הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ה', מבאר שיש מצווה לקדש את השם, היינו שיהודי צריך להיות מוכן למסור את נפשו על קידוש ה', שאם באו גויים וציוו עליו: לך והרוג את חברך, ואם לא תעשה כן – נהרוג אותך. עליו למות ולא לעבור על 'לא תרצח'. וכן הדין בכל שלוש העבירות החמורות: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, שמפני חומרתן הרבה, אין טעם לחיים אחרי חטא נורא כל כך, ועדיף לו לאדם שימות ובלבד שלא יעבור על אחת משלוש עבירות אלו.
אבל לגבי שאר מצוות התורה הדין שונה. אם למשל תפסו יהודי ואיימו עליו שאם לא יחלל את השבת, או יאכל חזיר, יהרגו אותו – עליו לחלל את השבת או לאכול את החזיר ובלבד שלא ייהרג, משום שנאמר: "וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.
אולם חשוב לדעת, שכל זה בתנאי שאותם גויים כופים את היהודי לעבור על המצוות לשם הנאתם, אבל אם מטרתם היא להעבירו על דתו, ולפגוע באמונתו, אזי אם הדבר נעשה בפני עשרה יהודים, עליו להיהרג ולא לעבור. מפני שכבר אין מדובר בעבירה פרטית בלבד, אלא העבירה הפרטית מייצגת את כל התורה כולה, והעובר עליה כאילו עובר על כל התורה ומחלל את ה', ולכן נפסקה ההלכה, שיקדש את ה' וייהרג ולא יעבור.
על פי זה הורה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל שהאיסור לסגת מחבלי ארץ ישראל הופך לחמור בהרבה, כי יש בו גם חילול ה', וממילא הוא מחייב במדרגה של "ייהרג ואל יעבור". וזאת משום שכל התנ"ך מלא בהבטחות אלוקיות שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, וכל העולם יודע זאת. והערבים לעומת זאת, נלחמים כנגד מצוות התורה וההבטחה האלוקית. הראיה לכך, שיש מדינות ערביות רבות שאין להן גבול איתנו, ובכל זאת הן לוחמות נגדנו. אין זאת אלא מלחמת דת של שונאינו כנגד אמונתנו.
ואם כן, נסיגה מארץ-ישראל יש בה חילול ה' מהמדרגה החמורה ביותר, שכן היא נעשית על ידי הציבור, ואינו דומה חטאו של יחיד לחטא הציבור שנעשה לעיני כל העמים. ובמיוחד במצווה מפורסמת כישוב הארץ, שכל גוי שקרא תנ"ך יודע שהקב"ה הבטיח את ארץ ישראל לעמו. וכאשר הוא רואה שיהודים מוותרים על חבלים מהארץ ומתנכרים להבטחה האלוקית, אין חילול ה' גדול מזה. וכדי למנוע חילול ה' עלינו להיות מוכנים להילחם במסירות נפש על הגנת הארץ, ובלבד שלא לוותר על שום חלק מארצנו הקדושה, שבורא השמים והארץ הוריש לנו.
אמנם נראה שאף שחיוב זה הוא בגדר "ייהרג ואל יעבור", במצב שאין לנו סיכוי לנצח – אין מצווה להילחם, שכן ממילא אין אפשרות להיהרג ולא לעבור, שהרי גם אם ניהרג – נעבור, והארץ תיפול לרשות נכרים ויתחלל שמו של הקב"ה לעיני העמים. אבל כשיש אפשרות להשאיר את נחלותינו הקדושות בידי ישראל, חובה להילחם במסירות נפש, כדי שהארץ תהיה בידינו כמצוות התורה. וברוך ה' שברוב רחמיו וחסדיו, החזירנו לארצנו ונתן לנו כוח וחיל, עד שיש לנו יכולת להחזיק בכל חבלי ארצנו הקדושה שבידינו, ולכן עלינו לשמור במסירות נפש על כל חלקיה.[8]
ע"ע בספרו של הרב יעקב זיסברג 'נחלת יעקב' ח"ב עמ' 437-480, פרק שלם בביאור כוונתו של הרצי"ה בקביעתו שאיסור הנסיגה הוא בבחינת "ייהרג ואל יעבור". ומה שפירשתי בדבריו הוא כדעת אבי מורי. כלומר המצב שבו יהודי ייתבע בפועל להיהרג ולא לעבור, הוא כאשר תובעים ממנו באופן מעשי לגרום לנסיגה. כגון שגויים מאיימים
על ראש הממשלה, שאם לא יחתום על ויתור יהרגו אותו – ייהרג ואל יעבור. ועי' להלן בתשובות הרב גורן סימן ח', ובדברי הרצי"ה שם, ובהערה.
