חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ג – איסורי חכמים

שבת ויום טוב שווים בהלכותיהם, חוץ מהדברים הנצרכים לאוכל נפש, שאסורים בשבת ומותרים ביום טוב. ואף באיסורי חכמים – יום טוב שווה לשבת. ואמנם שבת חמורה מיום טוב, שהעושה בשבת מלאכה במזיד – חייב סקילה, ובשגגה – חייב חטאת, ואילו ביום טוב העובר במזיד – נענש במלקות, ובשגגה – פטור מחטאת. אולם מנגד, יש מקום להחמיר ביום טוב יותר, שהואיל ומותר לעשות בו מלאכה לצורך אוכל נפש, יש חשש שיבואו לעשות בו מלאכות אסורות, ועל כן ראוי להחמיר יותר ביום טוב, וכפי שהחמירו יותר לגבי מוקצה (לעיל ו, ו). וכיוון שיש צד של חומרה בשבת וצד של חומרה ביום טוב, כל אימת שלא נאמר במפורש שיש הבדל, דין יום טוב שווה לשבת (עיין ביצה לה, ב; לו, א; לז, א. ועיין בהרחבות ו, ו, ז).

וכבר נתבארו איסורי חכמים בפניני הלכה שבת, וכיוון שהם חלים גם ביום טוב (ביצה לו, ב; שו"ע תקכד, א), נזכירם כאן בקצרה: אין עולים על אילן (פניני הלכה שבת יט, ז). אין רוכבים על גבי בהמה (שם כ, א). אין שוחים במים (שם יד, ט). אין מנגנים בכלי נגינה, שמא יבוא מתוך כך לתקן את כלי הנגינה. אין רוקדים באופן שיכולים מתוך כך להגיע לתיקון כלי שיר (שם כב, יזיח). אין מקיימים דיונים בבית הדין, אין מקדשים או מגרשים אשה, לא מיבמים ולא חולצים, לא מקדישים דבר לבית המקדש ולא מפרישים תרומות ומעשרות (שם כב, ה). אבל האופה ביום טוב מפריש חלה מעיסתו (לעיל ד, ג).

גם איסור 'שבות' של אמירה לגוי אסור ביום טוב כמו בשבת. כלומר, כל דבר שאסור ליהודי לעשות, אפילו אם איסורו מדברי חכמים בלבד, אסור ליהודי לבקש מגוי שיעשה אותו. וכמו בשבת גם ביום טוב, כאשר מדובר בצורך מצווה או צורך גדול או במקום צער, מותר לבקש מגוי לעשות דבר שאסור מדברי חכמים, מפני שבזה שגוי עושה אותו, הוא יורד מדרגת איסור 'שבות' לדרגת 'שבות דשבות' (פ"ה שם כה, דה; ט, יאיב).

אבל לצורך אוכל נפש, כשם שהתירה התורה מלאכות גמורות כך התירו חכמים את איסוריהם. למשל, הקילו להניח את העור לאחר השחיטה במקום דריסת הרגליים (שו"ע תצט, ג; לעיל ד, ו). וכן התירו לעקור דלת של ארון חנוונים כדי להוציא ממנו מאכלים, ובתנאים מסוימים גם התירו להחזיר את הדלת כדרך ארעי, כדי שלא יגנבו את המאכלים שבארון. וכן התירו לחבר כדרך ארעי שולחן וכסא לצורך הסעודה. ואף שדברים אלו אסורים בשבת, מחשש שמא יחברם כדרך קבע, ביום טוב הקילו לצורך הסעודה (שו"ע תקיט, א-ב).

יש אומרים, שכשם שאסרו חכמים ליהנות ממלאכה שאדם עשה בעבירה בשבת, כך אסור ליהנות ממלאכה שעשה בעבירה ביום טוב (רמב"ם). ויש אומרים שהואיל ודין יום טוב קל יותר, לא אסרו חכמים ליהנות ממלאכה שנעשתה בעבירה ביום טוב (רשב"א). והכל מסכימים, שאם המלאכה שנעשתה באיסור היא מלאכה שהותרה לצורך אוכל נפש, אין איסור ליהנות ממנה.[3]


[3]. לא הניח עירוב תבשילין ועבר ובישל במזיד מיום טוב לשבת, מותר לאכול בשבת את מה שבישל ביום טוב, מפני שאין חשש שילמדו ממנו לעשות כך, שהכל יודעים שהוא בישל בניגוד להלכה (שו"ע תקכז, כג). ולכאורה יש לשאול, הרי למדנו שאסרו חכמים 'מעשה שבת' (כמבואר בפניני הלכה שבת כו, א-ב). כלומר, אם עשה יהודי במזיד מלאכה דאורייתא או דרבנן, אסור לו ליהנות ממנה לעולם, ולאחרים מותר ליהנות ממנה במוצאי שבת (כך דעת רוה"פ ושו"ע). שלוש דעות בביאור הדין: א) לרמב"ם (שבת כג, טו; יו"ט ו, י), על פי ביאור האור שמח (יו"ט ד, יז), בכל האיסורים ששווים ביו"ט ושבת – יש איסור על 'מעשה יו"ט', אבל במלאכות שהותרו ביו"ט לצורך אוכל נפש, כדוגמת בישול, גם כשנעשו בעבירה, אין איסור על 'מעשה יו"ט'. ב) לרשב"א (שו"ת ה, ח), לא אסרו חכמים 'מעשה יו"ט', מפני שיו"ט קל משבת, ו"איסורא דשבת שאני" (ביצה יז, ב). וכ"כ שועה"ר תקב, א; ג; תקג, יג, וכך משמע משו"ע תקג, א. ג) לרש"י (ביצה יז, ב), באיסור דאורייתא יש איסור ליהנות מ'מעשה יו"ט' ואילו באיסור דרבנן אין איסור ליהנות מ'מעשה יו"ט', וכיוון שהמבשל במזיד אינו עובר באיסור תורה, הואיל וראוי לאורחים, מותר ליהנות ממה שבישל. וכ"כ פמ"ג (פתיחה להל' יו"ט ב, ה), ושבט הלוי ו, סח.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן