חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

יג – דרך ארץ

א – שולחן של חסד

כשישב אדם לאכול את סעודתו, ראוי לו לחשוב על העניים הרעבים, ולפרוס להם מלחמו. וכן מצינו שאברהם אבינו עליו השלום היה מחזר אחר עוברי אורח כדי להכניסם לביתו ולהאכילם ממיטב מאכליו (בראשית יח), שלא רצה לאכול לבד בלא אורחים נזקקים. אמרו חכמים: "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה" (שבת קכז, א; עי' ב"מ פו, ב).

וכן מצינו בתורה, שבכל עת שמדובר על שמחת החג וסעודותיו, או על אכילת בשר הקרבנות ואכילת הפירות הקדושים של מעשר שני ונטע רבעי, נצטווינו לשתף בשמחתנו גם את הגר היתום והאלמנה (דברים יב, יב; יד, כט; טז, יד).

אמרו חכמים (ברכות נד, ב; נה, א), המאריך על שולחנו, כדי שעניים רעבים יוכלו להצטרף לסעודתו – מאריכים לו ימיו ושנותיו. עוד אמרו: "כל זמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו – שלחנו של אדם מכפר עליו". שכשם שהוא מחיה את העני החשוב כמת, כך הקב"ה יחיה אותו, וכדרך שנאמר (משלי י, ב): "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (זוהר ח"ג רעג, ב). וכאשר ישנם עניים רעבים שעלולים להזדמן לשולחנו, והוא אינו משייר להם כלום, אמרו עליו חכמים (סנהדרין צב, א): "כל שאינו משייר פת על שלחנו – אינו רואה סימן ברכה לעולם".

כיום אמנם אין מצויים כל כך עניים שרעבים ללחם, אבל ישנם אנשים שזקוקים ליחס של כבוד וחיבה, ומצווה גדולה להזמינם לסעודה, שגדול כוחה של הסעודה לקרב לבבות ולשמח נדכאים וגלמודים. ואמרו חכמים: גדולה לגימה, היינו סעודה ששותים בה יין המשמח, שמקרבת רחוקים (עי' סנהדרין קג, ב).

מי שיש לו משרתים, צריך לשים לב, שלאחר שיגישו את המאכלים אף הם יאכלו מכל המאכלים המשובחים. ואם הם מגישים מאכל שיש לו ריח שמעורר תאווה לאוכלו, צריכים לתת להם מיד לטעום ממנו, כדי שלא יצטערו (עי' כתובות סא, א, שו"ע קסט, א; קע, ג).

ואף לבעלי החיים שלו צריך אדם לדאוג לפני שיאכל, וכפי שאמרו חכמים (גיטין סב, א): "אסור לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו", שנאמר (דברים יא, טו): "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ", ורק אחר כך נאמר "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". ואפילו לטעום מעט אסור אם הן רעבות, אבל לשתות מותר (שבות יעקב ג, יג; מ"ב קסז, מ). וכל זה בבעלי חיים מבוייתים שיש לאדם תועלת מהם, ואין להם דרך להשיג את מזונן מלבד מה שהם מקבלים מבעליהן (שאלת יעב"ץ א, יז).

ב – אורח

נהגו ישראל, שכאשר אדם מזדמן לביתם בעת שהם סועדים, מזמינים אותו להצטרף לסעודתם, גם אם אינו עני. מנגד, מנהג טוב לאורח, לסרב בתחילה מעט, ורק אם יראה שבאמת רוצים להזמינו, כגון שמבקשים ממנו שוב או שמגישים לפניו את האוכל, יצטרף לסעודתם (ראו פנה"ל ליקוטים ב' ג, ד-ה; ז, ט-י).

אסור לאדם ליהנות מ"סעודה שאינה מספקת לבעליה", היינו מסעודה שבעליה אינו רוצה שהוא ישתתף בה, משום אבק גזל. ואפילו אם בפועל הזמינו אותו להשתתף בסעודה, אם ידוע לו שבאמת בעל הסעודה אינו רוצה שישתתף בה מפני שהוא חס על ממונו, הרי היא נחשבת כ"סעודה שאינו מספקת לבעליה" (רמב"ם הל' תשובה ד, ד). עוד אמרו חכמים, שאסור לאדם ליהנות מסעודתו של קמצן, ואפילו אם יש לקמצן מניע אישי להזמין אותו אליו, אסור להשתתף בסעודתו, ש"כל הנהנה מצרי עין עובר בלאו" (סוטה לח, ב).

המארח את חבירו על שולחנו, צריך להראות לו פנים שׂוחקות, כדי שיאכל לתיאבון ולא יחשוש שמא המארח מצטער על שגומרים לו את מאכליו. ובמיוחד עליו להראות פנים שׂוחקות לעניים שעל שולחנו.

ראוי לאורח לחלוק כבוד למארח ולשמוע בקולו, וכפי שאמרו חכמים: "כל מה שיאמר לך בעל הבית – עשה" (פסחים פו, ב). לדוגמה, אם ביקש ממנו לזמן – יזמן. ואם ביקש ממנו לומר דברי תורה – אם ביכולתו לומר – יאמר. וכשיבקש ממנו לאכול – יאכל. ומי שכבר שבע מסעודתו של המארח, ועדיין בעל הבית מפציר בו שיאכל עוד, אינו חייב להמשיך לאכול, שהואיל וכבר אכל ושבע מסעודתו של בעל הבית, אין בעל הבית צריך להתבייש מכך שאינו אוכל עוד (שו"ע קע, ה, מ"ב שם).

מי שנוהג בעצמו חומרה יתירה בענייני כשרות, כאשר הוא מתארח, יאכל ממה שבעל הבית מציע לפניו. אבל אם הוא נוהג להחמיר בדבר שגם לפי כללי ההלכה יש מקום להחמיר בו, כמו בשר חלק, אינו צריך להקל לפי בקשת בעל הבית. אמנם היו רבנים מגדולי ישראל, שכשהיו מתארחים, נהגו לילך על פי הדעות המקילות, ואף היו אוכלים בשר כשר שאינו חלק (גלאט). (עי' מ"ב קע, טז, פס"ת ח).

ג – שלא להשחית מאכלים

צריך להיזהר מאוד שלא להשחית מאכלים, שכל המשחית אפילו כזית מאכל, עובר באיסור 'בל תשחית' (ספרי דברים כ, יט). לפיכך הזהירו חכמים שלא להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא יישפך מן הנוזל שבכוס על הלחם, וימאיסנו מלהיות ראוי לאכילה. וכן אסור לסמוך כלי שעלול להיות מלוכלך ללחם, כדי שלא ימאיס את הלחם (ברכות מ, ב; שו"ע או"ח קעא, א).

וכן אסור לזרוק אל חבירו מאכלים שעלולים להימאס אם יפלו לארץ, כדוגמת תמרים ותאנים. ומאכלים שלא יימאסו אם יפלו, כדוגמת אגוזים – מותר לזרוק (שו"ע או"ח קעא, א). אין לשבת על מאכלים שיימעכו מישיבתו, שמא יימאסו. אבל אם המאכלים מונחים בקופסה קשיחה, מותר לשבת על הקופסה (שם ב).

הלוקח מאכלים לצלחתו, צריך להיזהר שלא לקחת יותר מדי, שמא לא יוכל לסיים את אכילתם, ונמצא שיגרום להשחתת המאכלים שיישארו בצלחתו. אולם אם לקח יותר מדי והוא חש שהוא כבר שבע, אין מצווה ואף לא מידת חסידות שיסיים את האוכל שבצלחתו. מפני שבריאות גופו חשובה יותר, וכיוון שהאכילה היתירה מזיקה לבריאות, יותר חשוב להקפיד על 'בל תשחית' של גופו מאשר לחשוש ל'בל תשחית' של המאכלים שייזרקו (שבת קמ, ב; וראו להלן הלכה ט, ופנה"ל כשרות יג, י).

מותר להשתמש בלחם ככף כדי לאכול דבר אחר, ובתנאי שלבסוף יאכל את הלחם. והמדקדקים נזהרים לאכול בכל פעם גם מעט מן הפת כדי שלא תתבזה להיחשב ככף בלבד (שו"ע קעא, ג).

הרואה לחם או מאכל אחר במקום שאנשים הולכים עליו והוא מתבזה, מפני כבודו יש להגביהו על סלע או להניחו בצד הדרך באופן שלא יתבזה בהליכה עליו (ערובין סד, ב; בית ברוך מה, לא).

ד – שיירי המאכלים

צריך להשתדל שלא להשחית את שיירי המאכלים, וכל זמן שעוד אפשר, יש להגישם בארוחות הבאות או להכין מהם מאכל אחר כפשטידה. וכן מי שעורך סעודה גדולה, טוב שיתכנן מתחילה מה לעשות בשיירי המאכלים, אם להקפיאם כדי לאוכלם אח"כ או לחלקם לחברים או לנזקקים. וכשאין אפשרות כזו, כי אינם ראויים כל כך לאכילה, והטורח שבשמירתם מרובה על הערך שלהם, מנהג חסידות להאכיל בהם בעלי חיים. ומי שיש לו גינה גדולה, יכול להניחם בגינה כדי שיחזרו לעפרם וידשנו את האדמה (ראו פנה"ל כשרות יג, י).

כאשר קשה להשתמש בשיירי המאכלים, אפשר להניחם בפח, ואת הלחם ראוי לעטוף, כדי שלא יתבזה. ויש שרוצים להחמיר על עצמם שלא להניח את שיירי הלחם בפח, ומניחים את שיירי הלחם ליד פחי הזבל ועל גדרות הבתים. אבל הם טועים, כי בכך הם מבזים את הלחם ברבים, ומצערים את השכנים ומכערים את רשות הרבים. לפיכך, כאשר מדובר בכמות גדולה, שאין אפשרות שהציפורים והחיות יאכלוה בזמן קצר, ראוי לעטוף את שיירי הלחם ולהניחם בתוך הפח.

אם נותרו לאחר האכילה פירורים קטנים מכזית, מצד הדין אין איסור לאבדם ולנהוג בהם בזיון, אבל אמרו חכמים שאין כדאי לעשות כן, משום שהמשחית ומבזה פירורי לחם גורם לעצמו עניות (שו"ע קפ, ד). שתי סיבות לזה, האחת, שהמשליך פירורים על הארץ נראה כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם, ובזה הוא גורם שמן השמיים יפסיקו להשפיע לו עוד טובה. ועוד, שיש בדבר סגולה, שהמלאך הממונה על המזונות והפרנסה 'נקיד' שמו, כלומר 'נקיות' שמו, ואילו המלאך הממונה על העוני 'נבל' שמו, כלומר 'לכלוך' שמו. ועל כן במקום שישנם פירורי אוכל על הרצפה שוכן מלאך העניות, ואילו במקום נקי שוכן מלאך העושר (פסחים קיא, ב; חולין קה, ב).

לפיכך, נכון להיזהר שלא להשאיר מפוזרים על הארץ פירורים שניכרת עליהם צורת לחם, וכמובן לא להשליך פירורים כאלה מן השולחן על הרצפה, שאז הם מתבזים כשדורסים עליהם. אלא יש לאוספם מן הרצפה ולזורקם לחצר או למים, או להניחם בפח בדרך כבוד (מ"ב קפ, י; ראו פנה"ל כשרות יג, יב).

ה – בל תשקצו באכילה

צריך אדם לשמור על כבודו, שבצלם אלוקים הוא נברא, ועל כן יזהר שלא לעשות מעשים מאוסים שמבזים אותו. וכן נצטווינו לגבי איסור אכילת שרצים, שבנוסף לכך שאסור לאוכלם, כי הם בכלל החיות הטמאות האסורות באכילה, יש באכילתם גם צד של מיאוס, שנאמר (ויקרא יא, מג-מד): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ".

וכן אסור לאדם לשקץ עצמו באכילת מאכלים או משקים מטונפים, כגון שנתערב בהם קיא או צואה וליחה סרוחה. וכן אסור לאדם לאכול בכלים מטונפים, כמו כלים שנועדו לצואה ומי רגליים. וכן אסור לאדם לאכול בידיים מטונפות. וכל העושה אחד מן הדברים הללו, עובר באיסור 'בל תשקצו'. וכעיקרון, אם היו עדים שהתרו בו שלא לעשות כן ועשה, אפשר להענישו במכת מרדות (רמב"ם מאכלות אסורות יז, כט-ל).

כשם שאסור לאדם לאכול מאכלים מגעילים, כך אסור לו לעשות מעשים מגעילים. ובכלל איסור 'בל תשקצו', שלא להשהות את נקביו, כפי שיבואר בהמשך (הלכה יג).[1]

מאכל שמאוס לרוב בני אדם, וישנם שאוהבים לאוכלו – למי שהוא מאוס אסור לאוכלו, ולמי שאינו מאוס מותר לאוכלו. ודבר שכל בני האדם סולדים ממנו, גם למי שאינו סולד ממנו אסור לאוכלו, שבטלה דעתו אצל דעת כל אדם (פר"ח יו"ד פד, ג).


[1]. ליראים, סמ"ק ורמ"ה, כל הדברים המאוסים אסורים מהתורה משום 'בל תשקצו', אלא שאין לוקים עליהם (כי הוא לאו שבכללות) וחכמים תקנו להלקותו. ולרמב"ם, ריטב"א, משנה למלך שם, לבוש ופר"ח, מהתורה עוברים על 'בל תשקצו' רק כשאוכלים שרצים, ובשאר דברים מאוסים האיסור מדרבנן (עי' אנצי' תלמודית כרך ג).

ו – שלא להגעיל אנשים אחרים

כאשר המעשה המאוס נעשה בפני אנשים, יש בכך חומרה יתירה, שבנוסף לכך שהעושה אותו מתבזה ומשקץ את נפשו, הוא גם מצער את חבריו בכך שהוא גורם להם תחושת גועל. והרי הוא עובר על איסור "לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז), ומבטל מצוות עשה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא, יט, יח).

ויש מעשים שכאשר אדם עושה אותם בסתר, אין בכך פגם, אבל בפני אנשים אחרים הם נחשבים למגעילים ואסורים משום 'בל תשקצו' ומשום המצוות שבין אדם לחבירו, כמו לדוגמה, המחטט באף או מגרד פצעונים שבפניו. וכן אמרו חכמים (חגיגה ה, א): "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלוֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם. אמר רב: זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרק (היורק) בפני חבירו ונמאס בה". במיוחד בעת שאוכלים, צריך להיזהר בכך יותר, כי מעשים מאוסים, וכן דיבורים מגעילים, מבטלים את התיאבון ומעוררים בחילה בקרב הסועדים.

לא ינגוס אדם מאכל, וכשיראה שאינו טעים לו, יוציאו מפיו ויניחו על השולחן, כי בכך הוא מגעיל את הסועדים (שו"ע קע, י). וכן לא יאסוף אדם פירורים שנפלו על הרצפה ונמאסו, ויניחם על השולחן, שדעתם של הרואים ניטרדת מכך, שחוששים שמא יאכלם. וכן מי שהתחיל לנגוס בפרוסה, לא יחזירה לסלסלה המרכזית או יתנה לחבירו, שרבים נמאסים מכך (שו"ע קע, טו, מ"ב לו). ולכן מי שאינו מתכוון לאכול פרוסה שלימה, יחתוך את מה שהוא רוצה לאכול, ואת השאר ישאיר בסלסלת הלחם.

וכן מי שהתחיל לשתות מכוסו, לא ייתן אותה אח"כ לחבירו כדי שימשיך לשתות בה, שמא חבירו נגעל מכך, ועוד שהאכילה והשתייה מפה לפה עלולות להעביר מחלות (עי' שו"ע קע, טז, מ"ב לז). אמנם, אם חבירו אינו נגעל מכך, מותר לו לשתות מכוסו של חבירו, וכן מותר לו לאכול את שיירי מאכלו של חבירו. וכך מקובל בקרב בני משפחה.

ויש מעשים שהיו מקובלים בעבר, וכיום הם לא מנומסים, וצריך לנהוג לפי המקובל בימינו. לדוגמה, בעבר היו רגילים לאכול בידיים, וכיום נוהגים לאכול בעזרת סכו"ם, ומי שיאכל בידיים עובר באיסור, שהוא גורם לתחושת גועל אצל חבריו ומבזה את עצמו. וכן בעבר היה מקובל לירוק על רצפת הבית ובפני אנשים (עי' ברכות סג, א). והרופאים סברו, שכל המריח ריח של מאכל שגורם לו תאווה גדולה ואינו יכול לאכול ממנו, יירוק מיד את הרוק שהצטבר בפיו, שאם לא כן יסתכן בנפשו (כתובות סא, ב). וכיום אין לעשות כך, שאין זה נחשב מסוכן, וגם אין מנומס לירוק בפני אחרים.

ויש דברים שנחשבים מנומסים בקרב חברה אחת, ואילו בעיני אחרים נחשבים למגעילים, ועל האדם להכיר את המנהגים השונים, כדי שיוכל לנהוג ברגישות ולא יגרום תחושת גועל למי שמנהגיו שונים. לדוגמה, יש נוהגים לטבול את הלחם שלהם בצלחת החומוס המרכזית, ויש שנגעלים מכך. וכאשר כל היושבים שם רגילים לטבול את לחמם בסלט המרכזי, אין בזה איסור. אבל אם יש שם מי שנגעל מכך, עליהם להימנע מזה.

ז – נימוסים בסעודה

כאשר יושבים בסעודה כמה אנשים, ייטול כל אחד מן הסועדים את חלקו בשווה מן הקערה המרכזית, וגם אם חבירו נטל בתחילה מעט, יטול הוא את חלקו השווה, שאולי אח"כ חבירו ירצה לאכול עוד. ורק אם יראה שחבירו אינו מעוניין לאכול יותר, יבקש ליקח את הנותר (עי' שו"ע קע, ב).

כאשר יש בין הסועדים אדם גדול או אבי המשפחה, ימתינו עד שייטול תחילה את חלקו מן הקערה המרכזית, ורק אח"כ ייטלו האחרים את חלקם (שו"ע קע, יב).

אין ראוי להסתכל בהתבוננות יתירה בפניו של מי שאוכל, כדי שלא יתבייש. במיוחד המארח צריך שלא להסתכל בפניו של האורח כשהוא אוכל או כשהוא לוקח מאכלים לצלחתו (שו"ע קע, ד). כמו כן אין לצלם אדם בעת אכילתו בלא שהסכים לכך.

לא יכניס לפיו אוכל רב בבת אחת כדרך הגרגרנים. וכן לא ישתה בבת אחת כוס שלימה של יין או משקה אלכוהולי אחר (שו"ע קע, ז-ח, מ"ב כב). לא יאכל במהירות, ולא ינגוס באוכל נגיסות קולניות, אלא יאכל במתינות כשפיו סגור. ויזהר שלא יתלכלכו בגדיו, ידיו וזקנו (בא"ח בהר ח-ט).

נקיי הדעת שבירושלים, לא היו נכנסים לסעודה אלא אם כן היו יודעים תחילה מי מסב עמהם (סנהדרין כג, א, שו"ע קע, כ). וזאת משום שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב עם קלי דעת בסעודה, ובמיוחד בסעודה שיש בה יין ומשקאות חריפים שפותחים את הלבבות ומקרבים את הסועדים זה לזה. ויש מקילים בסעודה של מצווה, שזכות המצווה תועיל שלא תהיה בישיבתם קלות דעת. ואם ידוע שלא יתנהגו בכובד ראש, גם בסעודת מצווה אין לשתות יין ומשקאות חריפים בחברתם. וכאשר מדובר בתלמיד חכם מכובד שידוע שיתנהגו בחברתו בכבוד הראוי, למרות שבמקומות אחרים הם מתנהגים בקלות דעת, מותר לו לסעוד ולשתות עמהם בשמחת מצווה, שעל ידי כך יתקרבו לתורה ומצוות (עי' באו"ה שם).

מי שיש לו ילדים קטנים שמשתתפים בסעודה, צריך להשגיח שלא יכניסו את ידיהם לקערה הראשית וימאיסו את המאכלים לשאר הסועדים. וגם יזהר שלא יתלכלכו מדי, ושחוטמיהם יהיו נקיים. ואם יש שם אורח, לא יושיבו לידו קטנים שרגילים להתלכלך בלא שירצה בכך (ספר חסידים תתכ"ט, כה"ח קע, עח).

ח – דברי תורה ודיבורים בסעודה

"רבי שמעון אומר: שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר (ישעיהו כח, ח): כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר (יחזקאל מא, כב): וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (אבות ג, ג). עיקר החיוב לומר דברי תורה הוא כאשר אוכלים שלושה יחד, שאז סעודתם חשובה, וכנגד חשיבותה הגשמית, צריך לתת חשיבות לצד הרוחני על ידי דברי תורה. שאם לא כן, הרי הסעודה כגוף מת שנשמתו ניטלה ממנו, וממילא המאכלים שהוגשו בה כזבחי מתים. אבל כשאומרים בסעודה דברי תורה, הנשמה נעשית קשורה בגוף ומשפיעה עליו חיים וברכה.

כשאין שם שלושה שאוכלים יחד, אינם חייבים לומר דברי תורה, שברכת המזון מספיקה להם (מגן אבות לרשב"ץ). ויש אומרים שמוטב שגם יחיד שאוכל יעסוק מעט בתורה (מ"ב קע, א).

גם אמירת 'שיר המעלות' או פסוקים אחרים, יכולה להיחשב כדברי תורה (מ"ב קע, א). ויותר טוב לומר דברי תורה שיש בהם ערך ותוספת הבנה, כדי שעל ידם הסעודה כולה תתרומם.

אמרו חכמים (תענית ה, ב): אין משׂיחים בשעת הסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויחנק (שו"ע קע, א). שהואיל והוא מדבר, הקנה (צינור הנשימה) פתוח והאוכל עלול להיכנס לתוכו. וכיום רבים מקילים בזה. ויש שביארו, שהאיסור היה כאשר אכלו בהסבה, היינו בחצי שכיבה, אבל כאשר אוכלים בישיבה אין בזה סכנה (פרישה, ברכ"י). ויש סוברים שגם כיום צריך להחמיר בזה (פמ"ג א"א א, ועי' ערוה"ש ב). ומכל מקום, גם מי שמיקל, יקפיד על הנימוס, שדיבורו יהיה בצורה נאה, שלא יראו הסועדים את האוכל שבתוך פיו, וקל וחומר שלא ינתזו מפיו שיירי מאכלים תוך כדי דיבורו.

ט – שלא לאכול יותר מדי

אסור לאדם להרבות באכילה יתרה. שני צדדים לאיסור: הראשון, יש בכך סכנה בריאותית. השני, יש בכך פגם מוסרי, שאדם נגרר יתר על המידה אחר התאווה הגשמית.

על הסכנה הבריאותית שבאכילה מרובה כתב הרמב"ם (הל' דעות ד, ב): "לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו, אלא יפחות כמו רביע משביעתו". ואחר שפירט הרמב"ם איזה מאכלים מזיקים לבריאות, הוסיף וכתב (שם ד, יד-טו): "כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה, ואינו שבע, ומעיו רפים, אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק, ואפילו אוכל מאכלות הרעים… ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות, והוא עיקר לכל החולאים. ורוב החולאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים". וכך גם מוסכם על חכמי הרפואה בימינו, שאכילה יתירה מזיקה מאוד לבריאות.

בנוסף לכך, אסור לאדם להיגרר יתר על המידה אחר התאווה הגשמית. וביאר הרמב"ן, שלכך התכוונה התורה בציווי: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב). שאם לא היתה התורה מצווה אותנו להיות קדושים, יכול היה אדם להיות "נבל ברשות התורה", לזלול בשר בלא גבול ולהרבות בשתיית יין ומשקאות חריפים, ולטעון שאין בידו שום עוון, שכן הבשר והיין כשרים למהדרין. לפיכך נצטווינו "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", שלא יאכל אכילה גסה.

ולא קבעה התורה שיעור לאכילה גסה, מפני שצרכי האנשים שונים זה מזה, יש שגופם גדול ויש שגופם קטן, יש שחילוף החומרים בגופם מהיר והם נצרכים ליותר מזון, ויש שחילוף החומרים איטי, והם נצרכים לפחות מזון. ויש שתכונות גופם שוות, אבל אחד עובד בעבודה גופנית קשה ונדרש למזון רב, ואילו חבירו עובד בעבודה קלה ונצרך לפחות מזון (של"ה מאמר שביעי יב).

מנגד צריך אדם להיזהר שלא לצער עצמו בהתנזרות ממאכלים טובים, וכפי שמובא בתלמוד במקומות רבים, שמצד מסוים, הנזיר שמזיר את עצמו מן היין נקרא חוטא, ולכן נאמר (במדבר ו, יא): "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ". ואמר רבי אלעזר הקפר: "והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר – על אחת כמה וכמה". מכאן למד שמואל: "כל היושב בתענית נקרא חוטא" (תענית יא, א, נדרים י, א; נזיר יט, א; כב, א; ב"ק צא, ב). ואף שיש דעות נוספות, זו העמדה העיקרית, שרק לצורך תשובה או במקרים מיוחדים, יש מקום לתענית והתנזרות, אבל בדרך כלל ראוי לאדם שיהנה מכל המאכלים הטובים והמגוונים שברא הקב"ה בעולם, ויודה לה' עליהם. ועל ידי כך יתרבה קידוש השם בעולם, הן בברכות שהוא מברך לה', והן בהרגשה הטובה שנובעת מהמאכלים הטעימים שיאכל, שמתוך כך יוכל להתבונן בתורה ובעולם בעין טובה, ויהיה שמח וטוב לבריות. וכן אמרו רבא ורב נחמן על עצמם, שבזכות אכילת הבשר ושתיית היין – נפקחו עיניהם להבין יותר בתורה (עי' יומא עו, ב; ב"ק עא, ב). וכן אמרו חכמים (ירושלמי קידושין ד, יב), שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל. אבל אם יגזים באכילה יתירה, יטבע בביצת הגשמיות, ולא יוכל לתת ליבו לרוח ולנשמה, ולבסוף גם יהיה חולה, עצוב ומדוכא.

עצה טובה למניעת אכילה מופרזת: לקראת סוף הארוחה לקיים הפסקה של כעשרים דקות. ורק לאחר מכן, אם יהיה לו צורך, ימשיך לאכול. שכן פעמים רבות בעוד האדם אוכל, תאבונו נמשך והוא סבור שעדיין לא אכל כפי צורכו. אבל אם יפסיק למשך זמן מה, גופו יתחיל לעכל את מה שאכל וממילא ירגיש תחושת שובע. אפשר לנצל הפסקה זו ללימוד תורה על השולחן, ואפשר לברך ברכת המזון וללכת לעיסוקים שונים, ואם אח"כ ירצה להמשיך לאכול – יחזור לאכול עוד בברכה.

י – המאכלים הבריאים והמאכלים המזיקים

בשמירת אורח חיים בריא יש מצווה, והרי זה בכלל מה שהורתה התורה (דברים כח, ט): "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו". שה' ברא את גופנו שיהיה בריא, ועלינו לשמור אותו ולא לאכול מאכלים שיפגמו בבריאותו. ויש בכך גם הכנה לקיומן של כל המצוות, שאם יהיה בריא ומאוזן בגופו ונפשו, יוכל ללמוד תורה בצלילות הדעת, ויוכל להיות חרוץ ונמרץ בקיום המצוות, ויוכל להיות שמח באמונתו ונינוח וטוב לבריות. אבל אם יהיה חולה, מלבד מה שיתקצרו ימיו וימעט בעבודת ה', גם בעודו חי יהיה טרוד במיחושים וכאבים, ירבה לרגוז ולכעוס, יתקשה להתעמק בתורה ולראות בטוב ה', ולא יוכל להפנות את לבבו לאתגרים החשובים שהועיד הבורא לאדם. ואף הדרכות אלו בכלל מה שנאמר (משלי ג, ו): "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ". וכן אמרו חכמים (אבות ב, יב): "וכל מעשיך יהיו לשם שמיים". וכן מסופר על הלל הזקן, שכשהיה יוצא לטפל בצרכי גופו, היה אומר שלצרכי מצווה הוא יוצא, שכן בגופו הוא עומד לפני ה' ומקיים את מצוותיו (עי' אבות דר' נתן נו"ב ל).

וכן כתב הרמב"ם (דעות ד, א): "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע והוא חולה, צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדים את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברים המחלימים" (וכן שם ג, ג).

בכל דור ודור המליצו חכמים לאכול את המאכלים הבריאים כפי הידוע על פי חכמת הרפואה שבאותם הימים. ומסתבר שיש מאכלים שהיו בריאים בעבר וכיום הם לא בריאים, ויש מאכלים שלא היו בריאים בעבר וכיום הם בריאים. כי תנאי החיים השתנו באופן ניכר, מאכלים שהיו נוטים להתקלקל בלא מקרר, ואכילתם היתה מסוכנת, נחשבים היום בריאים, הואיל וניתן לשומרם כראוי. ויש מאכלים שבזמנים של חוסר מזון נחשבו בריאים מאוד, מפני השומן והסוכר שבהם, ובימינו שיש עודף מזון הם מזיקים מאוד.[2]

כיום ההדרכה המקובלת היא לצמצם עד כמה שאפשר באכילת מאכלים מעובדים, כמו סוכר, מרגרינה, מלח, קמח לבן ושומן רווי. בין המאכלים המאופיינים במרכיבים אלו: משקאות קלים, נקניקים, בורקסים ועוגות. מנגד מומלץ להרבות באכילת ירקות ופירות, שתיית מים ופעילות גופנית. ומעל הכל, החשוב ביותר הוא, שלא לאכול יותר מדי.


[2]. הרמב"ם בהל' דעות פרק ד' מזכיר רשימת מאכלים טובים והרגלים טובים, ומאכלים רעים והרגלים רעים, ולא תמיד הם חופפים את הדרכות חז"ל. לדוגמה, הדרכותיו לגבי הקזת דם שונות, עי"ש הלכה יח, וביאר כסף משנה, שזה מפני שהרפואות של המקומות והזמנים השונים אינן שוות. וכיוצא בזה כתבו תוס' מו"ק יא, א, ויש"ש חולין ח, יב. ביד פשוטה בפתיחה לפרק ד' הביא מדברי רב שרירא גאון ור' אברהם בן הרמב"ם, שביארו שחז"ל לא התכוונו בהדרכותיהם הרפואיות לקבוע הלכה, אלא להדריך לשמוע בעצת מומחי הרפואה שבאותם הימים. ואם מומחי הרפואה יאמרו אחרת, כמותם צריך לנהוג. ע"כ. לכן, אף שהרמב"ם היה פוסק גדול ורופא חשוב, כיום אין הולכים אחר כל הדרכותיו, מפני שהולכים אחר מה שמקובל על הרופאים בימינו.

יא – האם יש איסור לאכול מאכלים מזיקים

אף שיש להשתדל לאכול מאכלים בריאים בלבד, אין באכילת מאכלים שאינם בריאים איסור גמור, ולכן האוכל אותם צריך לברך עליהם. ואם היה איסור לאוכלם, על פי מה שלמדנו (לעיל יב, י), אסור היה לברך עליהם, ולא שמענו מי שטען כך. ואף הרמב"ם (הל' דעות פרק ד) שפירט את המאכלים הרעים שאין ראוי לאוכלם, לא כתב זאת כאיסור גמור (עי' לעיל ט, ב, 3. וכן באג"מ חו"מ ח"ב עו, ונשמת אברהם חו"מ קנה, ב, בדברי רשז"א).

וזאת משום שכפי הנראה הדרכות הבריאות אינן מוחלטות, ומסתבר שגם מאכלים שנחשבים רעים, בכמות קטנה, למי שממעט באכילה, אינם מזיקים. ועוד, שישנם עניים שאינם יכולים לקנות מאכלים בריאים, שהם בדרך כלל יקרים יותר. ואם ימנעו את עצמם מהמאכלים הרעים, יינזקו יותר, שיחלשו ויחלו מחוסר מזון. הרי שכל מזון, גם זה שאינו בריא, במצב מסוים מועיל ומוסיף בריאות.

