יום טוב שני שווה ליום טוב ראשון בכל הלכותיו, שכל מה שתקנו חכמים כדוגמת מה שצוותה התורה תקנו. לפיכך, כל האיסורים שחלים ביום טוב ראשון ובכללם איסורי חכמים, חלים גם ביום טוב שני. וכן כל תפילות יום טוב שני כתפילות יום טוב ראשון. וכן מקדשים בו על היין ומברכים 'שהחיינו' כמו ביום טוב ראשון (שו"ע תרסא, א). ובפסח עורכים את ליל הסדר פעמיים על כל מצוותיו וברכותיו. ואף שלכאורה היה מקום לומר שהואיל ומקיימים יום טוב שני מספק, בכל הנוגע לברכות, לא יברכו, ש'ספק ברכות להקל'. הורו חכמים לברך, מפני שאם לא יברכו בו כשם שמברכים ביום טוב ראשון, יבואו לזלזל בו (שבת כג, א)[4] .
יש להיזהר שלא להכין את צורכי הסעודה ולערוך את השולחן מיום טוב ראשון ליום טוב שני (שו"ע תקג, א; עיין לעיל ב, יב). כמו כן נכון להדליק נרות של יום טוב שני לאחר צאת הכוכבים, כדי שלא להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני. והמדליקה לפני בין השמשות, יש לה על מי לסמוך, הואיל וגם באותה שעה יש קצת הנאה מהנרות[5]. (משום כבודו של מת הקילו ביום טוב שני לקוברו על ידי ישראל, כמבואר לעיל ז, ה).
ביצה שנולדה ביום טוב ראשון, אסורה כל אותו היום, אבל ביום טוב שני מותר לאוכלה. שכבר למדנו, שהיסוד ההלכתי לתקנת יום טוב שני, מפני הספק אימתי חל החג. וממילא, אם הראשון קודש, השני חול ואין בו איסור. ואם הראשון חול, ביצה שנולדה בו לא נאסרה כלל. ובראש השנה, שני הימים נחשבים כיום אחד ארוך, ועל כן ביצה שנולדה בראשון אסורה בשני (ביצה ד, ב; שו"ע תקיג, ה).
עיין לעיל ב, יב, שכאשר יו"ט חל במוצ"ש, לכתחילה אין לאכול סעודה שלישית בשלוש השעות האחרונות של שבת. ואם לא הקדים, יכול לאכול, אלא שישתדל למעט באכילתו. וביו"ט ראשון אין צורך למעט באכילתו לקראת יו"ט שני, שאין יו"ט שני מבטל מצוותו של יו"ט ראשון, כמבואר בהתעוררות תשובה ב, נג. וכ"כ באו"ה תקכט, א, 'בערב', ושלא כמ"א תקכט, א, ודעימיה, שהחמירו בזה.