א – נזקה של עין הרע
'עין הרע' היא מבט עוין של אדם בזולתו, מבט שנובע מצרות עין וקנאה בהצלחתו. כגון שעינו צרה בכבודו, בממונו, בחכמתו, בבריאותו, בכוחו, ביופיו, בילדיו הטובים או המרובים. מתוך המבט העוין, בעל העין הרעה מוצא דופי בזולתו וממעט בהישגיו.
עין הרע מזיקה ברבדים גלויים ונסתרים. הנזק הגלוי נובע מפגיעה באמון של האדם בעצמו. כאשר אדם יודע שמביטים עליו בעין רעה או חושבים עליו רעות, הוא עלול לאבד את אמונו בעצמו, להרגיש מאוים ולהתקשות לפעול באופן מאוזן ומדויק. בעקבות זאת יטעה וייכשל. גם כשאדם אינו מודע למחשבות הרעות שחושבים אודותיו, פעמים שנפשו חשה באנרגיה השלילית שמקיפה אותו, והוא אינו מסוגל לתפקד כראוי. בנוסף, כאשר אדם חושב רעות על חברו, אנשים נוספים חשים בכך, ואף הם עלולים לפתח כלפיו עוינות שתגרום להם לחשוד בו ולהתרחק ממנו.
ברובד נסתר, כיוון שכל הנפשות קשורות זו בזו, כשם שמחשבה שלילית של האדם על עצמו עלולה להזיק לגופו, כך היא עלולה להזיק לזולתו. בנוסף, כיוון שהאדם נברא בצלם אלוהים, יש למחשבתו השפעה על כל העולמות, ולכן כשהוא מקנא בזולתו וחושב עליו רעות, הוא עלול לעורר עליו קטרוג, שיבחנו בבית דין של מעלה האם הוא ראוי לטוב שזכה בו ואולי ראוי להענישו.
לעיתים הנזק מעין הרע אינו ממחשבות שליליות, אלא להיפך, מפרסום חיובי מוגזם שיוצר אצל הציבור ציפיות גדולות, שמעתה האדם המוכשר הזה יצליח מעל ומעבר למקובל. ציפיות אלו יוצרות אצלו מתח רב, כי אם לא יצליח מאוד, יאבד את הערצת הציבור, וכדי להצדיק את הכבוד שחולקים לו, ינסה בכל כוחו להצליח, עד שמרוב מתח יאבד את איזונו וייכשל. לעיתים גם ינסה בדרכים עקלקלות להמשיך את הצלחתו, עד שייפול לבור תחתיות. לפיכך ראוי לאדם להצניע את עצמו (עוד על כך להלן סעיפים ה-ו).
עין הרע היא הבסיס לקללות המכשפים, וכפי שאמרו חכמים (אבות ה, יט), ששלוש מידות רעות היו בתלמידיו של בלעם הרשע: "עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה". הראשונה שבהן 'עין רעה', מפני שתחילת הקלקול נובעת מהיות אדם צר עין המקנא בזולתו ורוצה ברעתו. וזו היתה עיקר מלאכתם של המכשפים, שידעו לחשוף את הפגמים העמוקים שבכל אדם, ומתוך כך הצליחו לקטרג עליו ולקלל אותו באופן שמפעיל את מלאכי החבלה כדי שיזיקו לו. אולם גם אדם שאינו מכשף ואינו יודע להפעיל את מלאכי החבלה, בהביטו בעין רעה על זולתו הוא מעלה עליו קטרוג שעלול לפגוע בו.[1]
מסופר על האמורא רב שהביט באחד מבתי הקברות בבבל, ואמר שמתוך מאה מהמתים שם – תשעים ותשעה מתו בעין הרע ואחד כדרך כל הארץ (ב"מ קז, ב). בפשטות אין הכוונה שבלא עין הרע היו מאריכים שנים רבות, מפני שככלל אורך ימיו של אדם נקבע על פי גורלו ומעשיו, אלא שהם יכלו למות כדרך כל הארץ מעט מאוחר יותר ובמיתה קלה, ובעקבות עין הרע חייהם התקצרו ומיתתם היתה קשה יותר (עי' תוס' שם; פתח עיניים לחיד"א שם). ואולי כוונת רב, שאכן בלא קיומה של העין הרע, כלל בני האדם יכלו לחיות הרבה יותר שנים, כי היו דבוקים יותר במקור החיים.
בארץ ישראל ההשגחה האלוהית גלויה יותר, ולכן בני האדם פחות ניזוקים בה מעין הרע הסמויה שמשפיעה על מלאכי חבלה, אלא עיקר הנזק בארץ ישראל הוא מצרוּת העין שאדם מודע לה. וכן מבואר בירושלמי שבת יד, ג, שרב סבר שתשעים ותשעה מתוך מאה מתים בעין הרע מפני שחי בבבל, מקום שבו נזקה של עין הרע גדול. כיוצא בזה כתב רבי שלמה קלוגר (חכמת התורה פר' מקץ) שכאשר ישראל בארץ, "אין שולט בהם עין הרע, כי ארץ ישראל מגין עליהם, אבל בחוץ לארץ שולט בהם עין הרע". וכ"כ מרן הרב קוק (עזרת כהן ו), שעין הרע מתגברת כפי התגברות כוח הטומאה באותו מקום.