בנוסף לכך, האנשים שונים זה מזה בתכונותיהם הנפשיות והגופניות, ויתכן שרק לחלק מהאנשים מאכלים אלו מזיקים, אבל לאחרים אינם מזיקים. וכן ישנם עוד גורמים שמשפיעים על הבריאות, ויתכן שרק בצירוף גורמים נוספים יש באותו מאכל נזק רב, ובלא צירופם אינו מזיק כל כך. בנוסף, גם מצב הרוח משפיע על הבריאות, ויתכן שמי שהתרגל לאכול מאכלים מסוימים, אם יתנזר מהם לחלוטין, ידוכא כל כך עד שהדיכאון עצמו יחולל בגופו מחלות קשות יותר.

אמנם מאכלים שגורמים לסכנה תוך זמן קצר, בוודאי אסור לאכול, והחוטא ואוכלם אינו מברך. לדוגמה, חולה מסוכן שהרופאים הורו לו להקפיד על דיאטה חמורה, שאם לא כן יש חשש שימות תוך זמן קצר, אסור לו לאכול את המאכלים המזיקים לו.

אבל לגבי שאר האנשים, אף שצריך להתאמץ מאוד לאכול מאכלים בריאים ולהימנע מאכילת מאכלים מזיקים, וכן ראוי לחנך את הציבור לתזונה בריאה ואורח חיים בריא, מכל מקום אין לעשות זאת ביד חזקה, כי אין בזה איסור גמור.

וכן מי שהשמין יתר על המידה, אף שהוא צריך להשתדל מאוד לרדת במשקל, כדאי שיעשה זאת בעדינות ובהדרגה. כי אם ינהל מלחמת חורמה נגד גופו ותאבונו, יש לחשוש שדיאטה קיצונית תגרום נזק חמור יותר לבריאותו הנפשית והגופנית.

עוד יש להעיר, כי מעת לעת מתפרסמות שיטות בריאות חדשות, ולכל שיטה מאמינים וחסידים משלה, שבטוחים שרק היא הצודקת, וכל מי שינהג על פי הדרכותיה יחיה בבריאות ובאושר ויאריך ימים. אולם כעבור מספר שנים מתברר שאף כי היו באותה שיטה צדדים נכונים, היו לה גם טעויות חמורות. על כן, ההדרכה הנכונה לפי ההלכה, לילך על פי הדרכת רוב הרופאים (עי' שו"ע או"ח סי' תריח). ומי שמרגיש ששיטה מסוימת טובה עבורו, יכול ללכת על פי הדרכותיה, ובתנאי שלא תהיה מנוגדת לעמדה המקובלת על רוב הרופאים המומחים. ובתנאי נוסף, שלא ינהג על פיה בקיצוניות, שכן גם הקיצוניות עלולה להיות מסוכנת.

יב – הפרשת הפסולת מהגוף וברכת 'אשר יצר'

לאחר שאדם אכל ושתה, הוא מעכל אל גופו את החלק המובחר שבמזון, ממנו הוא מקבל כוח וחיוניות, ואילו את החלק המיותר, את הפסולת, הוא מפריש החוצה. וכאשר האדם מתקשה בכך, סבלו גדול וכל גופו נעשה חולה. ואם לא תימצא רפואה למחלתו – ימות בייסורים. לפיכך תקנו חכמים ברכה מיוחדת של שבח והודאה לה' על הוצאת הפסולת מהגוף. בתוך כך אנו מודים על בריאת הגוף כולו שנעשתה בחכמה, שברא ה' איברים שיש בהם חלל, כמו לב, ריאות, קיבה ומעיים, וברא פתחים לגוף, את האף לנשימה ואת הפה לאכילה ולשתייה, וכן ברא מערכת מיוחדת להוצאת הפסולת הנוזלית והקשה מהגוף. ואם פרט אחד מתוך המערכת המופלאה הזו יפסיק לתפקד, לא יוכל האדם להתקיים. והמפליא ביותר הוא, איך הבורא קשר את הנשמה הרוחנית בגוף הגשמי, שכאשר הגוף חולה, הנשמה אינה יכולה לבוא לידי ביטוי, וכאשר הגוף מת, הנשמה מסתלקת.

בדרך כלל האדם עסוק במה שהוא רוצה להשיג, מאכלים, משקים, רכוש, ואילו פעולה זו של הוצאת הפסולת מן הגוף אינה ראויה לדעתו לתשומת לב מיוחדת. רק לאחר שהוא נעשה חולה, הוא מבין עד כמה ראוי לו להודות לה' על כך. לפיכך, נכון לאדם בעודו בריא לכוון כראוי בברכת 'אשר יצר', ואולי מתוך כך יזכה לבריאות טובה ואריכות ימים.

חכמים הפליגו בערכו של בית הכסא. רבי יוסי אמר: "איזה עשיר? כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו" (שבת כה, ב). ולדעת מר זוטרא, צריך כל חסיד להתפלל על עניין בית הכסא (ברכות ח, א).

יש בדבר סוד גדול. רבים סוברים שהצרות של האדם נובעות רק ממה שחסר לו, אולם האמת שחלק גדול מהפגעים המגיעים לאדם נובעים מהדברים המיותרים שמצטברים בדעתו, בנפשו ובגופו, שאם לא יוכל להיפטר מהם, הרי הוא הולך ומתנוון. כאשר אדם לומד, בתוך כל החומר הלימודי שהוא קולט, יש גם דעות כוזבות; ויש דעות שמצד עצמן יש בהן אמת, אבל הן אינן מתאימות לאישיותו, ועליו למצוא את הדרך להפרישם מדעתו. וכן ביחס לחוויות הנפשיות, ישנן חוויות שאם יצטברו בנפשו, יעיקו עליו עד שיטרדוהו מן העולם, ועליו להפרישם מנפשו. גם הרכוש המיותר עלול להכביד על האדם, עד שבמקום לסייע לו להגשים את ייעודו, הוא נעשה עבד לרכושו ולתאוותיו, ומאבד את עולמו. נמצא אפוא, שאחת הפעולות החשובות ביותר לאדם, היא הפרשת הפסולת שמצטברת בגופו, בנפשו, ברכושו ובשכלו, כדי לאפשר לו להמשיך בחיים תקינים ובריאים.

בברכת 'אשר יצר', אנו מודים ומשבחים לה', על שברא אותנו בחכמה נפלאה, ונתן לנו כלים, פתחים, שדרכם אנו יכולים לקלוט מן החוץ דברים המועילים לנו, ולפלוט את המיותר והמזיק.

מתוך כך אפשר להבין את ההרחקה שאנו מתרחקים מן הצואה ומי רגליים, עד שאסור לומר בקרבתם דבר שבקדושה (פנה"ל תפילה ג, ט). כי יש בהם צד מסוים של טומאת מת, שהם פסולת מתה, שיירי מאכלים שאינם יכולים להוסיף חיים, והגוף צריך להפרישם ממנו כדי שלא יזיקו לו.

יג – בל תשקצו בהשהיית צרכיו

אדם שנצרך לנקביו, ראוי לו להתפנות במהרה, כדי לנקות את עצמו מהפסולת שבגופו. ואם הוא נצרך כל כך עד שעליו לעצור בעצמו כדי למנוע מהפסולת לצאת מגופו, והצורך להתפנות לוחץ כל כך עד שאינו יכול להסיח דעתו מזה, ואע"פ כן אינו הולך להתפנות, הרי הוא עובר באיסור 'בל תשקצו' (מכות טז, ב, שועה"ר מהדו"ת ג, יא; א"א בוטשאטש). בנוסף לכך, המתאפק מלהתפנות מזיק לבריאותו (רמב"ם מאכלות אסורות יז, לא). וגבר שמתאפק מלהטיל מימיו גורם לעצמו סכנה עד כדי עקרות (עי' יבמות סד, ב, מ"ב ג, לא).

ואם הוא יכול לשהות יותר מכדי הילוך פרסה (72 דקות), אף שרצוי שילך להתפנות, אין בזה חובה, ומותר לו ללמוד באותו זמן תורה ולברך ברכות (מ"ב צב, ז). ואם התחיל ללמוד או לעסוק בעסקיו כשלא היה צריך לנקביו, ולאחר זמן הוצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק 72 דקות, אבל עדיין אינו צריך לעצור עצמו כדי שהפסולת לא תצא מגופו – לדעת רוב הפוסקים, לכתחילה יפסיק וילך להתפנות. אבל אם הוא באמצע עניין – מותר לו לדחות מעט את התפנותו, עד שיסיים את העניין (באו"ה צב, ב, 'קורא'), ויש אומרים שגם באמצע עניין עדיף להפסיק מיד כדי להתפנות (בא"ח ויצא א). אמנם, גם מי שנצרך מאוד, אם היציאה להתפנות תגרום לו בושה גדולה, לכל הדעות מותר לו לשהות עוד, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור 'בל תשקצו' (מ"ב ג, לא; צב, ז; פנה"ל תפילה ה, ט).

ינהג בבית הכסא בכבוד, לא יגלה את עצמו מעבר למה שנצרך כדי לא להתלכלך. ואחר שיתפנה – ינקה עצמו היטב, ובשעת הצורך טוב שינקה את עצמו במים או בנייר לח (שו"ע ג, ד, מ"ב לא). וכן יזהר מאוד שלא ללכלך את בית הכסא, ואם בטעות לכלך מעט, ינקה אחריו, כדי שלא לצער את הבאים להתפנות אחריו.

יד – הלכות ברכת 'אשר יצר'

לאחר שיתפנה, ירחץ את ידיו ויברך 'אשר יצר'. ואין הבדל בין אם התפנה לגדולים או לקטנים, ואפילו אם יצאו ממנו טיפות ספורות, עליו לברך 'אשר יצר', שאם אותן הטיפות היו מצטברות בגופו בלא יכולת לצאת, היה ניזוק (שו"ע ז, ד). ואפילו אם יציאת השתן או הצואה מלווה בכאבים גדולים, יברך 'אשר יצר' על שהצליח להתפנות (שולחן גבוה ז, ג).[3]

מי שסובל משלשול ונצרך להתפנות פעמים רבות, צריך אחר כל פעם ופעם לברך 'אשר יצר'. אבל אם מיד לאחר שסיים להתפנות הוא מרגיש שעוד מעט יצטרך להתפנות שוב, יברך לאחר שיתפנה בשנית (מ"ב ז, ב).

הואיל ונפסק להלכה שאדם שהתפנה אינו מברך על רחיצת ידיו 'על נטילת ידיים', היוצא מבית הכסא אינו צריך ליטול את ידיו בנטלה, אלא די שישטוף אותן פעם אחת במים מן הברז. ויש מהדרים שנוטלים את ידיהם בכלי. ויש מהדרים שנוהגים לשטוף כל יד שלוש פעמים לסירוגין. מצד דרך ארץ לשמירת הניקיון והבריאות, נכון להיעזר בשטיפה בסבון.[4]


[3]. גם מי שנצרך לצינורית (קטטר) שמוחדרת אל שלפוחית השתן כדי להוציא את מימיו, יברך אחר יציאת השתן 'אשר יצר' (הר צבי או"ח א, ו). אם יש לקטטר פקק שכל כמה שעות פותחים אותו ועל ידי כך השתן יוצא, יברך בכל פעם אחר פתיחתו. ואם הוא מחובר לשקית שהשתן יוצא אליה כל הזמן, יברך פעם ביום 'אשר יצר' בכלל ברכות השחר, ויכוון בכך על כל מה שיתפנה במשך היום (נשמת אברהם או"ח ז' בשם רשז"א; ציץ אליעזר יח, עח, ד).

[4]. נחלקו הראשונים אם תקנו ברכת 'על נטילת ידיים' לאחר בית הכסא. לראב"ד צריך לברך אפילו אחר קטנים. לאביו של האגור, צריך לברך אחר גדולים. למרדכי אם הוא עומד ללמוד או להתפלל צריך לברך ענט"י. לרא"ש רק אם הוא עומד להתפלל וידיו נגעו במקום מטונף, צריך לברך ענט"י. לרשב"א רק בשחרית ולפני הסעודה תקנו לברך ענט"י, וכ"כ מהר"י אבוהב בשם רבנו תם, וכך המנהג, וכך נפסק להלכה (ב"י ושו"ע ז, א). וכיוון שאין מברכים, אין צריך נטלה. אבל יש הידור בנטלה, מפני שלדעת הראשונים שצריך לברך ענט"י ממילא תקנתם דרשה ליטול בנטלה (שלשון הברכה נתקנה על כלי הנטילה, עי' רא"ש לברכות ט, כג). בספר היכל הקודש החמיר ליטול ג' פעמים, ומ"א ז, א, דחה את דבריו. וכ"כ מ"ב ד, לט, וכך דעת רוה"פ. ובא"ח תולדות טז, כתב לשטוף ג' פעמים ולא הצריך נטלה.

עד אימתי יכול לברך? לדעת שו"ע ז, ג, משמע שיכול לברך כל היום, ויותר מזה, שאם שכח וכבר התפנה פעם שנייה, יברך פעמיים 'אשר יצר'. ובזה רוה"פ חולקים עליו, שאין מברכים פעמיים 'אשר יצר'. אבל כל עוד לא נצרך להתפנות שוב, ישלים את ברכתו. ואם כבר התעורר להתפנות שוב, יברך 'אשר יצר' לאחר שיתפנה בשנית (מ"א, מ"ב ז, ו; שעה"צ ד, וכך דעת הפוסקים יוצאי אשכנז וחלק מהפוסקים יוצאי ספרד. ולדעת בא"ח ויצא יב, רק עד חצי שעה יכול לברך. וליחו"ד ד, ה, עד 72 דקות יכול לברך.

נחלקו האחרונים אם אפשר ליטול ידיים בכיור שבשירותים. יש מקילים (ארץ צבי קיא). ויש מחמירים (הר צבי א, נ). למעשה, בשעת הדחק אפשר להקל (מנח"י א, ס). ואם הוא שירותים ומקלחת, בשעת הצורך אפשר להקל. ולכתחילה, גם בשירותים ומקלחת עדיף שלא ליטול ידיים. (ועי' ביבי"א ג, ב, שצורת הפתח יכולה להועיל בשירותים).

טו – ברכת הרפואה

לעיתים גופו של האדם נעשה חולה והוא נצרך לעסוק ברפואתו, וראוי לו לדעת ששורש המחלה נעוץ בחסרון רוחני, שנגרם על ידי חטא או מפני שהיה צריך לעלות למדרגה גבוהה יותר, וכיוון שלא עלה, באו עליו יסורים לזככו ולרוממו. לכן יחד עם זה שעליו ללכת לרופא ולהיעזר בתרופות כדי להבריא בדרכים טבעיות, עליו לערוך חשבון נפש, כדי לבחון את שורש מחלתו, וכפי שאמרו חכמים (ברכות ה, א): "אם רואה אדם שיסורים באים עליו – יפשפש במעשיו". וזה היה חטאו של המלך אסא, שגם לאחר שנחלה בחטאיו, שלח לדרוש ברופאים ולא חזר בתשובה ופשפש במעשיו, שנאמר (דברי הימים ב' טז, יב): "וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים".

גם כאשר הרופאים בטוחים שרפואה מסוימת תעזור לחולה, עדיין יש בדבר ספק, הן מצד שגוף האדם מורכב ואין לרופאים אפשרות לעמוד על כל התהליכים שמתחוללים בו, והן מצד ששורש המחלה נעוץ בנפש. ועל כן בלא עזרה משמיים שום רפואה לא תועיל, וזהו שתקנו חכמים להתפלל לה' שהטיפול הרפואי יצליח, ומתוך כך נתעורר לתשובה.

לפיכך, חולה הנכנס לטיפול רפואי, יאמר לפני כניסתו: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהי שיהא עסק זה לי לרפואה, כי רופא חינם אתה". ובריא שרוצה להדר ולומר זאת גם לפני טיפול כנגד מיחוש שהוא סובל ממנו, או לפני שהוא לוקח כדור כנגד כאב ראש וכדומה, תבוא עליו ברכה.

לאחר הטיפול, אם היתה בו סכנת חיים, כמו צינתור, אירוע מוחי או ניתוח בהרדמה מלאה, מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם רופא חולים". ולאחר טיפול שלא היתה בו סכנה, אומרים: "ברוך רופא חולים" (מרן הרב קוק). ומנהג יוצאי ספרד, גם לאחר טיפול שיש בו סכנה, לומר את הברכה בלא שם ומלכות, והרוצה לסמוך על מרן הרב קוק, רשאי.[5]


[5]. מקור הברכה בברכות ס, א, על הקזת דם לצורך רפואי. וכתבו בסידור רס"ג, ספר האורה לרש"י, סמ"ג, סמ"ק, ראב"ן ואורחות חיים, לומר את הברכה בשם ומלכות. וכן הוא בדפוסים הנפוצים של הרמב"ם, וכן מובא בב"י רל, ד, להלכה. וכ"כ ר' דוד אבודרהם וביאר שבכלל הקזת דם נכללות גם שאר הרפואות שכוללות חיתוך ורידים. וכ"כ לברך בשם ומלכות: לבוש, פרישה, קיצור השל"ה, ט"ז ג, ח"א סה, א; קצוש"ע סא, ד. ואמנם הרבה ראשונים הזכירו את הברכה בלא שם ומלכות, אלא שכך נוהגים לכתוב בדרך כלל את הברכות, וכפי שכתב בב"י שם, אבל אין ראשון שכתב במפורש שלא לומר בשם ומלכות. ויש אחרונים שכתבו שאין נוהגים לומר את הברכה בשם ומלכות (פמ"ג א"א ו; א"א בוטשטאש שם; מ"ב ז). בנוסף לכך, לפי הגרסאות המדויקות ברמב"ם, עולה שאין לומר ברכה זו בשם ומלכות, ויש סוברים שאם הב"י היה רואה את הרמב"ם, היה חוזר בו, שכן הוא מביא את הרמב"ם כמקור לברכה. אבל אין הכרח לומר כן, מפני שהרבה ראשונים כתבו לומר ברכה זו בשם ומלכות. למעשה רוב הפוסקים הספרדים המאוחרים כתבו שלא לומר ברכה זו בשם ומלכות. וכ"כ הרב אליהו בסידורו; ברכת ה' ח"ד ז, יט. ומרן הרב קוק הורה שכאשר יש בטיפול הרפואי סכנת נפשות, צריך לברך בשם ומלכות, שכן ברור שדינו לפחות כמו הקזת דם. אבל אם אין בפעולה הרפואית חשש סכנה, יודה בלא הזכרת שם ומלכות (עולת ראיה ח"א עמ' שצ). ואמנם המנהג הרווח אצל יוצאי ספרד שלא לברך, אבל הרוצה לברך רשאי לסמוך על מרן הרב קוק זצ"ל, ואין בכך הפרת המנהג, שכן כתב ב"י, וכן פסק ר' יצחק בואינו בשלחן מלכים רל, ה. גם עולי תימן רשאים לברך, שכן פסק בשתילי זיתים רל, ז.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן