חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – גדרי המצווה

שתי מצוות ישנן בסעודות השבת. האחת מצוות עונג שבת, שנאמר (ישעיהו נח, יג): "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג", ועיקרה מתקיים בסעודות, אולם גם במה שטועמים בין הסעודות, וגם בשינה של שבת מקיימים את מצוות עונג שבת. המצווה השנייה היא מצוות שלוש הסעודות, שלמדו חכמים מרמזי הפסוקים, שמצווה לקיים בשבת שלוש סעודות (שבת קיז, ב).[2]

סעודה ראשונה מקיימים בליל שבת, שנייה ביום השבת בשחרית עד חצות, וסעודה שלישית מחצי שעה אחר חצות היום ועד השקיעה. והאוכל סעודה שלישית לפני כן – לא יצא (שו"ע רצא, ב). מי שלא אכל סעודה ראשונה בליל שבת, יאכל שלוש סעודות ביום השבת. ומי שלא הספיק לאכול סעודה שנייה עד חצות היום, יאכל שתי סעודות אחר חצות, שיש סוברים שאין זמן הסעודות מעכב, ובדיעבד יש לסמוך עליהם (בה"ג, רמ"א רצא, א).

עיקר הסעודה על הלחם שהוא המאכל החשוב ביותר, ומצווה להכין לסעודות מאכלים טובים שאדם רגיל להתענג בהם. בזמן חז"ל היו אנשים מתענגים בתבשיל של תרדים, דגים גדולים וראשי שומים, וממילא מצווה היתה להכינם לשבת (שבת קיח, ב; מ"ב רמב, א). וכיוון שרוב האנשים מתענגים בבשר ויין ומגדנות, היינו פירות טעימים, כתבו הפוסקים להרבות בהם (שו"ע רנ, ב). ומי שאינו נהנה בבשר ויין, יכין לסעודות שבת את המאכלים שמענגים אותו.

עוד כתבו האחרונים על פי הקבלה, שמצווה לאכול בכל שלוש הסעודות דגים. וכמה רמזים נאמרו בזה, שהדגים מסמלים ברכה, והם רומזים לעניין עמוק, שהמים מכסים אותם, ואין עין הרע שולטת בהם. אמנם מי שאינו נהנה לאכול דגים, אינו צריך לאוכלם (מ"א רמב, א).

אף שמידה טובה לאדם למעט באכילה, בשבת מצווה להרבות באכילה, ואין הדבר נראה כרעבתנות, הואיל והאכילה היא מצווה (שבת קיז, ב; שו"ע רעד, ב, מ"ב ו). ובלבד שלא יאכל יותר מדי, שהאכילה היתירה גורמת לעייפות ועצבות. ואלה שאוכלים אכילה גסה וממלאים את בטנם ומתעייפים ונרדמים ואינם עוסקים בתורה, אינם זוכים כלל במצווה, ואינם מענגים את השבת אלא את גרונם בלבד (של"ה שבת נר מצווה לז, ועי' לעיל ה, ג).

אסור לאדם להתענות בשבת אפילו שעה אחת. וגם מי שלא כיוון לשם תענית אם בפועל לא טעם דבר מן הבוקר ועד שש שעות, בנוסף לכך שהתעכב מלקיים את הסעודה השנייה בזמנה, עבר באיסור תענית (שו"ע ורמ"א רפח, א).

חולה שאין לו תיאבון, אינו חייב להרבות בסעודת שבת, שהואיל והאכילה נועדה לעונג, כל שאינו מתענג בה אינו צריך להרבות באכילתו. אבל ישתדל לאכול מעט יותר מכשיעור 'ביצה' לחם. ואם גם כ'ביצה' קשה לו לאכול, יאכל לפחות כנפח 'זית'. ומי שגם אכילה כזו מצערת אותו, לא יאכל כלל (שו"ע רפח, ב; רצא, א).[3]>


[2]. לדעת החינוך רצ"ז, מצוות עונג שבת מדרבנן, שכן מקורה בישעיהו נח, יג, ודברי נביאים מחייבים כמצווה מדרבנן. ולדעת הרמב"ן, המצווה מהתורה, שנאמר (ויקרא כג, ג): "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ", ובכלל משמעות 'מקרא קודש' לכבד את השבת במאכלים טובים ובכסות נקיה. והביאם המ"ב רמב, א. במחלוקת זו תלויה השאלה האם האיסור להתענות בשבת מדאורייתא או מדרבנן. ועי' בבאו"ה רפח, א.

מצוות שלוש הסעודות לדעת רוב ככל הפוסקים מדברי חכמים, וסמכו אותה מכך שנזכר שלוש פעמים 'היום' בפסוק (שמות טז, כה): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה", כמבואר בשבת קיז, ב. ויש סוברים שזוהי דרשה גמורה (יראים מצווה צב, לבוש). ובערוה"ש רצא, א, כתב, שאף אם מצווה זו אינה ממש מהתורה, מ"מ היא בוודאי מתקנת משה רבנו שכך קיבל מסיני. ועי' שש"כ נד, הערה קט.

[3]. ואף שכדי שהקידוש ייחשב במקום סעודה, די לאכול במקום הקידוש 'כזית' עוגה (וי"א אף 'רביעית' יין), זה מפני שהקידוש אינו חייב להיות במקום אחת משלוש הסעודות, אלא החיוב הוא שיהיה במקום שיענג בו את השבת, ואפשר להסתפק לשם כך באכילת 'כזית'. אבל כדי לקיים אחת משלוש הסעודות צריך לאכול אכילה קבועה, והשיעור המזערי לסעודת קבע הוא יותר מ'כביצה', ורק בדיעבד אפשר להסתפק בשיעור 'כזית' (מ"ב רצא, ב, שש"כ נד, הערה ד. ועי' מנו"א ח"א ח, ב). והאוכל מהלחם פחות מכביצה יטול ידיים בלא ברכה (פנה"ל ברכות ב, ו).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן