חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ה – שמירת הארץ

א – מגורי נכרים בארץ ישראל

החזון הגדול של עם ישראל בארצו, שהארץ תהיה מיושבת על ידי עם ישראל, ובהר הבית בירושלים יעמוד בית המקדש, וכל מערכות החיים הלאומיים יתנהלו על פי הדרכות התורה במוסר וקדושה, ועם ישראל יהיה אור לגוים, שיבואו לבקר בארץ ולקבל השראה לתיקון העמים והעולם. וכדברי הנביא (ישעיהו ב, ב-ד): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל  הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

כדי להגשים את החזון, צריך שהארץ כולה תהיה מיושבת על ידי ישראל, ורק גויים שחפצים להיות שותפים לחזון הגדול של ישראל, יוכלו להצטרף לעם ישראל במעמד של 'גר תושב'. אמנם הדרך עוד ארוכה להגשמת החזון, אולם עלינו לחתור כפי מידת האפשר כדי להגשימו.

לפיכך עלינו ללמוד את שני האיסורים שנזכרו בתורה ביחס למגורי נכרים בארץ ישראל. האחד הוא איסור כללי שמחייב את עם ישראל, שנאמר (שמות כג, לב-לג): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ". והשני איסור פרטי שמכוון לכל יחיד, שלא ימכור קרקע לנכרי, כדי שלא לתת חניה בארץ, שנאמר (שם ז, ב-ד): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם… כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים…" נחלקו גדולי הראשונים והאחרונים בשאלה, כלפי איזה גויים נאמרו האיסורים הללו. שלוש דעות עיקריות נאמרו בזה:

לדעה הראשונה, איסור "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" חל על שבעת עמי כנען בלבד, שבהם עסקה התורה בצוותה את בני ישראל בעומדם להיכנס לארץ. אבל איסור "לֹא תְחָנֵּם" חל גם על עמים אחרים, כפי הדעה השנייה או השלישית שבהמשך (רש"י, ראב"ד, סמ"ג).

לדעה השנייה, איסורים אלו חלים בכל הדורות על עובדי עבודה זרה או אנשים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח, שלגביהם קיים החשש שמא יחטיאו את ישראל. אבל מי שראוי להיחשב 'גר תושב', היינו מי ששומר שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל תוך קבלת הריבונות של עם ישראל על ארצו כציווי התורה, אין לגביו איסור (כסף משנה בפירושו לרמב"ם, מזבח אדמה). אלו הן שבע מצוות בני נח: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גניבה וגזילה, איסור ברכת ה' (לשון סגי נהור והכוונה לקללה), איסור אכילת אבר מן החי, והחיוב למנות בתי דינים שישפטו צדק בכל הדינים שבין אדם לחבירו.

לדעה השלישית, כל גוי שלא התקבל בבית דין למעמד של 'גר-תושב', נצטווינו שלא ישב בארצנו ולא ניתן לו חניה בקרקע של ארץ ישראל. ובזמן שאין היובל נוהג, אין לבתי הדין סמכות לקבל 'גר-תושב', וממילא כיום, שאין היובל נוהג, אין היתר להשאיר גויים בארץ. והטעם לדעה זו, שהתורה רצתה להדריכנו להקים בארץ ישראל עם קדוש, וכל זמן שהגוי לא קיבל על עצמו באופן רשמי ומסודר לחיות על פי העקרונות של תורת ישראל, הוא יכול להשפיע לרעה על החברה (כך דעת הרמב"ם לפי המגיד משנה ומנחת חינוך. וכך דעת הריטב"א והנצי"ב).[1]


[1]. הדעה שאיסור "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" חל רק על שבעת העמים היא דעת רש"י גיטין מה, א; ראב"ד הל' ע"ז י, ו; סמ"ג לאוין מ"ז מ"ט. אמנם נראה שגם לדעתם איסור "לֹא תְחָנֵּם" חל על כל הגויים (כדעה השנייה או השלישית). ובדעת הרמב"ם בהל' ע"ז י, ו, נחלקו. לדעת הכסף משנה כל שבפועל שומר שבע מצוות, אין איסור להשאירו בארץ. וכך הסכים במזבח אדמה. וכך היא הדעה השנייה. אולם רוב הפוסקים הבינו שלדעת הרמב"ם, רק מי שנתקבל כ'גר-תושב' בבית דין רשאי לגור בארץ, וכיום אין אפשרות לקבל גר-תושב. וכך הבין הראב"ד (אף שהוא עצמו סובר אחרת), וכך הבינו המגיד משנה ומנחת חינוך. הרב רבינוביץ' ביד פשוטה (הל' ע"ז י, ז) מחלק בין שני סוגי גר-תושב, האחד שהתקבל באופן מסודר בבית דין ונתחייבנו להחיותו, ולמעמד כזה ניתן להגיע רק כשהיובל נוהג. ויש נוכרים שנוהגים בפועל כגר-תושב ואין איסור שיגורו בארץ אבל אין מצווה להחיותם.

עוד סוברים כדעה השלישית – הריטב"א מכות ט, א, וכפתור ופרח. וכך משמע מילקוט שמעוני משפטים רמז שסא. לעומת זאת מהמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כג לג, משמע כדעה השנייה, וכן מהרד"ק שמואל ב' כד, כג, וכך מהיראים סימן שטו. ככלל, איסור "לֹא תְחָנֵּם" ו"לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" תואמים, וכ"כ הרב קוק, וכן מבואר בתשובת הרב גורן להלן סימן א' סעיף ח', וסימן ב' תשובה ג'.

מחלוקת זו היא אחד מסעיפי המחלוקת על 'היתר המכירה' בשביעית. לנצי"ב ועוד כמה אחרונים, הלכה כדעה השלישית ולכן אסור למכור לגוי את השדות בשמיטה. והתומכים בהיתר המכירה, ובהם ר' יצחק אלחנן, הרב מקוטנא והרב מוהליבר, ואחריהם מרן הרב קוק, סמכו בשעת הדחק על הדעה השנייה, שמתירה למכור שדות בארץ ישראל למי שבפועל מקיים שבע מצוות בני נח. ואף זאת רק במכירה שנועדה לשנה אחת, ועל מנת להחזיר, וכדי לחזק את ההתיישבות היהודית בארץ (פנה"ל שביעית ויובל ז, ו, 5).

ב – יחס ההלכה למגורי ערבים במדינת ישראל

בעת הקמת המדינה דנו גדולי הרבנים במעמד הערבים, ובשאלה האם מצווה לפעול לגירושם או עידוד הגירתם מהארץ.

לדעת רבים מגדולי הפוסקים ההלכה היא שכל גוי שאינו 'גר-תושב', אסור שישב בארצנו, וכך לדעתם סובר הרמב"ם (הל' ע"ז י, ו, כדעה השלישית לעיל). לכאורה יוצא מזה, שצריך לגרש או לעודד את הגירתם של הערבים מהארץ, שכן הם אינם יכולים להיות גרים תושבים, מפני שכיום, בזמן שהיובל אינו נוהג, אין אפשרות לקבל 'גר-תושב'. אולם כמה רבנים ובראשם הרב הראשי, הרב יצחק הרצוג, ביארו, שהאיסור הוא להכניס לארץ גוי שבא מחוץ לארץ, שהואיל ואין אפשרות לקבל 'גר-תושב', מצווה שלא להכניסו. אבל הערבים שכבר גרים בארץ, כל זמן שבפועל הם מקיימים שבע מצוות ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, אין מצווה לגרשם, ויש לנהוג עמהם בכבוד ואהבה (להלן הלכה ה).

במשך עשרות השנים שעברו התברר, שרוב בני העדה הדרוזית מקיימים בפועל את שבע המצוות ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, ומסייעים לעם ישראל במלחמתו נגד אויביו, וממילא יש להתייחס אליהם כגרים תושבים.

אולם מנגד, רבים מבין הערבים הגרים בארץ ישראל אינם מקבלים את ריבונותו של עם ישראל על ארצו. בנוסף לכך, רבים מהם אינם מקיימים שבע מצוות בני נח, חלקם בכך שהם משתפים פעולה עם המחבלים שעוברים על 'לא תרצח', וחלקם בכך שאינם פועלים להעמידם לדין, כפי המצווה השביעית שנצטוו בה, להעמיד בתי דין (עי' רמב"ם מלכים ט, יד). נמצא אם כן שרבים מהם אינם נחשבים כגרים תושבים, ומצווה לגרשם מהארץ. וכאשר מסיבות בינלאומיות ומוסריות, אין אפשרות לגרשם, לפחות יש לעודד את הגירתם. אין בידינו יכולת לדעת כיום כמה אחוזים מתוך האוכלוסייה הערבית בין הים לירדן יכולים להיות זכאים לתואר 'גר-תושב' וכמה אינם זכאים. שכן לצערנו, ממשלות ישראל הפקירו את האוכלוסייה הערבית ביש"ע לשלטון כנופיות הרצח שהובאו וחומשו על ידה, ואת אזרחי ישראל הערבים הפקירו להשפעת ושליטת הגורמים העוינים את ישראל, ולא הציעו לפניהם אפשרות להשתתף בבניין המדינה והגנה על ביטחונה אל מול האויבים שמבחוץ. לפיכך רק לאחר שננצח ונגרש את הלוחמים נגדנו בגלוי, בין אם הם בתוך ה'קו הירוק' ובין מחוצה לו, נוכל להציע בפני האוכלוסייה הנשארת את הברירה האמיתית: לחיות כאן על פי עקרונות המוסר והצדק שבמורשת ישראל, לפי הגדרת 'גר תושב' כולל שירות בצבא, או להגר למדינה אחרת.[2]


[2]. בשולי הדברים, אציין כי נלענ"ד, שהאוכלוסייה הנוצרית בארץ קרובה יותר להיחשב כגרים תושבים מאשר המוסלמים, מצד שהם פחות לוחמים נגדנו על הארץ. ואף כי מצד אמונת המוסלמים הם עדיפים על הנוצרים, שאין בהם ע"ז, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' ע"ז ט, ד, ומאכלות אסורות יא, ז). וכ"כ בתשובה (תמ"ח) לר' עובדיה הגר, "אלו הישמעאלים אינם עובדי ע"ז כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם והם מיחדים לאל יתעלה יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי". ולפי הרמב"ם אסור לשאת ולתת עם הנוצרים ביום ראשון שהוא יום אידיהם. אולם למעשה מקובל להחשיב גם את רוב הנוצרים כמי שאינם אדוקים בע"ז אלא "מנהג אבותיהם בידיהם" (וכתבו התוס' חולין יג, ב, שכך הדין גם לגויים שבא"י), ולכן מקילים לשאת ולתת עמהם ביום ראשון. ויותר מזה כתב המאירי (ב"ק קיג, א, כמובא בשיטה מקובצת, ויומא פד, ב), שדינם כגרים תושבים. וכ"כ מהרי"ץ חיות במאמר 'תפארת לישראל': "הנוצרים אשר מאמינים בדת ותורה מן השמים… בלי ספק שדיניהם אצלנו כגר תושב… ואף שמשתפים דבר אחר בעבודתם, כבר כתב הר"ן ורבנו ירוחם בשם התוספות (בכורות ב, ב, 'שמא'), מובא ברמ"א או"ח סימן קנ"ו, דנכרים לא נצטוו על השיתוף…" והביאו במלומדי מלחמה עמ' 145, וע"ע ביד פשוטה לרב רבינוביץ הל' ע"ז י, ז. והרמב"ם בפירושו לתחילת מסכת חולין כתב שיש לדון לכף זכות את הטועים בזמן שמעמד ישראל אינו כראוי. ועי' בתחומין ב' מאמר הרב גרשוני. ושם ח' מאמר הרב אלישע אבינר. ושם כב בעמוד 68 והלאה על מעמד הנוצרים. ושם בהע' 7 הובאה תשובתו של הרמב"ם שמותר ללמד נוצרים תורה כדי לקרבם ואילו את המוסלמים אסור, מפני שהנוצרים קרובים יותר לקבל אמונתנו כי הם מאמינים בתנ"ך, ואילו המוסלמים כופרים בתנ"ך. ויהי רצון שמהרה יתקיימו דברי הנביא (צפניה ג, ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".

ג – מגורי נכרים מצד מצוות ישוב הארץ

בנוסף לשאלה, על איזה נכרים נצטוונו שלא ישבו בארצנו, כדי שלא נגרר אחר אורחותיהם, כאשר מדובר על קבוצה לאומית שעלולה לתבוע ריבונות על הארץ, יש שיקול נוסף שלא ישבו בארצנו, כדי שנוכל לקיים את מצוות ישוב הארץ. וכדרך שנאמר (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". ופירש רש"י: "והורשתם אותה מיושביה, ואז וישבתם בה – תוכלו להתקיים בה. ואם לאו – לא תוכלו להתקיים בה". ובשפתי חכמים מבאר: "הורשתם הוא לשון גירושין".

ושם בהמשך (במדבר לג, נה-נו): "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם". בנוסף לכך, אותם הרשעים שעשו את הרצח, החמס והשקר לכלי אומנותם, אף שדתם אינה מוגדרת כעבודה זרה, נחשבים גרועים מעובדי עבודה זרה, ובמיוחד כשהם מתעצמים במלחמתם כנגד תורת ישראל.

וכן ידוע שכל הדינים העוסקים במגורי נכרים מצד איסור "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" נוגעים למצב שאין בו מלחמה, או במסגרת של עימותים מוגבלים, אבל במלחמה הכללים שונים: אין בוחנים כל אדם כיחיד, אלא מתייחסים אל כלל החברה שנלחמת נגדנו, ואזי בנוסף לעצם החתירה לניצחון בקרב, גם כללי ה"לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" משתנים, ואם הדבר אפשרי, אזי את כלל האוכלוסייה צריך לגרש, וכפי שעשתה מדינת ישראל בעת מלחמת השחרור. ורק את אותם שידוע כי תמכו בנו בפועל – צריך להשאיר, כדוגמת רחב ומשפחתה ביריחו.

ד – הסיבות המונעות את קיום המצווה

מסיבות רבות איננו יכולים לגרש את הנוכרים שאינם מקבלים שבע מצוות בני נח כפי מצוות התורה. ראשית, המצווה מחייבת אותנו בזמן שיש בידינו כוח, אבל כאשר יד הגויים תקיפה עלינו, אנו אנוסים מלקיימה (רמב"ם הל' ע"ז י, ו). וכן מצוות ישוב הארץ אינה דורשת מאתנו לסמוך על הנס ולהילחם לבדנו כנגד כל העולם. מסתבר שכיום, כאשר המדינות החזקות בעולם מתנגדות לכך, כל מדינה וסיבותיה, ומעמדה הביטחוני והכלכלי של מדינת ישראל תלוי בהן במידה רבה, אנו נחשבים כמי שיד הגויים תקיפה עלינו, ואין בידינו כוח לגרש מהארץ את הערבים שלוחמים נגדנו בגלוי, ובוודאי שאין בידינו כוח לגרש את משפחותיהם ואת האוכלוסייה הערבית שעוינת אותנו.

מעבר לכך, גם מפני 'דרכי שלום' איננו יכולים לגרש את האוכלוסייה הערבית שעוינת אותנו, שכן פעולה זו תפר את השלום המקובל ביחסים בינלאומיים, ומצינו שלעיתים מתבטלים מלקיים מצוות מפני 'דרכי שלום' (גיטין נט, א; רמב"ם מתנות עניים א, ט).

יתר על כן, בדורות האחרונים, בזכות השפעתה המוסרית של תורת ישראל, זכינו ואומות העולם קבלו על עצמן חוקים ששומרים על זכויותיהם של מיעוטים, ומפני חילול השם אסור לנו לגרש את הערבים שאינם בגדר 'גר תושב'. שכן כלל הלכתי הוא שלא יתכן שיהיה דבר שאסור לבני נֹח ולישראל יהיה מותר (סנהדרין נט, א), ואם על פי הדינים שהמתוקנים שבאומות העולם קבעו, אסור לגרש בני אוכלוסיית מיעוט גם כשהם עוינים, גם עם ישראל צריך להתחשב במידת האפשר בעמדה מוסרית זו, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באמנות בינלאומיות מחייבות.

ה – המדיניות הראויה למצבנו

למרות זאת, המצווה הבסיסית אודות "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" "וְלֹא תְחָנֵּם" לא בטלה, וחובה עלינו לחתור למציאת הדרך לקיום מצוות התורה ביחס למגורי נוכרים בארץ במסגרת התפישה המוסרית המקובלת כיום. לשם כך עלינו להעמיק בערכים המוסריים באופן שיובן איך קיום המצווה יוביל למצב מוסרי צודק ומתוקן עבור בני העולם כולו, ומתוך כך נמצא את הדרכים המתאימות לקיום המצווה.

כפי הנראה הדרך המתאימה להתקדם כיום אל קיום המצווה היא, בקביעת מדיניות חברתית כלכלית שתעודד הגירה בדרכי שלום של מי שאינם מזדהים עם ערכי העם היהודי.[3] כמו כן, יתכן שעוד נאלץ לעבור מלחמות ומשברים, ואם המטרה תהיה לנגד עינינו, נוכל לפעול לכך שהתוצאה של המלחמות והמשברים תהיה גירוש נוכרים עוינים מארצנו.

אמנם בינתיים, כאשר בפועל אין יכולים לפעול לגירוש מי שאינם זכאים להיחשב 'גר תושב', חוזרת המצווה הבסיסית לנהוג בכבוד ואהבה לכל הבריות. שכן מגמת המצווה להקים חברה שכולה שותפה באידיאל התורה ולא לשם שנאת זרים ופגיעה בהם. ולכן כאשר מחמת סיבות שונות לא ניתן לקיים את המצווה, או שניתן לקיימה באופן מוגבל על ידי עידוד הגירה, המצווה הבסיסית להתייחס בכבוד ואהבה לכל אדם שאין ידוע שעמדותיו מרושעות או שהוא עוין אותנו – נשארת במקומה.[4]

בכל אופן מציאת פתרון עמוק לקיום המצווה ואתגרי הזהות והביטחון של מדינת ישראל, תביא רפואה וברכה למדינות רבות שמתמודדות עם בעיות דומות.[5]


[3]. לדוגמא, ישנן עמדות שונות ביחס לאחריות של המדינה לרווחת תושביה, הן מבחינה מוסרית והן מצד התועלת הכלכלית. העמדה הקפיטליסטית מצמצמת את האחריות, והעמדה הסוציאליסטית מרחיבה. בנוסף לכך, יש מתנים את רוב הזכויות שהמדינה מעניקה בקבלת חובות, ויש שאינם מתנים זאת. כאשר המצווה עומדת לנגד עינינו, במצב הנוכחי, יש להעדיף את העמדה הקפיטליסטית המתנה את רוב הזכויות בקבלת חובות.

[4]. כיוצא בזה מצינו לגבי מצוות השבת אבדה, שאסור להשיב אבדה לגוי (סנהדרין עו, ב), כי זו מצווה שבין ישראל שערבים זה בזה והמחזיר לגוי מראה שאין המצווה חשובה בעיניו שמשווה הגוי ליהודי (רש"י). ויש אומרים מפני שאסור להחזיק בידי עוברי עבירה (רמב"ם ושו"ע חו"מ רסו, א). ואם יש חשש חילול השם אם לא יחזיר, חייבים להשיב לו (ב"ק קיג, ב). לא זו בלבד, אלא שהרוצה להשיב אבדה לגוי כדי לקדש שם שמיים, מותר ומצווה (ירושלמי ב"מ ב, ה). כי האיסור הוא להשיב לו כביטוי לערבות או מפני שהוא מחזיק עובר עבירה, אבל כדי לקרבו לאמונה – מותר ומצווה (רמב"ם הל' אבדה יא, יג; שו"ע חו"מ רסו, א). כיוצא בזה למדנו שאברהם אבינו הכניס אורחים וגמל חסד למי שחשב שהם עובדי עבודה זרה (ב"מ פו, ב), והרי אסור לגמול עמהם חסד משום 'לא תחנם', אלא שאם המטרה לקרבם מותר. אמנם על פי יסוד זה למדנו, שאכן צריך לבדוק שהחסד מוערך וזה לא נעשה כיום, ואם אינו מוערך – יש לקיימו רק כאשר בלעדיו ישנו חשש חילול השם.

על היחס העקרוני הראוי כלפי הגויים למדנו במידות ראיה אהבה ה: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד. ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחמרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם… בכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה (כלפי גויים), הרינו יודעים ברור שהכונה רק על הרשעה, שהיא מרתקת בחזקה את האיגוד של עמים רבים, גם בהוה וביחוד בימים מקדם שהיתה זוהמת העולם יותר מסואבת. אבל עלינו לדעת כי נקודת חיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלוהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו…" שם אהבה י: "אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה, נגד השטחיות הנראה בסקירה הראשונה ע"י שימוש שאינו כל צרכו, מצד (מצוות) התורה ומצד המוסר המנהגי, כאילו יש ניגודים ולפחות שוויון-נפש לאהבה זו, שהיא צריכה להתמלא תמיד בכל חדרי הנפש. המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם, והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים, נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה. כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית. וצרות-העין הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו".

[5]. תנועות השמאל כופרות במשקל הקובע של הזהות הלאומית והדתית. בהתאם לכך, הן תומכות בקליטת פליטים בעלי זהות שונה ובזכותם לבטא את זהותם בפומבי, גם כאשר היא מתנגדת ופוגעת בזהות הלאומית של המקומיים. כך הגיעו מדינות רבות באירופה למשבר חמור עם המהגרים המוסלמים.

התרומה שהיהדות יכולה להציע לתנועות הימין באירופה היא אימוץ מודל 'גר תושב', כתנאי לקבלת זכויות אזרח ותושב, כך יוכלו לשמור על הזהות הלאומית של המדינות יחד עם יחס הוגן ומכבד למהגרים. שני עקרונות צריך לקבל על עצמו גר תושב: האחד, הכרה בזהות הלאומית והדתית של בני המקום, ונשיאה בעול האתגרים הלאומיים אל מול האויב או מול תרבויות מתחרות. השני, קבלת שבע מצוות בני נח, הכוללות התנהגות מוסרית תקינה, ובכלל זה התנגדות נחרצת לרצח, גזל ותמיכה בלתי מסויגת בשמירת החוק. למי שמקבל על עצמו את כללי גר תושב צריך להעניק זכויות מלאות, ועליו נאמר: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, לד). אמנם כאשר יש חשש שקליטה של מספר מוגזם של גרים תושבים יטשטש את זהות המדינה, רשאית המדינה להגביל את מספר הנקלטים, גם אם אלה מוכנים לקבל על עצמם את עקרונות גר תושב. אבל מי שאינם מוכנים לקבל את הכללים, לכבד את תרבות הרוב ואת עמדתו המוסרית ולא להטיף כנגדה במסגדים, וקל וחומר מי שעוסקים בגנבה, מכירת סמים, דיווח שקר לשלטונות והפרעה לפעילות המשטרה – אינם זכאים לזכויות אזרח, וראוי להחזירם אחר כבוד לארצות מוצאם. ראוי לציין שהיהודים בגולה נהגו כלפי המדינות המארחות אותם כגרים תושבים. ורק בעת החדשה החלו יהודים אנשי שמאל לנאץ את דת בני המקום שבו התגוררו וחתרו תחתיהם בהקמת תנועות מהפכניות. גם מדינת ישראל סובלת מפגיעתם הקשה של יהודים אלו.

ו – סיכום קצר של יסודות איסור נסיגה

אסור לתת שטח משטחי ארץ ישראל לנכרים, ואפילו נתינה של רגב אדמה אחד אסור, וכמה איסורים כרוכים בכך:

א – מצוות ישוב הארץ: מצווה עלינו לכבוש את הארץ, שנאמר (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". ועוד נאמר (דברים יא, לא): "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". וכפי שכתב הרמב"ן בהוספות למצוות עשה ד', שמצווה זו קיימת בכל הזמנים. וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (אבן העזר עה), וכתב ב'פתחי-תשובה' (שם סק"ו), שכן הסכמת כל הפוסקים. ומבואר שמצוות ישוב הארץ דוחה אף פיקוח-נפש של יחידים, שהרי על פי התורה הננו מצווים לכבוש את הארץ, ואין מלחמה ללא הרוגים, מכאן שביחס למצוות ישוב הארץ אין מתחשבים בפיקוח-נפש של יחידים (מנחת חינוך תכ"ה). ואם מצווים אנו לכבוש את הארץ, קל וחומר שאין לוותר על חלקים ממנה (לעיל ג, א; ג, ד).

ב – סכנת נפשות: על פי המבואר בתלמוד (ערובין מה, א), וכפי שנפסק ב'שולחן-ערוך' (או"ח שכט, ו), בכל ויתור, ואפילו קטן לאויב, יש סיכון, הואיל והוא מתמרץ את האויב להמשיך לתקוף. ועל כן הורו לחלל שבת ולסכן נפשות, כדי ללחום באויבים שבאו לגנוב קש ותבן מיישוב הסמוך לגבול, משום שאם נוותר להם על קש ותבן כוח ההרתעה שלנו יפגע, ויבואו לכבוש ישובים ולהרוג נפשות. וקל וחומר שאין לוותר לאויב על ישובים שלמים (יסוד זה יורחב בהלכה הבאה).

ג – לא ישבו בארצך: בנוסף למצווה הכללית לרשת את הארץ, ציוותה התורה: "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" (שמות כג, לג), ופסק הרמב"ם (הל' ע"ז י, ו) שבעת שידינו תקיפה, אין להניח למי שאינו 'גר-תושב' לשבת בארצנו. אלא שנחלקו הפוסקים על מי בדיוק חל האיסור. יש אומרים שרק גוי שקיבל על עצמו בפני בית דין לשמור שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלקי ישראל, נחשב 'גר-תושב' ורשאי לגור בארץ בשעה שידינו תקיפה. ויש אומרים, שגם אם הגוי לא קיבל על עצמו במפורש בפני בית דין להיות 'גר-תושב', אם בפועל הוא אינו עובד עבודה זרה ומקיים שבע מצוות בני נח, אין איסור שיגור בארץ ישראל. ולפי דעתם מוסלמים הגונים וטובים יכולים לגור בארץ, שאין באמונתם עבודה זרה. אבל הערבים שצוררים אותנו ודאי אינם שומרים שבע מצוות בני נח, שהרי הם כופרים בה' אלקי ישראל, ותומכים במחבלים הרוצחים ועוברים על 'לא תרצח', ואינם מעמידים בית דין שידון את הרוצחים. נמצא שלפי שתי הדעות, בשעה שידינו תקיפה אסור לנו להשאירם בארץ, וקל וחומר שאין לתת להם נחלות שבהן יוכלו להושיב עוד ועוד גויים שעוברים על שבע מצוות בני נח (ועי' לעיל בהלכה א).

ד – לא תחנם: עוד אסרה התורה "וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב), ופרשו חז"ל, שאסור לתת לנכרים חניה בקרקע בארץ-ישראל (עבודה זרה כ, א). ואיסור זה הוא השלמה לאיסור "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ", שהאיסור "לֹא יֵשְׁבוּ" חל על כלל ישראל, ואיסור "לֹא תְחָנֵּם" חל על כל יחיד, שלא ימכור בית או שדה בארץ ישראל לנכרי שאינו בגדר 'גר-תושב'. וממילא אסור לתת לערבים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח כדת וכדין שום חלק מארץ ישראל (לעיל בהלכה א).

ה – לא תמכר לצמיתות: נאמר בתורה (ויקרא כה, כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת", ולמד מכאן הרמב"ן על פי חכמים, שאין למכור שום קרקע מקרקעות ארץ ישראל לגוי, משום שהיא לא תחזור ביובל (רמב"ן מצוות ל"ת רכ"ז). קל וחומר שאסור לנציגי הציבור לתת קרקעות מנחלת אבותינו לנכרים.

ו – גזילת בית היחיד: אין לשום מלך ושלטון שבעולם זכות לעקור יהודי מביתו שבארץ-ישראל. משום שהקב"ה הנחיל את הארץ לישראל, ולכל יהודי חלק בארץ, ולשום שלטון אין סמכות לגזול את נחלתו ולעוקרו מביתו שקנה או בנה כחוק. לכן כל הסכם שמבוסס על עקירת יהודי מביתו אסור (עי' להלן ח).[6]

ז – חילול השם: כאשר הנסיגה באה בכפייה מצד האומות, הרי שאם נסכים לוותר על הארץ שהקב"ה הנחיל לאבותינו ולנו, יש בכך חילול ה' ומצווה לקדש את ה' ולהתנגד לכל כפייה כנגד דת (יסוד זה יורחב בהלכה ו).


[6]. ידועה מחלוקת הראשונים (להלן ו, ג), האם 'דינא דמלכותא' מחייב גם בארץ ישראל. לדעת הר"ן (נדרים כח, א), רק בחוץ לארץ דינא דמלכותא מחייב, משום ששם הארץ שייכת למלך, וכל המתגורר בארצו חייב לציית לחוקיו ודיניו. אבל בארץ ישראל ששייכת לכל ישראל, אין חובה הלכתית לציית לשלטון. ורק כאשר מדובר בשלטון יהודי שיש לו דין של מלך ישראל, חלה חובה לציית לחוקיו. ואילו לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים, גם בארץ ישראל חל הכלל: 'דינא דמלכותא דינא'. משום שעצם ההסכמה הציבורית לשלטון, מעניקה לשלטון את הכוח לשלוט ולקבוע חוקים. אבל על יסוד דבריו של הר"ן (וכ"כ הרשב"א שם) אין מחלוקת, היינו שלכל הדעות אין לשום שלטון זכות וסמכות לעקור יהודי מנחלת אבותיו.

ז – איסור ויתור לשונאים מחמת סכנת נפשות

יסוד חשוב לאיסור הנסיגה מחלקי ארץ-ישראל מובא בתלמוד (ערובין מה, א) בסוגיה העוסקת בדיני שבת ופיקוח נפש. כידוע מותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, אבל אסור לחלל שבת לשם הצלת ממון. ולכן אמרו חכמים שאם באו גויים לגנוב ממון מעיירות ישראל, אסור לחלל שבת ולצאת נגדם עם כלי נשק כדי להבריחם. וכל זה אמור לגבי עיירות שאינן יושבות על הגבול, אבל אם באו הגויים לגנוב אפילו דבר מועט כמו תבן וקש מיישובים הסמוכים לגבול, אזי צריך לחלל את השבת, לסכן נפשות ולצאת נגדם בכלי נשק – כדי להציל את התבן והקש. מפני שאם ניתן להם היום לגנוב תבן וקש, מחר הם יבואו לשדוד יישובים ולהרוג נפשות. וכך נפסק ב'שולחן-ערוך' (או"ח שכט, ו).

כלומר חכמים הבחינו בחכמתם, שאם נוותר לגויים אפילו על קש ותבן במקומות הסמוכים לגבול, נאבד את כושר הרתעתנו, וממילא תאבונם של אויבינו יגבר, ולאחר מכן ירצו לכבוש את נחלותינו ולסכן את נפשותינו. לכן קבעו הלכה, שצריך לחלל שבת ולסכן נפשות במלחמה – כדי להגן על ממונם של אלו המתגוררים סמוך לגבול. לפי זה ברור, שאסור לוותר לגויים על שום חלק משטחי יהודה ושומרון והגולן, משום שכל ויתור על ממון ליד הגבול, וקל וחומר ויתור על שטחים הסמוכים לגבול, יגביר את תאבונם של אויבינו, והדבר עלול ח"ו לקרב את המלחמה הבאה.

אמנם אם כל המומחים הצבאיים היו קמים ואומרים, שאם ניסוג אכן נשיג שלום אמיתי, יתכן והיינו אומרים שנשתנו הזמנים וכיום אין סכנת נפשות בנסיגה. אבל בפועל רבים מהמומחים הצבאיים סוברים שכל נסיגה תסכן את מדינת ישראל, ולכן אין לנו אלא דברי חכמים, ואסור לוותר אפילו על קש ותבן בעיירות שעל הגבול, וקל וחומר שאין לתת חלקים מארץ ישראל לידי אויבינו.[7]


[7]. על יסוד זה חזר רבות האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל. והגרע"י הורה שלמען הצלת נפשות מותר לסגת מחבלי ארץ ישראל, והרב ישראלי בחוות בנימין ח"א יג, סתר את דבריו. ועי' לעיל ג, ד. וכבר הוכח לאחר הסכמי אוסלו, כי צדקו אלו שאמרו כי הנסיגה תגרום ליותר סכנות. מבחינה עקרונית דעת הרב ישראלי היתה שאם יהיה ברור שעל ידי נסיגה הריבונות הישראלית תתחזק בשאר חבלי הארץ, מותר לסגת. אמנם בפועל הנסיגות ממקומות שהיו תחת רשותנו, כמו סיני וחלקים מיש"ע, רק גרמו להגברת הלחץ והטרור עלינו. ועי' בהלכה הבאה ובהערה.

ח – איסור נסיגה מדין חילול השם

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ה', מבאר שיש מצווה לקדש את השם, היינו שיהודי צריך להיות מוכן למסור את נפשו על קידוש ה', שאם באו גויים וציוו עליו: לך והרוג את חברך, ואם לא תעשה כן – נהרוג אותך. עליו למות ולא לעבור על 'לא תרצח'. וכן הדין בכל שלוש העבירות החמורות: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, שמפני חומרתן הרבה, אין טעם לחיים אחרי חטא נורא כל כך, ועדיף לו לאדם שימות ובלבד שלא יעבור על אחת משלוש עבירות אלו.

אבל לגבי שאר מצוות התורה הדין שונה. אם למשל תפסו יהודי ואיימו עליו שאם לא יחלל את השבת, או יאכל חזיר, יהרגו אותו – עליו לחלל את השבת או לאכול את החזיר ובלבד שלא ייהרג, משום שנאמר: "וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.

אולם חשוב לדעת, שכל זה בתנאי שאותם גויים כופים את היהודי לעבור על המצוות לשם הנאתם, אבל אם מטרתם היא להעבירו על דתו, ולפגוע באמונתו, אזי אם הדבר נעשה בפני עשרה יהודים, עליו להיהרג ולא לעבור. מפני שכבר אין מדובר בעבירה פרטית בלבד, אלא העבירה הפרטית מייצגת את כל התורה כולה, והעובר עליה כאילו עובר על כל התורה ומחלל את ה', ולכן נפסקה ההלכה, שיקדש את ה' וייהרג ולא יעבור.

על פי זה הורה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל שהאיסור לסגת מחבלי ארץ ישראל הופך לחמור בהרבה, כי יש בו גם חילול ה', וממילא הוא מחייב במדרגה של "ייהרג ואל יעבור". וזאת משום שכל התנ"ך מלא בהבטחות אלוקיות שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, וכל העולם יודע זאת. והערבים לעומת זאת, נלחמים כנגד מצוות התורה וההבטחה האלוקית. הראיה לכך, שיש מדינות ערביות רבות שאין להן גבול איתנו, ובכל זאת הן לוחמות נגדנו. אין זאת אלא מלחמת דת של שונאינו כנגד אמונתנו.

ואם כן, נסיגה מארץ-ישראל יש בה חילול ה' מהמדרגה החמורה ביותר, שכן היא נעשית על ידי הציבור, ואינו דומה חטאו של יחיד לחטא הציבור שנעשה לעיני כל העמים. ובמיוחד במצווה מפורסמת כישוב הארץ, שכל גוי שקרא תנ"ך יודע שהקב"ה הבטיח את ארץ ישראל לעמו. וכאשר הוא רואה שיהודים מוותרים על חבלים מהארץ ומתנכרים להבטחה האלוקית, אין חילול ה' גדול מזה. וכדי למנוע חילול ה' עלינו להיות מוכנים להילחם במסירות נפש על הגנת הארץ, ובלבד שלא לוותר על שום חלק מארצנו הקדושה, שבורא השמים והארץ הוריש לנו.

אמנם נראה שאף שחיוב זה הוא בגדר "ייהרג ואל יעבור", במצב שאין לנו סיכוי לנצח – אין מצווה להילחם, שכן ממילא אין אפשרות להיהרג ולא לעבור, שהרי גם אם ניהרג – נעבור, והארץ תיפול לרשות נכרים ויתחלל שמו של הקב"ה לעיני העמים. אבל כשיש אפשרות להשאיר את נחלותינו הקדושות בידי ישראל, חובה להילחם במסירות נפש, כדי שהארץ תהיה בידינו כמצוות התורה. וברוך ה' שברוב רחמיו וחסדיו, החזירנו לארצנו ונתן לנו כוח וחיל, עד שיש לנו יכולת להחזיק בכל חבלי ארצנו הקדושה שבידינו, ולכן עלינו לשמור במסירות נפש על כל חלקיה.[8]


[8]. נלענ"ד שלאחר שמו"ר הרצי"ה העלה את השאלה למדרגה של קידוש השם, שכן ראה בזה מלחמה דתית, הדיון אם נסיגה תתרום לישוב הארץ בחבלי הארץ האחרים, ואם הנסיגה תביא להצלת נפשות – נעשה מיותר. שתי סיבות לכך: הלכתית ומציאותית. להלכה הרי כבר מצווים בזה ב"ייהרג ואל יעבור", וכל זמן שעם ישראל מסוגל לעמוד בזה, כבר אין מקום לשיקולים של תועלת. במקביל גם המציאות מתאימה לכך, משום שאם מדובר על מלחמה דתית, הרי שהאויבים לא יסתפקו בשום פשרה, אלא תמיד יחתרו להשליט את דתם, ולמנוע ממי שאינם נכנעים לדתם להיות בשטח שאמור מבחינתם להיות מוסלמי. בנוסף לכך, יש לדעת כי באסלאם היחס למלחמה אינו יחס של בדיעבד, אלא המלחמה היא אחת משש מצוות האסלאם. לא כמו אצלנו שהמלחמה היא תופעה יוצאת דופן, ורק כשיש הכרח נלחמים, אצלם מלחמה היא דבר טבעי ורצוי כל עוד יש בעולם אנשים שאינם מקבלים את דתם. הדרך היחידה "לפטור" אותם מ"מצוותם", היא להראות להם כי הם אנוסים ואין בידם כוח להילחם ולנצח. לכן כל נסיגה רק מגבירה את המרץ שלהם להמשיך להילחם באמצעות מלחמה רגילה או טרור, כדי להשיג את המטרות הדתיות שהם מחויבים להן. הרי שההלכה הקשורה לקידוש ה' והתפיסה המציאותית תואמות באופן מלא.

ע"ע בספרו של הרב יעקב זיסברג 'נחלת יעקב' ח"ב עמ' 437-480, פרק שלם בביאור כוונתו של הרצי"ה בקביעתו שאיסור הנסיגה הוא בבחינת "ייהרג ואל יעבור". ומה שפירשתי בדבריו הוא כדעת אבי מורי. כלומר המצב שבו יהודי ייתבע בפועל להיהרג ולא לעבור, הוא כאשר תובעים ממנו באופן מעשי לגרום לנסיגה. כגון שגויים מאיימים
על ראש הממשלה, שאם לא יחתום על ויתור יהרגו אותו – ייהרג ואל יעבור. ועי' להלן בתשובות הרב גורן סימן ח', ובדברי הרצי"ה שם, ובהערה.

ט – החלטת ממשלה אינה מחייבת בזה

ככלל החלטות הכנסת וממשלת ישראל מחייבות, ש'דינא דמלכותא דינא', ולדעת רוב הפוסקים כלל זה חל גם בארץ ישראל (רמב"ם, שו"ע חו"מ שסט, ו). ואף לדעת הסוברים ש'דינא דמלכותא' אינו חל בארץ ישראל (ר"ן), זה אמור בשלטון של גויים, אבל לממשלה יהודית יש לכל הפחות סמכות של 'טובי-העיר' (עי' ציץ אליעזר טז, נ). ויש אומרים שיש לממשלה יהודית שהתקבלה על ישראל מעין סמכות של מלכות ישראל. לפיכך החלטות הממשלה והכנסת מחייבות, הן לעניין תשלום מיסים, והן לעניין תקנות תנועה, בנייה ומסחר (כמבואר להלן ו, א-ה).

אבל סייג משמעותי אחד עומד בפני דין המלכות, שכל חוק הנוגד את מצוות התורה, אין לו תוקף מחייב. שכן נאמר ליהושע בן נון, שכמנהיג ישראל יש לו סמכות להורות הוראות, וכל איש אשר ימרה את פיו ייענש ויומת, מכל מקום בהמשך הפסוק מסויגת סמכותו בביטוי "רַק חֲזַק וֶאֱמָץ" (יהושע א, יח). כלומר תקנותיו של יהושע תקפות בתנאי שיקיים את הפסוק (שם, ז): "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ". אבל אם יורה הוראות בניגוד לתורה, דבריו בטלים, ואין ליהודי לשמוע בקולו (סנהדרין מט, א). וכן פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ג, ט) שאם גזר המלך לבטל מצווה, אין לשמוע לו. משום שהמלך עצמו הוא עבד למלך מלכי המלכים הקב"ה.

ואם כך נאמר לגבי מלך שנתמנה על ידי נביא כמשה רבנו, והסנהדרין ועם ישראל קיבלוהו עליהם, קל וחומר שכל מלך או ממשלה שתהיה אינם יכולים להורות הוראות בניגוד למצוות התורה. ואם למשל תחוקק ממשלה כל שהיא חוק שיחייב חילול שבת, או אכילת מאכלים אסורים כדוגמת חזיר, או שתקבע חוק לעקור יהודים מארצם ולבטל בכך את מצוות ישוב הארץ – לא יהיה שום תוקף לחוקים אלה, ועל כל ישראל תהיה מוטלת החובה להתנגד לביצוע החוקים הפסולים.

ולכן גם אם תבוא ממשלה ותאסור על יהודים להתיישב בחבל מחבלי ארץ ישראל, אין להוראתה תוקף, מפני שהוראתה מנוגדת למצוות ישוב הארץ. אמנם אם באו יהודים וביקשו להתיישב במקום מסוים, יש לממשלה סמכות לקבוע כי אין להתיישב בו אלא רק בסמוך לו, כאשר הנימוקים הם ציבוריים, כגון, שעל המקום שרצו להתיישב מתכננים לסלול כביש או לנטוע עצים וכדומה. אבל אם תאמר שלא להתיישב בחבל ארץ שלם, מפני שאינה מסכימה שיהיו בו יהודים, הרי שהוראתה מנוגדת למצוות התורה ולהבטחה שהבטיח הקב"ה את ארץ ישראל לעם ישראל, ואין להוראתה תוקף.[9]


[9]. עוד פסק הרב גורן, (להלן בתשובותיו סימן ז) על פי הרמב"ם (הל' מלכים א, ד) וספר החינוך (מצווה תצ"ח), שממשלה שתפסה את השלטון בסיוע קולות ערבים, אין להוראותיה תוקף. וכל זמן שרוב היהודים אינם תומכים בה אין לה סמכות לקבוע ולהורות בשום תחום הנוגע לעם היהודי וזכות אחיזתו בארצו. וכך השיב הרב אהרן סולובייצ'יק, שאסור להשתתף בנסיגה ופינוי, והמשתתף עובר באיסור "לא תעמוד על דם רעך" (גיליון רבני יש"ע 15).

י – איסור להשתתף בפעולות המסייעות לנסיגה

על פי מה שלמדנו, שאסור להעביר חלקים מארץ ישראל לרשות נכרים, אסור גם לסייע לגירוש יהודים והחרבת יישובים. וכן פסק הרב הראשי לישראל (תשל"ג-תשמ"ג), הרב שלמה גורן זצ"ל, וכך פסקו הרב שאול ישראלי זצ"ל והרב נריה זצ"ל, והרב הראשי לישראל (תשמ"ג-תשנ"ג), הרב אברהם שפירא זצ"ל. וכן הורה עוד לפני כן פעמים רבות מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל (ועי' להלן תשובות הרב גורן סימן ה', ותשובת הרב שפירא סימן יב. ועי' באגרות ראיה איגרת רל"ז).

עוד הועלתה שאלה בפני איחוד הרבנים למען עם ישראל וארץ ישראל, שאיגד מאות רבנים, ובראשו עמד הרב אברהם שפירא זצ"ל (הרב הראשי לישראל תשמ"ג-תשנ"ג), האם דין מחנה צבאי כדין יישוב.[10] ובחודש תמוז תשנ"ה נכתבה תשובה, וזה לשונה:

"בהמשך לפסקים שניתנו בזמנו על ידי מועצת הרבנות הראשית ועוד רבנים בעניין איסור פינוי חלקים מארץ-ישראל יש"ע והגולן, נשאלנו האם מותר להשתתף ולעזור בפינוי מחנה צבאי או מתקן צבאי הנמצא באזור המאוכלס על ידי ערבים בשטחי ארץ-ישראל.

א. אנו קובעים שיש איסור תורה לפנות מחנות צה"ל ולהעביר את המקום לרשות גויים, היות ויש בזה ביטול מצוות עשה וגם סכנת נפשות וסכנה לקיום המדינה.

ב. נראה פשוט שבשטח שצה"ל נמצא ושולט – שם מתקיימת המצווה של ישוב ארץ-ישראל כפי שכתב הרמב"ן, הכוללת גם "לכבשה ולא לעזבה ביד זולתינו מן האומות", ומשטח שצה"ל נסוג יש שם 'עול הגויים', והרי זה בכלל ביטול מצוות עשה הנ"ל. בנוסף לכך, יש בזה כיום משום סיכון נפשות מישראל, וגם סכנה לקיום המדינה, ויש בזה עניין של "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז).

ג. גם מחנה צבאי קבוע הוא עצמו ישוב יהודי לכל דבר, עקירתו ועזיבתו ביד גויים, הרי הוא בכלל עקירת ישוב מארץ-ישראל האסור לפי הדין.

ד. ועל כן במענה לשאלה, ברור ופשוט שאסור לכל יהודי לקחת חלק בכל מעשה של סיוע לפינוי ישוב, מחנה או מתקן, וכפי שנפסק ברמב"ם (הלכות מלכים ג, ט), שגם אם המלך צווה לעבור על דברי תורה אין שומעין לו…"[11]


[10]. בחודש תמוז תשנ"ה, בעקבות החלטותיה של ממשלת המיעוט לפנות בסיסים צבאיים ביש"ע, התעוררה שאלה אצל חיילים, האם עליהם לקיים את הגזירה, או שעליהם לסרב פקודה כדי לא להשתתף במלאכת הפינוי? התקשרתי אל מורנו ורבנו הרב הגאון אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז-הרב' והרב הראשי לישראל (תשמ"ג-תשנ"ג), ועל פי בקשתו זימנתי כינוס של מספר רבנים חשובים, נציגי איחוד הרבנים למען עם-ישראל וארץ-ישראל. בסוף הכינוס התפרסם פסק זה. שאלה זו לא הספקתי להעלות לפני הרב הראשי לישראל ולצה"ל שלמה גורן זצ"ל, שנפטר לפני כן בכ"ד בחשון תשנ"ה.

בין השותפים בפסק ההלכה היו: אבי מורי הרב זלמן ברוך מלמד, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', הרב דב ליאור, הרב חיים דרוקמן, הרב אליעזר ולדמן, הרב חיים שטיינר, הרב דניאל שילה, ועוד רבים. עי' להלן סי' יג בנימוקי הרב רבינוביץ' לפסק ההלכה.

[11]. המשך לשון הפסק שפורסם הוא: "ה. אף פעם לא העמיד צה"ל את חייליו בפני מצב בו נאלצו לפעול נגד מצפונם הדתי, המוסרי או הלאומי. אנו קוראים לממשלה ולהנהגת הצבא, לא להעמיד את החיילים במצב בו עליהם להתלבט בין נאמנותם לערכים עליהם בנוי אורח חייהם לבין פקודות הצבא. ו. אנו פונים לממשלה ולעומד בראשה שלא יתנו יד לפילוג האומה וצה"ל, ולחזק בכל הכוחות את אחדות ישראל בשעה קשה זו".

בנספח לפסק פורסם: "צה"ל יקר וקדוש בעינינו, וכשמו כן הוא – תפקידו להגן על ארץ-ישראל ולשמור על חיי העם, ולא לעשות פעולות הפוכות מייעודו שמסכנות יהודים. מלבד פסק ההלכה שאסור לפנות שטחי ארץ-ישראל, גם חצי האומה נגד הסכם זה, הדעות חצויות, וכך גם חלוקות הדעות בין מפקדי הצבא עצמם, אין זה מוסרי לכוף על חיילים לפעול בניגוד למצפונם לא רק הדתי, אלא הלאומי והמוסרי. דרישה זו מהם היא פשע מוסרי ואינה חוקית. אנו מקווים כי מפקדי הצבא יאפשרו לכל חייל לנהוג לפי מצפונו הדתי. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". (לשון הנספח על פי טיוטא שכתב הרב נריה זצ"ל).

יא – האיסור קיים גם כשהסירוב לא ימנע נסיגה

גם כאשר ברור לחייל, שאם הוא יסרב להשתתף בנסיגה וגירוש יהודים, יהיו חיילים אחרים שיבצעו את הנסיגה ויגרשו יהודים, אסור לחייל לבצע פקודה זו. שכן גם כאשר המצב הכללי מקולקל, אין שום היתר ליחיד להיות שותף לחטאים שהציבור מבצע. וכל אדם שיגרש במו ידיו יהודים מביתם, יעשה שותף לכמה וכמה איסורים חמורים מן התורה.[12] הוא יעשה שותף ח"ו להפרת מצוות ישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות, ולחילול ה' הנורא שבזה, וגם יעבור על איסור "וְלֹא תְחָנֵּם", ועל איסור "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ", ועל איסור "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת", ועל גזילת רכוש המתיישב. ואם יהיה שותף בפינוי מחנה, יעבור גם על איסור: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".

ואם ישאל השואל: מה התועלת שבסירוב פקודה אם הדבר לא יציל את ארץ-ישראל? נשיב כי גם כאשר אין בכוחנו למנוע את הציבור מלחטוא, כל אחד ואחד מאיתנו מצוּוה לשמור על טוהר חייו וניקיון כפיו. גם במקום שכולם גנבים, על היחיד מוטלת המצווה שלא לגנוב. וגם אם כל האחרים יחמסו ויגזלו, ואין בכוחו להשפיע עליהם להיטיב את דרכם – עליו להישאר עיקש, בודד וצודק.

זה היסוד שנלמד ממצוות "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז). עיקר המצווה להוכיח את החוטא כדי למנוע אותו מן החטא. וכל זמן שיש סיכוי מסוים שהחוטא ישמע לתוכחה, חובה מהתורה להוכיחו. אולם גם כאשר אין סיכוי שהחוטא ישמע את התוכחה, לכל הפחות צריך להביע עמדה, כי מעשה זה הוא חטא ואסור לעשותו, קל וחומר שאסור להשתתף בביצועו של החטא (עי' רמ"א או"ח תרח, ב, ומ"ב ובאו"ה שם).

עמידה זו על האמת והסירוב להשתתף בחטא חשובים ביותר, למען האמת ולמען ההיסטוריה. כדי שידעו בכל הדורות, כי לא הכל טעו, ובזכות אותם צדיקים תישמר הגחלת עד לתיקון העולם. כמו שנאמר (מלכים א' יט, יח): "וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים, כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ". וכן בזמן גדעון, על ידי שלוש מאות האנשים אשר לא התרגלו לכרוע לבעל, ניצח את כל מחנה מדין, ונעשתה על ידם תשועה גדולה (שופטים ז).

הזוכה לשמור על דרך האמת הנצחית הוא בן חורין באמת, וכפי שאמרו חז"ל (אבות ו, ב): "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". מפני שהוא קשור ונאמן לעקרונות הנצח. עליו לא ניתן להשפיע על ידי לחצי תקשורת, ולא על ידי דעת הקהל, ולא על ידי שאר פיתויים או הפחדות. וכך במשך כל הדורות שמרו הצדיקים על חירותם האישית, והיו למצפן מוסרי לעולם כולו. ורק בזכותם יגיע העולם, בסופו של דבר, לדרך האמת. אמנם נכון הוא כי את רוב האנשים ניתן לקנות בפיתויים ובהפחדות, אבל עם ישראל ככלל ידע תמיד להיות נאמן לעקרונותיו הנצחיים. גם כאשר רבים מבני ישראל חטאו, עם ישראל ידע לקבל לבסוף את דרכם של הצדיקים שלא חטאו, כי הם ייצגו את כלל ישראל, ובזכותם עם ישראל המשיך בדרכו.

כאשר עם קשור לערכים מוחלטים ונצחיים – גם קיומו מוחלט ונצחי, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. ומאחר שעם ישראל ככלל קשור במסירות נפש לערכים אלוקיים-נצחיים, לכן הוא חי וקיים, וכל הצרות והגלויות לא כילוהו. יתר על כן, לא רק שהוא ממשיך להתקיים, אלא שהחיוניות הערכית-
מוסרית שלו ממשיכה לפעום ולתסוס. אולם האומות האחרות, שהיו קשורות לערכים שאינם מוחלטים, כשם שהערכים שהנחו את חייהן היו יחסיים ומוגבלים, כך גם קיומן יחסי ומוגבל, והן חלפו ונעלמו. יהי רצון שסגולת ישראל תתגלה, והערכים האלוקיים יהיו לנחלת הכלל, ויתקיים בנו הכתוב (ישעיהו ס, כא): "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ".


[12]. ידועה ההלכה, שכל המסייע לאדם אחר לעבור עבירה, במצב שבו ללא סיועו לא יכול היה לעבור העבירה, כגון שהגיש לנזיר כוס יין מן העבר השני של הנהר, הרי המסייע לנזיר לעבור עבירה עובר על איסור תורה: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד; ע"ז ו, ב). ואם גם ללא סיועו היה יכול לעבור העבירה, כגון שהנזיר היה יכול לקחת את כוס היין בעצמו, המסייע עובר על איסור חכמים של "סיוע לדבר עבירה". ויש אומרים שגם בזה עובר על איסור תורה. אולם כאן לכל הדעות לא ניתן לומר שהאיסור מדברי חכמים בלבד, משום שכל חייל שיפנה במו ידיו יהודים מביתם, עושה עבירה במו ידיו.

יב – האם לסרב בפומבי

שאלה נוספת ישנה בסוגיה זו, האם עדיף שחיילים יודיעו מראש ובפומבי שלא יסייעו בנסיגה, או שדי בכך שבפועל לא יסייעו לעבירה, אבל עדיף שלא יודיעו על כך מראש.

יש סוברים, שההודעה הפומבית על סירוב עלולה לפגוע בצבא, שכן הצבא נשען על נורמת הציות לפקודות, וסרבנות פומבית עלולה לפגוע בלכידותו. ועל כן עדיף שהחייל לא יודיע על כך ברבים, ורק אם יגיע ח"ו למצב שכזה, יפנה למפקדו ויאמר לו, כי אינו מסכים להשתתף בדבר עבירה חמור שכזה.

בשנת תשס"ה, בעת החרבת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון, היתה דעת מורנו ורבנו הרב אברהם שפירא זצ"ל, ועמו עוד רבנים, שרצוי שהחיילים יודיעו על כך בפומבי בהקדם האפשרי. והטעם, מפני מצוות התוכחה, ומפני הסיכוי שהודעת חיילים רבים בצירוף לעוד פעילויות ציבוריות, אולי יגרמו לביטול גזירת הגירוש והנסיגה. לעומת הטענה שסירוב פומבי עלול לגרום לפגיעה קשה בצה"ל, עד שלא יוכל אח"כ להילחם כראוי באויב, יש להשיב, כי טענה זו צריכה הוכחה. היכן מצינו שסירוב לפעול כנגד אזרחים מפורר צבא. ואי אפשר לדחות על ידי חששות לא מבוססים את מצוות התוכחה ואת החובה לנסות לסכל את העבירה הציבורית החמורה הזו.

בזמנו גם הרב שלמה גורן זצ"ל, שהיה הרב הראשי לצה"ל ואח"כ למדינת ישראל, לא חשש לזה. וסבר שראוי שהחיילים יודיעו כי יסרבו פקודה בפומבי. ורק לצורך חיילים שרוצים להתקדם בשירות הצבאי לקצונה וחוששים שמא הצהרה מוקדמת תגרום לפגיעה בתוכניתם, הסכים שלא יודיעו דבר, אבל בשום פנים לא הסכים להתיר שיתנו רושם למפקדיהם כאילו הם מסכימים לקיים את הפקודה, אלא רק הסכים שישתקו ולא יענו (להלן בתשובותיו סימן ה', ועי' בהערה שם).[13]


[13]. דברי מו"ר הרב שפירא נאמרו בצורה ברורה ותקיפה בשנת תשס"ה כלפי תוכנית הממשלה להחריב את יישובי חוף עזה וארבעה יישובים בצפון השומרון. בראשונה הם נאמרו לרב טרופ, מתוך הסכמה כי יפורסמו, לאחר מכן חזר על דבריו עוד כמה פעמים. ועי' להלן סי' יב בדברים הנחרצים שכתב שבוע לפני החרבת גוש קטיף. לפני כן, בעת הסכמי אוסלו תוכניות הממשלה נגעו רק לפינוי בסיסי צבא, וכלפיהם לא נתפרשה סוגיה זו. ואני כתבתי בגיליון רבני יש"ע מס' 25 מחודש תמוז תשנ"ה, באור לפסק ההלכה של איחוד הרבנים (שנזכר לעיל בהלכה ח), ובו כתבתי שמפני הספק, שמא סירוב פומבי יפגע בלכידותו של צה"ל, שב ואל תעשה עדיף, ולכן מוטב לסרב בפועל אבל לא להרבות בהצהרות על כך. דברים אלו פרסמתי אח"כ בפניני הלכה כרך ג' עמ' 298, משנת תשנ"ה. ראוי להוסיף כי כבר אז היו רבנים שסברו שהסירוב צריך להיות פומבי, ומנגד היו רבנים שחששו ללכידותו של צה"ל. אולם חובה לציין, כי לפי מה ששמעתי אז מגדולי הרבנים, הם לא חששו מפני סירוב פומבי, אלא שלפי המצב של אותה תקופה, לא חשבו שיש חשיבות גדולה להצהרה הפומבית מצד חיילים וקצינים, ולכן לא עמדו על דעתם מול החששות שהעלו כמה רבנים. וכך כתבתי, שמשום הספק "שב ואל תעשה עדיף".

ולכך הסכים גם הרב גורן, כפי שפורסם בגיליון רבני יש"ע מס' 14. ודבריו הובאו בתשובות בהמשך סימן ה'. וע"ש בהערה על הרקע לכך. מ"מ העמדה שפרסמתי אז בגיליון רבני יש"ע, כי אין לעשות את הסירוב לפומבי ובוטה, גרמה אכן להפחתת מתח בצבא, מפני שהקצינים פטרו את החיילים שרצו לסרב מלהשתתף בפינוי מחנות או מאחזים. יתר על כן, הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין שחק, אמר לנו בשיחה, כי זו היתה ההוראה לקצינים, להימנע מעימות עם חיילים שירצו לסרב, ורק במקום שהיה מפקד "שאינו חכם" כדבריו, נוצרה בעייה. וגם אז כאשר המקרה הגיע לדרגים הגבוהים, הסתירו את "הבעיה" ופטרו כמעט את כל החיילים שסירבו מעונש.

בשנת תשס"ה, היה נראה כי יש סיכוי שההודעה של חיילים מראש, בצירוף של עוד גורמים, תוכל לבטל את גזירת הגירוש, וממילא יש בה חיוב של "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". בנוסף לכך העבירה בשנת תשס"ה היתה חמורה יותר – החרבת ישובים וגירוש יהודים (ולא רק פינוי מחנות). ומנגד, לא הוכח כלל כי סירוב פומבי לביצוע פקודה שאינה שייכת לתפקידו של צה"ל תפגע בחוסנו. להיפך, יש מקום לומר שדווקא סירוב פומבי ישמור לטווח ארוך על צה"ל כמי שתפקידו להגן מפני האויב ולא לתפקידים אחרים. וכך הורה הרב שפירא זצ"ל. ויש להוסיף, כי אם חיילים רבים יוכרחו לעשות דברים המנוגדים לאמונתם, לטווח ארוך לא יוכלו להרגיש הזדהות עם צה"ל, ודווקא זה עלול לפורר את צה"ל. לפיכך שיניתי את עמדתי מ"שב ואל תעשה" ל"קום עשה", שמוטב שכל חייל יודיע בפומבי שלא ישתתף באיסור החמור. ורק לקצינים ושוטרים שזו פרנסתם, הצעתי להסתיר את דעתם, ולמצוא דרכים להשתמט מביצוע האיסור.

בפועל, דווקא אלה שהודיעו מראש כי יסרבו לא הועמדו בפני הניסיון, והצבא התאמץ שלא לשולחם לתפקידי הגירוש וההחרבה. ואילו אלה שהסתירו את עמדתם הועמדו בניסיון, ויש שנכשלו. וה' יעזור שבזכות הברכיים אשר לא כרעו לפקודה, יחזור צה"ל למלא את ייעודיו להילחם מלחמות ה' למען העם והארץ.

יג – הריסת בתים או ישוב בצו בית משפט

לצערנו אנו נתקלים לעיתים בפעולה של הריסת בתי יהודים ביהודה ושומרון על פי החלטת בית משפט, ועומדת בפנינו שאלה, האם יש בכך הפרה של מצוות יישוב הארץ, או שזה בבחינת 'דינא דמלכותא דינא' (להלן ו, א). היסוד הקובע את הדין הוא סיבת ההריסה, ושלושה מצבים ישנם: א) כאשר מדובר בכפייה על דת, הרי שזה בבחינת "ייהרג ובל יעבור". ב) כאשר הסיבה החוקית להריסה מובנת, ההריסה מותרת. ג) מצב ביניים בו הסיבה הישירה היא חוקית, אך הסיבה הבסיסית היא פגיעה ביישוב הארץ. ונפרט יותר:

א) אם ההריסה היא מפני שלדעת הממשלה או בית המשפט אסור ליהודי לגור בחבל ארץ מסוים בארץ ישראל, אזי מדובר בכפייה על דת וחובה להתקומם נגד זה בבחינת "ייהרג ובל יעבור". אמנם הוראה זו למעשה מורכבת מאוד, וברוב המקרים היא רחוקה מיישום (לעיל הלכה ז והערה 6), והלוואי ולעולם לא נצטרך לברר למעשה סוגיה נוראה זו. אולם בוודאי שמדובר במאבק חריף מאוד שכרוך במסירות נפש.

ב) מנגד, כאשר יהודי בונה את ביתו בזדון על כביש או על שטח שמיועד לגינה ציבורית או על שטח של אדם פרטי, בין יהודי ובין שאינו יהודי, אין איסור להרוס את ביתו, אלא להיפך – כך שומרים על סדרי שלטון תקינים. וכן כאשר בית המשפט מחליט שאדם מסוים בנה את ביתו בגזילה על שטח של אדם אחר, בין יהודי ובין נוכרי, אין איסור להרוס את הבית. וגם אם נראה שבית המשפט טעה בהחלטתו, כל זמן שמדובר בטעויות מקובלות של בני אדם, עדיין "דינא דמלכותא דינא". ועל כיוצא בזה אמרו חכמים: "אפילו שוגגים, אפילו מזידים, אפילו מוטעים".

ג) ויש מצבי ביניים, בהם מצד אחד אין החלטה עקרונית נגד זכותם של יהודים להתגורר בחבל ארץ מסוים, והחלטת ההריסה הממשלתית או המשפטית מבוססת על נהלים ותקנות. אולם מאידך, מסתבר שההחלטה להרוס את הבית נובעת מעמדה השוללת את זכותם של היהודים לגור באותו חבל ארץ. כגון שבכל מקרה דומה במקום אחר בארץ אין מורים על הריסת בתים אלא על הסדרה. או כגון שכל טענה של ערבי מתקבלת, ואילו טענה של יהודי תמיד נדחית.

במקרה כזה, השאלה חוזרת לפתחה של הממשלה, שביכולתה לבנות בתים נוספים באותו אזור. אם הממשלה תוֹרֶה  לבנות בתים רבים במקום הבתים שעומדים להרוס, הרי שהיא מראה בכך שאינה פועלת מתוך התנגדות ליישוב הארץ, וחזרה ההחלטה על ההריסה להיות מותרת, בבחינת 'דינא דמלכותא דינא'. אמנם כאשר מוצאים בהחלטה עוולה רצוי לעורר כנגדה ויכוח ציבורי, אבל אין להתנגד לביצועה.

אבל אם לא תשתמש הממשלה בכוחה לבנות, אז מסתבר שההרס נובע מרצון לפגוע במצוות יישוב הארץ. אמנם זה עדיין לא בגדר של כפייה על דת בפרהסיה, שכן הנימוקים הם משפטיים ומקומיים. אבל כיוון שהפעולה מנוגדת למצוות התורה באופן בוטה, אין לשוטר, חייל או אזרח לכבד או לציית להוראה כזו, ואף מצווה להתקומם כנגדה בכל הדרכים המקובלות בעולם החופשי והמוסרי. אבל אין להחריף את המאבק מעבר לכך, הואיל ואין מדובר בכפייה על דת באופן מפורש.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן