למרות זאת, המצווה הבסיסית אודות "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" "וְלֹא תְחָנֵּם" לא בטלה, וחובה עלינו לחתור למציאת הדרך לקיום מצוות התורה ביחס למגורי נוכרים בארץ במסגרת התפישה המוסרית המקובלת כיום. לשם כך עלינו להעמיק בערכים המוסריים באופן שיובן איך קיום המצווה יוביל למצב מוסרי צודק ומתוקן עבור בני העולם כולו, ומתוך כך נמצא את הדרכים המתאימות לקיום המצווה.
כפי הנראה הדרך המתאימה להתקדם כיום אל קיום המצווה היא, בקביעת מדיניות חברתית כלכלית שתעודד הגירה בדרכי שלום של מי שאינם מזדהים עם ערכי העם היהודי.[3] כמו כן, יתכן שעוד נאלץ לעבור מלחמות ומשברים, ואם המטרה תהיה לנגד עינינו, נוכל לפעול לכך שהתוצאה של המלחמות והמשברים תהיה גירוש נוכרים עוינים מארצנו.
אמנם בינתיים, כאשר בפועל אין יכולים לפעול לגירוש מי שאינם זכאים להיחשב 'גר תושב', חוזרת המצווה הבסיסית לנהוג בכבוד ואהבה לכל הבריות. שכן מגמת המצווה להקים חברה שכולה שותפה באידיאל התורה ולא לשם שנאת זרים ופגיעה בהם. ולכן כאשר מחמת סיבות שונות לא ניתן לקיים את המצווה, או שניתן לקיימה באופן מוגבל על ידי עידוד הגירה, המצווה הבסיסית להתייחס בכבוד ואהבה לכל אדם שאין ידוע שעמדותיו מרושעות או שהוא עוין אותנו – נשארת במקומה.[4]
בכל אופן מציאת פתרון עמוק לקיום המצווה ואתגרי הזהות והביטחון של מדינת ישראל, תביא רפואה וברכה למדינות רבות שמתמודדות עם בעיות דומות.[5]
[4]. כיוצא בזה מצינו לגבי מצוות השבת אבדה, שאסור להשיב אבדה לגוי (סנהדרין עו, ב), כי זו מצווה שבין ישראל שערבים זה בזה והמחזיר לגוי מראה שאין המצווה חשובה בעיניו שמשווה הגוי ליהודי (רש"י). ויש אומרים מפני שאסור להחזיק בידי עוברי עבירה (רמב"ם ושו"ע חו"מ רסו, א). ואם יש חשש חילול השם אם לא יחזיר, חייבים להשיב לו (ב"ק קיג, ב). לא זו בלבד, אלא שהרוצה להשיב אבדה לגוי כדי לקדש שם שמיים, מותר ומצווה (ירושלמי ב"מ ב, ה). כי האיסור הוא להשיב לו כביטוי לערבות או מפני שהוא מחזיק עובר עבירה, אבל כדי לקרבו לאמונה – מותר ומצווה (רמב"ם הל' אבדה יא, יג; שו"ע חו"מ רסו, א). כיוצא בזה למדנו שאברהם אבינו הכניס אורחים וגמל חסד למי שחשב שהם עובדי עבודה זרה (ב"מ פו, ב), והרי אסור לגמול עמהם חסד משום 'לא תחנם', אלא שאם המטרה לקרבם מותר. אמנם על פי יסוד זה למדנו, שאכן צריך לבדוק שהחסד מוערך וזה לא נעשה כיום, ואם אינו מוערך – יש לקיימו רק כאשר בלעדיו ישנו חשש חילול השם.
על היחס העקרוני הראוי כלפי הגויים למדנו במידות ראיה אהבה ה: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד. ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחמרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם… בכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה (כלפי גויים), הרינו יודעים ברור שהכונה רק על הרשעה, שהיא מרתקת בחזקה את האיגוד של עמים רבים, גם בהוה וביחוד בימים מקדם שהיתה זוהמת העולם יותר מסואבת. אבל עלינו לדעת כי נקודת חיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלוהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו…" שם אהבה י: "אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה, נגד השטחיות הנראה בסקירה הראשונה ע"י שימוש שאינו כל צרכו, מצד (מצוות) התורה ומצד המוסר המנהגי, כאילו יש ניגודים ולפחות שוויון-נפש לאהבה זו, שהיא צריכה להתמלא תמיד בכל חדרי הנפש. המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם, והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים, נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה. כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית. וצרות-העין הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו".
[5]. תנועות השמאל כופרות במשקל הקובע של הזהות הלאומית והדתית. בהתאם לכך, הן תומכות בקליטת פליטים בעלי זהות שונה ובזכותם לבטא את זהותם בפומבי, גם כאשר היא מתנגדת ופוגעת בזהות הלאומית של המקומיים. כך הגיעו מדינות רבות באירופה למשבר חמור עם המהגרים המוסלמים.
התרומה שהיהדות יכולה להציע לתנועות הימין באירופה היא אימוץ מודל 'גר תושב', כתנאי לקבלת זכויות אזרח ותושב, כך יוכלו לשמור על הזהות הלאומית של המדינות יחד עם יחס הוגן ומכבד למהגרים. שני עקרונות צריך לקבל על עצמו גר תושב: האחד, הכרה בזהות הלאומית והדתית של בני המקום, ונשיאה בעול האתגרים הלאומיים אל מול האויב או מול תרבויות מתחרות. השני, קבלת שבע מצוות בני נח, הכוללות התנהגות מוסרית תקינה, ובכלל זה התנגדות נחרצת לרצח, גזל ותמיכה בלתי מסויגת בשמירת החוק. למי שמקבל על עצמו את כללי גר תושב צריך להעניק זכויות מלאות, ועליו נאמר: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, לד). אמנם כאשר יש חשש שקליטה של מספר מוגזם של גרים תושבים יטשטש את זהות המדינה, רשאית המדינה להגביל את מספר הנקלטים, גם אם אלה מוכנים לקבל על עצמם את עקרונות גר תושב. אבל מי שאינם מוכנים לקבל את הכללים, לכבד את תרבות הרוב ואת עמדתו המוסרית ולא להטיף כנגדה במסגדים, וקל וחומר מי שעוסקים בגנבה, מכירת סמים, דיווח שקר לשלטונות והפרעה לפעילות המשטרה – אינם זכאים לזכויות אזרח, וראוי להחזירם אחר כבוד לארצות מוצאם. ראוי לציין שהיהודים בגולה נהגו כלפי המדינות המארחות אותם כגרים תושבים. ורק בעת החדשה החלו יהודים אנשי שמאל לנאץ את דת בני המקום שבו התגוררו וחתרו תחתיהם בהקמת תנועות מהפכניות. גם מדינת ישראל סובלת מפגיעתם הקשה של יהודים אלו.
