חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – פדיון בכורות

א – טעם למצווה

אדם שנולד לו בן בכור, צריך לפדות אותו לאחר שלושים יום, על ידי שיתן שווי של חמישה שקלים בשקל הקודש לכהן, שנאמר (שמות יג, ב): "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא". ונאמר (שם יג, יג): "וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה". ונאמר (במדבר יח, טז): "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא".

כדי להבין את טעם מצוות פדיון בכורות, צריך להקדים, שבכל דבר ראשוני, בראשיתי, מתגלה יותר יד ה'. אמנם, מי שנושא את עיניו לראות ולשאול מי ברא אלה, מבין שהכל מאת ה', אלא שהשגרה בה רואים שוב ושוב את העולם על כל הופעותיו החיצוניות, משכיחה מאיתנו את השאלות הבראשיתיות, כמו: מאיפה הכל התחיל, ואיך הכל חי. אבל כשאדם נפגש לראשונה עם משהו חדש, שנברא זה עתה, כמו תינוק למשל, ליבו מתפעם, והוא מתקרב יותר לאמונה. וכן מבאר המהר"ל מפראג (גבורות ה' פרק לח), שכל דבר ראשוני דומה במידת מה לבורא יתברך שהוא 'ראשית המציאות', ולכן ישנה קדושה בבכורות. יש קדושה בפירות הראשונים שגדלים מחדש בכל שנה על העץ ועלינו לקיים בהם את מצוות ה'ביכורים' ולהעלותם לירושלים לכהנים. כמו כן, יש קדושה בבן הראשון שנולד, עד שאינו יכול לחיות חיי חולין רגילים בעולם הזה, מבלי שנפדה אותו כמצוות התורה.

עוד צד חשוב להדגיש בטעם מצוות פדיון בכורות. דווקא הקדושה והמעלה המיוחדת שמתגלה בבן הבכור, עלולה ליצור סיבוך הן אצל ההורים והן אצל בנם. ההורים עלולים להתגאות יתר על המידה בבנם הבכור, עד שיחשבו כאילו הם עצמם בראו את בנם, וישכחו שהם שליחים ושותפים להורדת נשמתו של בנם לעולם. בנוסף לכך, ההורים נוטים לתלות בבנם הבכור תקוות גדולות ומוגזמות, דבר שעלול לטפח אצלו תכונות שליליות, כגאווה, נטייה לאנוכיות וחרדה מוגזמת מכישלון. כנגד הגאווה הזו של ההורים שמוקרנת אחר כך לבנם, באה התורה ומחייבת את האב לפדות את בנו. כדי להדגיש: אל תחשוב שהבן הזה הוא יצירתך והוא שלך. למעשה הוא קדוש ושייך לה', וכדי שיוכל לחיות חיי חולין בעולם הזה, עליך לפדותו.

זכות גדולה ישנה לאב שזכה במצוות פדיון בכורות, מפני שזו מצווה נדירה שאינה מזדמנת לכל אדם. ראשית, משום שכל מי שנולדה לו בת בתחילה, פטור מפדיון בכורות, כי רק בן בכור צריך לפדות ולא בת.

גם כהנים ולוויים, או אפילו ישראלים שהתחתנו עם בת כהן או בת לוי, פטורים מלפדות את בנם הבכור (כמבואר להלן הלכה ט).

וכן כאשר ההיריון הראשון הסתיים בהפלה, הבן שייוולד אחריו יהיה פטור מפדיון-בכורות. וכן אם הבן הבכור נולד בניתוח קיסרי, לא יפדו אותו. נמצא, אם כן, שפחות משליש מכלל ההורים זוכים לקיים מצוות פדיון בכורות. ומאחר שזו מצווה נדירה, משתדלים לקיימה בהידור, מזמינים הרבה אורחים, ועורכים סעודה גדולה, עם בשר ומיני מטעמים.

ב – בכמה פודים

פדיון הבן הבכור צריך להיות בחמישה שקלים בשקל הקודש, שנאמר (במדבר יח, טז): "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף, חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא". משקל הכסף הטהור שהיה בחמישה שקלים בזמן התורה, הוא כ-85 גרם כסף טהור. ויש אומרים (כנה"ג, ב"ח ועוד), שהואיל ויש חשש שמא נפלה טעות מסוימת בחשבון, רבים נוהגים להחמיר ולהחשיב את חמשת השקלים כמאה גרם כסף טהור.

ואף שנאמר בתורה, שכדי לפדות את הבכור, צריך לתת לכהן חמישה שקלים בשקל הקודש, מצד הדין אין צריך לתת לכהן דווקא כסף, ואפשר לתת לו גם שווה כסף, העיקר ששווי הדבר שייתן לכהן יהיה בשווי של חמישה שקלים של זמן התורה. וכפי שהסברנו, משקלו של כל שקל היה קרוב לעשרים גרם כסף טהור. ואם כן למעשה, אפשר לתת לכהן ממש כסף טהור במשקל של מאה גרם, או דבר שערכו שווה מאה גרם כסף, כמו למשל פמוטים, גביעי כסף, או אפילו פירות ובגדים וכדומה בשווי זה. והכל תלוי כמובן במחיר הכסף של אותו היום (בכורות מט, ב , שו"ע יו"ד שה, ג).[1]

למרות שאפשר לפדות את הבכור גם בשווה כסף, בשלושה דברים אי אפשר לפדות את הבכור, ואלו הם: קרקעות, עבדים ושטרות (שו"ע יו"ד שה, ג). משום שהדבר שפודים בו את הבכור צריך להיות דומה לכסף, דהיינו שאפשר יהיה לטלטל אותו ויהיה לגופו ערך ממוני. ואם כן, יצאו מהכלל הזה קרקעות שאי אפשר לטלטלם, וכן שטרות שאין גופם ממון, אלא הם מבטאים הסכמה ממונית שבין שני האנשים (בכורות נא, א). ולכן אין לפדות בצ'ק, משום שהוא נחשב כשטר, כלומר הצ'ק מבטא התחייבות של בעל חשבון הבנק כלפי מקבל הצ'ק, שבשעה שיבוא לבנק, יקבל מחשבונו את הסכום הנקוב בצ'ק.

לגבי שטרות כסף של ימינו, נחלקו הפוסקים. יש אומרים שדינם כשטר התחייבות של המדינה, וכיוון שאין גופם כסף אין לפדות בהם (תשובה מאהבה ח"ב תד ועוד), ויש אומרים שהואיל והמדינה הגדירה אותם ככסף ממש, דינם ככסף וכשרים לפדיון (חסד לאברהם קמא יו"ד צה). להלכה נפסק, שאין לפדות את הבכורות בשטרות של כסף (ערוה"ש שה, יח).


[1]. שקל הקודש בלשון התורה הוא סלע בלשון חכמים. כתב בשו"ע יו"ד שה, א, עפ"י הרמב"ם, שחמישה שקלים הם 30 דרהם. ר"ח נאה (שיעורי תורה עמ' פב), חישב לפי הדרהם הטורקי שהוא כ-3.2 גרם, וממילא חמישה שקלים 96 גרם, וכך נוהגים רבים, ויש מעגלים למאה גרם (יחו"ד ד, נד). אולם התברר שהטורקים העלו את משקלו ביותר מעשרה אחוזים, אבל במשך מאות שנים ובכללן בזמן הרמב"ם הדרהם שקל 2.83 גרם בלבד, וממילא חמישה שקלים הם 85 גרם. וכל זה לשיטת הגאונים והרמב"ם, ששקל הוא 17 גרם. אבל לרש"י, לפי המטבעות שנקב הוא 14.2, וממילא חמישה סלעים הם 71 גרם (מידות ושיעורי תורה לרב בניש לא, ב; כב, ד-ו). כיוון שאפשר לפדות בשווי של חמישה שקלים כסף, יש להתעדכן במחיר הכסף. במשך עשרות השנים האחרונות מחיר הכסף נמצא בתנודות קיצוניות. ברוב השנים מחיר אונקיה (כ-31 גרם), היה כחמישה דולר, ולעיתים עלתה עד חמישים דולר. בשנים האחרונות (תשע-תשעא) מחירה בבורסה נע בין 15 ל-50 דולר. לפי זה יוצא שמחיר 85 גרם נע בין 150 ₪ ל-500 ₪. ובחנויות מחירו גבוה בכעשרה אחוז. החברה הממשלתית למטבעות יצקה מטבעות במשקל 20 גרם כל אחת לפדיון בכורות, אולם המחיר שהיא גובה עבורם – כ-2000 ₪ ומעלה, גבוה לפחות פי ארבעה ממחיר הכסף הטהור במשקל זה. למעשה, יש להעריך את שווי הכסף במשקל 85 גרם באותו היום לפי מחירו בחנות, וכדי לצאת מהספק, טוב לחשב מאה גרם.

ג – סדר הפדיון ומשמעותו

כך הוא סדר פדיון בכורות: לאחר תחילת הסעודה, נותן האב את בנו הבכור לכהן, והכהן פונה אל האב בשאלה: מה אתה רוצה יותר, את בנך בכורך או חמישה סלעים (כך נקראו שקלי הקודש בימי חכמים) שאתה חייב לתת כדי לפדותו? והאב משיב: את בני בכורי אני רוצה יותר. לאחר מכן האב מברך שתי ברכות: א) בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן. ב) בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶהֶחֱיָנוּ וְקִיְמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לִזְמַן הַזֶה". ומיד אחר כך אומר לכהן: "הנה לך חמישה הסלעים שהתחייבתי בהם", ונותן לכהן את דמי הפדיון. אחר כך נוטל הכהן כוס של יין ומברך "בורא פרי הגפן" ושותהו. יש נוהגים שהכהן לוקח הדס, ומברך עליו "בורא עצי בשמים" ומריח ממנו (מנהג ספרדים), ויש שלא נהגו ליקח הדס (מנהג אשכנזים). לאחר מכן הכהן מברך את הבן בברכת כהנים ומחזירו לאב (טור עפ"י מנהג הגאונים).

רבים שאלו, מה פשר שאלת הכהן את האב – במה אתה רוצה יותר, בבנך או בחמשת הסלעים, וכי היכן מצינו שהברירה ביד האב להחליט? הרי הלכה פסוקה, שגם אם האב אינו רוצה לפדות את בנו, ורוצה להניחו ביד הכהן – אינו רשאי. מפני שגם לפני הפדיון, הבן אינו שייך לכהן. פירש בעל 'ערוך-השולחן' (יו"ד שה, לו), שלולא הפדיון, היה הבן הבכור צריך להיות מיועד רק לעניינים שבקדושה, משום שכאשר ניצלו בכורי ישראל ממכת בכורות במצרים, יועדו לעבודת ה', עד שאסור להם לעשות דבר שאינו בקדושה. וזה מה ששואל הכהן את אבי הבן, מה אתה מעדיף יותר, את בנך בכורך שיוכל לנהוג ככל האנשים העוסקים במלאכתם ותפדהו על ידי חמישה סלעים, או שאתה מעדיף את חמשת הסלעים והבן ייועד רק לעניינים שבקדושה. וכמובן שכל אב מעדיף לפדות את בנו כדי שיוכל לנהוג ככל האדם.

ד – פטר רחם

שני דינים עיקריים נאמרו לגבי בכור, האחד – שצריך לפדותו מהכהן, והשני – שהוא יורש כפליים מאחיו. אולם ישנו הבדל בהגדרת הבכור בין שני הדינים. ויש ילדים שנחשבים בכורים לגבי דין אחד, ולא בכורים לגבי הדין השני, מפני שהבכור לגבי פדיון תלוי באמו, ואילו הבכור לגבי ירושה תלוי באביו.

לדוגמא: אדם שיש לו ילדים מאשתו הראשונה, והתחתן שוב עם אשה שעדיין לא ילדה, הבן הראשון שייוולד לו מאשתו השנייה יהיה חייב בפדיון בכורות, כי הגדרת התורה לגבי פדיון בכורות היא: 'פטר רחם', כלומר הראשון שיוצא מרחמה של אמו. אבל לגבי ירושה, לא ייחשב לבכור, מפני שלאביו כבר יש בנים גדולים יותר מאשתו הראשונה, וירושת האב הולכת לפי האב.

לעומת זאת, אם ההיריון הראשון הגיע לשלב שבו כבר התפתחו איבריו של העובר, ולאחר מכן אירעה הפלה, ולאחר מכן תשוב האם ותתעבר ותלד בן זכר, הוא לא ייחשב בכור לעניין פדיון בכורות, מפני שהוא אינו 'פטר רחם', כי הנפל היה זה שיצא ראשון ממעי אמו. אבל לגבי ירושת האב, גם בן שנולד לאחר הפלה, נחשב בכור לאביו, ועל פי דין תורה הוא יורש כפליים. משום שנאמר בתורה לגבי דין ירושה (דברים כא, יז): "כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה". ולמדו מזה חכמים, שמי שהוא בכור מבחינת האב, דהיינו שליבו של האב כואב עליו במיוחד כשהוא מת, לו משפט הירושה (משנה בכורות ח, א).

הבכור שנולד בניתוח קיסרי, אין לפדותו פדיון בכורות, משום שהוא לא נולד כדרך שאר הנולדים, והתורה אמרה: "פֶּטֶר רֶחֶם", כלומר פותח הרחם, היינו הבכור שיצא מהפתח הטבעי של רחם אמו, ולא זה שיצא בניתוח קיסרי (שו"ע יו"ד שה, כד).[2]


[2]. כשהאם התקשתה בלידתה, ומשכו את העובר בעזרת משאבת ואקום, הבכור חייב בפדיון כי יצא דרך פתח הרחם. וכן כאשר הוצרכו למשוך את העובר על ידי מלקחיים, כיוון שיצא דרך פתח הרחם, חייב בפדיון. וכן כאשר האם התקשתה בלידתה והרופאים הוצרכו להרחיב על ידי מספריים את פתח הרחם, כדי שהעובר יוכל לצאת, נחשב שיצא מפתח הרחם וחייב בפדיון (הר צבי יו"ד רמח, אג"מ יו"ד ג, קכה).

ה – בכור לאחר הפלה

לעיתים נולד למשפחה בן זכר בכור, וכל הקרובים והידידים מצפים שעוד מעט יזמינו אותם לסעודת פדיון בכורות, אבל עובר חודש וההזמנה לא מגיעה. הסיבה לכך, שהיתה לפני כן הפלה, ואם כן הבן שנולד אחר כך איננו (במדבר ג, יב): "פֶּטֶר רֶחֶם", כלומר אינו הבכור שפתח את רחם אמו.

אמנם אם ההפלה ארעה לפני שהתחיל בנפל ריקום איברים, הנולד אחריו חייב בפדיון בכורות, כי רק אם איבריו של הנפל החלו להתפתח, ביציאתו החוצה הוא פותח את רחם אמו והנולד אחריו פטור מפדיון בכורות, אבל אם לא התרקמו איבריו, אין ביציאתו פתיחת רחם. למעשה, אם היתה ההפלה עד היום הארבעים לעיבור, הנולד אחריו חייב בפדיון בכורות (שו"ע שה, כג). וכן הסכמת הרופאים שעד היום הארבעים ברור שעוד לא התרחש בעובר ריקום איברים. ואם ההפלה אירעה לאחר מכן, אם ברור שאיבריו של העובר החלו להתרקם, הנולד אחריו פטור מפדיון. וכאשר יש ספק, יש לפדות את הנולד אחריו בלא ברכה. ונכון שאשה שהפילה את עוברה הראשון לאחר היום הארבעים תברר היטב אצל הרופא מה היה מצב העובר, כי יתכן שלמרות שעברו על העובר יותר מארבעים יום, התפתחותו נפסקה לפני כן, והוא לא הגיע לרמת התפתחות של יותר מארבעים יום וממילא לא נוצר בו שום ריקום, לא של איברים ולא של בשר, ואזי לכל הדעות יצטרכו לפדות את הנולד אחריו. עוד יש לשים לב, שהחישוב המקובל כיום במרפאות כולל גם שבועיים לפני תחילת ההריון, ואילו החישוב הקובע להלכה מתחיל מיום ההפריה, שהוא יום הביוץ או היום שאחריו.[3]


[3]. בהריון רגיל, לאחר ארבעים ושניים יום מהביוץ, ודאי יש ריקום איברים, ולאחר ארבעים יום ישנו ספק אם התחיל ריקום איברים. חשוב לציין שבמרפאות מקובל לחשב את ההיריון מעת הווסת האחרון, אולם ההפריה נוצרת בפועל לפחות 14 יום לאחר מכן. ולעניין החשבון יש לחשב את גיל העובר מעת ההפריה שנוצרת ביום הביוץ או ביום אחריו.

כתב הרמ"א על פי מהרי"ק (יו"ד שה, כג): "כל זמן שאין איבריו של הנפל מרוקמים, אין פוטר הבא אחריו, ואפילו בזמן הזה סומכין על זה". ולדעת חכם-צבי (ק"ד) ושבות-יעקב (ח"א ט), גם אם לא התחילו איבריו של הנפל להתרקם אלא היו בו כמין גידים דקים כעין בשר, אין צריך לפדות את הבא אחריו. ובכל אופן אם לא עברו על העובר יותר מארבעים יום ברור שהבא אחריו צריך פדיון.

ו – מועד הפדיון

נאמר בתורה (במדבר יח, טז): "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה", כלומר את הפדיון צריך לערוך לאחר שימלאו לבכור חודש ימים. ומאחר שסתם חודש הוא שלושים יום, לאחר שיעברו על הבכור שלושים יום והוא יגיע ליומו השלושים ואחד – מצווה לפדותו. אם פדו את הבכור לפני כן, לא קיימו בו מצוות פדיון בכורות. מאידך, לאחר שהגיע ליומו השלושים ואחד, יש לפדותו מיד, ולא לדחות את הפדיון ליום אחר. בחשבון הימים כוללים גם את יום הלידה וגם את יום הפדיון. נמצא שתמיד הפדיון יהיה לאחר ארבעה שבועות ויומיים מן הלידה. למשל, אם הבן נולד ביום ראשון, הפדיון יערך ביום שלישי. ואם נולד ביום שני, הפדיון יערך ביום רביעי.

יש מהפוסקים שאמרו, שעיקר החשבון תלוי בזמנו המדויק של חודש הלבנה, שהוא עשרים ותשעה ימים ועוד שתים עשרה שעות וכארבעים וארבע דקות (תשצ"ג חלקי שעה שיש בה תתרפ חלקים). כלומר, אם הבן נולד בתחילת היום, לפי שיטתם אפשר יהיה לערוך את הפדיון כבר ביום השלושים, ואם הבן נולד בסוף היום, לא יוכלו לפדות את הבן בלילה של יום השלושים ואחד אלא רק באמצעו (ב"ח וש"ך).

למעשה ראוי לחוש גם לשיטה זו, ומעבר לכך שמקפידים שלא לפדות לפני היום השלושים ואחד, לשים לב שמעת הלידה ועד לעת הפדיון יעברו יותר מעשרים ותשע יממות ועוד חצי יממה וארבעים וארבע דקות (פתחי תשובה יו"ד שה, יז; דעת כהן קפ"ה).

אם אביו של הבכור לא פדה באותו יום, מצווה שיזדרז לפדותו בהקדם האפשרי. ואם האב לא פדה את בנו, מצווה על הבן שיגדל לפדות את עצמו, וכל עוד הוא חי, ברגע שישמע שלא פדו אותו, מצווה עליו להזדרז לפדות את עצמו.

ז – סעודת מצווה ופדיון בלילה

יש מצווה לקיים סעודה בעת פדיון-הבן. ונוהגים ליטול ידיים תחילה, לבצוע על הלחם ולאכול ממנו מעט, ולאחר מכן לקיים את הפדיון. כתב בספר 'תרומת-הדשן', שהטעם לקיום הסעודה כדי לפרסם ברבים את מעשה הפדיון. ואפשר להוסיף, שבסעודה זו מפרסמים ומזכירים את החסד שעשה ה' עמנו בעת שהוציאנו ממצרים, והרג את בכוריהם ואת בכורינו הציל. ויש במצווה זו גם ביטוי לקדושה המיוחדת שיש בישראל, שכל בכור באופן טבעי קדוש, וכדי שיוכל לעסוק גם בענייני החול, צריך לפדותו.

סעודה זו נקראת סעודת מצווה. ולכן גם כאשר אירע זמנה ב'תשעת הימים' שבחודש אב, שנוהגים בהם שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מפני האבלות על חורבן בית המקדש, מגישים בסעודה בשר ויין (רמ"א תקנא, י). מעלה גדולה להשתתף בסעודת פדיון הבן, ויש אומרים שכל האוכל ממנה, נחשב כאילו צם פ"ד תעניות (שדי חמד מערכת ס' אות נ"ד).

מצד הדין, אפשר לקיים את פדיון הבכורות בליל השלושים ואחד או ביומו. אלא שיש שכתבו שהמנהג לערוך את הפדיון דווקא ביום (ש"ך יו"ד שה, יב), ונימקו זאת בכמה טעמים הלכתיים (שעל ידי כך הפדיון יערך תמיד לאחר עשרים ותשעה ימים וחצי וארבעים וארבע דקות, כמבואר בהלכה הקודמת). ויש שכתבו, שגם מצד המנהג אפשר לערוך את הפדיון בלילה (גינת ורדים יו"ד כלל ו' אות י'; שדי חמד מערכת פ' כלל ל"ט). וכך נוהגים, שכל אימת שיש בזה צורך, מקיימים את הפדיון והסעודה בלילה.

ח – האם הכהן יחזיר את הכסף

מסופר בתלמוד (בכורות נא, ב) על רבי טרפון שהיה כהן, וכשהיו נותנים לו כסף פדיון בכורות, היה נוהג להחזירו לאחר זמן. כנראה שנהג כך בעיקר כלפי הורים עניים (ערוה"ש יו"ד שה, ל). וכן נהג רבי חנינא הכהן, שהיה מחזיר את כסף הפדיון לאבי הבן. אבל כשפעם אחת החל אבי הבן להסתובב לידו, כדי לרמוז לו שכבר יחזיר לו את כסף הפדיון, נזף בו רבי חנינא ואמר: לא טוב אתה עושה, ואף יתכן שלא יצאת ידי חובת פדיון בכורות, משום שאם אתה בטוח שתקבל את הכסף בחזרה, סימן שלא נתת אותו בלב שלם, ולא קיימת את המצווה. וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (יו"ד שה, ח), שהכהן יכול להחזיר את הכסף לאבי הבן, אולם בתנאי שלא יחזיר תמיד. כי אם יחזיר תמיד, כל ההורים יבואו אליו, ועל ידי כך יקופחו הכהנים האחרים.

אחד הטעמים למנהג הכוהנים להחזיר את כסף הפדיון, מפני שמתנות אלו נועדו לקיים את הכוהנים בעת שהם ממלאים את תפקידם המקודש, ועתה שבית המקדש חרב והם אינם ממלאים את תפקידם, העדיפו הכוהנים להחזיר את המתנה היקרה. אבל כיוון שמצד הדין החובה נשארה במקומה, על הכוהנים להקפיד לעיתים שלא להחזיר את הכסף, כדי שלא ישכחו את המצווה.

אחד מהפוסקים האחרונים, בעל 'שאלת-יעב"ץ' (ח"א קנ"ה), רצה לחדש שרק בעבר, כשהיו הכהנים מיוחסים על פי בית דין, היו זכאים לקבל בדין את כסף הפדיון, וכלפיהם נאמרה ההלכה, שאסור להם להחזיר תמיד את כסף הפדיון להורים. אבל כיום שהכהנים מיוחסים על פי החזקה והמסורת בלבד, מותר לכהנים להחזיר תמיד את כסף הפדיון. ואם לא יחזירו, הם נכנסים לחשש גזל, משום שאין ודאות גמורה שהם אכן כהנים. עוד הוסיף, שכדאי לפדות את הבן אצל כמה כהנים, כדי שיהיה בטוח שאחד מהם באמת כהן.

אבל שאר האחרונים לא קיבלו את דבריו (חת"ס ס"ס רצ"א). וב'ערוך-השולחן' אף יצא כנגד דעתו בחריפות, וכתב שאסור לומר כן, כי זה מקטין את מעלת הכהונה. ועוד, שהחזקה היא יסוד גדול שאפשר לסמוך עליו, וחס וחלילה לעשות בזה אפילו ספק ספיקא. ולכן, גם היום אסור לכהן להחזיר באופן קבוע את כל סכום הפדיון להורים, כדי לא לקפח את הכהנים האחרים, וכדי להדגיש שנתינת הפדיון היא נתינה גמורה, ורק הכהן יוכל להחליט אם לתת בחזרה את כסף הפדיון כמתנה להורי הבכור.

ט – משמעות הכהונה ודין בכור הנולד לבת כהן או לוי

מתחילה הבכורים היו צריכים להיות כהנים. ויש בכך רעיון גדול, כי באופן הזה בכל משפחה יהיה אדם שמיועד לעניינים שבקדושה, וכך כל העם, על כל משפחותיו, יהיה קשור לעבודת ה' ולענייני הרוח, באשר לכל משפחה יהיה נציג שישרת בבית המקדש. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל, ירדו ממדרגתם, ובמקומם נבחר ונתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא. אפשר ללמוד מכאן, שכנראה רעיון הבכורה עדיין גבוה מדי עבורנו, ויש חשש, שבמקום שהבכורים-הכהנים ישפיעו על כלל הציבור, האווירה הציבורית וחיי החול של הציבור הרחב ישפיעו עליהם ויבטלו את ייחודם הרוחני. וכדי לחנך כהנים, שיהיו באמת אנשי רוח, צריכים ליצור חברה מגובשת, שעסוקה כולה בעניינים שבקדושה. ולכן, לאחר שהבכורים חטאו בחטא העגל, נבחר לשם כך שבט לוי שלא השתתף בחטא.

באותו זמן, לאחר חטא העגל, כשהחליפו הלוויים את הבכורים בישראל, יצא חשבון הבכורים שבישראל עשרים ושנים אלף ומאתים ושבעים ושלושה, ואילו הלוויים מנו אז רק עשרים ושניים אלף. נמצא שמאתים ושבעים ושלושה בכורים היו צריכים לפדות את עצמם בחמישה שקלים, כי לא נמצאו תמורתם לוויים (במדבר פרק ג').

ומאז, כל בכור שנולד לכהן או ללוי פטור מפדיון, כי אם הם עצמם יכלו להיות תמורת בכורי ישראל, ודאי שאין צורך שהם יפדו את עצמם. אמנם, בכור ישראל נפדה רק אצל כהן ולא אצל לוי, כי כך ציוותה התורה, שרק כהן יכול לקבל את כסף הפדיון.

גם כשאבי הבכור הוא ישראל, אם אשתו היא בת כהן או בת לוי, אין צריך לפדותו. משום שעיקר הבכורה תלוי באם, שנאמר (שמות יג, ב): "פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל", הרי שתלה הכתוב את החיוב בפתיחת הרחם של ישראלית, ובת כהן או בת לוי אינה ישראלית (בכורות מז, א; שו"ע יו"ד שה, יח). אמנם בת בתו של כהן או בת בתו של לוי, שאביהן ישראל, כבר נחשבות ישראליות, והבן הבכור שייוולד להן יהיה חייב בפדיון. כך יוצא שלעיתים הסבא רבה הכהן יכול להיות הכהן שפודה את נינו, שהוא נכד לבתו ובן לנכדתו שהתחתנו עם ישראלים.

י – פדיון בכורות כשאין אב

כשאין אב, כגון שהוא נפטר לפני הולדת בנו, מתעוררת שאלה, איך יפדו את הבן. שאלה זו קיימת גם במקרה שגויה מעוברת מתגיירת במשך הריונה הראשון, ויולדת את בנה בכורה לאחר הגיור כשהיא כבר יהודיה. שאז למרות שאבי בנה הוא גוי ובתחילת ההיריון גם האם עוד היתה גויה, הבן חייב בפדיון. אמו של הבכור אינה יכולה לפדות את בנה, כי המצווה שייכת לזכרים. והשאלה, האם בית הדין או הרב יכולים למלא את מקום האב ולפדות את הבן, או שעדיף לחכות עד שהבן יגדל ויפדה את עצמו.

הרמ"א והט"ז (יו"ד שה, י) פסקו, שזולת האב, איש אינו רשאי לפדות את הבן, ולכן צריך לתלות לילד הקטן שרשרת בצווארו שבה יהיה כתוב שהוא בכור שלא נפדה, וכשיגיע לגיל בר מצווה, יפדה את עצמו. אבל רוב הפוסקים כתבו, שעדיף שבית הדין או הרב ישמשו כשליחים של הקטן שנולד ויפדוהו מהכהן, שאם ימתינו עד שהבכור יגדל, יש חשש שיישכח לפדות את עצמו. ועוד, שלכתחילה טוב לפדות את הבן במועד שנקבע בתורה, דהיינו לאחר שלושים יום. ולדעתם, כאשר פודים את הבכור במקום האב, אף מברכים "על פדיון בכורות" (ש"ך, ערוה"ש שה, יג-יד; אגרות משה יו"ד א, קצה).

ויש אומרים, שהואיל והדבר שנוי במחלוקת, עדיף שבית הדין יפדה את הבכור בהיותו בן שלושים ואחד יום ללא ברכה, וכשהבכור יגיע לגיל שלוש עשרה, ישוב ויפדה את עצמו מספק ללא ברכה (חת"ס קצ"ה, ציץ אליעזר ח"א כח, ז).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן