חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – יום טוב שני של גלויות

א – תאריך החגים ויסוד המנהג בגולה

מהתורה כל אחד מששת הימים הטובים נוהג יום אחד בלבד, וכן נוהגים בארץ ישראל, אולם בחוץ לארץ תקנו חכמים שיוסיפו עוד יום אחד, ובמקום יום טוב אחד יעשו שני ימים, והיום השני נקרא 'יום טוב שני של גלויות'.

כדי לבאר את יסוד ההלכה צריך להקדים, שכל החגים תלויים בתאריך העברי, ראשון של פסח בט"ו בניסן, שביעי של פסח בכ"א בניסן, חג השבועות בתום ספירת העומר שמתחילה בט"ז בניסן, ראש השנה בא' בתשרי, ראשון של סוכות בט"ו בתשרי, ושמיני עצרת בכ"ב בתשרי. וכיוון שהחודש העברי נקבע על פי מחזור הירח, ואורך המחזור מעט יותר מעשרים ותשעה ימים וחצי, הרי שישנם חודשים מלאים בני שלושים יום, וישנם חודשים חסרים בני עשרים ותשעה ימים. והמצווה היא שאנשים שראו בליל שלושים בחודש את הירח החדש שאחר המולד, יבואו ויעידו על כך בפני בית הדין, ועל סמך עדותם יקדשו את החודש. וזהו שנאמר (שמות יב, ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם", פירשו חכמים (ר"ה כב, א): הראה לו הקב"ה למשה רבנו את צורת הלבנה בחידושה, ואמר: "עדות זו תהא מסורה לכם". 'לכם' היינו לדיינים סמוכים, שנסמכו איש מפי איש עד משה רבנו (עיין פניני הלכה זמנים א, אב).

לאחר קידוש החודש, היו יוצאים שליחים לכל רחבי הארץ, להודיע אימתי נתקדש החודש ואימתי הוא זמן המועדים (ר"ה כא, ב). אבל אל היהודים שנמצאו בחוץ לארץ, לא הספיקו השליחים להגיע לפני החג, והנהיגו להם הנביאים הראשונים שיקיימו כל חג במשך יומיים מחמת הספק. וכך נהגו יחזקאל ודניאל. ויתכן שכבר מימות יהושע בן נון, נהגו לעשות בחוץ לארץ שני ימים טובים מחמת הספק (תשובת רב האי גאון, אוצר הגאונים יו"ט ד, ב).[1]


[1]. את ראש השנה קיימו גם בארץ במשך יומיים, מפני שראש השנה חל בראש חודש עצמו, וכיוון שלא ידעו אימתי בית הדין יקדש את החודש, נהגו תמיד שני ימים מספק. ורק בירושלים, אם באו עדים ביום הראשון ובית הדין הספיק לקדש את החודש, קיימו את ראש השנה יום אחד בלבד. ואם לא קדשו את החודש ביום הראשון, המשיכו לעשות יו"ט גם ביום השני.

ב – הנוהג בימי בית המקדש השני

בימי בית המקדש השני נותרה קהילה גדולה בגלות בבל. בתחילה היו מעבירים אליהם את הידיעה על מועד קידוש החודש על ידי מַשּׂוּאוֹת של אש (לפידים עצומים). וכך עשו, בלילה שלאחר היום הראשון שבו אפשר לקדש את החודש, היו מעמידים צופים בראשי ההרים, מארץ ישראל ועד לבבל, ואם קדשו בית הדין את החודש, היו עולים לראש הר המשחה ומדליקים מַשּׂוּאוֹת, וממתינים עד שיראו שגם הצופים שבראש הסַרְטְבָא הדליקו משואות, ובראש הסַרְטְבָא היו ממתינים עד שהצופים על ההר השלישי הדליקו משואות, וכך היתה עוברת הידיעה תוך לילה אחד מהר להר עד בבל. לימים, הכותים שכפרו בסמכות בית הדין, היו מדליקים מדורות כדי להטעות את בני הגולה, וכך נתקלקל מנהג המשואות. ומאז היו מודיעים לבני הגולה על מועד קידוש החודש על ידי שליחים (משנה ר"ה כב, ב).

בכל מקום שהיו השליחים מספיקים להגיע לפני חג הסוכות, היו עושים יום טוב אחד, ובכל מקום שלא הגיעו, היו עושים את כל החגים במשך שני ימים. ויש לדעת, שמראש חודש תשרי ועד חג הסוכות יכולים השליחים ללכת עשרה ימים, שכן לא היו הולכים בראש השנה, ביום כיפור ובשבתות; ואילו לפני חג הפסח היו הולכים שנים עשר יום, כי רק בשבתות נמנעו מללכת. נמצא שהיו מקומות שהשליחים הספיקו להגיע אליהם לפני חג הפסח ולא הספיקו להגיע אליהם לפני חג הסוכות, וקבעו חכמים שבכל המקומות ששליחי תשרי לא היו מגיעים לפני סוכות, יעשו גם בפסח שני ימים, כדי שלא לחלק בין החגים. ולא זו בלבד, אלא שתקנו שגם את שביעי של פסח ואת שמיני עצרת יעשו יומיים, למרות שעד אז כבר הגיעו השליחים למקומות רחוקים יותר. ואפילו את חג השבועות שחל חמישים יום אחר ט"ז בניסן תקנו לעשות בכל אותם המקומות במשך יומיים. הרי שהכלל הקובע הוא, שבכל מקום שלא הגיעו אליו השליחים לפני חג הראשון של סוכות, היו עושים בו את כל החגים במשך יומיים (ר"ה כא, א).

אמנם את יום הכיפורים היו עושים יום אחד, ביום הראשון משני הימים האפשריים, כלומר ביום היוצא לפי החשבון שחודש אלול הוא חסר. וזאת משום שברוב רובם של המקרים היו חודשי אלול ואדר חסרים, וכיוון שעל פי התורה הולכים אחר הרוב, הרי שמעיקר הדין חייבים לקיים את החגים ביום הראשון בלבד, וחכמים הם שתקנו לקיים את כל החגים במשך יומיים. וכיוון שקשה מאוד לצום יומיים ברציפות, הלכו ביום הכיפורים על פי עיקר הדין, ומקיימים אותו יום אחד.[2]


[2]. לדעת רבים, מהתורה הולכים בעניין זה אחר הרוב, ודי לקיים את החגים ביום הראשון בלבד, שכן ברוב השנים חודשי אלול ואדר חסרים, וחכמים תקנו לקיימם יומיים כדי לחוש למיעוט. אבל את צום יום הכיפורים קשה לקיים במשך יומיים, ולכן חזרו לעיקר הדין לקיים אותו ביום הראשון (ריא"ז, ריטב"א וטורי אבן לר"ה יח, א, נו"ב יו"ד ח"א נז). ויש לבאר שבכל החגים החמירו חכמים לחוש למיעוט, מפני שבמשך הזמן תתברר האמת, ועלול להתברר שקיימו את ליל הסדר יום לפני הזמן, וחזרו לאכול חמץ בשביעי של פסח, ומציאות זו עלולה לשׁחוק את יחס הקדושה לחגים (כדוגמת החיוב לבדוק את סירכת הריאות לפני שמתחילים לאכול מבשר הבהמה, שו"ע יו"ד לט, א). וכיוון שידעו חכמים שבכל הגולה יצומו רק ביום הראשון, עשו כל מאמץ כדי שחודש אלול יהיה חסר (למשל, הקפידו שחודש אב יהיה מלא, כמבואר בחת"ס מהדו"ת ביצה ו, א). עד שהעידו שבפועל, מימות עזרא הסופר ועד סוף תקופת התנאים, לא היה מקרה שחודש אלול היה מלא (ר"ה יט, ב). אמנם בתקופת האמוראים כשלוש פעמים אירע שחודש אלול היה מלא (ר"ה כא, א). וי"א שלא קיימו את יום הכיפורים יומיים מפני ספק נפשות (שאילתות, ראבי"ה ומאירי). ואפשר שלדעתם מעיקר הדין צריך לקיים יומיים, כיוון שכל שנה נפרדת מחברתה, ואין הולכים אחר הרוב בדבר שאינו מעורבב, ולכן הוצרכו לבאר שאין עושים את יום הכיפורים יומיים מפני ספק נפשות (עיין אנצי' תלמודית ערך יום טוב שני של גלויות 22-39).

ג – התקנה לדורות לעשות שני ימים טובים של גלויות

לאחר חורבן בית המקדש השני, הישוב היהודי בארץ הלך ונדלדל, ולעומתו הקהילה הגדולה שבבבל הלכה והתעצמה. ואע"פ כן, עדיין היתה שמורה הסמכות לחכמי ארץ ישראל לקדש חודשים ולעבר שנים. ורק לעיתים נדירות, כמו בתקופת המרד הגדול, כאשר המצב בארץ היה נורא, עד שלא יכלו לקדש חודשים, דיינים שנסמכו בארץ ישראל היו יוצאים מהארץ למקום שלא נגזרו בו גזירות כנגד ישראל, ושם קדשו את החודשים ועיברו את השנים.

במשך הזמן גזירות הרומאים הלכו וגברו, ופעמים רבות כוונו הגזירות באופן ישיר נגד חכמי ישראל ונגד מצוות קידוש החודש. עד שלקראת סוף תקופת האמוראים, בסוף ימי אביי ורבא, הגיע הלל השני למסקנה שלא ניתן עוד להמשיך בסמיכת חכמים וקידוש החודשים על ידי בית הדין הגדול שבארץ ישראל. וכיוון שסמכות זו היתה נתונה בידו, שהוא ירש את נשיאות בית הדין דור אחר דור מרבי יהודה הנשיא, עמדו הוא ובית דינו וחישבו את החודשים והשנים, וקידשו אותם עד סוף כל הדורות. וכך משנת ארבעת אלפים ומאה ותשע עשרה שנה למניין שאנו מונים לבריאת העולם (359 למניינם), התחיל העם היהודי למנות את החודשים לפי חשבון הלוח העברי שהתקין רבי הלל הנשיא (פניני הלכה זמנים א, ג, 3).

באותו הזמן התעוררה שאלה, הואיל ולוח השנה מצוי בידי כל ישראל שבגולה, וכבר אין חשש שמא יטעו, אולי אפשר לנהוג בחוץ לארץ רק יום טוב אחד כפי שנוהגים בארץ ישראל. שלחו חכמי ארץ ישראל לבני בבל הוראה: היזהרו להמשיך במנהג אבותיכם, שמא תגזור המלכות גזירה וישתבשו החשבונות ועל ידי מנהג יום טוב שני לא תבואו לכלל טעות (ביצה ד, ב). הרי שתקנו במפורש להמשיך במנהג יום טוב שני של גלויות (רמב"ם קידוש החודש ה, ה). ובאר רב האי גאון, שבנוסף לחשש מגזירת המלכות, הטעם הבסיסי הוא, שכך תקנו הנביאים לעשות תמיד בגלות שני ימים טובים. ואין בית דין שיכול לבטל את דבריהם, מפני שאין יודעים את כל טעמי תקנתם. בנוסף לכך, רק בית דין שגדול מהם בחכמה ובמניין יכול לבטל את דבריהם (אוצר הגאונים יו"ט ד, ב).

כמו בכל התורה, הצד ההלכתי תואם את הצד הרוחני, שכן בארץ ישראל הקדושה מתגלה יותר, ועל כן החגים יכולים להתגלות בה ביום אחד, כמצוות התורה. אולם הנמצאים בחוץ לארץ רחוקים יותר מגילוי הקדושה, וכדי לקלוט את אורם של החגים נצרכים ליומיים, כפי תקנת חכמים. משל לפנס, שכאשר הוא מאיר למקום קרוב, אורו חזק וממוקד בשטח קטן, וכאשר הוא מאיר למקום רחוק, אורו נחלש ומתפזר על שטח גדול. כך אורם של החגים מתגלה בארץ ישראל ביום אחד ממוקד, ואילו בחוץ לארץ אורם נחלש ומתפשט על פני יומיים (דרך מצוותיך קיד, א).

ד – היכן צריכים לשמור יומיים

לדעת הרמב"ם, אין דין 'יום טוב שני של גלויות' תלוי בקרבת המקום לירושלים, אלא הכל תלוי במנהג ישראל בעת שהיו השליחים יוצאים להודיע על מועד קידוש החודש. שבכל מקום שהיו השליחים מגיעים לפני חג ראשון של סוכות, אפילו הוא חוץ לארץ, ממשיכים לעשות יום טוב אחד. ובכל מקום שלא הגיעו, אפילו הוא ארץ ישראל, ממשיכים לעשות שני ימים. וגם אם מצד המרחק היו יכולים להגיע, אלא שבפועל לא הגיעו מחמת שלא היתה שם קהילה יהודית או מחמת שיבושי הדרכים, כיוון שבפועל היושבים שם היו צריכים לעשות שני ימים טובים, כך צריך להמשיך לנהוג (רמב"ם הל' קדוש החודש ה, ט-יב).

ולדעת הריטב"א, מאז שנתבטל קידוש החודש על ידי בית הדין, אין הדין תלוי בשליחים, אלא בגבולות ארץ ישראל, שהואיל וברוב המקומות בחוץ לארץ נהגו לעשות יומיים, וברוב המקומות שבגבולות הארץ נהגו לעשות יום אחד, תיקן בית דינו של הלל הנשיא, בשעה שקידש את החודשים והשנים למשך כל הדורות, שבחוץ לארץ יעשו תמיד שני ימים טובים, ובארץ ישראל כולה יעשו תמיד יום אחד בלבד (ריטב"א ר"ה יח, א; סוכה מג, א).

ואף שבמשך הדורות היו שנהגו במקומות שונים בארץ לעשות שני ימים טובים כדברי הרמב"ם, המנהג שהתקבל להלכה הוא כדברי הריטב"א, שכך משמע מעוד ראשונים.[3]


[3]. לריטב"א בכל מקום בארץ ישראל עושים יום אחד, למרות שהשליחים לא הגיעו אליו עד ראשון של סוכות, ואילו בחו"ל עושים תמיד יומיים. וכן משמע מדברי רב האי גאון, ר"ח, רז"ה, מחזור ויטרי ועוד. וכ"כ למעשה באבני נזר או"ח שצב, ט; ציץ הקודש מב; חזו"א או"ח קלב, ב; ישכיל עבדי ו, או"ח ב. מהריטב"א עולה שבכל גבולות הארץ עד נהר פרת, עושים יום אחד. וכ"כ בעיר הקודש והמקדש ג, יט; הרב גורן במשנת המדינה עמ' 161; ציץ אליעזר ג, כג. בחלב שבסוריה (ארם צובא), נהגו לעשות יומיים, ועיין בפ"ה העם והארץ ג, טז, שלרוב הראשונים חלב אינה בגבולות הארץ. אמנם דרום לבנון עד ביירות לכל הדעות בגבולות הארץ.

לגבי העיר אילת התעוררה שאלה, שאולי אינה מגבולות ארץ ישראל, כי לפי מקצת המפרשים שנחל מצרים הוא נחל אל עריש היא דרומית לחלקו העיקרי. אולם למעשה נפסקה הלכה שאילת בגבולות הארץ ועושים בה יום טוב אחד, שכן גם לדעת הסוברים שהוא נחל אל עריש, מסתבר שאילת בגבולות הארץ, וק"ו שכך הדין לרוב המפרשים שסוברים שנחל מצרים הוא בתעלת סואץ (עיין בפ"ה העם והארץ ג, טו). וכ"כ למעשה הרב הרצוג בהיכל יצחק או"ח נה; הרב פרנק במקראי קודש פסח ב, נח; משפטי עוזיאל ח, מז; ציץ אליעזר ג, כג.

ה – דיני יום טוב שני

יום טוב שני שווה ליום טוב ראשון בכל הלכותיו, שכל מה שתקנו חכמים כדוגמת מה שצוותה התורה תקנו. לפיכך, כל האיסורים שחלים ביום טוב ראשון ובכללם איסורי חכמים, חלים גם ביום טוב שני. וכן כל תפילות יום טוב שני כתפילות יום טוב ראשון. וכן מקדשים בו על היין ומברכים 'שהחיינו' כמו ביום טוב ראשון (שו"ע תרסא, א). ובפסח עורכים את ליל הסדר פעמיים על כל מצוותיו וברכותיו. ואף שלכאורה היה מקום לומר שהואיל ומקיימים יום טוב שני מספק, בכל הנוגע לברכות, לא יברכו, ש'ספק ברכות להקל'. הורו חכמים לברך, מפני שאם לא יברכו בו כשם שמברכים ביום טוב ראשון, יבואו לזלזל בו (שבת כג, א)[4] .

יש להיזהר שלא להכין את צורכי הסעודה ולערוך את השולחן מיום טוב ראשון ליום טוב שני (שו"ע תקג, א; עיין לעיל ב, יב). כמו כן נכון להדליק נרות של יום טוב שני לאחר צאת הכוכבים, כדי שלא להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני. והמדליקה לפני בין השמשות, יש לה על מי לסמוך, הואיל וגם באותה שעה יש קצת הנאה מהנרות[5]. (משום כבודו של מת הקילו ביום טוב שני לקוברו על ידי ישראל, כמבואר לעיל ז, ה).


[4]. בשמיני עצרת יושבים בסוכה, כי הוא נחשב ספק שביעי, אבל אין מברכים על ישיבתה, הואיל ונוהגים בו יו"ט של שמיני עצרת, ואם יברכו נמצאת סתירה במנהגם (סוכה מז, א; שו"ע תרסח, א), ואולי יבואו מכך לזלזל באיסורי יו"ט (ר"ן). ויש שנהגו גם לא לאכול את כל הסעודה בסוכה אלא רק את תחילתה. וגם לגבי שינה נחלקו הפוסקים, והמנהג שלא לישון (מ"ב תרסח, ו). אין נוטלים לולב בשמיני עצרת, מפני שיסוד נטילת לולב חוץ מיום ראשון מדרבנן, לפיכך לא תקנו ליטלו בשמיני עצרת (ר"ן, ועיין יו"ט שני כהלכתו א, צא, והערה רפ).

ביצה שנולדה ביום טוב ראשון, אסורה כל אותו היום, אבל ביום טוב שני מותר לאוכלה. שכבר למדנו, שהיסוד ההלכתי לתקנת יום טוב שני, מפני הספק אימתי חל החג. וממילא, אם הראשון קודש, השני חול ואין בו איסור. ואם הראשון חול, ביצה שנולדה בו לא נאסרה כלל. ובראש השנה, שני הימים נחשבים כיום אחד ארוך, ועל כן ביצה שנולדה בראשון אסורה בשני (ביצה ד, ב; שו"ע תקיג, ה).

[5]. בן הסמ"ע כתב בשם אמו, שנכון להדליק נרות לאחר צאת הכוכבים, כדי שלא להכין מיו"ט ראשון לשני, כמובא בהרחבות לעיל ב, ב, ב. וכן נוהגים כמובא במשנת יעבץ או"ח לד; פס"ת תקיד, יט; ויו"ט שני כהלכתו א, יד. אמנם רבים כתבו שאפשר להדליק לפני השקיעה, ומהם: של"ה, א"ר, מ"ב תקיד, לג. ואין בזה הכנה, כי כבר בעת ההדלקה יש הנאה מהנרות.

עיין לעיל ב, יב, שכאשר יו"ט חל במוצ"ש, לכתחילה אין לאכול סעודה שלישית בשלוש השעות האחרונות של שבת. ואם לא הקדים, יכול לאכול, אלא שישתדל למעט באכילתו. וביו"ט ראשון אין צורך למעט באכילתו לקראת יו"ט שני, שאין יו"ט שני מבטל מצוותו של יו"ט ראשון, כמבואר בהתעוררות תשובה ב, נג. וכ"כ באו"ה תקכט, א, 'בערב', ושלא כמ"א תקכט, א, ודעימיה, שהחמירו בזה.

ו – דין היוצא לחוץ לארץ

אמרו חכמים שהיוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, אם דעתו להשתקע בגולה, משעה שיגיע למקום ישוב של יהודים דינו כבן חוץ לארץ, ועליו לעשות יום טוב שני של גלויות (פסחים נא, א; שו"ע תצו, ג).

ואם בכוונתו לחזור, דינו היסודי כבן ארץ ישראל, ואם הוא שובת מחוץ לתחום שבת של קהילה יהודית, אינו נוהג יום טוב שני של גלויות ומותר לו לעשות בו מלאכה (שו"ע תצו, ג).

אבל כאשר הוא בקהילה יהודית או בתחום שבת שלה, עליו לנהוג כמותם, כדי שלא יראה כסותר את מנהגם (פסחים נ, א; שו"ע תצו, ג). לפיכך, אסור לו לעשות מלאכה ביום טוב שני שלהם. ואמנם יש אומרים שבצנעה מותר לו לעשות מלאכה (אבקת רוכל כו, יש"ש). אולם למעשה דעת רוב הפוסקים, שאפילו בצנעה עליו לנהוג כמותם בכל איסורי החג, מפני שאם יקל סופו להתגלות, והרי הוא כסותר ופוגע ביום טוב שלהם (תוס' ורז"ה, מ"ב תצו, ט).[6] .

וכיוון שדינו כבן ארץ ישראל, עליו להבדיל בצנעה במוצאי יום טוב ראשון, ובאיסרו חג חובה עליו להניח תפילין בצנעה. וכדי שלא יראה סותר את מנהגם, יקפיד ללבוש בגדי יום טוב וידליק נרות לכבוד יום טוב שני בלא ברכה. ולגבי התפילות, בפשטות עדיף שיתפלל בביתו ביחיד, כדי שלא יצטרך להתפלל עמהם בנוסח שונה, שכשהם מתפללים של יום טוב, הוא צריך להתפלל נוסח של חול המועד או של יום חול (אורח משפט קכט). ואם הוא יכול לבוא לחלק מהתפילה, בלא שיהיה ניכר שנוסח תפילתו שונה, עדיף שיבוא כדי לשמוע קדיש וקדושה. ואם אפשר, עדיף שגם יתפלל עמידה עמהם, תוך שהוא מסתיר את נוסחו השונה[7] .

בליל הסדר, אם יש לו דירה לעצמו, אינו צריך להשתתף עם בני חוץ לארץ. ואם הוא מתארח אצל בני חוץ לארץ, ישתתף עימהם בסדר, אבל לא יאמר את ברכות המצווה, אלא יענה אחריהם אמן (חיי אדם קג, ד)[8].


[6]. לאבקת רוכל כו; מבי"ט ג, קמט; יש"ש ביצה א, ח, החובה לנהוג כמנהג המקום היא בפרהסיא, אבל בחדרי חדרים יכול להקל כמנהגו. וכן מצינו שמוסכם להלכה, שבני א"י אינם צריכים להניח עירוב תבשילין מיו"ט שני לשבת, מפני שכאשר יבשלו, הרואים יסברו שמן הסתם הניחו עירוב תבשילין (מ"ב תצו, יג). אולם למעשה, דעת רוב רובם של הפוסקים שאסור לעשות מלאכה גם בצנעה, מפני שאם יקלו סופם להתגלות (רדב"ז ד' אלף קמה; מהריק"ש, פר"ח תסח; מ"א תצו, ד; א"ר ה; ברכ"י ג; שועה"ר ז; מ"ב ט; אורח משפט קכט). ואחרוני זמנינו דקדקו בדיני מוקצה, יש שרצו להקל בו (שבט הלוי ז, סה), ויש שהקילו במקצתו (יו"ט שני כהלכתו פרק טז). והנראה שאין לחלק בין הדינים, וצריך להחמיר בצנעה בכל האיסורים. אלא שבשעת הדחק, אפשר להקל כאשר הוא בטוח שאין בני חו"ל רואים אותו, או שאם יראו אותו יוכלו לתלות שהדבר נעשה בהיתר, כגון שאם יראו שהאור נדלק בביתו, יסברו שנדלק על ידי שעון שבת (וכ"כ אג"מ או"ח ד, קד). והטעם לכך, שכל יסוד איסור מלאכה ביו"ט שני מדרבנן, ובשעת הדחק אפשר לסמוך על הפוסקים המתירים, ומה שהחמירו בצנעה הוא בעיקר מפני שאם ינהגו בכל הדינים לקולא, סופם שיתגלו, אבל כאשר מדובר בשעת הדחק, אין לחשוש לזה כל כך.

כתבתי שהחיוב לנהוג כמנהג חו"ל הוא בתחום שבת של קהילה יהודית, שכך כתבו הפוסקים כמובא במ"ב תצו, י, ומשמע שאין מתחשבים ביהודים יחידים. ונראה שגם אין מתחשבים ביהודים שאינם שומרי מצוות, גם אם הם יותר מעשרה, כל שאינם מאורגנים בקהילה יהודית.

[7]. מרן הרב קוק כתב באורח משפט קכט, שעדיף שלא ילך לבית הכנסת כאשר יש חשש שיקראו לו לתורה. ולרשז"א גם אם הוא יכול להסתיר את נוסחו השונה, אינו חייב לבוא, שאין להטריח אותו לשבת שם תפילה ארוכה. ונראה שהכל יסכימו לדבריו, אלא שהשאלה האם טוב לכתחילה שיבוא. וכמובן שכאשר קשה לו להתפלל בשונה מהם בלא שהדבר יהיה ניכר, עדיף שלא יבוא. אבל אם הוא יכול להצניע את נוסח תפילתו השונה, רבים כתבו שעדיף שיבוא, כדי שיתפלל במניין ויענה לקדיש וקדושה (ועיין אול"צ ג, כג, א; שיח נחום כח; ויו"ט שני כהלכתו ג, יז). וכתב באג"מ או"ח ג, צב, שאם יש לו מניין קבוע ויהיה ניכר שלא הגיע, עליו להתפלל עם המניין הקבוע שלו תפילה של חול, אבל יצניע זאת. ע"כ. וישתדל שלא יקראו לו לתורה, ואם קראו – יעלה. וכהן שבא לבית הכנסת באיסרו חג, כשהם מתפללים מוסף, למהר"ם בן חביב יעלה לדוכן, הואיל והוא יכול לברך את הציבור פעמים רבות באותו יום. ולגינת ורדים (או"ח א, יג) לא יעלה, הואיל ואינו מתפלל מוסף. ומרן הרב כתב שיעלה עם הכהנים ויבליע את השם (אורח משפט קכט). ואם הוא לבד, יכול לעלות ולברך (אול"צ ג, כג, ב).

ואם יש עשרה מבני א"י, אסור להם לעשות מניין אפילו בצנעה. ואף שבני חו"ל שמבקרים בארץ נוהגים לקיים מניין ביו"ט שני כמבואר להלן בהלכה ט, זה מפני שכך נהגו ברשות רבני א"י, אבל בחו"ל לא נהגו כך. וכ"כ בהר צבי ב, עח; אור לציון ג, כג, א; רשז"א וריש"א (יום טוב שני כהלכתו ג, הערה עו). ושמעתי שיש מקומות שנוהגים לקיים מניינים ברשות רבני המקום, והם סומכים על מנהג בני חו"ל שמבקרים בארץ.

[8]. אמנם יש אומרים שגם כשאין לו חדר נפרד, אם הוא יכול להשתמט מלשבת עמהם – עדיף (רשז"א וריש"א כמובא ביו"ט שני כהלכתו ג, הערה פד). ובאול"צ ג, כג, א, כתב שמנהג בני ספרד שלא ישתתף עימהם בליל הסדר. והבוחר יבחר.

הואיל ונפסק שלא יעשה מלאכה בצנעה, כמובן שגם לא יאכל חמץ בשמיני של פסח שהוא יו"ט שני של גלויות (ערוה"ש תצו, ה).

ז – דין היוצא לחוץ לארץ לזמן רב ודעתו לחזור

ספק גדול ישנו לגבי היוצא מהארץ לזמן ארוך ודעתו לחזור. מצד אחד, כיוון שדעתו לחזור, לכאורה דינו כבן ארץ ישראל. ומאידך, אולי מה שהתכוונו חכמים באמרם "ודעתו לחזור" שיחזור תוך זמן קצר, אבל אם הוא נשאר זמן ארוך, אזי במשך אותו הזמן הוא כבר נחשב כבן חוץ לארץ. בנוסף לכך, יש חשש שאולי יחליט להשתקע בחוץ לארץ.

שתי שיטות עיקריות נאמרו בהלכה זו: יש אומרים שאם היוצא מהארץ מתכנן להישאר בחוץ לארץ שנה ויותר, הרי שבאותו זמן הוא נחשב כתושב חוץ לארץ, והוא חייב לעשות יום טוב שני של גלויות. ורבים מרבני חוץ לארץ נוהגים להורות כך.

ויש אומרים שגם אם כוונתו להישאר בחוץ לארץ מספר שנים, כל שישנה ודאות גמורה שיחזור, אזי שהייתו שם היא זמנית ודינו כבן ארץ ישראל. אמנם ברור שיש לדבר גבול, ולא יתכן שמי שמתכוון להישאר בחוץ לארץ שנים רבות ימשיך לנהוג כבן ארץ ישראל. לפיכך נראה שכל עוד הוא מתכוון לחזור בתוך ארבע שנים, הוא נחשב כתושב זמני, שכן מצינו שהשליחויות הארוכות ביותר נמשכות קרוב לארבע שנים. אבל מי שמתכוון להתגורר בחוץ לארץ ארבע שנים, למרות כוונתו הברורה לחזור לארץ, עליו לנהוג יום טוב שני של גלויות בכל החגים שהוא שם.

ונראה למעשה, שכאשר אדם יוצא למטרה שאין לה זמן קצוב, עליו לנהוג כשיטה הראשונה, וגם כאשר כוונתו ברורה לחזור לארץ, כל שהוא יוצא למשך שנה, דינו במשך שהותו שם כבן חוץ לארץ. ואם יש לו משפחה, הוא נחשב כבן חוץ לארץ באותה שנה רק כאשר גם משפחתו יצאה עימו.

אבל אם הוא יוצא למטרה ברורה שיש לה זמן קצוב, עליו לנהוג כדעה השנייה. לפיכך, היוצא לשליחות חינוכית או שליחות עסקית של חברה ישראלית, או לצורכי לימודים או לצורך מוגדר אחר, כל זמן שהוא מתכוון לחזור בתוך ארבע שנים, עדיין הוא נחשב כבן ארץ ישראל. ואם הוא יוצא לארבע שנים, עליו לקיים יום טוב שני של גלויות. ובדינים אלה יש מצבי ביניים רבים, ויש לשאול בהם שאלת חכם.

עוד צריך להוסיף, שכאשר אדם נמצא בקהילה שיש לה מרא דאתרא, מורה הוראה מובהק, שמורה לרבים כשיטה הראשונה, כל זמן שנמצאים בקהילתו צריכים לנהוג כפי הוראתו[9].


[9]. בעבר, כשהדרכים היו קשות, ולא היה קל לעקור דירה, כתב הרדב"ז (ד' אלף קמה), שאם עקר עם אשתו ובניו לחוץ לארץ, גם אם בכוונתו לחזור, כיוון שיש סיכוי שיישאר, דינו כבן חוץ לארץ. והביאו את דבריו להלכה: מ"א תצו, ז; כנה"ג, פר"ח תסח, א"ר תצו, ו, מ"ב יג. אבל אם לפי תוכניתו אין סיכוי שיישאר, כתבו כמה אחרונים, שגם הרדב"ז יסכים שלמרות שיצא עם בני משפחתו, דינו כבן ארץ ישראל (שלמי ציבור רלד, ופקודת אלעזר או"ח תצו). כיום שהנסיעות נעשו קלות יותר, כתבו רבים שהמדד אינו תלוי בנסיעת המשפחה, אלא בכוונתו של האדם, שגם אם יצא עם משפחתו, אם דעתו ברורה לחזור, דינו כבן ארץ ישראל. אלא שברור שאם הוא מתכוון לשהות בחוץ לארץ שנים רבות, גם כאשר יש ודאות גמורה שיחזור, דינו כבן חו"ל, מפני ששהותו הממושכת שם כבר עושה אותו לבן המקום. השאלה עד איזה שהות הוא יכול להיחשב עדיין כבן א"י שאינו חייב ביו"ט שני. בדברי הפוסקים מצאנו תשובות רבות, ונראה לכאורה שלכל פוסק דעה משלו. אולם עיקר השוני ביניהם נובע מכך שהם השיבו לשאלות שונות שהגיעו לפניהם, ואם נתבונן ביסוד סברתם, נמצא שבאמת הן שתי שיטות עיקריות:

השיטה הראשונה: שנה הוא משך הזמן הקובע, שכן מצינו (ב"ב ז, ב) שלאחר שנה אדם נחשב כבן המקום וחייב בכל תשלומי המיסים. ולכן למרות שדעתו לחזור, כיוון שירד לשנה, באותו הזמן הוא נחשב כבן המקום. וכ"כ אבני נזר או"ח תכד, כח; ערוה"ש תצו, ה; ציץ אליעזר ט, ל; חזו"ע יו"ט עמ' קכא. ולכך נוטים רבים מרבני חו"ל.

השיטה השנייה: הפוסקים כמותה לא פירטו שנים, אלא כתבו מספר שנים, כאשר ניכר מדבריהם שהתכוונו לשנתיים או שלוש או מעט יותר. והסברה היא, שרק לאחר שהות של מספר שנים, גם מי שמתכוון בוודאות לחזור, נחשב לאחד מבני המקום. כיוצא בזה כתב משנה הלכות ד, פג. וכן דעת ריש"א כמובא ביו"ט שני כהלכתו עמ' קסב, ואול"צ ג, כג, ה. באג"מ או"ח ג, עד, כתב זאת על שאלה של הנוסעים לא"י לכשנה-שנתיים.

ואף שרבים מרבני חו"ל פוסקים כשיטה הראשונה, (ומחכ"צ קסז, נראה שגם מי שדעתו לחזור צריך לנהוג שני ימים), כתבתי למעשה לגבי היוצאים לשליחות מוגדרת כשיטה השנייה, מפני שיסוד חיוב יו"ט שני מדרבנן, וספק דרבנן לקולא, וכך גם נראה מסברה.

לפיכך, כאשר אדם יוצא למטרה שאינה מוגדרת, למרות שבכוונתו לחזור, יש סיכוי מסוים שיחליט להישאר, ולכן אם יצא למשך שנה, דינו כבן חו"ל, וכדעה הראשונה. אבל אם יש לו מטרה מוגדרת שיש לה זמן קצוב, כמו שליחות חינוכית, שליחות עסקית, השלמת לימודים גבוהים, גם אם ירד למספר שנים, מעמדו שם זמני, הן בעיני עצמו והן בעיני הסביבה. אלא שמוכרחים לקצוב לזה זמן, שלא תהא ההלכה ניתנת לשיעורים, וכיוון שמשך הזמן של יציאות למטרות מוגדרות, חינוכיות ועסקיות, אינו עולה בדרך כלל על ארבע שנים, זהו גבול הזמן. וכך גם הדבר נתפש בעיני אנשים, שאדם שנמצא שם ארבע שנים אינו יכול לטעון שאינו כאחד מבני המקום.

ואם הוא יצא למטרה מוגדרת למשך שנתיים ואח"כ החליט להישאר עוד שנתיים – משעה שהחליט להוסיף שנתיים ינהג כבן חוץ לארץ. ואפילו אם הוא מבקר בארץ כל שנה או חצי שנה, כיוון שהוא מתכוון להתגורר בחו"ל ארבע שנים, כל זמן שהוא בחו"ל דינו כבן חו"ל. אלא שבשעה שהוא מבקר בארץ, דינו כבן ארץ ישראל, הואיל ויש לו זיקה עמוקה לארץ, כמבואר בהלכה הבאה על פי מהריט"ץ נב.

ויתכן שהצטרף לרבני חו"ל שיקול נוסף לצד הסוברים ששנה הוא הזמן הקובע. שכן נוכחו לדעת, שכאשר אנשים שיורדים מארץ ישראל וחיים בקרב בני קהילתם זמן ממושך אינם נוהגים יו"ט שני, הם פוגעים ומחלישים את שאר בני הקהילה בשמירת החג ואולי אף בשאר המצוות. ובעבר לא היה מצב של מי ששהה עם משפחתו שנה בחו"ל ועדיין דינו כבן א"י, כפי שלמדנו מהרדב"ז. וכבר מצינו שאמרו חכמים שאסור לשנות מפני המחלוקת אפילו למי ששוהה יום אחד (פסחים נ, א; שו"ע תצו, ג). ואפשר להרחיב את סברתם ולומר, שכאשר אדם מתכוון לשהות שנה, כבר לא מספיק שרק כלפי חוץ ינהג כמותם, שהואיל והוא מעורה בבני הקהילה, בוודאי ידעו וירגישו שאינו מקיים יו"ט שני, וכדי שלא יסתור את מנהג חו"ל, עליו לנהוג כמותם לגמרי בכל דיניהם. וכפי שמצינו שתקנו חז"ל לעשות יו"ט שני בכל החגים, גם באלה שהשליחים הגיעו לפניהם, כדי שלא לחלק בין החגים (ר"ה כא, א, לעיל הלכה ב). ותקנו לברך ברכות ביו"ט שני, שאם לא יברכו, דין יו"ט שני יתבטל (שבת כג, א, לעיל הלכה ה). ולכן כתבתי שמי שנמצא בקהילה שיש לה מרא דאתרא שהוא רב מובהק, צריך לנהוג כפי הוראתו.

ח – דין העולה לביקור או לשהייה בארץ

יש אומרים שבן חוץ לארץ שעלה לביקור בארץ, בכל עת שהייתו בארץ דינו כבן ארץ ישראל (חכם צבי קסז), אבל לדעת רוב הפוסקים, כיוון שמקום מגוריו בחוץ לארץ, גם כשהוא מבקר בארץ דינו כבן חוץ לארץ, וכן נוהגים למעשה (ברכ"י תצו, ז; מ"ב יג).

אולם כאשר מתעורר ספק נוסף, כגון שהוא מתכוון לשהות בארץ זמן רב, או שיש לו תוכנית לעלות לארץ, או שילדיו גרים בארץ, מצרפים את דעת הסוברים שעליו לעשות תמיד יום אחד, ואת העובדה שבדורות האחרונים גברו הסיכויים שיהודים שמבקרים בארץ יחליטו לעלות אליה, ומורים לו לנהוג כמנהג ארץ ישראל.

לפיכך, העולה לארץ למשך שנת לימודים, דינו כבן ארץ ישראל. ואף שיש לו תוכנית ברורה לחזור להתגורר בחוץ לארץ, והוריו גרים בחוץ לארץ, ובאמצע השנה הוא יורד לבקר אצלם, שהייתו הארוכה בארץ הופכת אותו לבן ארץ ישראל במשך שהותו כאן. בנוסף לכך, תמיד יש סיכוי כלשהו שיחליט לעלות לארץ, שכן מצווה מהתורה לעלות לארץ.

אבל הבא לבקר בארץ, אפילו אם בא למשך חצי שנה, כל זמן שבתוכניתו לחזור לחוץ לארץ, דינו כבן חוץ לארץ. ואם יחזור לבקר שוב ושוב, כאשר ביקוריו יצטברו לשנה, הרי שהוא כבר קצת בן המקום, וגם יש סיכוי מסוים שיעלה, ומעתה במשך החגים שישהה בארץ ינהג יום אחד בלבד.

הבא לבקר בארץ ובתוכניתו לעלות לארץ כאשר הדבר יתאפשר, גם אם הוא מבקר למשך זמן קצר ויעברו עוד שנים עד שיוכל להגשים את תוכניתו, במשך שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.

אם יש למבקר בארץ ילדים או הורים שעלו לארץ, גם אם אינו מתכוון לעלות, כיוון שיש לו קשר משפחתי עמוק לארץ, וממילא יש סיכוי כלשהו שיעלה, במשך שהותו בארץ דינו כבן ארץ ישראל.

וכן מי שקנה דירה בארץ ישראל כדי לגור בה במשך ביקוריו, בשעה שהוא בארץ, דינו כבן ארץ ישראל.

וכן מי שירד לחוץ לארץ, אפילו הוא מתגורר שם עשרות שנים, כיוון שהתגורר במשך שנים בארץ, כל זמן שיש סיכוי כלשהו שיחזור לארץ, בעת שהוא מבקר בארץ, ינהג כבני ארץ ישראל.

אמנם כל אלה, כיוון שבפועל עוד לא עלו לארץ, בשעה שהם נמצאים בחוץ לארץ, עליהם לקיים יום טוב שני של גלויות[10].


[10]. כתב חכם צבי קסז, שלעולם מי שבא מחו"ל לארץ צריך לעשות יו"ט אחד, מפני שהחיוב בדיני המנהגים שאדם ימשיך לנהוג "בחומרי מקום שיצא משם" הוא בתנאי שכך ימשיך לתמיד, אבל בדין זה, הרי מי שיעלה לארץ יפסיק לנהוג שני ימים, שכן מנהג יו"ט שני הוא רק בחו"ל, ולכן בכל עת שהותו בארץ אסור לו לעשות יו"ט שני. וכ"כ שועה"ר תצו, יא. אמנם לרוב הפוסקים בן חו"ל שבא לארץ צריך לנהוג יומיים, וכ"כ אבקת רוכל כו; גינת ורדים; ברכ"י תצו, ז; שע"ת ה; מ"ב יג, ועוד רבים. והרב שמואל סלנט, נטה לקבל את דעת החכם צבי, אבל כיוון שלא רצה לחלוק על המנהג הורה מספק לנהוג לחומרא 'יום וחצי', היינו להיזהר מאיסורי מלאכה ומנגד לא לומר תפילות וברכות שאין אומרים בארץ (עיר הקודש והמקדש ח"ג עמ' רנד). ולכך נטה מרן הרב קוק.

ולכאורה לפי כללי ההלכה היינו צריכים להורות כחכם צבי, שכן יו"ט שני מדרבנן וספק דרבנן לקולא. ועוד, שספק ברכות להקל, ואילו ביו"ט שני מחמירים ומוסיפים ברכות. אלא שנהגו בני חו"ל לקיים בארץ יו"ט שני של גלויות, ובמקום שיש מנהג, אין אומרים ספק דרבנן לקולא ואין אומרים ספק ברכות להקל.

אולם כאשר מצטרף ספק נוסף, יתכן שגם המחמירים יסכימו שיש לנהוג כבני ארץ ישראל, וכפי שהעיד החיד"א בחיים שאל א, נה, שרבני ארץ ישראל פסקו לתלמידים שבאו ללמוד בארץ, והיה סיכוי כלשהו שיעלו, שבזמן שהייתם בארץ, דינם כבני א"י. והחיד"א הוא מהמחייבים את המבקרים לקיים בארץ יו"ט שני. ואף אם נאמר שגם במקרה שיש ספק נוסף, עדיין רוה"פ יסברו שצריך לנהוג שני ימים (כמו שכתב באג"מ או"ח ג, עד). מ"מ על מצב כזה כבר אין מנהג דורות שמחייב, וממילא אפשר לחזור לכללי ההלכה, וספק דרבנן לקולא, ואין לחייב את המבקרים לקיים יו"ט שני, וק"ו שאין להיכנס לספק ברכות ולברך.

עוד שיקול חשוב הצטרף בדורות האחרונים, שעם ישראל החל להתקבץ לארצו, והארץ נותנת את יבולה, והרבה יותר קל לקיים כיום את מצוות העלייה לארץ. (ועיין במ"ב תצו, יב, שהביא את דברי הפוסקים, שאחד השיקולים המרכזיים בהלכה זו, הוא הסיכוי שאדם יחליט להישאר במקום שאליו הגיע למשך תקופה). ולכן כתבתי שמי שמתכוון לעלות, למרות שאינו יודע מתי, ואולי יעברו עוד שנים רבות עד שבפועל יצליח להגשים את חלומו, כיוון שזו התוכנית שלו, הרי שיש לו זיקה משמעותית לארץ, וכבר בביקור הראשון ינהג כבני א"י. ←

וצריך לדעת שאפשר שאדם יהיה בעל זיקה כפולה, וכשהוא נמצא בארץ ינהג יום אחד, ובחו"ל ינהג שני ימים, וכפי שכתב בשו"ת מהריט"ץ נב, שמי שגר שנה בארץ ושנה בחו"ל, בשעה שהוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל, וכשהוא בחו"ל דינו כבן חו"ל. וכ"כ בעשה לך רב ז, לג (בקצרות).

לפיכך, כל מי שבא לביקור בלבד, ינהג שני ימים. אבל אם הוא בא לשנת לימודים, כיוון שהוא נמצא כאן תקופה ממושכת, הרי שהוא קצת בן המקום. וכן הורה מו"ר הראשל"צ הרב אליהו זצ"ל לבחורים שעלו לתקופת לימודים בארץ, שינהגו כבני ארץ ישראל, וכשירצו לחזור לחו"ל, יבואו לשאול אם מותר להם לרדת. ויסוד דבריו בדברי החיד"א המובאים לעיל. וכ"כ מו"ר הרב גורן בתחומין כד עמ' 333.

ונראה שגם מי שביקוריו בארץ הצטרפו למשך שנה, כבר נחשב קצת כבן המקום, ותמיד יש סיכוי מסוים שיעלה, ולכן ינהג יום אחד. וכן מי שיש לו הורים או ילדים שעלו, או שקנה דירה כדי לגור בה בעת ביקוריו, גם לפני שביקוריו יצטברו למשך שנה, ינהג בשעה שהוא בארץ כבני הארץ.

ט – מנהג בני חו"ל שמבקרים בארץ

כפי שלמדנו, בני חוץ לארץ שבאים לביקור בארץ, ואין בכוונתם לעלות, צריכים לנהוג יום טוב שני של גלויות. כלומר להיזהר מלעשות בו מלאכות האסורות ביום טוב, ולהתפלל תפילה של חג, לקדש על היין ולקיים סעודות חג. ואמנם לכאורה היה צריך להתפלל בצנעה, שכן אמרו חכמים על מי שמגיע למקום שנוהגים במנהג אחר, שלא ישנה ממנהגם בפומבי, כדי שלא יראה כסותר את מנהגם. אלא שכבר הסכימו רבני הארץ, שהבאים לבקר, יקיימו לעצמם מניין לתפילת חג ביום טוב שני, וממילא אין בכך פגיעה במנהג בני ארץ ישראל (אבקת רוכל כו; כה"ח תצו, לח).

לגבי מצוות סוכה, אם האורח מחוץ לארץ מתארח אצל בן ארץ ישראל, לא יאכל בסוכה, כדי שלא לשנות ממנהג בני הארץ. אבל אם הוא בדירה לעצמו או במלון, יאכל בסוכה בשמיני עצרת[11].

לצורך מצווה או לצורך גדול אחר, מותר לבן חוץ לארץ לבקש מבני הארץ לעשות עבורו מלאכה, הואיל והוא 'שבות דשבות'. שכן עצם מנהג יום טוב שני מדברי חכמים, וגם הבקשה לעשות מלאכה אסורה מדברי חכמים. אבל שלא לצורך מצווה או צורך גדול – אסור[12].


[11]. כתב במ"ב תצו, יג, שיתפללו בצנעה על פי הכלל הפשוט, שלא ישנו מפני המחלוקת. אולם כתב באבקת רוכל כו, שעיקר הזהירות לשנות מפני המחלוקת הוא בדבר שבני המקום נוהגים איסור, ואם האורחים יקלו, עלולים ללמוד מהם להקל. ולכן אין איסור לערוך מניין של חג בפרהסיא, כי אין חשש שילמדו מכך קולא. וכן נוהגים למעשה כמבואר בכה"ח תצו, לח; אג"מ או"ח ה, לז, ו; יו"ט שני כהלכתו ב, ב.

לגבי סוכה, יש אומרים שבן חו"ל ישב בסוכה בשמיני עצרת, גם כשהוא אורח אצל בן ארץ ישראל (אול"צ ג, כג, יא; יו"ט שני כהלכתו ב, הערה מח, בשם ריש"א והרב וואזנר). ויש אומרים שלא ישב בסוכה, כי נראה כסותר את שמיני עצרת, ועוד שיש בזה קצת זלזול במנהג ארץ ישראל (הרב טיקוצ'ינסקי בלוח א"י; מנחת שלמה א, יט, א; מנח"י ט, נד). ונראה שהמתארח בבית של בן א"י, לא ישב בסוכה, וכשהוא לעצמו או בבית מלון, עדיף שישב בסוכה. אבל אם קשה לו, רשאי לסמוך על המקילים. ולגבי שינה, גם בחו"ל נוהגים שלא לישן בשמיני עצרת בסוכה (מ"ב תרסח, ו).

[12]. כתב בשע"ת תצו, ד, שכשם שאסור לבן חו"ל לעשות מלאכה, כך אסור לו לבקש מבן ארץ ישראל לעשות עבורו מלאכה, למרות שלבן ארץ ישראל עצמו מותר לעשות כל מלאכה. וכ"כ פאת השולחן הל' א"י ב, טו; מנח"י ז, לד; אג"מ או"ח ד, קה. ובמנחת שלמה א, יט, ג, נטה להקל כדין מי שקיבל תוספת שבת, שרשאי לבקש ממי שלא קיבל תוספת שבת לעשות עבורו מלאכה (שו"ע רסג, יז). ולמעשה יש להחמיר, אלא שדינו כדין 'שבות דשבות', שכן עצם שמירת יו"ט שני מדרבנן, והאמירה לגוי או ליהודי אסורה מדרבנן, וממילא לצורך מצווה או לצורך גדול אחר – מותר.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן