חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – ערב תשעה באב

א – סעודה מפסקת

ערב תשעה באב, בסעודה המפסקת שלפני הצום, לא יאכל אדם שני תבשילים (תענית כו, ב, במשנה), מפני שבאותה שעה האבל על החורבן גובר ואין ראוי שאדם ינהג בעצמו חשיבות ויענג עצמו בשני תבשילים, אבל בתבשיל אחד אין עינוג מיוחד. וכן לא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסקת (תענית שם), מפני שאלו מאכלים חשובים ומשמחים. ואמנם מנהג ישראל כיום שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מראש חודש אב (לעיל ח, יג), אלא שעד הסעודה המפסקת איסור אכילת בשר ושתיית יין ממנהג ראשונים, ובסעודה המפסקת האיסור מדברי חכמים. ולכן חולה או יולדת שהבשר יכול לחזקם רשאים לאכול בשר בתשעת הימים, אבל מזמן סעודה מפסקת ועד סוף תשעה באב אסור להם לאוכלו.[1]

ומהי סעודה המפסקת? זו הנעשית אחר חצות היום והיא הסעודה האחרונה שלפני הצום. אבל אדם שאוכל את סעודתו האחרונה לפני חצות היום, רשאי לאכול בה שני תבשילים. המנהג המקובל, שאוכלים בצהרים סעודה רגילה עם כמה תבשילים, ולקראת הצום אוכלים את הסעודה המפסקת ובה תבשיל אחד בלבד. ולא יערים לאכול סמוך לצום סעודה עם כמה תבשילים ואח"כ יברך ברכת המזון ויפסיק מעט ומיד יאכל עוד סעודה כדי שזו תחשב לסעודה המפסקת.

אמנם בדיעבד, כשלא הספיק לאכול בצהרים ארוחה מלאה, והתאחרה לו השעה והוא חושש שאם לא יאכל כמה תבשילים יקשה עליו הצום, יוכל לאכול ארוחה מלאה, ואחריה יעשה הפסקה של חצי שעה לפחות, וטוב שילך בה לבית הכנסת להתפלל מנחה או ללמוד, ואח"כ יחזור לביתו לאכול את הסעודה המפסקת. ויזהר שלא לאכול בסעודה הראשונה הרבה עד שלא יהיה לו תאבון לסעודה המפסקת (עי' שו"ע ורמ"א תקנב, ט; מ"ב כב).


[1]. ואף שחולה פטור מצום תשעה באב, מכל מקום עליו לאכול מאכלים פשוטים, ולכן לא יאכל בסעודה מפסקת בשר, ולא שני תבשילים. ועי' להלן י, ג. ורק אם ישנה הוראה רפואית מפורשת לאכול בשר ולשתות יין, יוכל החולה לאוכלם בצום ובסעודה מפסקת.

מדין הגמרא תענית ל, א, מותר לאכול בסעודה המפסקת בשר מליח או יין מגיתו, שאינם משמחים, אבל כיוון שנהגו בזה איסור מר"ח אב, פשוט שגם בסעודה המפסקת אסור לאוכלם. ועולי תימן נוהגים כדין הגמרא.

ב – הגדרת המאכלים האסורים

מותר לאכול בסעודה המפסקת מאכלים חיים, כמו פירות וירקות, ללא הגבלה. אבל אם בושלו, הרי הם נחשבים כתבשיל למרות שגם בלא בישול ניתן לאוכלם.

גבינה, לבן וחמאה וכל מוצרי החלב שעברו פיסטור, אינם נחשבים מבושלים, מפני שחימומם נעשה מסיבות בריאותיות ולא כדי להשביח את טעמם (שו"ע תקנב, ד; באה"ט ה, כה"ח יג).

אם בישלו גזר עם תפוחי אדמה, אסור לאכול את שניהם, מפני שהם שני תבשילים, ויאכל את הגזר או את תפוחי האדמה. וכן אם בישלו איטריות עם גבינה, הרי הם שני תבשילים מעורבים ואסור לאוכלם יחד. ואפילו אם בישלו שני תבשילים מאותו מין, רק שאחד בלילתו רכה והשני עבה, נחשבים כשני תבשילים. וכן ביצה קשה וביצה רכה, נחשבות שני תבשילים. אבל תבשיל של מין אחד שבדרך כלל רגילים לערב בו עוד מין כדי להוסיף בו טעם, כמו אורז עם מעט בצל, נחשב כתבשיל אחד (באו"ה תקנב 'שנותנים', כה"ח לא).[2]

האיסור חל על מיני מאכלים מבושלים או צלויים, אבל על מאפים כלחם ועוגות אין איסור, שעיקרם לשביעה (אשל אברהם בוטשאטש). ויש נמנעים מאכילת עוגות, כדי שלא להרבות בהנאת סעודה מפסקת. פיצה נחשבת כתבשיל, מפני הגבינה שעליה.

נכון שלא לאכול בסעודה המפסקת שוקולד, חטיפים וממתקים, מפני שתכליתם לפינוק ולא לשביעה (עי' רמ"א תקנב, א). אבל כשאין שם דבר אחר לשבוע ממנו, מותר לאוכלם.

לגבי מאכל כבוש, כדוגמת מלפפון כבוש, יש אומרים שראוי שלא לאוכלו, כדי שלא להרבות בהנאה מסעודה מפסקת, ועוד שאולי הוא נחשב כמבושל (שכנה"ג, כה"ח תקנב, כו). ויש מי שמתיר (ערוה"ש תקנב, ז).

מותר לאכול סלט ירקות חי מתובל בשמן ותבלינים. ויש מהדרים שלא לאוכלו, כדי שלא להרבות בהנאת סעודה מפסקת (חיד"א, כה"ח תקנב, יא).

נהגו שלא לאכול בסעודה המפסקת דגים, מפני שדגים נחשבים מאכל חשוב כדוגמת בשר. ויש מקילים לאכול דגים מלוחים וסרדינים שלא בישלום (עי' שו"ע תקנב, ב; כה"ח יח).

משקאות מבושלים אינם בכלל תבשיל, ולכן מעיקר הדין מותר לשתות בסעודה המפסקת בירה, שֵׁכָר, קפה ותה. אלא שיש אומרים שלכתחילה אין לשתות מהם בסעודה המפסקת, כדי שלא להרבות בתענוג והנאה בסעודה זו. אבל מי שרגיל לשתות שכר בכל סעודה, ובלא זה העיכול קשה לו – רשאי לשתותו. וקפה ותה פחות חשובים ממשקה משכר, ולכן המרגיש צורך לשתותם – רשאי, ומי שיכול בקלות לוותר עליהם – טוב שיוותר. לגבי שאר מיצים מתוקים, לצורך מותר לשתותם, ולשם פינוק אין לשתותם (עי' רמ"א תקנב, א; מ"ב ד).


[2]. בדברי השו"ע תקנב, ג, יש מבארים שכל שני מינים שרגילים לבשל יחד כל השנה נחשבים כתבשיל אחד (בא"ח דברים יט; ערוה"ש ח; אול"צ ג, כח, א). אולם כתבתי כדעת באו"ה וכה"ח, הואיל ויש שילובים רבים מאוד של מאכלים שונים, וקשה להגדיר מה נחשב שני מינים שרגילים לבשל יחד כל השנה. וכיוון שאין לתת את ההלכה לשיעורים, רק כאשר רגילים שהמין השני מתבל את הראשון, מותר. אמנם עדה שיש לה תבשיל אבלים ידוע העשוי משני מינים, ורגילים לאוכלו גם בסעודה מפסקת, נחשב להם כמין אחד, הואיל ותמיד נותנים אותו כך לאבלים.

ג – מנהגי סעודה מפסקת

מסופר בתלמוד (תענית ל, א) שכך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי בסעודה המפסקת, היו מביאים לפניו פת חריבה במלח, ויושב במקום בזוי בין תנור לכיריים, ואוכל ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. וכן נהג הרמב"ם להחמיר על עצמו, לאכול בסעודה זו פת ומים בלא שום תבשיל.

אבל ההדרכה לרבים לאכול גם פירות וירקות, כדי לאגור כח לקראת הצום. רבים נהגו שהתבשיל האחד שהם אוכלים בסעודה זו הוא ביצים קשות, שנהגו אבלים לאוכלן, מפני שהן עגולות ורומזות לגלגל החוזר בעולם. ואין איסור לאכול שתי ביצים. ויש שנהגו לאכול תבשיל עדשים, שאף הוא מאכל אבלים (עי' שו"ע תקנב, ה).

כדי לבטא את שפלותנו עקב החורבן, נוהגים לשבת על הקרקע בסעודה המפסקת, אבל אין צריך להסיר את הנעליים (שו"ע תקנב, ז). המתקשה לשבת על הקרקע, וכן חולה, זקן, יולדת ומעוברת, רשאי לשבת על כסא, וטוב שישנה את מקומו (עי' כה"ח תקנב, לח).

ישב כל אחד לבדו בפינתו לאכול סעודה מפסקת, שנאמר על האבל (איכה ג, כח): "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם". ואף אם ישבו שלושה אנשים במקום אחד, אינם מצטרפים לזימון, מפני שכל אחד נחשב לבדו (שו"ע תקנב, ח; מ"ב יט).

לכתחילה לומדים בערב תשעה באב אחר חצות היום בדברים עצובים הקשורים לתשעה באב או לדיני אבלות. אבל מי שחושש שאם יגביל את עצמו ללמוד בנושאים אלו יתבטל מלימודו, מוטב שילמד במקום שליבו חפץ (רמ"א תקנג, ב, ומ"ב ח).

מי שסיים לאכול סעודה מפסקת ורצה לאכול עוד, רשאי, שהצום וכל דיניו מתחילים בשקיעת החמה ולא בסיום הסעודה. ורק מי שקיבל על עצמו להתחיל בתענית לפני כן, קבלתו מחייבת אותו (שו"ע תקנג, א; מ"ב ב).

ד – המעבר בין שבת לתשעה באב שחל במוצאי שבת

כלל הוא שאין אבלות בשבת, ולכן כאשר תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר ושותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו, וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת. ובוודאי שכך הדין כאשר תשעה באב חל ביום ראשון, שבשבת שלפניו נוהגים כבכל השבתות.

אולם בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, שבו עדיין לא יצאה השבת ומנגד כבר חלים איסורי הצום. וזאת מפני שספק בידינו אימתי נגמר היום הקודם ומתחיל היום החדש, בשקיעת החמה או בצאת הכוכבים, ואם כן הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, הוא ספק יום ספק לילה, ונקרא 'בין השמשות'. וכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחר צאת הכוכבים. יוצא אם כן, שמשקיעת החמה ועד דקות ספורות אחר צאת הכוכבים הוא זמן משותף לשבת ולצום. ובאותו הזמן אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת. מנגד, משעת שקיעת החמה נמנעים מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה.

לפיכך, בסעודה שלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת. אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית אחר שקיעת החמה (שו"ע תקנב, י; מ"ב כג). וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות, הואיל וממילא אין רגילים לשיר שירי שמחה בכל שעה משעות השבת. וכן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה, שכן ממילא אין רוחצים כל השבת. אבל מי שיצא משירותים בבין השמשות, יטול את ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא מתאבל בשבת.

נשארים לבושים בבגדי שבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכסא ולומר שלום זה לזה, עד שיצאו שלושה כוכבים בינוניים ויעברו עוד כמה דקות לתוספת שבת. וכשיגיע זמן צאת השבת (כפי המפורסם בלוחות), יאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה ייפרדו מהשבת. אח"כ יסירו את הנעליים ויפשטו את בגדי השבת וילבשו בגדי חול שכבר לבשום בשבוע שעבר, שאין ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב.

נוהגים לאַחֵר את תפילת ערבית שבצאת השבת כרבע שעה אחר צאת השבת, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם ולחלוץ את מנעליהם ולהחליף את בגדיהם ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.

ה – כיצד מבדילים במוצאי שבת שהוא ט' באב

כיוון שיצאה השבת החל הצום, ואי אפשר להבדיל על היין. לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר סיום צום תשעה באב, אבל אומרים את ההבדלה שבתפילת ערבית – 'אתה חוננתנו', ואח"כ מותר לעשות מלאכה. אמנם בפועל, נוהגים לומר מיד בצאת השבת לפני שמחליפים לבגדי חול: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובכך מקיימים את ההבדלה בדיבור, ומאז מותר לעשות מלאכה. יש אומרים שטוב שנשים יתפללו ערבית במוצאי שבת זו כדי שיבדילו בנוסח שתקנו חכמים 'אתה חוננתנו', אבל אין בכך חובה, וניתן לקיים לכתחילה את ההבדלה שבדיבור על ידי אמירת: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" (מ"ב תקנו, ב).

בנוסף להבדלה שבדיבור, מברכים על הנר במוצאי שבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש שהתגלתה לאדם במוצאי שבת. נוהגים לברך על הנר אחר סיום תפילה ערבית לפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות. גם נשים מברכות על הנר. מי שהשתהה ולא בירך על הנר בתחילת הלילה, יכול לברך כל הלילה, שכל הלילה של מוצאי שבת הוא זמן ברכת הנר. על הבשמים אין מברכים, כי מגמת הרחת הבשמים נועדה להפגת צער הנשמה על צאת השבת, ובתשעה באב אין מקום להפיג צער.

בסיום הצום, לפני שאוכלים ושותים, צריך להבדיל על הכוס, ומברכים שתי ברכות, 'הגפן' ו'המבדיל'. אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר.

נחזור ונסכם את כללי ההבדלה בכל השנה: בכל מוצאי שבת, למרות שכבר יצאו כוכבים, תקנו חכמים שלא לעשות מלאכה עד שיקיימו את ההבדלה בדיבור, ושלא לאכול עד שיאמרו את ההבדלה על הכוס. במוצאי שבת שאי אפשר להבדיל על הכוס, מסתפקים בהבדלה שבדיבור שעל ידה מותר לעשות מלאכה. ובמוצאי תשעה באב, לפני שאוכלים, מבדילים על הכוס.

חולה שצריך לאכול בתשעה באב, צריך להבדיל על הכוס לפני שיאכל. ונכון להבדיל על משקה מדינה (עדיף משקה משכר, ובדיעבד משקה נפוץ כדוגמת קפה – פנה"ל שבת ח, ד). אם אין לו משקה מדינה, יבדיל על מיץ ענבים. בדיעבד, כשאין לו מיץ ענבים, יבדיל על יין וישתה מלא לוגמיו (בערך 50 מ"ל). ויש אומרים, שאם יש שם קטן שהגיע לחינוך לברכות, מוטב שהקטן ישתה מהיין ולא החולה. קטן שאוכל בתענית, אינו צריך להבדיל לפני אכילתו (שש"כ סב, מה).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן