כא – רבנים ובעלי מופת

א – הנהגת ה' בדרך הטבע והערך שבמופת

כפי שלמדנו בהרחבה (פרק יח), ההנהגה הרגילה של העולם היא בדרכי הטבע. כלומר, ברא ה' את העולם בחכמה ומנהל אותו על פי החוקים הטבועים בו, כך שהאדם יכול להבין את התוצאה של מעשיו. אם יבחר בטוב – יוסיף טוב, ואם יבחר ברע – יוסיף רע. ואף שלא ניתן לצפות בוודאות מה יהיה, שכן במסגרת חוקי הטבע ישנם גורמים רבים שמשפיעים על כל אירוע, מכל מקום בדרך כלל ניתן להעריך מה כנראה יהיה. לדוגמה, ניתן להעריך שאם אדם יחרוש ויזרע את שדהו לפני החורף, כשיגיע החורף ירדו גשמים ובאביב הוא יזכה לקצור את תבואתו. אמנם פעמים שהגשמים נעצרים או שתוקפת מחלה את שדהו או שודד חומס את אדמתו או אויב כובש את ארצו, ואזי לא יזכה לקצור את תבואתו. על כן לא די לאדם שיהיה חרוץ בעבודת שדהו, אלא ליתר ביטחון עליו גם לשמור מתבואתו לשנים הבאות, שמא לא ירדו גשמים או מחלה תתקוף את שדהו. ועליו להתארגן במסגרת קהילתית ולאומית כדי שיהיו שוטרים שיגנו על אדמתו מפני שודדים וצבא שיגן על ארצו מפני אויב.

החיים במסגרת זו של חוקי הטבע מאפשרים לאדם לגלות את צלם אלוהים שבו, לפתח את כל כישרונותיו ולהמשיך את דבר ה' בעולם באופן שחוקי הטבע לא יגבילו אותו אלא להיפך, יעצימו את כוחותיו. אולם מנגד, הקושי להתקיים במסגרת חוקי הטבע עלול להשכיח מהאדם את אמונתו וייעודו, עד שיקבל את המציאות כעובדה שלא ניתן לשנותה תוך התפשרות עם כל העוולות שבה. לדוגמה, יהיה מוכן להשתעבד לעשירים כדי לבטח את עצמו מפני בצורת או מחלה בשדהו, וימליך עליו שליטים עריצים כדי להתגונן מפני שודדים ואויבים, ויתייאש מלשנות את מצבו. עד שנדמה שהחושך מכסה את הארץ וחוקי הטבע כולאים את האדם, וכדי לשרוד הוא מוכרח לוותר על אמונתו וערכיו.

כמו כוכבים שמאירים באפלה, בעלי המופת שדבקים בה' ובערכי האמת והטוב בלא פשרה, מלבים את אש האמונה בלבבות, ומזכירים כי ה' מנהיג את העולם, וחוקי הטבע כפופים לו, והוא אוהב את הצדיקים ונענה לתפילתם ולעיתים עושה להם מופתים שפורצים את מגבלות הטבע. הנהגתם מתאימה ליחידי סגולה שמהדרים במצוות מעל ומעבר לנדרש על פי הדרכת התורה, תוך התגברות עצומה על טבעם, ומתקשרים בכך למדרגה עליונה שמעבר לעולם הזה. אל מדרגה שנגיע אליה בעתיד, כאשר השגחת ה' על כל ברואיו תתגלה, והצדיקים יזכו לשכר והרשעים ייענשו. המופתים אמנם נעשים רק לעיתים נדירות, כדי שלא יפגעו בסדרי הטבע המוכרחים לצורך תיקון העולם, אולם בחייהם המופתיים בעלי המופת מעניקים השראה לאדם הרגיל להאמין כי אם יתחזק בתורה ובמצוות, יזכה להשתחרר מהשעבוד לכבלים שמונעים ממנו לתקן את עצמו. הם גם מעניקים השראה לתלמידי החכמים הגדולים, לחשוף את הצפונות שבמסגרת חוקי הטבע, כדי שיוכלו להדריך את הציבור בדרכי ה', באופן שחוקי הטבע יסייעו בידם להמשיך להתקדם אל תיקון העולם וגאולתו.

אמנם כיוון שדרכו של עולם שהוא מתנהל על פי הטבע, והנס נועד כדי לגלות את רצון ה' בעולם ולא כדי לשנות את סדריו, בעלי המופת מתאמצים לדבוק במידת הענווה ולא ליהנות מהנס. וכאשר לא נזהרו בכך – סבלו ייסורים (כמבואר להלן בהלכות ג-ו).

ב – הרבנים הגדולים ובעלי המופת

מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו רבי יוחנן: "חנינא בני, בַּקש עליו רחמים ויחיה". הניח רבי חנינא את ראשו בין ברכיו וביקש עליו רחמים – והבריא. אמר רבי יוחנן בן זכאי: "אלמלי (אילו) הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו – לא היו משגיחים עליו". אמרה לו אשתו של רבי יוחנן: "וכי חנינא תלמידך גדול ממך?" אמר לה: "לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כְּשַׂר לפני המלך" (ברכות לד, ב).

כלומר, תפקידו של השר להבין את רצון המלך, ולהיות שותף עמו בעיצוב המדיניות הכלכלית, החברתית, הצבאית והמשפטית, כדי להיטיב לממלכה. ואם יטפל בבעיות פרטיות, יזניח את תפקידיו הכלליים, ואולי אף ימעל בתפקידו וישתמש במשאבים הציבוריים עבור מקורביו. לעומת זאת, העבד אינו מתיימר להבין את המדיניות הכללית ואינו מנסה להשפיע עליה, אולם מתוך הערצתו למלך ולחשיבות תפקידו, הוא מטפל בכל צרכיו האישיים באהבה ובנאמנות כדי שהמלך יוכל להנהיג את הממלכה באופן הטוב ביותר. כיוון שכך, הוא קרוב אל המלך קרבה יתרה, וביכולתו לבקש ממנו עבור אנשים פרטיים בקשות אישיות שמתאימות לטוב ליבו של המלך, ובלבד שהן מתקיימות בצנעה, באופן שאינו מפר את הכללים שעל פיהם הממלכה מתנהלת.

כיוצא בזה, בעלי המופתים הם צדיקים שנשמתם קשורה לשמיים, ותוך שהם עובדים לפרנסתם הם דבקים באמת ובטוב, ובזמנם הפנוי מתמסרים בצניעות ובסתר לתורה, לחסד ולתפילה. מתוך כך נעשים על ידם מופתים שמביאים ברכה ממדרגה עליונה שתתגלה בעתיד, ומחזקים את האמונה שה' מנהיג את העולם. ואף שלא לימדו תורה לרבים כדרך הרבנים, חייהם הצנועים הם דוגמה ומופת ליכולתו של האדם להתקשר באמונה אל ערכי הנצח, ולהמשיך מהעולם העליון קרני אור וישועה.

לעומתם, הרבנים הגדולים אינם מתכנסים לעבודת ה' האישית, אלא מתוך העמקה בדבר ה' המתגלה בתורה, מלמדים תורה ומדריכים את הציבור להיות ישרים וחרוצים בעבודתם, לקדש את חייהם בשמירת השבתות והחגים ובזהירות מאיסורים, להקים משפחות בשמחה ובאהבה, להודות לה' בברכות, ליישב את הארץ ולהתפלל על הגאולה. על ידי כך הם מביאים ברכה לעולם באופן המובחר ביותר, כי עיקר הברכה מגיעה לכלל ולפרט על ידי שישראל מבינים את ייעודם, ובוחרים לקיים את התורה והמצוות. ואם יתכנסו לעבודת ה' אישית כדרך בעלי המופת, ימעלו בתפקידם, שהם כמו שרים אצל המלך.

כיוצא בזה מסופר בתלמוד (תענית כא, ב), שבסורא, עירו של האמורא הגדול רב, התפשטה מחלת דֶבֶר ואנשים רבים מתו ממנה, אולם בשכונתו של רב לא התפשט הדבר. חשבו האנשים שמן הסתם היה זה בזכותו של רב. ראו בחלום שזכותו של רב גדולה יותר, ואילו זה שלא התפשט הדבר הוא בזכות אדם צדיק שהיה רגיל להשאיל כלים לקבור בהם מתים עניים. עוד סיפרו שבדרוקרת, עירו של האמורא הגדול רב הונא, פרצה שריפה, ולשכונתו של רב הונא היא לא הגיעה. חשבו האנשים שמן הסתם היה זה בזכות רב הונא, אך ראו בחלום שזכותו של רב הונא גדולה יותר, ואילו ההצלה מהשריפה היתה בזכות אשה צדקת שהיתה רגילה להסיק את תנורה בכל ערב שבת, ולתת לכל העניות לבשל את תבשיליהן בתנור שלה.

ג – אין ליהנות מניסים

הנס נועד לגלות את רצון ה' אבל לא לשנות את סדרי העולם, לפיכך, המבקש ליהנות מהנס מפר את רצון ה', ועלול להחטיא בכך את הרבים לחשוב שאפשר לסמוך על הנס, בניגוד לרצון ה' שהאדם ישתדל לקיים את עצמו בדרכי הטבע (ראו לעיל יח, יא). לפיכך, הזהירו חכמים שלא ליהנות מן הנס, ו"כמה שאפשר להתרחק ממעשה נסים – יותר טוב ונכון" (רש"י תענית כד, ב). ואף שבעלי המופת יודעים שהשימוש בנס מסוכן, לעיתים היצר עלול להתגבר עליהם ולפתותם להשתמש מעט בנס לצרכי עצמם, כגון בעת שמצבם דחוק מאוד, או כאשר יצר הגאווה מטה מעט את דעתם לחשוב שיש בכך קידוש השם. וכאשר הם נכשלים בכך אפילו במקצת, הם מעוררים קטרוגים גדולים ומביאים על עצמם ייסורים קשים (ראו להלן הלכות ה-ו). לפיכך, אמרו חכמים (שבת לב, א) שאסור לאדם, אפילו הוא צדיק, לסמוך על הנס, שמא אין עושים לו נס. וגם אם יעשו לו נס, ינכו זאת מזכויותיו. לכן צדיקים שנעשה להם נס, הקפידו שלא ליהנות ממנו.

וכן מסופר (תענית כד, א) על אלעזר איש בירתא, שכל ממון שהרוויח היה נותן לגבאי צדקה, עד שכאשר היו גבאי הצדקה רואים אותו, היו מתחבאים מפניו, כדי שלא יתן להם את כל ממונו מבלי להשאיר לעצמו דבר. יום אחד הלך אלעזר לשוק כדי לקנות צורכי נדוניה לנישואי בתו. ראוהו גבאי הצדקה והתחבאו מפניו. רץ אחריהם והשביע אותם שיאמרו לו לאיזו צדקה הם נצרכים. אמרו לו: אנחנו אוספים כסף לחתונת יתום ויתומה. נשבע ואמר: הם קודמים לבתי! נתן להם את כל הכסף שייעד לנדוניית בתו. נותר לו זוז אחד וקנה בו מעט חיטים והניחן במחסן. שאלה אשתו את בתה הכלה: האם ראית מה אביך הביא? אמרה: כל מה שהביא הניח במחסן. ביקשה אשתו לפתוח את המחסן ולא יכלה לפותחו מרוב חיטים שמילאו את כולו. הלכה בתו לבית המדרש ואמרה לו: "בוא וראה מה עשה לך אוהבך". הבין שנעשה לו נס, נשבע ואמר: הרי הן הקדש לעניים, ולא יהיה לך בחיטים אלו יותר משאר העניים. כל זאת משום שלא רצה ליהנות מהנס.^[1]

כיוצא בזה מסופר (תענית כד, ב) על האמורא הגדול רבא, שהורה בבית דינו להעניש נואף עם נוכרית במלקות. בלא כוונה הנואף מת מהמלקות. רצה המלך הפרסי להעניש את רבא, הואיל ולא ניתנה ליהודים סמכות להעניש במיתה. אמרה לו אמו, איפרא הורמיז: אל תתעסק עם היהודים, מפני שכל מה שהם מבקשים מה' – הוא נענה להם, וגם כשהם מתפללים על הגשמים הוא נענה להם. אמר המלך לאמו: כדי לראות אם דברייך נכונים, בקשי מרבא שיתפלל עכשיו בימי הקיץ שירד גשם. שלחה איפרא הורמיז לבקש מרבא שיתפלל שירד גשם. ביקש על הגשמים ולא ירדו. חזר והתחנן במצוקה שירדו גשמים, וה' נענה לו וירדו גשמים רבים. בלילה אביו של רבא התגלה אליו בחלום ותמה איך העז לבקש לשנות את חוקי הטבע? והורה לו לשנות את מקום השינה שלו. רבא עשה כן, ובבוקר מצא שמיטתו הקבועה חתוכה בסכינים. בכך הראו לו מהשמיים שראוי היה לעונש, אך כיוון ששינה את מקומו והבין את הסכנה הנובעת משימוש בנס, ניצל.

עוד בעניין זה סיפרו חכמים (תענית כג, ב) על רבי יצחק בן אלישיב שהיה בעל מופת. אמר לו תלמידו רבי מני: העשירים מבני משפחת חותני מצערים אותי. אמר רבי יצחק: יהיו עניים! ונעשו עניים. לאחר זמן אמר לו רבי מני: עכשיו כשהם עניים הם לוחצים עלי לעזור להם. אמר רבי יצחק: יתעשרו! וחזרו להיות עשירים. עוד אמר לו רבי מני: אשתי חנה אינה יפה בעיניי. אמר רבי יצחק: תתייפי חנה! ונעשתה יפה. לאחר זמן אמר לו רבי מני: מאז שנעשתה יפה היא מתגאה עלי. אמר רבי יצחק: תחזור חנה לכיעורה! וחזרה לכיעורה. לאחר מכן באו אל רבי יצחק שני תלמידים וביקשו שיתפלל עליהם שיחכימו בלימודם. השיב להם: "עימי היתה ושלחתיה". כבר היה בידי כוח לברך, אבל ויתרתי עליו. שכן נוכח לדעת שעדיף לקבל את הנהגת ה' כפי שהיא, בלא לנסות לשנותה.

ד – אימתי מותר ליהנות מהנס

כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, בעלי מופת צריכים להימנע מלהשתמש בניסים לצורכי עצמם, כי הנס נועד לגלות את גדולת ה' ולהראות שניתן לשנות את העולם על ידי אמונה ותורה, ולא כדי להשתמש בו. והמשתמש בנס לצרכיו האישיים, הרי הוא ככהן שמשתמש בקדשי המקדש לצרכיו האישיים שמועל בקודשים ומסכן בכך את נפשו.

אבל כאשר בעל מופת עוזר בדרך נס לאנשים פשוטים ותמימים, מותר להם ליהנות מכך. וכדרך שבירך רבי חנינא בן דוסא את שכנתו, שהתברר שהקורות שקנתה לגג ביתה היו קצרות מדי, והורה להן להתארך והתארכו (תענית כה, א). ואין בשימוש זה מעילה בקודשי שמיים, הואיל ועל ידי המופת התגלתה גדולת ה' שאוהב את הצדיקים ומתחשב בבקשתם (גבורת ארי שם). גם אין חשש שילמדו לסמוך על הנס, הואיל ואנשים תמימים אינם מתיימרים לחשוב שמעתה ה' יקיים אותם בניסים, אלא הם רואים את הנס כמתנה חד פעמית שמבטאת את אהבתו של ה' לצדיקים ולהם, ומתעודדים מכך בעבודתם. אבל כאשר הנס נעשה לאדם מלומד, הוא עלול להתגאות או להתרשל מההשתדלות לתקן את העולם בדרכי הטבע על ידי תורה, מצוות ומעשים טובים.

כיוצא בזה אמרו חכמים (שבת נג, ב): "מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אישה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה, שנשתנו לו סדרי בראשית!". אפשר לבאר, שאם היה אדם פשוט, יש להתפעל מגדולתו שנעשה לו נס. אבל אם היה מלומד, הדבר מעיד על היותו גרוע, שנצרך לנס שכזה. סיכמו חכמים ואמרו: רְאו שקל יותר לעשות נס לגבר שיוכל להניק מאשר לברוא לו פרנסה. כלומר קשה יותר לשנות את חוקי השוק הכלכלי מאשר לשנות את גופו של אדם אחד בניגוד לטבע.

כאשר הנס נעשה כדרך הטבע לאדם שלא נודע כבעל מופת, מותר ליהנות ממנו, שהואיל ויש הסבר הגיוני כיצד הוא נעשה, אין הוא משנה את סדרי הטבע. וכדרך שאמרו חכמים (שבת קנ, ב): "מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרצה בתוך שדהו, ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא, ונמנע אותו חסיד ולא גדרה (גם ביום חול, הואיל וראה לעצמו כעוון, שחשב על כך בשבת). ונעשה לו נס ועלתה בו צלף (שיח פירות קוצני שגדר את שדהו), וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו".

וכן כאשר אדם עושה מצווה ובזכותה מתברך, אין זה נס שלא כדרך הטבע, אלא ברכה אלוהית שמגיעה בדרכי הטבע. וכדרך שאמרו חכמים (תענית ט, א), שהנותן מעשר מתעשר, שנאמר (דברים יד, כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר – עשר בשביל שתתעשר". וכן הסביר רבי ישמעאל ברבי יוסי, שעשירי ארץ ישראל נעשו עשירים בשביל שהפרישו מעשרות (שבת קיט, א). וכן סיפרו (מגילה כז, ב) על סבתו של רבי זכאי שמכרה את כיפתה לצורך קניית יין לקידוש, וזכו היא וצאצאיה לעשירות מופלגת. וכן סיפרו (שם) על רב הונא שמשכֵּן את חגורתו כדי לקנות יין לקידוש, ובזכות זה בירכו רבו רב, והתעשר עד שכל בנות משפחתו היו לבושות בבגדי משי יקרים.

ה – סבלם של בעלי המופת

בעלי מופת דבקים בעולם גבוה, שבו הדרישות חמורות יותר. בזכות זאת הם מסוגלים לעיתים לחולל מופתים שלא כדרך הטבע, אך בעקבות דבקות זו קשה להם להשלים עם הפשרות הנצרכות בעולם הזה, ולכן הם סובלים ייסורים.

אמרו חכמים (תענית כא, א), על 'נחום איש גמזו' שהיה מלומד בניסים, וקראו לו 'איש גמזו' כי היה רגיל לומר על כל דבר שאירע לו: 'גם זו לטובה'. כאשר נצרכו חכמים לשלוח דורון לקיסר שיתרצה ליהודים, שלחו את נחום איש גמזו שהוא מלומד בניסים. נתנו בידו ארגז מלא אבנים טובות ומרגליות. בדרכו לן במלון, ובלילה בעלי המלון גנבו מהארגז את האבנים והמרגליות ושמו במקומן עפר. אמר 'גם זו לטובה', והביא את הארגז למלך. כאשר ראה המלך שהארגז מלא עפר, כעס ורצה להרוג את היהודים. בא אליהו הנביא בתחפושת של אחד השרים, ואמר למלך: אולי זה עפר של אברהם אביהם, שהיה נהפך לחרבות כאשר זרק אותו על אויביו. היתה מדינה שהמלך לא הצליח לכבוש, נעזר בעפר וכבשה. מילאו את הארגז של נחום איש גמזו באבנים טובות ומרגליות, ושלחו אותו בכבוד גדול. כאשר שמעו בעלי המלון שעפרם נהפך לחרבות, הביאו עוד עפר למלך ואמרו שזה העפר שנהפך לחרבות, אולם כשבדקו את עפרם ראו שנותר כשהיה, והרגו אותם על ניסיונם לרמות את המלך.

יחד עם היותו מלומד בניסים, היה מסובל בייסורים קשים (תענית כא, א): "אמרו עליו על נחום איש גם זו, שהיה סומא משתי עיניו, גִדם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחים בספלים של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים… (כיוון שהבית עמד ליפול) בקשו תלמידיו לְפַנות מטתו ואחר כך לפנות את הכלים. אמר להם: בניי, פנו את הכלים ואחר כך פנו את מטתי. שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית – אין הבית נופל. פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו, ונפל הבית. אמרו לו תלמידיו: רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משׂוי שלושה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי, פרנסני! אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו, ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך – יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך – יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך – יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין. אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך! אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך".

לו היה מקרה זה קורה לרבנים אחרים, היו מצטערים מאוד על מותו של העני, אבל לא היו מחשיבים זאת כעוון חמור, שהרי התכוונו להאכיל את העני. גם אם אדם אחר היה מספר לנחום איש גמזו שכך אירע לו, מן הסתם היה מלמד עליו זכות. אולם בהיותו איש מופת, דרש מעצמו דרישות חמורות ביותר, עד שהיה מוכרח לקבל על עצמו ייסורים נוראים.

וכן מסופר (תענית כד, א) על רבי יוסי דמן יוקרת שהיה מלומד בניסים. פעם שכר פועלים לעבוד בשדהו, התעכב ולא הביא להם את ארוחתם. אמרו הפועלים לבנו: אנו רעבים. היו יושבים תחת התאנה, אמר הבן: "תאנה תאנה, הוציאי פירותייך ויאכלו פועלי אבא". הוציאה התאנה פירותיה ואכלו הפועלים. בינתיים הגיע רבי יוסי וביקש את סליחתם שהתעכב מפני שעסק בדבר מצווה. אמרו לו הפועלים: 'ה' ישׂביע אותך כשם שהשׂביענו בנך', וסיפרו לו שבנו הוציא להם תאנים בנס. אמר רבי יוסי לבנו: "בני, אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה – יאסף שלא בזמנו". וכך היה, שמת בנו. עוד סיפרו שהיתה לו בת 'בעלת יופי', יום אחד ראה אדם שמציץ דרך הגדר על בתו. אמר לו: מה אתה עושה?! השיב האיש לרבי יוסי: לקחתה לאשה לא אזכה, לפחות אזכה לחזות ביופיה. אמר רבי יוסי לבתו: "בתי, את גורמת צער לבריות – שובי לעפרך ואל יכָּשלו בך בני אדם". וכך היה, שמתה בתו. הרי לנו איש מופת שקשור לעולם העליון שדרישותיו חמורות מאוד, עד שלא היה יכול להסכים שבנו ישתמש בכוחו לפתור את בעיות השעה או שבתו תשתמש בכוחה להעצים את יופייה, וסבר שעדיף להם שיעלו זכאים לעולם העליון ולא ייגררו אחר החטא. סיפרה הגמרא, שבעקבות זאת תלמידו, רבי יוסי בר אבין, עזבוֹ ועבר ללמוד אצל רב אשי, כי חשש שמא גם עליו יקפיד.

ו – חוני המעגל ונכדיו

אמרו חכמים (תענית כג, א): פעם אחת עבר כמעט כל החורף ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני הַמְּעַגֵּל בקשה שיתפלל כדי שירדו גשמים. "התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: רבונו של עולם, בניך שׂמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך! התחילו גשמים מנטפים, אמרו לו תלמידיו… כמדומים אנו שאין גשמים יורדים אלא להתיר שבועתך. אמר (לקב"ה): לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות, שׁיחין ומערות. ירדו בזעף… אמרו לו תלמידיו… כמדומים אנו שאין גשמים יורדים אלא לאבד העולם. אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנם, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו, כך התפלל וילכו להם. אמר להם: כך מקובלני, שאין מתפללים על רוב הטובה. אף על פי כן, הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה. סמך שתי ידיו עליו, ואמר לפניו: רבונו של עולם, עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינם יכולים לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם – אינם יכולים לעמוד, השפעת עליהם טובה – אינם יכולים לעמוד, יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריווח בעולם. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה, ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות. שלח לו שמעון בן שטח (נשיא הסנהדרין): אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי (שאתה מטיח דברים כלפי מעלה, ואומר לא כך שאלתי)… אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ואומר לו: אבא, הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים, שקדים, אפרסקים ורמונים – ונותן לו. ועליך הכתוב אומר (משלי כג, כה): יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ". ייתכן שחוני המעגל חש שאין לו ברירה, ועבור הציבור הוצרך להתפלל בהטחת דברים בפומבי על הגשמים, אולם חייו לא הסתיימו כדרך כל הארץ.

סיפרו חכמים (תענית כג, א), שחוני נרדם למשך שבעים שנה, וכשהתעורר הלך לבית המדרש ואמר ללומדים שהוא חוני המעגל, ולא האמינו לו. חלשה דעתו, עד שביקש רחמים למות ומת. בספר קדמוניות היהודים (יד, ב), מסופר שבעת מלחמת האחים יהודה ואריסטובולוס החשמונאים, תפסו אנשי סיעת יהודה את חוני, ודרשו ממנו שיערוך תפילה נגד סיעת אריסטובולוס. אולם הוא סירב והתפלל לה' שלא ישמע את תפילותיהם של אלו נגד אלו, כי כולם בני עמו של ה' וכוהניו. הקיפו אותו הרשעים והרגוהו בסקילה. פירש המהרש"א (תענית כג, א), שכפי הנראה חוני הצליח להשתמט מהם ונרדם לשבעים שנה, עד שהיו בטוחים כולם שנהרג בידי הרשעים, ולכן כאשר קם לאחר שבעים שנה, אפילו בן בנו לא האמין לו שהוא חוני המעגל.

גם נכדיו של חוני היו מלומדים בניסים, אולם הם חיו בעוני ובצניעות וניצלו מהייסורים. סיפרו חכמים (תענית כג, ב), על אבא חלקיה, בן בנו של חוני המעגל, שהיה עני מרוד, וכאשר נצרכו העם לגשמים, היו חכמים מבקשים שיתפלל והיו יורדים. פעם שלחו אליו זוג חכמים לבקש שיתפלל על הגשם. מצאו אותו עובד בשכירות יום בשדה, נתנו לו שלום ולא החזיר להם שלום ואף לא הסביר להם פנים, כי חשש שבדיבורו איתם יתבטל ממלאכתו ונמצא גוזל את בעל הבית. כשחזר לביתו ליקט עצים והניחם על כתף אחת ואת גלימתו על הכתף השנייה, כי הגלימה שהיתה בידו היתה שאולה, ולא רצה שתינזק מהעצים. בכל הדרך הלך יחף, כי בהיותו עני מרוד לא רצה לבלות את נעליו, ורק כאשר עבר במים נעל אותן כדי להינצל מנשיכת נחשים. כשהגיע לקוצים הרים את חלוקו כי חשש שיינזק מהקוצים, אך לא חשש לרגליו, כי גם אם ייפצעו – לאחר מכן יתרפאו. כאשר אכל על שולחנו לא הציע להם לאכול עמו, כי לא היה לו לחם עבורם. אף בחלוקת הלחם לילדיו נהג בצמצום רב. בתוך כך פנה לאשתו ואמר לה בלחש: יודע אני שחכמים אלו באו לבקש על הגשמים, נעלה לגג ובלא שישימו לב נבקש רחמים, אפשר שיתרצה לנו הקב"ה ויוריד גשם בלא שיחשבו שהגשם בזכות תפילתנו. עלו והתפללו, והעננים החלו לבוא מהצד שאשתו התפללה, משום שהיתה חולקת לעניים רעבים מלַחְמה הדל. כשירדו מהגג אמר לשליחים: "ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה". אולם הם ידעו שבזכותם הגשם ירד.

עוד סיפרו (תענית כג, ב), על חנן הנחבא, בן בתו של חוני המעגל, שכאשר היה העם נצרך לגשמים, היו שולחים אליו 'תינוקות של בית רבן' שיבקשו ממנו להתפלל על הגשם. והילדים היו אוחזים בשולי בגדו ואומרים לו: "אבא, אבא, תן לנו גשם". היה פונה חנן הנחבא לה' ואומר: "רבונו של עולם, עשה בשביל אלו שאין מכירים בין אבא שנותן גשם לאבא שלא נותן גשם", והיו יורדים גשמים. ולמה קראו לו חנן הנחבא? מפני שברח מהכבוד ולא רצה להתמנות לראש (ר"ח, ערוך), וכאשר באו לבקש ממנו שיתפלל על הגשמים היה מתחבא, כדי שלא יחשיבו אותו כמלומד בניסים. לכן שלחו אליו ילדים, כי ידעו שלהם לא יסרב (עיון יעקב).

ז – רבי חנינא בן דוסא

אמרו חכמים על רבי חנינא בן דוסא (משנה ברכות ה, ה), שהיה מתפלל על החולים, והיה יודע לומר אחר תפילתו: זה חי וזה מת. שאלו אותו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפילתי בפי, שהיא יוצאת בשטף בלא עיכוב וטעות – יודע אני שהחולה יתרפא. ואם לאו – יודע אני שהשעה נטרפה עליו ולא יחיה. עוד אמרו (ברכות לד, ב): מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל, שיגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא כדי שיבקש עליו רחמים. כיוון שראה אותם הבין רבי חנינא שבאו לבקש על בנו של רבן גמליאל, עלה לעליית הגג וביקש עליו רחמים. בירידתו, אמר להם: "לכו – שחלַצתוֹ חמה", כלומר ירד חומו והחל להתרפא. אמרו לו: "וכי נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: אם שגורה תפלתי בפי – יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו – יודע אני שהוא מטורף".

במקום אחד היה ערווד (זוחל ארסי מסוכן) שמזיק את הבריות. בלא שידע מכך, אירע שרבי חנינא בן דוסא עמד להתפלל שם, ויצא הערווד והכישו, ומרוב ריכוזו לא הרגיש בו. לאחר שסיים את תפילתו והלך, מצאו את הערווד מת (ירושלמי ברכות ה, א). ויש אומרים שסיפרו לרבי חנינא על הערווד המסוכן, והלך והניח רגלו על חור הערווד, יצא הערווד והכישו, ומת הערווד. נטלו רבי חנינא על כתפו והביאו לבית המדרש, אמר להם: "ראו בנַי, אין הערווד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערווד, אוי לו לערווד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא" (בבלי ברכות לג, א).

צדיקים מסוגו של רבי חנינא בן דוסא קשורים בכל ישותם למדרגות עליונות של אמת וחסידות, ועל כן אינם מוכנים ליהנות מפרוטה שאינה נקייה משמץ גזל והונאה, ולכן פעמים רבות פרנסתם דחוקה מאוד. ואף שמתוך אהבה ורחמים הם לעיתים עושים מופתים וממשיכים ישועות מעולם עליון למען זולתם, הם עצמם חיים בעוני מרוד. וכפי שאמרו חכמים (תענית כד, ב), שבכל יום מימי צדיקותו של רבי חנינא בן דוסא היתה יוצאת בת קול מהשמיים ואומרת: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דַיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" (עוד ראו ברכות סא, ב).

אולם לא היה קל לבני משפחתם של צדיקים אלו. סיפרו חכמים (תענית כד, ב), שאשתו של רבי חנינא בן דוסא התביישה מאוד בעונייה, וכדי שלא ירגישו השכנות שאין בידה חלות ותבשילים לשבת, היתה שורפת בכל ערב שבת בתנורה חומר מעלה עשן. היתה לה שכנה רעה שאמרה בליבה: הרי היא ענייה ואין לה חלות ותבשילים לשבת, אכנס לראות מהיכן יוצא העשן. דפקה על דלת ביתה, התביישה אשתו של רבי חנינא ונכנסה להתחבא בחדר הפנימי. נכנסה השכנה לבית ונעשה נס וראתה את התנור מלא חלות, ואת כלי הלישה מלאים בצק. קראה לאשת רבי חנינא: הביאי מרדה להוציא את החלות מהתנור לפני שיישרפו.

לימים, כשגברו ייסורי עניותה, אמרה לרבי חנינא: עד מתי נמשיך להצטער כל כך? אמר לה: מה נעשה? אמרה לו: בַּקש רחמים מה' שייתן לנו משהו. ביקש רחמים וירדה כמין פיסת יד ובה רגל שולחן מזהב. בלילה חלמו שעתידים כל הצדיקים לשבת בעולם הבא על שולחן זהב שיש לו שלוש רגליים, והם על שולחן עם שתי רגליים. אמרה לו אשתו, וכי טוב לנו שכך יהיה? אמר לה: מה נעשה? אמרה לו: בַּקש רחמים שיקחו מאיתנו את רגל הזהב. ביקש רחמים ונטלו אותה. אמרו (משנה סוטה ט, טו): "משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה", שמתפרנסים מעבודתם (עץ יוסף), ועושים מעשים פלאיים (רע"ב). סיפר רבי יוחנן דבר פלא: פעם אחת הפלגנו בים וראינו תיבה שיש בה אבנים טובות ומרגליות, וסביבה שטים כרישים לשומרה. רצה 'אמודאי' לקחתה, נרעשו הכרישים וביקשו לנשוך אותו, זרק על הכרישים חומץ וברחו. יצאה בת קול ואמרה: "מה לכם בארגז זה, ששמור לאשת רבי חנינא בן דוסא! שעתידה להצניע בו תכלת ולחלקו לצדיקים לעתיד לבא" (ב"ב עד, א-ב).^[2]

ח – תפילות וברכות של רבנים

בדרך כלל הרבנים, גדולי התורה ופוסקי ההלכה, לא עסקו במופתים, אלא הקדישו את חייהם ללימוד התורה, ולהוראתה לתלמידים ולציבור הרחב, כדי שילכו בדרכי ה' ויזכו לכל הטוב שהבטיח ה' לישראל עמו בדרכי הטבע. שנאמר (דברים י, יב-יג): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ".

כאשר פקדה את הציבור צרה, כגון שהגשמים נעצרו, לא ביקשו להיוושע על ידי מופתים, אלא קבעו תענית ציבור לתשובה ולתפילה כפי הדרכת התורה, והיו מתפללים בראש הקהל, ופעמים שנענו, כמסופר על רבי אליעזר ורבי עקיבא (תענית כה, ב). וכאשר לא נענו, ראו את עצמם כנזופים, ופעמים שבעקבות צערם על חרפתם שתפילתם לא נענתה, חזרו והתפללו בשפלות ונענו, כפי שאירע לרבי יהודה נשיאה, לרב נחמן ולרב פפא (תענית כד, א-ב). ורק לעיתים רחוקות, כאשר החורף כמעט עבר ולא ירדו גשמים, פנו לבעלי מופת שיתפללו עליהם (לעיל הלכה ו).

אמנם לעיתים, השואלים מגדולי הרבנים הלכה או הדרכה חשו שיש בתשובותיהם גם ברכה שמתקיימת באופן פלאי. אולם גדולי הרבנים הקפידו להימנע מלחשוב שנעשים להם ניסים, והסבירו את הברכה שבאה לרגלם בדרכי הטבע. מפני שעיקר תפקידם ללמד תורה, ואילו המופתים הם עניין צדדי שאם יְיַחסו לו חשיבות עלול להזיק יותר מלהועיל. שכבר למדנו (לעיל הלכה ג), שהואיל והנס מפר את סדרי העולם, הוא מעורר קטרוגים ויש בו סכנה. והחמור ביותר, שהוא עלול להוביל לטעות, שיסמכו על הברכה של הרב ולא ישתדלו בתורה, בתשובה ובמעשים טובים. לכן גם כאשר המביטים מבחוץ חשו שכוח פלאי טמון בעצת הרבנים ובברכתם, הרבנים ביארו שעצתם הצליחה כי היא על פי התורה, וברכתם התקבלה כי המתברך התעורר לתשובה, וה' עזר לו. כללו של דבר, המופתים שמספרים על גדולי הרבנים, נעשו כדרך אגב, מתוך שלימדו ובירכו את תלמידיהם כמקובל, להצלחה בלימודם או למציאת זיווג, בלא שהתכוונו לעשות מופת. כיוצא בזה אמר רבי נחמן מברסלב, שלפעמים ה' יתברך עושה מופתים על ידי פוסקי הלכה, בבחינת מה שנאמר (דברי הימים א' טז, יב): "מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי פִיהוּ", "שעל ידי מִשְׁפְּטֵי פִיהוּ, שפוסק שיהיה כך, נעשה מופת… וזהו בחינת המופתים שמספרים מהגאונים שהיו בדורות הקודמים שלפנינו" (ליקוטי מוהר"ן תניינא מא, וראו שיחות הר"ן יז).^[3]

ט – הזכויות שמסייעות לתפילה להתקבל

רב יהודה היה אחד מגדולי האמוראים שנעשו להם ניסים בשגרת דיבורם ותפילתם, מבלי שהתכוונו לחולל נס. סיפרו חכמים (תענית כד, ב), שפעם אחת ראה אנשים שנוהגים ביזוי בלחם, אמר: 'משמע יש שובע בעולם', נתן בהם עיניו בהקפדה ונעשה רָעָב. ביקשו חכמים מהחכם ששימש אותו, שבפעם הבאה שיוציא אותו מבית המדרש, יוליך אותו דרך הפתח היוצא לשוק, כדי שיראה את המצב. ראה רב יהודה בשוק אנשים מצטופפים וממתינים לארגז תמרים, כדי לקנות לעצמם תמרים אחדים. אמר: 'משמע יש רעב בעולם', הצטער מאוד והתכוון להתחיל בתענית. ביקש מִשמשו שיסייע לו לחלוץ את נעליו לקראת התענית, וכבר לאחר שחלץ נעל אחת החלו להגיע גשמים, ובחסדי ה' למחרת כבר הגיעה ספינה מלאה חיטים. תהו חכמים ושאלו (ברכות כ, א), בזכות מה נענה רב יהודה בתפילתו, הרי לימוד התורה בימיו לא היה ברמה גבוהה במיוחד. השיבו, שבימיו מסרו את נפשם יותר על קדושת השם וקיום המצוות. עוד ביארו (סנהדרין קו, ב), שהוא נענה בזכות דבקות ליבו בכוונה טהורה, כי "הקב"ה ליבא בעי", שנאמר (שמו"א טז, ז): "וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב". מכך למדנו שבזכות מסירות הנפש בלב טהור ותמים, מעבר למה שהדין מחייב, התפילה נענית מעבר למקובל (עיון יעקב, עץ יוסף שם, מהר"ל נתיב אהבת ה' ב).

ציינו חכמים עוד מעלות שבזכותן התפילה נענית. אמרו (ב"מ פה, א): "כל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזירה – מבטלה בשבילו". כי המלמד את בן חברו תורה כאילו יְלדוֹ (סנהדרין יט, ב), ואם הוא בן של עם הארץ, הרי שילדו בניגוד למה שהיה צפוי לפי דרכי הטבע, ולכן גם תפילתו יכולה לבטל גזירות (מהר"ל, חיד"א במראית העין ב"מ שם). וכן למדנו על רבי חייא, שהיה עובר בין הכפרים ומלמד תורה לילדי ישראל במסירות, ובזכות זה תפילתו התקבלה במיוחד, עד שאמרו שכוחה ככוח תפילת האבות. וכשגזרו חכמים תענית על הגשמים, ביקשו שירד עם בניו לפני התיבה ונענו (ב"מ פה, ב).

עוד אמרו, שהלומד תורה לשמה בשקידה, זוכה לעזרה יתרה מהשמיים (זוהר ח"ג רע"מ ריו, ב; נפש החיים ד, יח; אור החיים שמות יד, כז).

עוד אמרו חכמים (קידושין מ, א): "כל הבא דבר ערוה לידו וניצל הימנו, עושין לו נס". כלומר כשם שהתגבר על יצרו בניגוד לטבע, כך בשעת הצורך נעשה לו נס להצילו מכוחות הטבע.^[4]

י – אדמו"רים וצדיקים בדורות האחרונים

בדורות האחרונים, בעקבות רבי ישראל 'בעל שם טוב', שהיה צדיק מופלא, אוהב ישראל מאין כמותו, חכם ומעמיק בהוויות העולם וברעיונות התורה, קמה תנועת החסידות. מתוכה עמדו לישראל צדיקים מסוג חדש שהמשיכו בדרכו. עד אז הרבנים עסקו בעיקר בהוראת התלמוד וההלכה, השיבו לשאלות הלכתיות ודנו דינים שבין אדם לחברו, ואילו בעלי מופת היו צדיקים נסתרים שלא כיהנו בתפקיד ציבורי. אולם מנהיגי החסידות היו בעלי מופת שהקדישו את חייהם להדרכת הציבור בכל שאלות החיים, שעיקרן: פרנסה, בריאות, שידוכים ושלום בית. מתוך הכרה עמוקה בקדושת ישראל ובערך האמונה, מצאו דרך לקרב לאמונה גם יהודים שחיו רחוק מכל קהילה יהודית ולא זכו ללימוד תורה מסודר בהיותם ילדים. עצותיהם וברכותיהם של מנהיגי החסידות הועילו מאוד, כי היה בהן שילוב מבורך של עצה טובה, הכְוונה רוחנית וּשְׁאר רוח של ראיית נסתרות. הם ידעו לתת עצות טובות מפני שהכירו את הוויות העולם הזה לא פחות מכלכלנים, יועצים פסיכולוגיים ומרפאים עממיים. הם גם ידעו להעניק הכוונה רוחנית לשואלים אותם, ולעוררם להתחזק במצווה או במנהג כפי המתאים להם באופן שיעצים את אמונתם והתקשרותם לתורה ולמצוות, ויעניק להם נחמה ותקווה. בנוסף, רבים מגדולי צדיקי החסידות זכו לרוח הקודש שסייעה בידם לכוון את עצותיהם וברכותיהם.

כפי שלמדנו (לעיל יז, ה-ח), מדרגות רבות ושונות ישנן בהופעת רוח הקודש. כישרון לרוח הקודש מצוי בקרב אנשי רוח, אולם רבים מהרבנים אינם שוקדים על פיתוחו, אלא עיקר כוונתם להבין את התורה ולהדריך על פיה את תלמידיהם, מפני שהתורה היא הגילוי האלוהי העליון שאין למעלה ממנו, והזוכה להבינה לעומקה, זוכה להופעה נסתרת של רוח הקודש שמתמזגת במחשבתו ובהרגשתו. גם מבין הרבנים הגדולים שעסקו בנשמת התורה, בקבלה ובאמונה, רבים העדיפו להתעמק בתורה עצמה, ותפילתם היתה שה' יעזור להם להבין את עומק תורתו ולא ביקשו לזכות ברוח הקודש (לעיל יז, ז). והיו שאף מאסו בגילוי נסתרות ועתידות אודות אנשים פרטיים, הואיל וגילויים אלו אינם נקיים וברורים כנבואה, ולכן הם עלולים לתעתע, וכפי שסיפרו על הגאון מווילנא (לעיל יז, ו).

אולם צדיקי החסידות פיתחו את כישרונם הרוחני בעזרת תפילות, כוונות והקשבה פנימית, כדי שיוכלו להרגיש את הכמוס בלבב השואלים אותם ולעיתים אף לראות את העתיד לבוא עליהם, ומתוך כך עצותיהם וברכותיהם היו מכוונות ומועילות יותר. גם חידושי התורה העמוקים בבתי המדרש החסידיים היו קשורים לשליחותם הגדולה, לעורר לדבקות בה', אהבת כל יהודי והתלהבות בתפילה ובקיום המצוות.

ואף שבדורות שקדמו לחסידות בעלי המופת השתדלו להסתיר את עצמם, צדיקי החסידות שהלכו בדרכו של ה'בעל שם טוב', ראו בעוני עמם, שהלך וגבר עם התארכות הגלות, והראו את נפלאותיהם כדי לעודד יהודים רחוקים ולהפיח בהם אמונה. לכן הרבו החסידים לספר סיפורי מופתים בשבח הצדיקים. וכפי שלמדנו (לעיל יח, ז), שבזמנים של קושי יש יותר צורך בניסים ובמופתים. בנוסף, ראו בגילויי רוח הקודש הכנה לקראת הגאולה וחזרת הנבואה לישראל. כדוגמת צדיקי החסידות במזרח אירופה קמו לישראל בדורות האחרונים צדיקים בארצות שונות, כדוגמת רבי ישראל אבו חצירא ה'בבא סאלי', שעלה לארץ ממרוקו.

יא – הבעיות שבמופתים

כפי שלמדנו (לעיל הלכה ג), אסור לצדיקים בעלי מופת ליהנות מהנס, כי הוא נועד לגלות את גדולת ה' ולא כדי להשתמש בו, כי השימוש בו מוביל להתרשלות בעבודה העיקרית של האדם בעולם, ולמשברים וייסורים. אמנם כאשר גדולי הצדיקים עשו מופתים לאנשים תמימים, מותר היה לאנשים אלה ליהנות מהנס, כי אדם תמים אינו מתיימר לחשוב שיזכה לנס נוסף, ולכן אינו מתרשל עקב כך בעבודתו. ובמיוחד כאשר מדובר בנס הקרוב לדרך הטבע, שהגיע על ידי עצה טובה (לעיל הלכה ד). הבעיה שככל שהרבו לספר מעשי מופתים על גדולי החסידות, כך רבו הטועים לסמוך על הנס ולהתרשל בעבודת ה' בדרכי הטבע.

היו מגדולי החסידות שהתריעו על כך, כמו בחסידות פשיסחה, בה היו אומרים: "אותות ומופתים – באדמת בני חם", במקום חשוך של נבערים מדעת צריכים מופתים. אבל ככל שלומדים יותר תורה, כך פחות נצרכים לניסים, וגם פחות נצרכים לספר עליהם. והרבי מקוצק אמר על הפסוק (תהלים קו, ז): "אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ", דווקא מפני שאבותינו במצרים ראו את נפלאותיך, לא זכו לאמונה מושכלת. לפיכך חסידים בעלי הבנה היו אומרים על סיפורי המופתים שמחוץ לגבולות הטבע, שמיעוטם יפה ורובם קשה (הרב זוין). לכן היו מגדולי תנועת החסידות, שמיעטו בעשיית מופתים, והדגישו שהתכלית היא שהמוני העם הקשורים לצדיקים יתעלו בהדרכתם בתורה ובמצוות, עד שלא יזדקקו לניסים, והתחזקותם באמונה תהיה על ידי לימוד ותפילה.^[5]

אולם היו אדמו"רים שפנו לציבור הפשוט, והתפרסמו מאוד כבעלי מופתים, עד שהיו שהחשיבום יותר מגדולי התורה. רבי נחמן מברסלב התייחס לכך במשל חריף: מעשה במלך אחד שהיו לו שני בנים, אחד היה חכם ואחד שוטה (ולא שהיה באמת שוטה, אלא שלעומת החכם נחשב שוטה), ומינה את השוטה לאחראי על אוצרותיו, ואילו לחכם לא נתן שום שררה, רק היה יושב אצל המלך תמיד. והיו הבריות מקשות: איך ייתכן שלשוטה יש שררה חשובה, שהכל באים ונכנסים אצלו כדי לקבל מהאוצר, ואילו לחכם אין שום שררה? השיב להם המלך: וכי זו היא מעלה, מה שהממונה על האוצרות לוקח ממה שמוכן ומחלקו לבריות?! הרי זה החכם יושב אצלי וחושב מחשבות ונותן עצות חדשות כיצד לכבוש מדינות שלא ידעתי עליהן כלל, ומאלה המדינות מתמלאים האוצרות שלי. על כן בוודאי גדלה ושגבה מאוד מעלת החכם על פני הממונה על האוצרות (עפ"י שיחות הר"ן קל). וכן מספרים חסידיו של רבי נחמן, שכמעט לא עשה מופתים, וגם כאשר מבלי משים נעשו לו מופתים, ביקש והתפלל שיישכחו, ואמרו חסידיו שעיקר מופתיו היו בקירוב החסידים לאביהם שבשמיים (שיחות הר"ן קפז; רמט).

בעיה נוספת בעשיית מופתים: כוחם של בעלי המופתים האמיתיים הוא בתחום הפרט בלבד, אולם כאשר הם מתיימרים לעסוק בענייני הכלל הם עלולים לטעות. מפני שהדרכת הכלל צריכה להיות רק על ידי חכמת התורה, או נבואה של נביא שנבדק שהוא נביא אמת (לעיל טז, יג; יז; שיחות הרצי"ה אמונה עמ' 197-198).

ככלל ניתן לומר שהתנועה החסידית הביאה ברכה רבה בתחום עבודת ה' הפרטית ובפרט בתחום הרגש. אולם ההפרזה בהם יצרה חסרונות במקומות אחרים, במיוחד בתחום לימוד התורה בשכל (שיחות הרצי"ה אמונה עמ' 203).

יב – סיפורים מזויפים

מקובל לומר, שהמאמין שכל סיפורי המופתים שמספרים על הצדיקים התרחשו באמת הוא פתי, ומי שאינו מאמין שהם יכולים להתרחש הוא כופר. המאמין לכל הסיפורים הוא פתי, מפני שידוע שמספרי הסיפורים נוטים להגזים מאוד בסיפוריהם, ושומעיהם אינם בודקים את מידת האמינות שלהם. עם זאת, הפוסל את כל הסיפורים מפני שאינו מאמין שהם יכולים להתרחש הוא כופר, כי אכן לעיתים ה' עושה ניסים לצדיקים (כמבואר בהלכה א).

ישנם מְספרים טובים שניכר שהם מפריזים מדמיונם בסיפורם כדי לבטא רעיון מוסרי, ואזי אין לשומעיהם נזק. אולם כאשר ההגזמה נאמרת כעובדה שצריך להאמין בה ונועדה לחזק את האמונה, נגרם נזק, מפני שהסיפור יוצר אווירה שמעודדת את האדם לסמוך על הנס, ופוגעת בערך העבודה על פי הדרכת התורה.

לעיתים סיפורי הגוזמה הם על צדיקים מסוימים שהמספרים רוצים לרומם על פני שאר הצדיקים והרבנים, וגם בכך יש נזק, שהם גורמים להמעטת דמותם של שאר גדולי ישראל. בנוסף, הסיפורים שמתארים צדיק מסוים כמושלם וכל ברכותיו מתקיימות, כדי לעודד את הדבקות בו, מעוותים את תפישת העולם האמונית. "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ), וגם אין צדיק שכל ברכותיו מתקיימות, שאם היה כך, היתה מתבטלת הבחירה החופשית, הן של הצדיק והן של המתברכים ממנו. אכן, המספרים הטובים מספרים גם על הכישלונות של הצדיקים, וכפי שלמדנו בסיפורי התנ"ך וחז"ל.^[6]

הנזק החמור ביותר, שההגזמה בסיפורים גורמת לאדם לאבד את שיקול הדעת ההגיוני, והנזק מכך נורא, כי שיקול הדעת ההגיוני הוא הכלי החשוב ביותר שיש לאדם כדי לבחור את דרכו. ראוי לציין שקשה להפריך סיפורי הגזמות, כי כדי להפריך סיפור, צריך שיבוא אדם שיעיד על הרב שראה אותו במשך כל ימי חייו, ומעולם לא התרחש סיפור זה אצלו. ומי יוכל לטעון זאת?! לפיכך מוכרחים להישען על ההיגיון, ולדחות סיפורים שלא ייתכנו על פי ההיגיון שמתגבש על פי התורה, החכמה והניסיון. לדוגמה, היתה מסורת ביד יהודים בצרפת שרב נטרונאי גאון הגיע אליהם מבבל בקפיצת הדרך ולימדם תורה. אולם רב האי גאון בתשובתו כתב שאין להאמין לסיפורים מעין אלו. כי "אלו וכיוצא בהם דברים בטלים… שמא אדם רמאי נזדמן להם ואמר 'אני נטרונאי'…" (תשובות הגאונים החדשות סי' קטו).

ישנם סיפורים על גדולי תורה שכביכול ידעו מדע מתוך התורה יותר מכל הפרופסורים, עד שידעו להדריך רופאים בכירים כיצד לנתח מוח וכיוצא בזה. סיפורים אלו מופצים מתוך מגמה לבטל את ערך לימודי המדע. אולם לפי התורה צריך ללמוד מדעים, שהם נקראים 'מעשה בראשית' (ראו פנה"ל ליקוטים א' א, טו). ואם אכן היה אפשר לדעת מדעים מתוך לימוד התורה, מדוע הרמב"ם, שהיה גדול שבגדולים, השקיע זמן רב ללמוד את ספרי הרופאים שקדמו לו, ומדוע לא המציא מתוך ידיעתו בתורה את כל החיסונים שהמציאו אחריו?! ואם הנביאים והתנאים יכלו לדעת פיזיקה וכימיה מהתורה, מדוע לא פיתחו תותחים כדי להגן על ירושלים מפני הבבלים והרומאים?! ^[7]

יג – הכוונה הראויה בהליכה לרבנים ולצדיקים

פעמים שהליכתו של אדם לצדיק שנודע בתפילותיו וברכותיו דומה להולכים אל האלילים. שכשם שעובדי האלילים סברו שאם יחניפו לאלילים יזכו לברכה והצלה, כך הוא סבור שאם יחניף ל'צדיק' יינצל מהצרות. אולם במקום להינצל – ייסוריו יתגברו, מפני שתכלית הייסורים לעורר את האדם לתורה ולמצוות, לתשובה ולמעשים טובים. ואם במקום זאת הוא מנסה לפטור את עצמו בתרומה ל'צדיק' וקבלת 'תיקון' פעוט וחיצוני, יאבד את ההזדמנות להשתפר. וכיוון שלא שיפר את דרכיו, ימשיך לטעות ויסבול צרות נוספות. לפיכך אמרו חכמים שאם באים על אדם ייסורים, יפשפש במעשיו לבדוק מה עליו לתקן, שנאמר (איכה ג, מ): "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'. פשפש ולא מצא, יתלה בבטול תורה, שנאמר (תהלים צד, יב): אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" (ברכות ה, א). המתקשה בבדיקת עצמו, או שאינו יודע כיצד להתחזק בלימוד התורה, טוב שיתייעץ עם רב או חבר שמכיר אותו, ובכך יזכה לברכה והצלחה באופן העמוק והנעלה ביותר (ראו להלן כב, ז, שראוי לבקש ברכה לחולה מרבו שלימדו או מרב המקום).

אמנם יש אנשים שרחוקים מתורה, וקשה להם להתעורר לתשובה, לתורה ולמצוות, ואזי טוב להם ללכת לצדיקים, שיתנו להם ברכה ויקשרו אותם בכך לאמונה, ויעודדו אותם להתחזק בתורה, במצוות ובמעשים טובים. הבעיה, שפעמים רבות ההולכים אליהם אינם מעוניינים להתעלות בתורה ובמצוות, אלא כל חפצם להינצל מהצרה ולהצליח בעסקיהם. ואזי אף שאולי בזכות הברכה יצליחו להינצל להשיג את מבוקשם, יפסידו את העיקר, היינו את ההזדמנות להתעלות בתורה, במצוות ובמעשים טובים. שכן תכלית הצרות והאתגרים בעולם הזה היא לזכך את האדם ולרומם אותו לעולם הבא. וכפי שאמרו חכמים (אבות ד, טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא – התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין". העולם הבא אינו רק בעתיד, אלא הוא הפנימיות של העולם הזה, שהזוכה להתקין את עצמו לעולם הבא, כבר בעולם הזה זוכה לחיים ערכיים מלאי ברכה. ועל כך בירכו החכמים את תלמידיהם (ברכות יז, א): "עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא, ותקוָתך לדור דורים". 'עולמך תראה בחייך' – שכבר בעולם הזה תזכה למעין עולם הבא, ולאחר פטירתך תזכה ש'אחריתך לחיי העולם הבא'. 'ותקוותך לדור דורים' – שתזכה שצאצאיך ילכו בדרכך (ראו הרחבות לפנה"ל ימים נוראים א, ה, ח).

מספרים חסידים על אדם שהתחקה אחר מלמד התינוקות שלו והבין שהוא צדיק נסתר, מל"ו הצדיקים שבדור. הפציר בו שיְלַמד אותו את שיחת הציפורים, אך הצדיק סירב, באומרו שידיעת נסתרות עלולה להזיק יותר מלהועיל. אולם לאחר שהפציר מאוד בצדיק ללמדו והצהיר שהוא מוכן לשאת באחריות לכך, לימדו את שיחת הציפורים. שמע מהציפורים שמי שימכור סחורה פלונית ירוויח, קְנָאָהּ ומכרה והרוויח. שמע שמי שיעסוק בסחורה פלונית יפסיד, נמנע ממנה. כך נעזר בשיחת הציפורים עד שהתעשר מאוד. לאחר כשנתיים שמע מהציפורים שבעוד חודש ימות. מיהר בבהלה אל הצדיק. אמר לו הצדיק: הרי אמרתי שלא כדאי לך ללמוד את שיחת הציפורים. לו היית מפסיד מעת לעת כדרך כל אדם, היו ההפסדים מכפרים על עוונותיך ומכוונים אותך לתקן את מעשיך, וכך היית יכול לחיות עוד שנים רבות. אולם עתה שלא הפסדת, לא התכפרו עוונותיך ולא שיפרת את עצמך, ואיבדת את חייך (סיפורי חסידים על מועדים לרב זוין, תחילת קהלת; ראו עוד להלן כד, ט).

יד – רמאים

פעמים שההולכים לרבנים כדי לקבל ברכות וישועות, טועים ללכת לרמאים שמציגים את עצמם כצדיקים בעלי מופת, אולם באמת אינם צדיקים, אלא בעלי כישרון מיסטי לדעת עתידות, כמו שיש אנשים מוכשרים בתחומים אחרים. לעיתים הם מרמים את עצמם לחשוב שכוחותיהם המיסטיים קשורים לקדושה, ואינם מודעים לתאוות השליטה, הכבוד והממון שבהם, שהיא זו שבאמת מניעה אותם. ולעיתים אין להם כישרון מיסטי והם מרמים את הציבור במצח נחושה, כאילו יש בכוחם לדעת נסתרות, בעוד שבפועל הם משיגים את המידע 'הנסתר' בדרכי ערמה. מציגים את עצמם כצדיקים, אולם בפועל כל מטרתם כסף וכבוד.^[8]

אמרו גדולי החסידות, שלעיתים קשה מאוד למקטרג להסית את כל ישראל מעבודת ה', ואזי במקום לטרוח ולהטעות אנשים רבים מדרך הישר, הוא נותן כוח לאדם שאין תוכו כברו, וגורם שיפרסמו עליו שהוא צדיק ובעל מופת, ועל ידי כך הוא מטעה בבת אחת מאות ואלפים. ל'צדיקים' מזויפים אלה היה רבי נחמן מברסלב קורא 'מפורסמים של שקר' (חיי מוהר"ן תקלז). והזהיר שלא לספר עליהם מופתים, שהמספר בשבחם, הרי הוא כעובר על האיסור (שמות כג, יג): "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ" (שם ריב).

הבעיה שקשה להבחין בין צדיק לרמאי, אולם ניתן לומר שלושה כללים:

האחד: אם ה'צדיק' אומר לעבור על דברי תורה, בידוע שאינו צדיק. וכל הפונים אל הנחשבים 'צדיקים' חייבים לדעת שה' נתן להם מוח ולב ויכולת לבחור, ואם 'הרב' אומר להם לעבור עבירות, כגון להתפשט ולספק את יצריו, בידוע שהוא חוטא וחובה עליהם לסרב. ולא יוכלו להצטדק בכך ש'הרב' אמר להם, כי בכך שאמר להם לעבור על דברי תורה – איבד את סמכותו כרב, והוברר שאינו צדיק. כמו כן, אם יבקש מהם לרמות עבורו או לנהוג באלימות כלפי יריביו, לא ישמעו לו, כי מצוות התורה מחייבות את כולם.

השני: אם ה'צדיק' מנתק את תלמידיו מהוריהם, מבני משפחתם ומחבריהם, ושולט בחייהם כמקובל בכתות שונות, חובה לברוח מפניו. כי צוותה התורה לכבד את ההורים ולהיות בקשר טוב עם בני המשפחה והחברים. כמו כן, חובה על האדם להיות אחראי לחייו, ולא לתת לאנשים אחרים, גם אם הם קרויים 'צדיקים', לנהל אותו. וכאשר הוא נכנס לכת, הוא מוסר את האחריות המוטלת עליו למנהיג הכת, ומתנכר לנשמתו ולחובתו בעולמו, וסופו לחטוא בחטאים חמורים.

השלישי: אם ה'צדיק' אינו תלמיד חכם, לא ייתכן שעצותיו ייחשבו עצות שמקורן בתורה ובקדושה. אמנם אין הכרח שבעלי מופת צדיקים יהיו תלמידי חכמים גדולים, אבל הכרחי שיהיו תלמידי חכמים ברמה בסיסית. וכפי שאמרו חכמים (אבות ב, ה): "אין בוּר ירא חטא ולא עם הארץ חסיד". ייתכן כמובן שאדם שאינו תלמיד חכם יתן לעיתים עצות טובות מפני שהוא בעל חוש מיסטי לראות נסתרות ועתידות, אבל אין בעצות אלו הדרכה תורנית.

הטוב ביותר לכל אדם שיהיה קשור לרבנים שעוסקים בתורה, ומחנכים את תלמידיהם לתורה עם דרך ארץ, לאהבת הבריות ולעשיית צדקה ומשפט, ועל ידי כך יזכה לברכה בעולם הזה ובעולם הבא. ואזי אם ירצה, יוכל להיות קשור גם לצדיקים בעלי מופת, שרבותיו מסכימים שהם אנשי מעלה.