חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ח – עירוב תבשילין

א – טעם עירוב תבשילין

כאשר יום טוב חל בערב שבת, מצווה להניח בערב יום טוב 'עירוב תבשילין', שעל ידו מותר לבשל ולאפות מיום טוב לשבת. 'עירוב התבשילין' הוא תבשיל שמכינים מערב יום טוב לשבת, ונקרא 'עירוב', מפני שעל ידו נעשו תבשילי יום טוב ושבת מעורבים, ואזי כשם שמותר לבשל ולאפות ביום טוב עבור יום טוב, כך מותר לבשל ולאפות בו עבור שבת. ואמנם מהתורה גם בלא 'עירוב תבשילין' מותר לבשל מיום טוב לשבת, אלא שחכמים אסרו זאת בלא 'עירוב תבשילין', משום כבוד יום טוב וכבוד שבת (ביצה טו, ב).

כבוד יום טוב: חששו חכמים שאם יהיה מותר לבשל מיום טוב לשבת בלא הגבלה, יקלו ויבשלו גם מיום טוב לחול ויעברו על איסור תורה. לפיכך, התירו לבשל מיום טוב לשבת רק כאשר מתחילים במלאכת ההכנה לשבת בערב יום טוב על ידי 'עירוב התבשילין', כך שכל מה שמכינים מיום טוב לשבת הוא המשך למה שהתחילו בערב יום טוב. וכשיראו שאפילו לשבת אסור לבשל בלא 'עירוב תבשילין', יאמרו קל וחומר הוא שאסור לבשל מיום טוב לחול (דעת רב אשי). כבוד שבת: חששו חכמים שמא מתוך ההתעסקות בהכנת סעודות יום טוב, ישכחו שלמחרת שבת, ויגמרו את כל המנות המשובחות ביום טוב. ועל ידי 'עירוב תבשילין' שצריכים להניח מערב יום טוב, יזכרו במשך יום טוב שצריך להשאיר מנות יפות לשבת (דעת רבא). וכיוון שעל ידי 'עירוב תבשילין' מכבדים את החג וזוכרים את השבת, מצווה על כל יהודי להניח 'עירוב תבשילין'.

צריך להקפיד לסיים את מלאכת בישול המאכלים עבור שבת לפני שקיעת החמה, כדי שכעקרון מה שמכינים ביום טוב יוכל להיאכל גם ביום טוב על ידי אורחים שאולי יבואו.[1]


[1]. אם היה איסור תורה לבשל מיו"ט לשבת, עירוב תבשילין שתקנו חכמים לא היה יכול להתיר את האיסור. נחלקו האמוראים בפסחים מו, ב, ביסוד הדין. לדעת רבה, 'הואיל' ואם יזדמנו אורחים ביו"ט יוכלו ליהנות ממה שבישל לשבת, נמצא שאין ודאות שבישל עבור שבת, ולא עבר באיסור תורה. לעומת זאת לרב חסדא, אין אומרים 'הואיל', וכל שהתכוון לבשל ביו"ט עבור חול – לוקה, למרות שאולי יבואו אורחים ויאכלו ביו"ט את מה שבישל, אבל המבשל מיו"ט לשבת אינו עובר באיסור תורה.

למעשה, דעת רוה"פ כרבה, וכ"כ רי"ף, רא"ש, רמב"ן, רשב"א, ר"ן, סמ"ג והגה"מ. ויש שפסקו כרב חסדא, וכ"כ רז"ה, ר"ח, רבנו אפרים וריצב"א. ומהרמב"ם משמע שהלכה כשניהם (ב"י תקכז, א).

כתבו תוס' (פסחים מו, ב, 'רבה'), רשב"א ומרדכי, שלפי רבה, המבשל ביו"ט סמוך לשקיעת החמה, באופן שלא יתכן שאורחים יהנו מבישולו, עובר באיסור תורה. כתב על פי זה מ"א בתחילת סימן תקכז, שגם כאשר הניח עירוב תבשילין צריך להקפיד לסיים את בישול המאכלים בעוד היום גדול, כדי שאם יזדמנו אורחים יוכלו ליהנות ממנו. וכ"כ א"ר תקכז, ב; שועה"ר א; חמד משה א; מ"ב ג; בא"ח צו ו. ולכך נטה בפמ"ג.

מנגד, רבים פסקו שמותר לבשל עד שקיעת החמה. כ"כ רדב"ז ב, תרסח; ראשון לציון ביצה ב, ב; שו"מ תנינא ב, י, וסמכו על הראשונים שפסקו לגמרי כרב חסדא. וכן על דעת הרמב"ם, שסובר שרבה מסכים לדעת רב חסדא, שפסק כרבה (א, טו) וכרב חסדא (ו, א). וכתבו פמ"ג (פתיחה להל' יו"ט א, יז) וערוה"ש (תקכז, ג), שכך הוא מנהג ישראל לבשל ביו"ט לשבת עד שקיעת החמה.

ולכאורה כיוון שרוב הראשונים סוברים שהלכה כרבה, ולדעתם האיסור מהתורה, איך אפשר שלא לחוש לדעתם? ואיך יתכן שכל הראשונים שסוברים כרבה לא הזהירו לבשל בעוד היום גדול, כדי שאפשר יהיה לאוכלו לפני השקיעה? ואולי יש לומר שבפועל כמעט תמיד התבשיל יהיה מוכן במקצת ביו"ט, שכן מן הסתם מתחילים לבשל לפני הדלקת נרות, ועוד רוצים לערבב ולהוסיף את התבלינים הנדרשים, ולכן צריכים להקדים להניח את התבשיל על האש זמן משמעותי לפני השקיעה. בנוסף לכך, אולי התחשבו בדעת רב חסדא לספק, ואזי כיוון שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, הרי שאם התבשיל יהיה מוכן בסוף בין השמשות הוא ספק ספיקא להקל. למעשה, יש שכתבו שבשעת הדחק אם לא הספיקו לבשל מקודם יכולים לבשל עד השקיעה (באו"ה תקכז, א, 'ועל'; הרב אליהו מאמר מרדכי עמ' 125; שש"כ ב, יד ; חזו"ע עמ' רעח). ובאור לציון ג, כב, ג, החמיר אבל העלה הצעה מצוינת, להוסיף בתבשיל ביצה, שהיא מתבשלת בדקות ספורות, וכיוון שמותר להרבות בשיעורים, יחד עם הביצה מותר לבשל את כל שאר הדברים שבסיר, ובתנאי שלפני שיניח את הסיר על האש יניח בתוכו את כל המאכלים.

ב – מהו 'עירוב תבשילין'

'עירוב תבשילין' הוא תבשיל שמניחים בערב יום טוב עבור שבת שסמוכה ליום טוב, וכל זמן שה'עירוב' קיים, מותר לעשות ביום טוב עבור שבת את כל מה שמותר לעשות עבור יום טוב.

תבשיל העירוב צריך להיות מאכל שראוי לאוכלו עם פת, כדוגמת בשר, דגים, ביצים, סלטים מבושלים, תבשיל אפונים וריבה מבושלת. אבל דבר שאין ראוי לאוכלו עם פת, כגון דייסה, איטריות ואורז, למרות שהם מבושלים, אינם ראויים לעירוב (ביצה טז, א; שו"ע תקכז, ד). רבים נהגו להניח ביצים לעירוב, מפני שהן היו נשמרות גם בלא מקרר עד השבת (ערוה"ש תקכז, יג).

תבשיל העירוב יכול להיות מבושל או צלוי או שלוק או מעושן. ואפילו מאכל כבוש ראוי ל'עירוב', שכל כבוש כמבושל. אבל מאכל חי אינו יכול לשמש כ'עירוב' (ביצה טז, ב; שו"ע תקכז, ה; שעה"צ כה).

לכתחילה טוב להניח בנוסף לתבשיל גם פת בשיעור נפח כ'ביצה', מפני שיש מי שסובר שהתבשיל מתיר בישול והפת מתירה אפיה (ר"ת). אבל מצד הדין גם מי שהניח תבשיל בלבד, רשאי לבשל ולאפות לשבת (שו"ע ורמ"א תקכז, ב-ג).

כשם שתבשיל בשיעור כזית מועיל לאדם אחד כך הוא יכול להועיל לכל בני הבית. וגם המניח עירוב עבור כל בני העיר, יכול להוציא את כולם בכזית אחד (ביצה טז, ב; שו"ע תקכז, ג).

לכתחילה טוב שיניח ל'עירוב' מנה יפה ומכובדת, ואם אפשר טוב לערב על סיר מלא שבושל בערב יום טוב לכבוד שבת. אמנם מצד הדין אפילו נטל עדשים שנשארו בשולי הקדירה שבושלו לצורך יום חול, יצא ידי חובה (ביצה טז, א; שו"עתקכז, ו; של"ה; מ"בח). ובתנאי שיהיה בתבשיל שיעור כזית (כמחצית ביצה).

רבים נוהגים לאכול את תבשיל העירוב באחת מסעודות השבת, שהואיל ונעשתה על ידו מצווה אחת, ראוי להמשיך ולקיים בו את מצוות עונג שבת. וכן נוהגים לקחת את לחם העירוב כלחם משנה ולבצוע עליו בסעודה שלישית (מ"ב תקכז, יא; מח).

התחילו לאכול מתבשיל העירוב ביום טוב, כל זמן שנותר ממנו כ'זית', מותר לבשל ולאפות ולהכין את כל צורכי השבת. אבל אם לא נותר ממנו כ'זית', אסור לעשות יותר מלאכות ביום טוב לקראת שבת. וגם אם נותרה הפת שהונחה לעירוב, אין היא מועילה, כי עיקר העירוב הוא התבשיל (שו"ע תקכז, טו; מ"בז).

ג – הנחת 'עירוב תבשילין' ולמה הוא מועיל

כך הוא סדר הנחת 'עירוב תבשילין': יטול תבשיל ופת ויברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מצוות עירוב". ויאמר: "בדין עירובא יהא שרי לנא לאפויי ולבשולי ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת". ואפשר לומר בעברית: "בזה העירוב יהא מותר לנו לאפות ולבשל ולהדליק נר ולעשות כל צורכנו מיום טוב לשבת".

המתכוון לשחוט ביום טוב עבור שבת, או לברור מאכלים, או לשׁחוק תבלינים, לכתחילה טוב שיזכיר בעת הנחת העירוב את המלאכות שהוא מתכוון לעשות. אולם למעשה, גם אם לא הזכיר, כל מלאכה שמותר לעשות ביום טוב מותר לו לעשות לצורך השבת, שכן בנוסח הנחת העירוב אומרים: "בזה העירוב יהיה מותר לנו לעשות כל צורכנו מיום טוב לשבת".[2]

גם מי שאין בכוונתו לבשל מיום טוב לשבת, יניח עירוב תבשילין ויברך על הנחתו, מפני שעיקר מגמת העירוב לתת לאדם את האפשרות לבשל מיום טוב לשבת גם אם בפועל לא יבשל. בנוסף לכך, על ידי העירוב הוא זוכר את השבת, ודואג להכין מאכלים כדי לענגה בשלוש סעודות. ועוד, שלרוב הפוסקים, העירוב מתיר להדליק ביום טוב את נרות השבת.[3]

על ידי עירובו של בעל הבית או בעלת הבית רשאים כל בני ביתם והאורחים שלנים אצלם להשתתף במלאכת הבישול והאפיה לקראת השבת. ורשאי בעל הבית למנות אחד מבני ביתו או אורחיו שיניח את העירוב עבור כולם. וכן המתארחים בבית מלון כשר, כיוון שהם אוכלים מתבשילי מטבח המלון, הרי שהעירוב של המלון מועיל להם, וכולם רשאים להדליק ביום טוב נרות לכבוד שבת. וכן בישיבה, העירוב של הישיבה מועיל לכל תלמידי הישיבה ואורחיה.[4]

מניחים את העירוב בערב יום טוב, ועדיף שהעירוב יהיה מתבשיל שבושל בערב יום טוב לכבוד שבת קודש, שעל ידי הנחתו זוכרים שאסור לבשל מיום טוב לחול וזוכרים שצריך לשמור מנות יפות לשבת. אבל אם יניח את העירוב לפני ערב יום טוב, זיכרון הדברים הללו ידהה. אולם בדיעבד, גם אם הניח את העירוב זמן רב לפני החג, כיוון שהתכוון שהתבשיל הזה יהיה עירוב לחג, הרי הוא מועיל. ואפילו מי שהתכוון להניח עירוב לכמה חגים יחד, כל זמן שהעירוב קיים, הוא מועיל בדיעבד (שו"ע תקכז, יד).


[2]. כאשר אומרים את נוסח העירוב מתירים בכך לעשות את כל המלאכות המותרות ביו"ט עבור שבת. כך משמע משו"ע תקכז, יב. ויש מחמירים שאם לא הזכיר במפורש מלאכה שמתכוונים לעשות, כגון לשחוט, אזי אסור לשחוט (או"ז, ורמ"א תקכז, כ). מנגד יש סוברים שבדיעבד גם אם הניח את העירוב בלא לומר דבר, עירובו מועיל לכל המלאכות (יש"ש, ט"ז). למעשה, לכתחילה מי שמתכנן לעשות מלאכה שאינה מוזכרת בנוסח, יזכיר אותה במפורש ולא יסתפק באמירת הנוסח "למעבד כל צרכנא", אבל אם לא אמר, יסמוך על המקילים (מ"ב סג).

יש אומרים שעירוב תבשילין מתיר רק הכנת צורכי סעודה לשבת, אבל הכנות אחרות לשבת אסורות, לכן נפסק בשו"ע (תקכח, ב) שגם למי שהניח עירוב תבשילין אסור להניח ביו"ט עירוב חצרות או עירוב תחומין עבור שבת (מ"א ב, יש"ש). לעומת זאת יש אומרים שעירוב תבשילין מתיר לעשות ביו"ט עבור שבת את כל מה שמותר לעשות ביו"ט עבור יו"ט עצמו, וכיוון שאסור להניח ביו"ט עירוב חצרות ותחומין עבור יו"ט עצמו, אסור גם עבור שבת (רע"א, ולכך נטה ישועות יעקב תקכח, א). ולדעתם מותר למי שהניח עירוב תבשילין לחמם מים עבור טבילה בשבת, וכן מותר לקפל טלית ולגלול ס"ת מיו"ט לשבת. וכיוון שזו מחלוקת בדברי חכמים (על פי סברת 'הואיל'), ספיקא דרבנן לקולא. וכ"כ חשב האפוד, ב, סה; אול"צ ג, כב, סוף ו; חזו"ע עמ' שב.

[3]. לבה"ג, או"ז, רא"ש, רשב"א ור"ן, אסור להדליק נרות לשבת בלא עירוב תבשילין. ולמד הב"י מרי"ף ורמב"ם, שמותר להדליק נרות גם בלא עירוב. ונכון לחוש לדעת המחמירים (מ"ב תקכז, נה; כה"ח קיב). אמנם בהלכה ה' נלמד שבדיעבד אם לא הניח עירוב, התירו לו להדליק נר אחד. למאמ"ר תקכז, יח, וכה"ח קיג, מי שאינו מתכוון לבשל מיו"ט לשבת, לא יברך על הנחת העירוב, שכן למדנו שלצורך הדלקת הנרות י"א שאין צורך להניח עירוב. אולם למעשה נוהגים לברך, מפני שהנחת העירוב היא על האפשרות לבשל (וכ"כ בחוט שני עמ' קנ), ועוד שי"א שמתחשבים בדעת רבא, שטעם העירוב כדי לזכור את השבת (ט"ז יג, וכך משמע מכמה ראשונים).

[4]. העירוב של בעל הבית פוטר את הסמוכים על שולחנו (יש"ש מ"ב תקכז, נו). וזה כולל גם ילדים נשואים שבאים להתארח אצלו באותם ימים (א"א בוטשאטש ז; חזו"ע עמ' רעז, הערה ח). וכן הדין בכל משפחה שמתארחת (מאמר מרדכי מועדים עמ' 127). וכן הדין לגבי המתארח במלון ובחורי ישיבה, וכ"כ בחוט שני עמ' קנה. ועל כל הדינים הללו יש חולקים כמובא בהרחבות ח, ג, ה-ז, ואין סברתם נראית, ובכל אופן הוא ספק דרבנן והלכה כמיקל.

ד – גדול העיר

על אף שמצווה על כל אדם להניח 'עירוב תבשילין', מצווה על גדול העיר, כלומר על רב המקום, להניח 'עירוב תבשילין' עבור כל בני המקום. ועל ידי העירוב שלו יהיה מותר גם למי שלא הניח 'עירוב תבשילין' מחמת אונס או שכחה, לבשל מיום טוב לשבת. וכן מי שאינו יודע להניח 'עירוב תבשילין', יכול לסמוך על העירוב שגדול העיר מניח. אבל מי שיכל להניח עירוב ועבר ולא הניח, כיוון שביטל את המצווה להניח עירוב, אינו יכול לסמוך על העירוב של גדול העיר. וכן מי ששכח פעמיים רצופות להניח עירוב, בפעם השנייה דינו כמי שלא הניח בפשיעה, ואינו רשאי לסמוך על העירוב של גדול העיר. אבל מי ששכח פעם אחת, ובפעם הבאה זכר, ושוב שכח, אינו נחשב כפושע והעירוב של גדול העיר מועיל לו.[5]

כדי שהעירוב יועיל לכולם הוא צריך להיות שייך לכולם, לשם כך צריך לעשות פעולת קניין. כלומר הרב צריך לתת את תבשיל-העירוב לאדם אחר, שיגביה אותו טפח כדי לקנות אותו עבור כל בני העיר וגם הרב והוא בכללם. ואז, כאשר תבשיל-העירוב שייך לכל בני העיר, יקח הרב את העירוב, יברך עליו ויאמר: "בזה העירוב יהא מותר לנו ולכל בני העיר לאפות ולבשל ולהדליק נר ולעשות כל צורכנו מיום טוב לשבת".

לכתחילה טוב שיעשה את הקניין אדם גדול שאינו סמוך על שולחנו של הרב, ובדיעבד אפשר שאשתו של הרב תעשה את פעולת הקניין עבור כל בני העיר (שו"עשסו, י; תקכז, י-יא).

העירוב של הרב מועיל לכל מי שנמצא בתחום שבת, ואפילו מי שלא ידע בעת הנחת העירוב שכיוונו עליו, כל שנודע לו ביום טוב שהרב הניח עירוב עבור כולם, יכול לבשל לשבת על סמך העירוב שהרב הניח. אבל מי שמחוץ לתחום שבת, אין העירוב מועיל לו, מפני שאינו יכול לבוא לאוכלו. וגם אם הניח עירוב תחומין והוא יכול לבוא לאוכלו, העירוב אינו מועיל לו, מפני שמסתבר שהרב אינו מכוון עליו (שו"עתקכז, ח-ט).

במקום שידוע שהרב מקפיד להניח תמיד עירוב עבור כולם, יכול מי ששכח לסמוך על כך בלא בירור נוסף, שחזקה על הרב שזכר להניח עירוב עבור כולם, ואם ישכח, יודיע זאת ברבים, כדי שלא יטעו לבשל על סמך העירוב שלו (רמ"אתקכז, ט).

בנוסף לרב המקום, רשאי כל אחד מתושבי המקום להניח עירוב עבור כולם, כדי שאם הרב ישכח, יודיע לרב ולציבור שהניח עירוב, ויוכלו לסמוך על עירובו. לשם כך עליו להקפיד שאדם אחר יגביה את תבשיל העירוב טפח, כדי לקנותו עבור כולם, ויאמר את הנוסח המיועד לכל בני העיר (מ"בתקכז, לב; שעה"צלא).


[5]. מצינו בביצה טז, ב, שגדולי האמוראים הניחו עירוב עבור כל בני העיר, היינו עבור כל המתגוררים בתחום שבת שלהם. אבל כאשר אחד שכח להניח עירוב בפעם השנייה, אמר לו שמואל שזו פשיעה ולכן עירובו אינו מועיל לו. משום שאם גדול העיר יוציא גם את אלה שיכולים להניח עירוב או את המתרשלים להניח עירוב, הרי שיבטל בכך את תקנת חכמים להניח עירוב בערב יום טוב לכבוד יו"ט וכדי שהשבת לא תשכח (רא"ש ושו"ע תקכז, ז). ואימתי אדם נחשב לפושע? לח"א קב, ז, גם כאשר שכח פעמיים לא רצופות, בפעם השנייה הוא פושע. ולערוה"ש תקכז, יח, כיום שרבו הטרדות, אפילו מי ששוכח פעמיים ברציפות אינו נקרא פושע, ורק מי שבכוונה לא הניח עירוב, אינו יוצא בעירוב של גדול העיר. והדעה הממוצעת היא, שהשוכח פעמיים ברציפות, בפעם השנייה נחשב פושע (כה"ח מח). ואמנם יש ראשונים שסוברים שגדול העיר יכול להוציא גם את אלה שיודעים להניח עירוב ומעוניינים לצאת בעירובו, ורק מי שמתכוון להניח עירוב בעצמו, ושכח פעמיים, בפעם השנייה נחשב פושע ואינו יוצא בעירוב של גדול העיר (רשב"א, מאירי. עיין שעה"צ לז-לח, ועיין בחזו"ע עמ' רצא). אולם למעשה, כיוון שבפועל נוהגים הכל להניח בעצמם עירוב, הרי שהשוכח פעמיים ברציפות נחשב פושע, ואינו יוצא בעירוב של הרב.

ה – כשאין עירוב תבשילין

מי ששכח להניח 'עירוב תבשילין', וזו הפעם השנייה ברציפות ששכח, נחשב פושע והנחת רב המקום אינה מועילה לו. וכן מי ששכח להניח 'עירוב' והוא נמצא במקום שאין בו יהודי שהניח עירוב עבור כולם. אם יש לו שם שכן טוב שהניח לעצמו 'עירוב', יוכל לתת לשכן את המאכלים שלו במתנה, וכיוון שהם שייכים לשכן, השכן יכול לבשלם ולהכינם לשבת ולתת לו מהם לצורך השבת.

ואם נזכר שלא הניח 'עירוב' קודם סעודת יום טוב, יוכל בעת שהוא מבשל לסעודת יום טוב למלא סיר גדול בתבשיל שיספיק לו ליום טוב ושבת, שהואיל והוא מניח את הסיר בפעם אחת על האש, אין בריבוי המאכלים איסור. ואחר שיניח את הסיר על האש, אסור להוסיף בו דבר לצורך שבת (שו"ע תקג, ב; לעיל ג, ד).

ואם נזכר לאחר שגמר להכין את סעודת יום טוב, משום כבוד השבת הקילו לו חכמים שיאפה ביום טוב פת אחת, ויבשל קדירה אחת, וידליק נר אחד – עבור השבת (שו"ע תקכז, כ; מ"ב נה).

אם עבר ובישל במזיד מיום טוב לשבת יותר ממה שהתירו לו חכמים, מותר לאכול בשבת את מה שבישל, מפני שאין חשש שילמדו ממנו לעשות כך, שהכל יודעים שהוא בישל בניגוד להלכה. אבל אם לאחר שסיים את סעודת יום טוב הערים ועשה עצמו כאילו הוא מבשל עוד סיר ליום טוב, בתואנה שאולי יבואו אליו אורחים, או שירצה לאכול עוד, אסור לו ולבני ביתו לאכול בשבת ממה שבישל ביום טוב בהערמה. מפני שאם נקל למערים, נמצאו הכל מערימים וישתכח מהם עירוב תבשילין (ביצה יז, ב; רמב"ם ו, י; שו"ע תקכז, כג-כד. ועיין לעיל ז, 3, בדין מעשה יו"ט).

נחלקו הפוסקים בדין מי שעדיין לא אכל סעודת יום טוב אבל כבר גמר להכין את כל התבשילים הנצרכים לסעודה, והוא רוצה לבשל עוד תבשילים לצורך השבת, וכדי שיהיה מותר לו לבשלם הוא מתכוון לאכול מהם מעט בסעודת יום טוב. יש אומרים שהואיל ובאמת הוא לא מעוניין לאכול מהם בסעודת יום טוב, הרי שבישולם ואכילתם בסעודה נחשבת הערמה והדבר אסור (רדב"ז, ודעת סתם בשו"ע תקכז, כא), ויש מתירים, הואיל ובפועל יאכל מעט מכל תבשיל בסעודת יום טוב (רמ"א תקג, א; מ"א). ורבים נהגו להקל וטוב להחמיר (מ"ב תקג, ז; יא).[6]


[6]. אבל לאחר הסעודה לכל הדעות אסור לבשל לצורך מחר על ידי שיאכל ממנו כזית ביו"ט, כי זו הערמה (שו"ע תקג, א). אבל כיוון שבפועל אכל ביו"ט כזית מהתבשיל, נחלקו האחרונים אם התבשיל נאסר על המבשל ובני ביתו כדין מערים (מ"ב יג).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן