חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – הנוהג בימי בית המקדש השני

בימי בית המקדש השני נותרה קהילה גדולה בגלות בבל. בתחילה היו מעבירים אליהם את הידיעה על מועד קידוש החודש על ידי מַשּׂוּאוֹת של אש (לפידים עצומים). וכך עשו, בלילה שלאחר היום הראשון שבו אפשר לקדש את החודש, היו מעמידים צופים בראשי ההרים, מארץ ישראל ועד לבבל, ואם קדשו בית הדין את החודש, היו עולים לראש הר המשחה ומדליקים מַשּׂוּאוֹת, וממתינים עד שיראו שגם הצופים שבראש הסַרְטְבָא הדליקו משואות, ובראש הסַרְטְבָא היו ממתינים עד שהצופים על ההר השלישי הדליקו משואות, וכך היתה עוברת הידיעה תוך לילה אחד מהר להר עד בבל. לימים, הכותים שכפרו בסמכות בית הדין, היו מדליקים מדורות כדי להטעות את בני הגולה, וכך נתקלקל מנהג המשואות. ומאז היו מודיעים לבני הגולה על מועד קידוש החודש על ידי שליחים (משנה ר"ה כב, ב).

בכל מקום שהיו השליחים מספיקים להגיע לפני חג הסוכות, היו עושים יום טוב אחד, ובכל מקום שלא הגיעו, היו עושים את כל החגים במשך שני ימים. ויש לדעת, שמראש חודש תשרי ועד חג הסוכות יכולים השליחים ללכת עשרה ימים, שכן לא היו הולכים בראש השנה, ביום כיפור ובשבתות; ואילו לפני חג הפסח היו הולכים שנים עשר יום, כי רק בשבתות נמנעו מללכת. נמצא שהיו מקומות שהשליחים הספיקו להגיע אליהם לפני חג הפסח ולא הספיקו להגיע אליהם לפני חג הסוכות, וקבעו חכמים שבכל המקומות ששליחי תשרי לא היו מגיעים לפני סוכות, יעשו גם בפסח שני ימים, כדי שלא לחלק בין החגים. ולא זו בלבד, אלא שתקנו שגם את שביעי של פסח ואת שמיני עצרת יעשו יומיים, למרות שעד אז כבר הגיעו השליחים למקומות רחוקים יותר. ואפילו את חג השבועות שחל חמישים יום אחר ט"ז בניסן תקנו לעשות בכל אותם המקומות במשך יומיים. הרי שהכלל הקובע הוא, שבכל מקום שלא הגיעו אליו השליחים לפני חג הראשון של סוכות, היו עושים בו את כל החגים במשך יומיים (ר"ה כא, א).

אמנם את יום הכיפורים היו עושים יום אחד, ביום הראשון משני הימים האפשריים, כלומר ביום היוצא לפי החשבון שחודש אלול הוא חסר. וזאת משום שברוב רובם של המקרים היו חודשי אלול ואדר חסרים, וכיוון שעל פי התורה הולכים אחר הרוב, הרי שמעיקר הדין חייבים לקיים את החגים ביום הראשון בלבד, וחכמים הם שתקנו לקיים את כל החגים במשך יומיים. וכיוון שקשה מאוד לצום יומיים ברציפות, הלכו ביום הכיפורים על פי עיקר הדין, ומקיימים אותו יום אחד.[2]


[2]. לדעת רבים, מהתורה הולכים בעניין זה אחר הרוב, ודי לקיים את החגים ביום הראשון בלבד, שכן ברוב השנים חודשי אלול ואדר חסרים, וחכמים תקנו לקיימם יומיים כדי לחוש למיעוט. אבל את צום יום הכיפורים קשה לקיים במשך יומיים, ולכן חזרו לעיקר הדין לקיים אותו ביום הראשון (ריא"ז, ריטב"א וטורי אבן לר"ה יח, א, נו"ב יו"ד ח"א נז). ויש לבאר שבכל החגים החמירו חכמים לחוש למיעוט, מפני שבמשך הזמן תתברר האמת, ועלול להתברר שקיימו את ליל הסדר יום לפני הזמן, וחזרו לאכול חמץ בשביעי של פסח, ומציאות זו עלולה לשׁחוק את יחס הקדושה לחגים (כדוגמת החיוב לבדוק את סירכת הריאות לפני שמתחילים לאכול מבשר הבהמה, שו"ע יו"ד לט, א). וכיוון שידעו חכמים שבכל הגולה יצומו רק ביום הראשון, עשו כל מאמץ כדי שחודש אלול יהיה חסר (למשל, הקפידו שחודש אב יהיה מלא, כמבואר בחת"ס מהדו"ת ביצה ו, א). עד שהעידו שבפועל, מימות עזרא הסופר ועד סוף תקופת התנאים, לא היה מקרה שחודש אלול היה מלא (ר"ה יט, ב). אמנם בתקופת האמוראים כשלוש פעמים אירע שחודש אלול היה מלא (ר"ה כא, א). וי"א שלא קיימו את יום הכיפורים יומיים מפני ספק נפשות (שאילתות, ראבי"ה ומאירי). ואפשר שלדעתם מעיקר הדין צריך לקיים יומיים, כיוון שכל שנה נפרדת מחברתה, ואין הולכים אחר הרוב בדבר שאינו מעורבב, ולכן הוצרכו לבאר שאין עושים את יום הכיפורים יומיים מפני ספק נפשות (עיין אנצי' תלמודית ערך יום טוב שני של גלויות 22-39).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן