא העושה מעשים כדי שהמתים בעודם בקברם יגלו לו עתידות (להלן כו, ו).

שלושה אינם קשורים למתים: א) קֹסֵם קְסָמִים, הוא העושה מעשים שונים כדי לדעת עתידות (להלן כד, א). ב) מְעוֹנֵן, זה המחשב זמנים – איזה זמן טוב ואיזה רע (להלן כד, ב). ג) מְנַחֵשׁ, זה הקובע על פי אירועים שקרו לאדם מה יהיה בעתיד ומה כדאי לעשות (להלן כד, ג).

בדרך כלל הכשפים נועדו להשפיע על אנשים, אבל יש גם כשפים שנועדו לשלוט בבעלי חיים, והם בכלל איסור חֹבֵר חָבֶר. האיסור הוא לומר לחש כדי לשלוט בחיות מזיקות ולכפות אותן להתחבר זו לזו או ללחום זו בזו. בדרך כלל השתמשו בזה כדי למנוע מחיות להזיק לאדם, לרכושו ולשדותיו, ולעיתים כדי לשסות את החיות באויבים. האיסור חל על חיות גדולות כזאבים ונמרים, או קטנות כנחשים, עקרבים, יתושים ופרעושים. וכן על מינים שונים זה מזה כגון דבורה ועקרב. העובר על איסור חובר חבר חייב מלקות (סנהדרין סה, א; טור ושו”ע קעט, ה). סוג נוסף של איסור חובר חבר קשור להפעלת שדים (להלן כו, י).^[9]

יא – בני נח ומאגיה לבנה

איסורי כישוף אינם חלים על בני נח. משום שרק עם ישראל שנבחר להיות עמו של ה’, וזכה למעמד הר סיני שבו נתגלתה אמונת הייחוד, וזכה שהנבואה תשרה על גדוליו, נצטווה לנהוג בתמימות עם ה’ ולקבל את הנהגתו בלב שלם, בלא לחפש דרכים רוחניות אחרות לקדם את עצמו מלבד התורה והמצוות. כפי שנאמר לישראל בפרשייה שבה נאסרו הכשפים (דברים יח, יב-טו): “כִּי תוֹעֲבַת ה’ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה’ אֱלוֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלוֹהֶיךָ. כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ, וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה’ אֱלוֹהֶיךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה’ אֱלוֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן”.

ואף שרבים מהמכשפים פעלו במסגרת תפישת עולם אלילית, כיוון שאין בכשפים סגידה לאלילים אלא ניסיון לתמרן אותם, אין הכשפים בכלל עבודה זרה האסורה על בני נח (לעיל ה, א). אמנם נראה, שכאשר הכשפים נעשו ברשע כדי להרוג או כדי לגנוב או להזיק, הרי הם אסורים כענף של איסור רצח או כענף של איסור גזל ודינים.

אבל כאשר הכשפים אינם משמשים לעשיית פשעים נגד הזולת, אין לבני נח איסור לעסוק בהם. לפיכך, אין לבני נח איסור לעסוק ב’מאגיה לבנה’, כלומר בכשפים שנועדו לעזור לאנשים.^[10]

יב – תמים תהיה

לאחר שאסרה התורה על ישראל את כל מיני הכשפים, הוסיפה וצוותה לנהוג בתמימות עם ה’, שנאמר (דברים יח, יג): “תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלוֹהֶיךָ”. תמים הוא שלם, בלא שום סדק ופגם. תמים עם ה’, הכוונה מאמין בה’ באמונה שלמה. אילו נאמר רק: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’, היה אפשר להסתפק באמונה שה’ ברא את העולם ומחייה אותו. אבל כיוון שנאמר: “עִם ה’ אֱלוֹהֶיךָ“, הכוונה להאמין שה’ מנהיג את העולם באופן השלם ביותר עבור כל אדם. שכן שם ‘אלוהים’ פירושו בעל הכוחות כולם, ו’אֱלוֹהֶיךָ’, פירוש המנהיג את כל כוחות העולם בהשגחה פרטית עבורך (מלבי”ם דברים יח, יג). לפיכך, אם יזכה לדבר טוב, יודה לה’ על כך ויתחזק להמשיך ללכת בדרכיו, ללמוד את תורתו ולקיים את מצוותיו. ואם יארע לו דבר רע, יאמין שהוא לטובה, ונועד לשפר את דרכיו, כדי שיוכל לזכות בטוב האלוהי, ועל כן יודה לה’ על הרעה כשם שהוא מודה על הטובה.

בכלל זה, התמים אינו מנסה לדעת עתידות ונסתרות בדרכים עקלקלות של קוסמים ומכשפים, שאינם דבקים באמת ובטוב. מפני שהאדם צריך להתנהל בעולם על פי השכל שחנן אותו ה’. ואם לפי השכל אין לו דרך אמינה וטובה לדעת מה יהיה בעתיד, משמע שראוי שיחיה בתודעה שהכל פתוח, וכאשר יקרה אשר יקרה, יתמודד עמו באמונה, ועל ידי כך יזכה לדבוק בה’ ולקבל את ברכתו. וכן פירש רש”י (דברים יח, יג): “תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלוֹהֶיךָ – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עִמו ולחלקו”.

כי ייעודו של האדם הוא לדבוק בה’ וללכת בדרכיו, ללמוד את תורתו ולקיים את מצוותיו, כדי שיוכל להיות שותף עם ה’ בגילוי אורו וברכתו, ובתיקונו של העולם בצדק ובמשפט. לשם הגשמת ייעוד זה עליו להקדיש את כל כוחותיו, כישרונותיו, רכושו ומעמדו, שנאמר (דברים ו, ה): “וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ”. וכל הניסיונות שעוברים עליו מאת ה’ הם, כדי לכוונו ולרוממו אל ייעודו הגדול, ולכן עליו להתמודד עם כל הניסיונות והאתגרים במסגרת החוקים והכללים שטבע ה’ בעולם, בלא לחפש דרכים עקלקלות של מכשפים וקוסמים כדי להימלט מהם. זו המשמעות של המצווה “תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלוֹהֶיךָ”.^[11]

אמנם גם בנביאים נעזרו לפעמים כדי לפתור בעיות אישיות, כמו שאול ששאל את שמואל הנביא היכן האתונות שאבדו לאביו. אולם שלא כמו המכשפים, שמגמתם להשיג את תאוות העולם הזה בלא משמעות אמונית ומוסרית, עיקר ייעודם של הנביאים היה להדריך את העם בדרכי ה’, ובתוך כך גם סייעו לאנשים בענייני השעה (לעיל טז, ב). ויש מגדולי הראשונים שהוסיפו וביארו, שמגמתם של הנביאים בגילוי עתידות ונסתרות לצורכי העולם הזה היתה להציל את ישראל מפני הפיתוי ללכת אחר המכשפים והקוסמים (לעיל טז, ג). ומתוך התקשרותם לנביאי ישראל כשהלכו לשאול עתידות בענייני השעה, קיבלו גם הדרכות להליכה בדרכי ה’^[12]

יג – תמימות מביאה לחכמה ולהצלחה

התמימות מביאה לחכמה, שכן המנסים לדעת נסתרות ועתידות, מזניחים את מה שהם יכולים ללמוד ולדעת בעזרת השכל שה’ העניק להם, ובמקום זאת מנסים להשיג על ידי כשפים דבר שאין ביכולתם להשיג באופן מלא. כך יוצא שגם אם לעיתים יצליחו לדעת נסתרות, בעקבות ההתרשלות בפיתוח היכולת לבחון את המציאות על ידי השכל, ישגו פעמים רבות בטעויות יותר חמורות. חוזי העתידות חושבים שהתמים טיפש, שאינו נעזר במכשפים לדעת נסתרות. אולם באמת התמים חכם מהם, כי הוא אינו מנסה לדעת דברים שמעבר להשגת שכלו, ובזכות כך ימקד את כל מאמציו בתחום השגתו, ויזכה להיות חכם באמת.

לכן דווקא התמימות מביאה הצלחה, שכן התמים נעזר בשכלו ובשכלם של חבריו כדי לתכנן את מעשיו, ועוסק בחריצות ביישובו של עולם. בזכות תמימות אמונתו הוא אינו מתפתה לקצר את דרכו על ידי היעזרות במכשפים וחוזי עתידות למיניהם, מפני שהוא מקבל את הנהגתו של ה’, ויודע שהטבע נברא על ידי ה’ כדי שכאשר ינסה במסגרתו לבנות את חייו, יזכה להתעלות באמת. וגם אם יהיו לו כישלונות, הם יהיו לטובתו, כי יעניקו לו לקחים שיקרבו אותו להצלחה אמיתית. לעומת זאת, הבוחרים להיעזר בכוחות שונים מחוץ לדרך הטבע, במקום לתקן את דרכיהם, לעבוד בחריצות ולשקוד על פיתוח אמצעים לשכלל את העולם בדרך הטבע, מחפשים דרכים קצרות וקלות להתעשר ולזכות בכבוד. ואף אם יצליחו להתעשר בעזרת כשפים, לטווח ארוך לא ירוויחו, כי במקום להפיק לקח מהצרות ולהיבנות מהמאמץ לעסוק ביישובו של עולם, יישארו עם כל פגמיהם וחסרונותיהם, ובעקבות זאת יפסידו את עושרם וכבודם וינחלו יגון ואנחה.^[13]

וכן נצטווה אברהם אבינו, ראש המאמינים (בראשית יז, א-ב): “הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד”. כלומר, דווקא על ידי הליכה בתמימות, בלא לחפש דרכים עקלקלות להרבות עושרו, יזכה לברכה רבה יותר, כי ידבק בדרכי ה’ ויזכה לברכתו. וכן לימד לבניו ולתלמידיו, וכפי שאמרו חכמים (אבות ה, יט), שתלמידיו של אברהם אבינו הם בעלי מידות הפוכות מתלמידי בלעם הרשע (לעיל הלכה ח). בעלי ‘עין טובה’, שאינם מקנאים בחבריהם אלא שמחים בחלקם. ‘רוח נמוכה’ – ענוותנים ומקבלים את הנהגת ה’ באהבה. ‘נפש שפלה’ שאינם מתאווים למה שאין בידם. בזכות כך הם זוכים ליהנות בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר (משלי ח, כא): “לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא”.

יד – התמעטות הכוחות הרוחניים

בעקבות חורבן בית המקדש הראשון החלה הנבואה להתמעט, עד שבתחילת ימי בית המקדש השני הנבואה הסתלקה. במקביל לכך גם נתמעט כוח משיכתה של עבודה זרה, ונחלש כוחם של המכשפים. באותה תקופה עלה מעמדה של החכמה, ועבר הדגש מידיעת אלוהים ועבודתו על ידי נבואה וכוחות הרגש והדימיון, לידיעת אלוהים ועבודתו על ידי השכל והמעשים. בכך עברנו מתקופת הנביאים לתקופת החכמים. בתקופת הנביאים קלטו ישראל את היסודות הגדולים של האמונה וההליכה בדרכי ה’, אולם במקביל גם גברו כוחות הטומאה שבעבודת אלילים ובכשפים, עד שלא יכלו ישראל לעמוד בפניהם וחטאו בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים ונחרב בית המקדש הראשון. אז סברו אחרוני הנביאים, שמוטב לוותר על הנבואה ולהמשיך להדריך את העם על ידי העצמת לימוד התורה וקביעת תקנות להשרשת קיום מצוות התורה בעם, כדוגמת תקנת התפילות, הברכות והקריאה בתורה. בכך העמידו את התשתית ל’תורה שבעל פה’, שמכוחה עם ישראל התחזק בשמירת התורה והמצוות, ואף הצליח לשרוד בכל שנות הגלות. במקביל החלו חכמים להתקין סייגים לתורה, כדוגמת איסור ‘מוקצה’ בשבת. בכך גדרו את ישראל מלעבור על מצוות התורה (ראו לעיל טז, יח).

מהלך זה התקיים על ידי בית דינו של עזרא הסופר, שהיו בו מאה ועשרים זקנים שנקראו ‘אנשי כנסת הגדולה’. אמרו חכמים שעזרא הסופר היה מאחרוני הנביאים, ושמו הנבואי היה מלאכי (מגילה טו, א), ויחד עם אנשי כנסת הגדולה והעם ביקש מה’ שיבטל מהם את יצר הרע של עבודה זרה. שנאמר: “וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה’ הָאֱלוֹהִים הַגָּדוֹל” (השם המפורש), “וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה’ אֱלוֹהֵיהֶם” (נחמיה ח, ו; ט, ד). תיארו חכמים (יומא סט, ב) את מה שאירע אז בדרך משל ודימוי: וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל על יצר הרע של עבודה זרה, שבעטיו נחרב המקדש ונהרגו הצדיקים וישראל גלו מארצם, ועדיין היה מרקד ביניהם להחטיאם. אמרו לה’: הרי נתת לנו יצר הרע כדי להרבות את שכרנו כשנתגבר עליו, כיוון שאיננו מצליחים לעמוד כנגדו, לא אותו אנחנו רוצים ולא את שכרו. ירדה פתקה מהשמיים ובה היה כתוב ‘אמת’. הבינו שבקשתם התקבלה. ישבו בתענית שלושה ימים ושלושה לילות ויצא כעין גור אריה של אש מבית קדשי הקדשים. אמר הנביא לישראל: זה יצר הרע. כשתפסוהו נשמטה ממנו כעין שערה, והרים קולו בשאגה והלך קולו ארבע מאות פרסה. חששו החכמים שמא ירחמו עליו מן השמיים. אמר להם נביא: השליכוהו לתוך דוד של עופרת וכַסוהו, שהעופרת שואבת את הקול, שנאמר (זכריה ה, ח): “וַיֹּאמֶר: זֹאת הָרִשְׁעָה, וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הָאֵיפָה, וַיַּשְׁלֵךְ אֶת אֶבֶן הָעֹפֶרֶת אֶל פִּיהָ”. כך מצד אחד מנעו את השפעתו החזקה, ומאידך לא ביטלו אותו על ידי הריגתו.

לאחר חורבן בית המקדש השני אף הופעת רוח הקודש שהעניקה השראה לחכמים נחלשה, ובמקביל השפעת האלילים והכשפים הלכה ופחתה (ראו לעיל טז, ד; יח).^[14]

טו – הכשפים בימינו

היחלשות כוחם של הפולחנים האליליים והכשפים החזקים, נתנה מקום לחכמי ישראל ללבן את יסודות האמונה והתורה ולברר בדייקנות את פרטי המצוות ודקדוקיהן. שכן גם לאחר שהנבואה פסקה, ורוח הקודש כבר לא הופיעה בגלוי כבתחילה, לא פסקה ההשראה האלוהית מחכמי ישראל. ואף בגלות, רוח הקודש שרתה על לימודם, לסייע בידם לכוון לאמיתתה של תורה, ולקדם בחשאי את העולם אל תיקונו (לעיל יז, ז). כך באופן הדרגתי החל אור אמונת הייחוד להתפשט בעולם.

במקביל לזה, במשך כל הדורות המשיכו אנשים לנהות אחרי המכשפים. אמנם שלא כבעבר, המכשפים כבר לא תפסו מקום מרכזי בחברה, אבל בשולי הדרכים סיפרו בלחש על כוחם לדעת עתידות ולחולל שינויים שמעבר לטבע, ופשוטי עם כמו גם נסיכים ורוזנים, פנו אליהם בעת צרה, כדי שיקללו את שונאיהם ויסירו מכשולים מדרכם. בכך הסכימו לוותר על אמונתם באחריות המוטלת על האדם לתקן את עצמו ואת העולם, ומכרו את נשמתם למכשפים שבעזרת כוחות טומאה ניסו לסייע בידם לנצח את אויביהם ולהגדיל את מעמדם ועושרם.

אולם ככל שהתורה נלמדה והתבררה יותר על ידי חכמי ישראל, אור החכמה התגלה יותר בעולם, והרצון להיעזר במכשפים פחת. ואף מבין המכשפים היו שנעשו פחות רעים, וחלקם אף נמנעו מעיסוק בקללות וביקשו להשתמש בכוחם כדי להיטיב.

וככל שישראל המשיכו לדבוק בתורה ובמצוות, למרות כל הייסורים והניסיונות האיומים, העולם הלך ונתקן, עד שהגיעה השעה ואור הישועה החל להתנוצץ, וישראל החלו לחזור לארצם, ואור הנבואה מתחיל לחזור בהדרגה לשרות בעולם. כפי שנאמר (יואל ג, א): “וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ”.

במקביל מתגברת גם הנטייה לפתח את הכוחות הרוחניים, הרגש והדמיון, ומתרבים הנוהים אחר סוגי כשפים, שאמנם אינם קשים ורעים כבעבר, אבל עדיין מפריעים מאוד לקלוט את אור ה’ הבהיר, שהוא היסוד לנבואה. עלינו להתחזק במצוות התורה, ולהיזהר מלהתפתות אחר הרוחניות המתעתעת של מדריכים שונים שמתיימרים להביא הצלחה ובריאות בסיוע כשפים וניחוש עתידות באמצעים מיסטיים, ומסיתים בכך את האדם מדרך הישר. במקום זאת עלינו להתחזק באמונה שכל הקורה לנו מאת ה’ הוא, ורק אליו נפנה בתפילה, ורק על פי תורתו נבחן את דרכנו ונזכך את מידותינו, ומתוך כך נזכה לברכת אמת ולחיים טובים, ותחזור הנבואה להאיר במלוא תפארתה.