פרק ז – סעודות השבת ומלווה מלכה

א – מצוות סעודות שבת

אמרו חכמים (שבת קיח, א): "כל המקיים שלוש סעודות בשבת ניצול משלוש פורעניות: מחבלו של משיח, מדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג". עוד אמרו חכמים (שם ב): "כל המענג את השבת ניצול משעבוד מלכויות". והעניין הוא שבלא השבת היינו משתעבדים לגמרי לעול החומרי של העולם הזה. היינו עמלים וטורחים בלא הפסקה כדי לקיים את גופנו ולספק את הנאותיו, שוכחים את הנשמה האלוקית שלנו, ומתקשים להתרומם אל האידיאלים האלוקיים. נטייתנו הרוחנית היתה נחסמת ונאלמת, וממילא היינו שוקעים בכל החסרונות והקלקולים שיש בעולם, שהם הגורמים לכל הפורענויות הקשות. אולם כאשר אדם זוכה להתקשר בכל ישותו אל השבת, ברוח ובחומר, בלימוד תורה ותפילה וגם בעונג שבת ומנוחתה, הרי הוא מתרומם אל מעבר לחסרונות שבעולם, אל עולם הנצח שכולו טוב, וממילא הוא ניצול מכל הפורענויות שבעולם.

העולם החומרי המגושם מלא מעצורים המונעים מהאור האלוקי להתגלות ומהנשמה לצאת אל הפועל. אבל מי שמענג את השבת בתורה ותפילה וסעודות טובות, מקשר את הגוף אל שורשו הרוחני, והחומריות הופכת להיות כלי ביטוי לנשמה ולקדושת השבת. ואז הגבולות והמעצורים שבעולם החומר מתבטלים, והלב נעשה מתוקן, ומתקיימים בו דברי חכמים: "כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות לבו" (שבת קיח, ב).

על ידי הכבוד שמכבדים את השבת בסידור הבית ובסעודות השבת – נעשה החומר קשור לשורשו הרוחני, והברכה נמשכת אליו, וזהו שאמרו חכמים, שהמכבד את השבת זוכה לעשירות (שם קיט, א). וזהו שאמרו חכמים (שם קיח, א): "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מיצרים", שנאמר (ישעיהו נח, יג-יד): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד… אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר". ונחלת יעקב היא בלי מיצרים.

לכאורה קל מאוד לענג את השבת בסעודות טובות, ומדוע הפליגו חכמים כל כך בשכרו, הרי כל אדם אוהב לאכול ולהתענג? אלא שהמצווה היא לענג את השבת ולא את החיך והכרס, כלומר להתענג בסעודות מתוך הכרה בקדושת השבת, באופן שעל ידי הסעודות יתווסף חשק להרבות בלימוד תורה וקיום מצוות. ומי שזוכה לענג את השבת, היינו לחבר את שמחת הגוף עם רוממות הנשמה, זוכה לקדושה וברכה, בעולם הזה ובעולם הבא.

למרות ששבת ויום טוב דומים, יש ביניהם הבדל. מצוות השבת היא עונג, ומצוות יום טוב שמחה. וההבדל הוא שהשמחה גלויה ונראית כלפי חוץ, ולכן מצווה לאכול ביום טוב בשר ולהוסיף בשתיית היין. ואילו העונג פנימי, עמוק ומעודן, ולכן גם מצוות האכילה בשבת מעודנת יותר, ומי שאינו נהנה כל כך מבשר ויין, יכול לענג את השבת במאכלים אחרים. ואולי לכן דווקא הדג מאפיין יותר את מאכלי השבת, שטעמו עדין ועמוק.^[1]

ב – גדרי המצווה

שתי מצוות ישנן בסעודות השבת. האחת מצוות עונג שבת, שנאמר (ישעיהו נח, יג): "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג", ועיקרה מתקיים בסעודות, אולם גם במה שטועמים בין הסעודות, וגם בשינה של שבת מקיימים את מצוות עונג שבת. המצווה השנייה היא מצוות שלוש הסעודות, שלמדו חכמים מרמזי הפסוקים, שמצווה לקיים בשבת שלוש סעודות (שבת קיז, ב).^[2]

סעודה ראשונה מקיימים בליל שבת, שנייה ביום השבת בשחרית עד חצות, וסעודה שלישית מחצי שעה אחר חצות היום ועד השקיעה. והאוכל סעודה שלישית לפני כן – לא יצא (שו"ע רצא, ב). מי שלא אכל סעודה ראשונה בליל שבת, יאכל שלוש סעודות ביום השבת. ומי שלא הספיק לאכול סעודה שנייה עד חצות היום, יאכל שתי סעודות אחר חצות, שיש סוברים שאין זמן הסעודות מעכב, ובדיעבד יש לסמוך עליהם (בה"ג, רמ"א רצא, א).

עיקר הסעודה על הלחם שהוא המאכל החשוב ביותר, ומצווה להכין לסעודות מאכלים טובים שאדם רגיל להתענג בהם. בזמן חז"ל היו אנשים מתענגים בתבשיל של תרדים, דגים גדולים וראשי שומים, וממילא מצווה היתה להכינם לשבת (שבת קיח, ב; מ"ב רמב, א). וכיוון שרוב האנשים מתענגים בבשר ויין ומגדנות, היינו פירות טעימים, כתבו הפוסקים להרבות בהם (שו"ע רנ, ב). ומי שאינו נהנה בבשר ויין, יכין לסעודות שבת את המאכלים שמענגים אותו.

עוד כתבו האחרונים על פי הקבלה, שמצווה לאכול בכל שלוש הסעודות דגים. וכמה רמזים נאמרו בזה, שהדגים מסמלים ברכה, והם רומזים לעניין עמוק, שהמים מכסים אותם, ואין עין הרע שולטת בהם. אמנם מי שאינו נהנה לאכול דגים, אינו צריך לאוכלם (מ"א רמב, א).

אף שמידה טובה לאדם למעט באכילה, בשבת מצווה להרבות באכילה, ואין הדבר נראה כרעבתנות, הואיל והאכילה היא מצווה (שבת קיז, ב; שו"ע רעד, ב, מ"ב ו). ובלבד שלא יאכל יותר מדי, שהאכילה היתירה גורמת לעייפות ועצבות. ואלה שאוכלים אכילה גסה וממלאים את בטנם ומתעייפים ונרדמים ואינם עוסקים בתורה, אינם זוכים כלל במצווה, ואינם מענגים את השבת אלא את גרונם בלבד (של"ה שבת נר מצווה לז, ועי' לעיל ה, ג).

אסור לאדם להתענות בשבת אפילו שעה אחת. וגם מי שלא כיוון לשם תענית אם בפועל לא טעם דבר מן הבוקר ועד שש שעות, בנוסף לכך שהתעכב מלקיים את הסעודה השנייה בזמנה, עבר באיסור תענית (שו"ע ורמ"א רפח, א).

חולה שאין לו תיאבון, אינו חייב להרבות בסעודת שבת, שהואיל והאכילה נועדה לעונג, כל שאינו מתענג בה אינו צריך להרבות באכילתו. אבל ישתדל לאכול מעט יותר מכשיעור 'ביצה' לחם. ואם גם כ'ביצה' קשה לו לאכול, יאכל לפחות כנפח 'זית'. ומי שגם אכילה כזו מצערת אותו, לא יאכל כלל (שו"ע רפח, ב; רצא, א).^[3]>

ג – לחם משנה ובציעת הפת

מצווה לבצוע בשבת על שתי ככרות, זכר למן הכפול שהיה יורד לאבותינו במדבר ביום שישי לקראת שבת, שעליו נאמר: 'לחם משנה' (שבת קיז, ב). ואכן כל עניינה של השבת כפול, מצוותיה: 'זכור' ו'שמור'. קרבנה כפול – שני כבשים תמימים. עונשה כפול ושכרה כפול. ואף הלחם שעליו בוצעים כפול, לבטא את גדולת היום שמעלתו כפולה (עפ"י ילק"ש בשלח רמז רסא).

המצווה היא שהבוצע יאחז בעת ברכת 'המוציא' את שתי החלות בידיו, אבל מספיק שיבצע אחת, כי בזה שאחז את שתי החלות בעת הברכה, קיים את המצווה לבצוע על לחם משנה. וכך כתבו הרמב"ם ורש"י, וכן נפסק ב'שולחן ערוך' (רעד, א). ויש אומרים שהמצווה לבצוע את שתי החלות, וכן נהגו השל"ה והגר"א. והרוצים לנהוג כך, טוב שיכינו לעצמם חלות קטנות כדי שיוכלו לסיים אותן בסעודה. והמנהג הרווח לבצוע חלה אחת.

מנהגים רבים נאמרו לגבי סדר הנחת החלות בעת הברכה. יש נוהגים להניח חלה אחת על חברתה, ובוצעים את התחתונה (שו"ע רעד, א). ויש נוהגים לבצוע את החלה העליונה (האר"י). ויש נוהגים לבצוע בלילה את החלה התחתונה וביום את החלה העליונה (רמ"א שם). והבוצעים על החלה התחתונה יקרבו אותה אליהם בעת הברכה (מ"ב רעד, ה). ויש נוהגים על פי האר"י, להניח על השולחן י"ב חלות קטנות לכל סעודה (כה"ח רסב, ב).

לכתחילה יש להקפיד שהחלות יהיו שלימות לגמרי, ולכן אין להסיר תווית שדבוקה לחלה לפני הבציעה, שלא לפגום בשלימות החלה. כשאין לחמים שלימים לגמרי, יש לבחור את הפחות פגומים. בשעת הצורך אפשר להחשיב כלחם משנה גם לחם קפוא (שש"כ נה, יב). כשאין שם לחם שלם אבל יש שתי שקיות שלימות של לחם פרוס, בדיעבד אפשר לבצוע עליהן, שיש אומרים שהואיל וכל הלחם נמצא שם, והשקית מאגדת אותו, הרי הוא כשלם (משיב דבר כא). מי שאין לו ככרות לחם שלימות אלא פרוסות, יברך על שתי פרוסות (שש"כ נה, יז).

גם בסעודה שלישית צריך לבצוע על שתי חלות, לבטא את עניינה של השבת שהוא כפול (שו"ע רצא, ד). ואם אין שם שתי חלות – יבצע על חלה אחת שלימה, שכן בזמן שירד המן, נשארה לאבותינו במדבר לסעודה שלישית רק כיכר מן אחת (רמ"א שם).

ד – מעלת סעודת היום

הסעודה שמקיימים ביום השבת חשובה יותר מסעודת הלילה, ולכן את המאכלים הטובים ביותר יש לשמור לסעודה השנייה. ואמנם לעניין הקידוש, קידוש הלילה חשוב יותר, כי יש להקדים ולברך על קדושת היום סמוך לכניסת השבת. אולם לעניין כבוד השבת, כבוד היום קודם לכבוד הלילה (פסחים קה, ב; שו"ע רעא, ג).

יש סוברים, שהמכבד את סעודת ליל שבת יותר מסעודת יום השבת צריך להתיירא מעונש, שפגע בכבוד סעודת היום (רש"י גיטין לח, ב). ולכן היו שנזהרו שלא לאכול דגים בסעודת ליל שבת, כדי שלא ייווצר מצב שסעודת ליל השבת תהיה חשובה מסעודת יום השבת (יש"ש שם).

ויש מבארים, שאם יצא שסעודת ליל שבת מכובדת יותר מחמת שניתן להגיש בה תבשילים חמים וטריים, אין בכך פגם. ולכן אין להימנע מלהכין לסעודת ליל שבת דגים שצריכים להגישם חמים, וכן מרק ושאר תבשילים שאם ישהו אותם עד למחרת יתקלקלו, למרות שבפועל יצא שסעודת ליל שבת מכובדת יותר מסעודת היום. אולם בשאר המאכלים, שניתן להגישם הן בסעודת ליל שבת והן בסעודת יום השבת, כמו יין ופירות, יש להקפיד לתת כבוד ועדיפות לסעודת יום השבת. ואצל הרבה אנשים אין בכלל בעיה, מפני שלמרות שמגישים בליל שבת תבשילים חמים וטריים, הם אוהבים יותר את מאכלי היום, כדוגמת החמין והקוגל, שטעמם המיוחד נוצר על ידי השהייתם הארוכה על הפלטה (ערוה"ש רעא, ט).

למעשה, מי שאכן אוהב יותר את מאכלי היום, בוודאי מכבד בכך את סעודת היום. אבל מי שאינו אוהב אותם יותר, צריך להוסיף בסעודת היום מאכלים מיוחדים האהובים עליו, כדי לתת ביטוי לכך שסעודת היום חשובה יותר, ואין צריך לצמצם לשם כך בסעודת ליל שבת.

יש אומרים שראוי לכתחילה מיד לאחר קידוש היום לקיים את הסעודה על הלחם, ולא לטעום לפני הסעודה מזונות ושאר מאכלים. מפני שעיקר מצוות עונג שבת בסעודת השבת, ואם יאכלו לפני כן מאכלים שונים, לא יהיה להם תיאבון לסעודת השבת. ומכל מקום, אין בדבר איסור, שכן גם מה שמענגים את השבת סמוך לקידוש, נחשב בכלל כבוד היום. והעיקר שישאר להם תיאבון גם לסעודה על הלחם, שבה מקיימים את מצוות סעודה שנייה (דרכי משה רמט, ד; באו"ה ב, 'מותר'; ערוה"ש יב-יג).

יש נוהגים לאכול בסעודת שחרית של שבת סעודה קלה חלבית, כדי שישארו ערניים ורעננים ויוכלו ללמוד אח"כ תורה במשך כל היום, ואת הסעודה העיקרית הבשרית מקיימים לפנות ערב בסעודה שלישית (עי' רמב"ם שבת ל, י). ונראה שאף הם יוצאים ידי המצווה, מפני שהעיקר הוא שהסעודה החשובה תהיה ביום השבת.

ה – סעודה שלישית

מי שאין לו לחם לסעודה שלישית, או שקשה לו לאכול לחם, יכול בדיעבד לקיים את מצוות סעודה שלישית במיני מזונות. ואף שאי אפשר לקיים את מצוות סעודה ראשונה ושנייה במיני מזונות (שו"ע רעד, ד), מכל מקום לגבי סעודה שלישית, יש אומרים שעיקרה לתוספת תענוג ולא לשביעה, ואין חיוב לאכול בה דווקא לחם. לכן בדיעבד אפשר לצאת בה במיני מזונות. ואם גם מזונות אין לו, או שאינו יכול לאוכלם, יאכל בשר או דגים. ואם אין לו בשר או דגים, יאכל פירות, ועדיף לאכול פירות מבושלים, שמבושלים נחשבים יותר כסעודה (שו"ע רצא, ה).

לכתחילה צריך אדם לתכנן את אכילתו כך שיוכל לאכול את הסעודה השלישית לתיאבון, ואם מזדמן לו לאכול את הסעודה השלישית סמוך לסעודה השנייה, ימעט באכילת הסעודה השנייה, כדי שיוכל לאכול את הסעודה השלישית לתיאבון. ומי שלא נזהר בזה והוא שבע, יכול לקיים את מצוות סעודה שלישית במעט יותר משיעור 'כביצה' לחם. ובדיעבד, יכול להסתפק אף ב'כזית' לחם. ואם אפילו 'כזית' לחם או מאכלים אחרים אינו יכול לאכול בלא לצער את עצמו, הפסיד את המצווה (שו"ע רצא, א; מ"ב ב).

לדברי הרמב"ם, צריכים לקבוע ברכה על היין בסעודה שלישית, ויש שהבינו ממנו, שכמו שמקדשים על היין לפני סעודה שנייה, כך צריך לקדש לפני סעודה שלישית (טור). אולם למעשה, מצוות הקידוש היא פעם אחת בלילה ופעם אחת ביום, ואין מצווה לקדש על היין לפני סעודה שלישית (שו"ע רצא, ד). ויש אומרים שכוונת הרמב"ם להורות שיש מצווה לשתות יין בסעודה שלישית כדי לענג את השבת. וכן כתבו כמה אחרונים, שטוב להדר לברך על היין בסעודה שלישית (מ"ב רצא, כא).

צריך להתחיל את הסעודה לפני שקיעת החמה, וכל שהספיק לומר את ברכת 'המוציא' לפני השקיעה, קבע סעודה ומותר לו להמשיך בסעודתו אפילו כמה שעות אחר צאת הכוכבים. אבל אם היה אוכל לפני שקיעת החמה מזונות או פירות וירקות או שותה משקים, כיוון ששקעה החמה צריך להפסיק, מפני שאין בזה קביעות סעודה, וכיוון שכבר התחיל להגיע זמן הבדלה – אסור לו לאכול ולשתות (שו"ע רצט, א; מ"ב ב; ערוה"ש ג-ה; להלן ח, ח).

מי שלא הספיק לאכול סעודה שלישית ושקעה החמה, רשאי להתחיל לאכול עד צאת הכוכבים לפי מיטיבי הראות, ובכל אופן הוא אינו לפני ארבע עשרה דקות אחר השקיעה. ואח"כ מותר לו להמשיך בסעודתו אפילו כמה שעות. אבל אחר צאת הכוכבים, לא יתחיל בסעודה שלישית.^[4]

אם היו בסעודה שלישית חתן וכלה ומניין גברים, מברכים בסיומה שבע ברכות. והמזמן, החתן והכלה, שותים מכוס היין אחר ברכת המזון, למרות שכבר יצאו הכוכבים ועדיין לא הבדילו, מפני ששתיית היין של ברכת המזון היא המשך הסעודה שלהם (ועי' להלן ח, ח, שיש נוהגים לשתות יין מכוס של ברכה גם בלא חתן וכלה).

ו – ברכת המזון

תקנו חכמים לומר בברכת המזון בקשה מיוחדת לכבוד השבת – 'רצה והחליצנו', בה אנו מבקשים שירצה ה' במנוחתנו ובקיום מצוות השבת שלנו, ויזכנו לקיים את השבת בלא צער ויגון. וכיוון שהיא בקשה, תקנו לאומרה בברכה השלישית שאף היא בקשה. וכדי לחזור לנושא הברכה מסיימים בבקשה על ירושלים ועל הגאולה, וחוזרים לברכת 'ובנה ירושלים'.

שכח לומר 'רצה' ונזכר לפני שהתחיל ברכת 'הטוב והמטיב', תקנו שיאמר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך אתה ה' מקדש השבת". וימשיך לומר ברכת 'הטוב והמטיב'. ואם כבר התחיל ברכת 'הטוב והמטיב' ונזכר שלא אמר 'רצה', צריך לחזור ולומר את ברכת המזון מתחילתה. שכך תקנו חכמים שיזכיר בברכת המזון את עניין השבת, ואם לא הזכיר – לא יצא ידי חובת ברכת המזון (שו"ע קפח, ו. דין המסופק אם אמר 'רצה' בפנה"ל ברכות ד, ח, 7).^[5]

אמנם כל דין זה אמור לגבי שתי הסעודות הראשונות, שבהן חובה לאכול לחם לכל הדעות, וממילא חייבים אח"כ לברך ברכת המזון. אולם אם שכח להזכיר את השבת בסעודה שלישית – אינו חוזר, משום שבדיעבד יכול לקיים את מצוות סעודה שלישית במיני מזונות, וממילא אינו חייב לברך ברכת המזון, ולכן אם שכח לומר 'רצה' אינו חוזר לברך. וכן הדין למי ששכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון בראש חודש או בחול המועד, שכיוון שאינו חייב לאכול אז לחם – אינו חוזר (שו"ע קפח, ח).^[6]

מי שהתחיל לאכול סעודה שלישית לפני שקיעת החמה וסיים אותה לאחר צאת הכוכבים, אומר בברכת המזון 'רצה', שהולכים אחר התחלת הסעודה. ואם חל ראש חודש במוצאי שבת, ישנו ספק מה יזכיר בברכת המזון. יש אומרים שכדי לצאת מהספק, עדיף לסיים לאכול לפני צאת הכוכבים, ויאמר בברכת המזון 'רצה' בלבד. ולדעת מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל עדיף להמשיך לאכול פת אחר צאת הכוכבים, ולומר 'רצה' ו'יעלה ויבוא' (עולת ראיה ח"א עמ' שסד).^[7]

ז – משמעותה של סעודת 'מלווה מלכה'

אמרו חכמים, שמצווה לסדר שולחן במוצאי שבת לסעודת 'מלווה מלכה', כדי לכבד את השבת בצאתה (שבת קיט, ב). כמו אדם שנפרד מאורח יקר ואהוב, שקשה עליו פרידתו, והוא הולך עמו כברת דרך ארוכה כדי לשהות עוד במחיצתו, כך צריך לנהוג עם השבת, שלמרות שהיא כבר נסתיימה, אנו ממשיכים להתבשם ולהתענג מקדושתה.

בשבת אנו זוכים לתוספת קדושה בכל תחומי החיים, ברוח ובחומר, בתפילה ובסעודות, והמגמה להמשיך את הארת השבת לימות החול. ובאר האר"י ז"ל, שעל ידי אמירת 'ויהי נועם' (תהלים צ, יז – צא, טז) בתפילת ערבית של מוצאי שבת, הננו ממשיכים את תוספת הקדושה הרוחנית של השבת לימות החול, ומבקשים, שנועם ה' ישרה על מעשה ידינו. ועל ידי סעודת 'מלווה מלכה', אנו ממשיכים את הארת הקדושה לאכילה של כל השבוע.

מסורת בידינו, כי עצם אחת ישנה בגופו של אדם, ולוז שמה. ואותה עצם לא נהנתה ממה שאכל אדם הראשון מעץ הדעת, ולכן אף שנגזרה מיתה על האדם, אותה עצם אינה נרקבת, וממנה יקום אדם בתחיית המתים. ועצם זו אינה ניזונת אלא מסעודת 'מלווה מלכה' (כה"ח ש, א-ב, ויק"ר יח, א).

המהדרין מכינים לקראת סעודת 'מלווה מלכה' תבשיל מיוחד. ומסופר בתלמוד (שבת קיט, ב) על בית רבי אבהו שהיו רגילים לשחוט בכל מוצאי שבת עגל לכבוד סעודת 'מלווה מלכה', והיה רבי אבהו אוכל ממנו כליה אחת. כאשר גדל בנו, עמד ושאל, לשם מה צריך לשחוט עגל שלם במוצאי שבת, מוטב להשאיר מן העגל ששחטו בערב שבת כליה אחת לצורך סעודת 'מלווה מלכה'. שמעו בעצתו ושימרו מהבשר של ערב שבת מעט לצורך מוצאי שבת. בא אריה וטרף את העגל שהיה מיועד למוצאי שבת, נמצא שלא הרוויחו דבר. והביאו סיפור זה בתלמוד כדי ללמדנו שראוי להדר ולהכין תבשיל מיוחד לכבוד סעודת 'מלווה מלכה', ולא להסתפק באכילת שיריים ממאכלי השבת.

ח – הלכות סעודת 'מלווה מלכה'

כיוון שסעודת 'מלווה מלכה' באה להמשיך את השראת השבת לימות החול, ראוי להשוות אותה לסעודות השבת, ולפרוס מפה על השולחן, ולסדרו בכלים נאים לקראת הסעודה. וראוי שלא להסיר את בגדי השבת עד אחר סעודת 'מלווה מלכה'. וכשם שסעודות השבת שייכות לגברים ונשים כאחד, כן גם סעודת 'מלווה מלכה' (שש"כ סג, א- ג).

לכתחילה יש לקיים את סעודת 'מלווה מלכה' על לחם, כמו שלוש הסעודות. ויוסיפו תבשילים לכבוד הסעודה. ומי שאינו רעב כל כך, ישתדל לאכול כזית לחם עם תוספת מסוימת. ואם אינו רוצה לאכול לחם, יכול לצאת באכילת מזונות או במאכל מבושל או מטוגן, ולכל הפחות בפירות, כמו שלמדנו לגבי סעודה שלישית (הלכה ה).

מי שאין לו די מאכלים לשלוש הסעודות ול'מלווה מלכה', מצוות שלוש הסעודות בשבת קודמת, ויקיים 'מלווה מלכה' בכזית לחם (שעה"צ ש, ט).

לכתחילה יש לאכול סעודת 'מלווה מלכה' סמוך לצאת השבת, ומי שאינו רעב, ישתדל לאוכלה עד סוף ארבע שעות מתחילת הלילה, או לפחות עד חצות הלילה. ואם לא אכל עד חצות, יכול לאכול 'מלווה מלכה' כל הלילה (יחו"ד ד, כה; שש"כ סג, ה).

יש אומרים, שמי שהאריך בסעודה שלישית עד הלילה, פטור מסעודת 'מלווה מלכה'. אבל למעשה נוהגים, שגם מי שהאריך בסעודה שלישית לתוך הלילה, עורך לאחר מכן סעודת 'מלווה מלכה' (כה"ח ש, יא).