על אף שמצווה על כל אדם להניח 'עירוב תבשילין', מצווה על גדול העיר, כלומר על רב המקום, להניח 'עירוב תבשילין' עבור כל בני המקום. ועל ידי העירוב שלו יהיה מותר גם למי שלא הניח 'עירוב תבשילין' מחמת אונס או שכחה, לבשל מיום טוב לשבת. וכן מי שאינו יודע להניח 'עירוב תבשילין', יכול לסמוך על העירוב שגדול העיר מניח. אבל מי שיכל להניח עירוב ועבר ולא הניח, כיוון שביטל את המצווה להניח עירוב, אינו יכול לסמוך על העירוב של גדול העיר. וכן מי ששכח פעמיים רצופות להניח עירוב, בפעם השנייה דינו כמי שלא הניח בפשיעה, ואינו רשאי לסמוך על העירוב של גדול העיר. אבל מי ששכח פעם אחת, ובפעם הבאה זכר, ושוב שכח, אינו נחשב כפושע והעירוב של גדול העיר מועיל לו.[5]
כדי שהעירוב יועיל לכולם הוא צריך להיות שייך לכולם, לשם כך צריך לעשות פעולת קניין. כלומר הרב צריך לתת את תבשיל-העירוב לאדם אחר, שיגביה אותו טפח כדי לקנות אותו עבור כל בני העיר וגם הרב והוא בכללם. ואז, כאשר תבשיל-העירוב שייך לכל בני העיר, יקח הרב את העירוב, יברך עליו ויאמר: "בזה העירוב יהא מותר לנו ולכל בני העיר לאפות ולבשל ולהדליק נר ולעשות כל צורכנו מיום טוב לשבת".
לכתחילה טוב שיעשה את הקניין אדם גדול שאינו סמוך על שולחנו של הרב, ובדיעבד אפשר שאשתו של הרב תעשה את פעולת הקניין עבור כל בני העיר (שו"עשסו, י; תקכז, י-יא).
העירוב של הרב מועיל לכל מי שנמצא בתחום שבת, ואפילו מי שלא ידע בעת הנחת העירוב שכיוונו עליו, כל שנודע לו ביום טוב שהרב הניח עירוב עבור כולם, יכול לבשל לשבת על סמך העירוב שהרב הניח. אבל מי שמחוץ לתחום שבת, אין העירוב מועיל לו, מפני שאינו יכול לבוא לאוכלו. וגם אם הניח עירוב תחומין והוא יכול לבוא לאוכלו, העירוב אינו מועיל לו, מפני שמסתבר שהרב אינו מכוון עליו (שו"עתקכז, ח-ט).
במקום שידוע שהרב מקפיד להניח תמיד עירוב עבור כולם, יכול מי ששכח לסמוך על כך בלא בירור נוסף, שחזקה על הרב שזכר להניח עירוב עבור כולם, ואם ישכח, יודיע זאת ברבים, כדי שלא יטעו לבשל על סמך העירוב שלו (רמ"אתקכז, ט).
בנוסף לרב המקום, רשאי כל אחד מתושבי המקום להניח עירוב עבור כולם, כדי שאם הרב ישכח, יודיע לרב ולציבור שהניח עירוב, ויוכלו לסמוך על עירובו. לשם כך עליו להקפיד שאדם אחר יגביה את תבשיל העירוב טפח, כדי לקנותו עבור כולם, ויאמר את הנוסח המיועד לכל בני העיר (מ"בתקכז, לב; שעה"צלא).
