ג – איסורי עבודה זרה

א – חומרת איסור עבודה זרה

מצווה להאמין בה' שהוא הבורא היחיד לעולם והוא מנהיגו, ואסור להאמין שיש אלוה אחר מבלעדיו, שנאמר (שמות כ, ב-ג): "אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". איסור זה נקרא 'עבודה זרה', ומשמעותו, שבמקום להאמין שה' הוא בורא העולם ומקיימו ובעל הכוחות כולם ורק אותו ראוי לעבוד, הוא מאמין שיש לכוחות זרים מלבדו כוח עצמאי והוא עובד אותם כדי להפיק מהם תועלת.

גם עבודה זרה בשיתוף אסורה. כלומר, גם היודע שה' הוא אלוהי האלוהים, אם הוא מאמין שלצדו או תחתיו יש כוח נוסף שיש לו בחירה להחליט כיצד לפעול ולכן גם אותו הוא עובד כדי לקבל ממנו סיוע, הרי שהוא עובד עבודה זרה בשיתוף, ודינו כעובד עבודה זרה. שנאמר (שמות כ, ג): "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (רמב"ם יסה"ת א, ו; יראים רמג; סמ"ג ל"ת א; להלן הלכה ד).

אמרו חכמים (ספרי ראה נד): "כל המודה בעבודה זרה – כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה זרה – מודה בכל התורה כולה". וכן למדנו ממה שנאמר (במדבר טו, כב-כג): "וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה. אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם". ביארו חכמים, שהכוונה למצווה ששקולה כנגד כל המצוות שהיא עבודה זרה, והיא המצווה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם, שכן שתי המצוות הראשונות שבעשרת הדיברות, "אנוכי ולא יהיה – מפי הגבורה שמענום" (הוריות ח, א; רמב"ם ע"ז ב, ד).

אמרו חכמים (קידושין לט, ב), שאיסור עבודה זרה חמור מכל שאר החטאים, שבכל החטאים אדם שחשב מחשבה רעה ולא הגיע לידי מעשה, אינו נענש על מחשבתו. ואילו בעבודה זרה, גם על מחשבה רעה נענש, שנאמר (יחזקאל יד, ה): "לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם אֲשֶׁר נָזֹרוּ מֵעָלַי בְּגִלּוּלֵיהֶם כֻּלָּם".

לרוב חומרת איסור עבודה זרה, מצווה על אדם מישראל למסור את נפשו ולא לחלל את השם בעבודה זרה, שנאמר (דברים ו, ד-ה): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". "בְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו הוא נוטל את נפשך" (משנה ברכות ט, ה). וכן נאמר (ויקרא כב, לב): "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". דיני מסירות נפש יבוארו בהרחבה להלן בפרק ד.

העובד עבודה זרה בזדון בפני עדים, אחר שהתרו בו והזהירו אותו שלא יעבוד עבודה זרה – חייב מיתה בסקילה. שנאמר (דברים יז, ב-ז): "כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם, וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי. וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל. וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ, אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה, וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ. עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת, לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד. יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ".

ב – העונשים בפועל וההרתעה

על החטאים החמורים ביותר, שרובם עוסקים בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, קבעה התורה עונש מיתה. ארבעה סוגי מיתות ישנן בתורה – סקילה, שריפה, הרג וחנק, והחמורה שבהן היא 'סקילה', ובה חייב עובד עבודה זרה. כדי לחזק את ההרתעה כלפי החוטאים בעבודה זרה, צוותה התורה להמית את עובד העבודה הזרה בשער העיר שבה חטא. בנוסף, הואיל והיתה בחטאו מרידה פומבית בה', לאחר הוצאתו להורג מצווה לתלותו על קורת עץ. אבל אין מאריכים להשהותו תלוי, משום שהאדם נברא בצלם אלוהים, וכשמאריכים בתלייתו כבוד שמיים מתחלל (סנהדרין מו, א-ב). לפיכך, תולים אותו סמוך לשקיעה, ובשקיעת החמה מסירים אותו מהתלייה. שנאמר (דברים כא, כב-כג): "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלוֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (סנהדרין מה, ב; רמב"ם סנהדרין טו, ב; ו). על עוד עבירה אחת בלבד קבעה התורה עונש סקילה ותלייה, והיא מגדף, שאף בה יש מרידה פומבית בה' (להלן הלכה ח).

הסמכות לקביעת דין מוות נתונה לסנהדרין קטנה, שמורכבת מעשרים ושלושה דיינים סמוכים. ואף שישנן בתורה שלושים ושש עבירות שעונשן מיתה בידי בית דין (רמב"ם סנהדרין טו, י-יג), בפועל, מעט מאוד חוטאים הוצאו להורג. אמרו חכמים על סנהדרין שהוציאה להורג אדם אחד בשבע שנים שהיא נקראת 'חובלנית', ויש אומרים אחד בשבעים שנה (משנה מכות א, י). וזאת משום שבתי הדין שקדו על שני עקרונות במקביל, מצד אחד, כאשר אדם חטא בפומבי ובזדון ונמצא אשם, הענישו אותו במיתה כמצוות התורה, וכך החוטאים התייראו מלחטוא בפומבי. מאידך, נזהרו מאוד מלחרוץ דין, ועל כל ספק קל פטרו את החוטא מעונש מיתה. לדוגמה, אם לא היה ברור בוודאות שהחוטא ידע בעת שחטא שמעשהו אסור ועונשו מיתה, לא היו מוציאים אותו להורג. לפיכך, רק אם התרו בו בסמוך למעשה החטא, וברור לחלוטין שהחוטא שמע את אזהרתם והבין שאם יחטא יומת בבית הדין, ואע"פ כן חטא, חייב מיתה. בפועל, אין כמעט אדם שיחטא לאחר התראה שכזו. לכן רוב המוּצאים להורג היו רוצחים, שמרוב כעסם לא שלטו ביצרם, ולמרות ההתראה רצחו. כך יצא שבפועל, בעם ישראל הוציאו להורג הרבה פחות אנשים מאשר היה מקובל בשאר המלכויות והדתות האליליות.

בנוסף, ישנה סמכות לבית הדין הגדול (סנהדרין גדולה), לבטל את דין הוצאה להורג מישראל, וכפי שעשו בשלהי ימי בית המקדש השני. באותם ימים ראו חכמים שרבו הרוצחים ועונש המיתה כבר לא מרתיע, ואם יקיימו את עונשי המיתה יצטרכו להוציא להורג אנשים רבים מדי בלא שהריגתם תועיל למניעת רציחות נוספות. כדי להימנע מכך גלו ממקומם בלשכת הגזית הסמוכה לבית המקדש לרחוב סמוך, ואיבדו בכך את הסמכות להוציא אדם להורג, שכן רק כאשר בית הדין הגדול יושב סמוך למקדש יש לבתי הדין סמכות להוציא אדם להורג (ע"ז ח, ב, ר"ח).

ואף שבפועל רק במקרים נדירים מאוד בית הדין היה מוציא להורג אנשים על חטאיהם, ובנוסף לכך, עברו דורות רבים מאז שבית הדין גלה מלשכת הגזית הסמוכה למקדש ואיבד בכך את סמכותו להוציא חוטאים להורג, בסדר הלימוד רגילים לקרוא לכל העוברים בזדון על אחד מהחטאים החמורים שעונשם מיתה – 'חייבי מיתה'. שלוש סיבות לכך: א) לבטא את חומרת החטאים, שכעיקרון זה העונש הראוי להם. ב) במקרים נדירים מאוד אכן זה היה עונשם. ג) החוטאים בחטאים החמורים אכן חייבים מיתה בידי שמיים ב'כרת'. שכל העושה בזדון עבירה שבתנאים מסוימים חייבים עליה מיתה בבית דין, נענש בידי שמיים ב'כרת', היינו מיתה בקיצור ימים (מו"ק כח, א). אמנם חייבי כרת שחזרו בתשובה, נמחל להם עוונם והם פטורים מעונש כרת (רז"ה ורמב"ן).^[1]

ג – איסורי עבודה זרה

העובד בזדון את אחד האלילים לפי הפולחן שקבעו לו עובדיו – חייב מיתה. גם כאשר הפולחן הקבוע לאותו אליל נראה כגנאי, כגון 'בעל פעור' שעבדו אותו על ידי עשיית צרכים לפניו, או 'מרקוליס' שעבדו אותו על ידי השלכת אבנים עליו – העושה זאת בזדון חייב מיתה.

בנוסף, העובד אליל באחת מארבע העבודות החשובות שהיו במקדש, גם אם אין עובדי אותו אליל רגילים לעובדו בכך, חייב מיתה. אלו הן ארבע העבודות: א) השתחוויה. ב) זביחה – שחיטת קורבן. ג) הקטרה – שריפת קורבן על המזבח. ד) ניסוך – שפיכת יין או זריקת דם לכבוד האליל (סנהדרין ס, ב; רמב"ם ע"ז ג, ב-ג).

כמו כן, המקבל על עצמו אליל, למרות שלא עשה מעשה, כיוון שעל ידי דיבור קיבל על עצמו להאמין בו – חייב מיתה. כגון שעמד לפני פסל ואמר לו: 'אלי אתה'. ואף אם לקח אבן או לבֵנה וזקפה וקיבל אותה עליו לאלוה באמירה: 'אלי אתה' – חייב מיתה (סנהדרין ס, ב; סג, א; רמב"ם שם ג, ד).

בנוסף, אסרה התורה לבטא כבוד או אהבה לאליל. לפיכך, אסור לחבק ולנשק את הפסל, ואסור לרוחצו, לנקותו, להלבישו, להנעילו, ולנקות את המקום שבו הוא נמצא. אולם העושה אחד מהדברים הללו אינו חייב מיתה, הואיל ולא עבדו באחת מהעבודות המיוחדות לו או באחת מארבע עבודות שהיו במקדש. וגם אינו חייב מלקות, הואיל ואין על מעשים אלו איסור מפורט ומפורש אלא הם מכלל האיסור הכללי (רמב"ם ע"ז ג, ו).

אסור לעשות פסל כדי לעובדו, שנאמר (שמות כ, ד): "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ". גם למי שאינו מאמין באלילים אסור לעשות פסל עבור אחרים שמתכוונים לעובדו, שנאמר (ויקרא יט, ד): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". בכלל איסור זה גם אסור לאדם לקנות פסל לעצמו. עבר ועשה פסל או קנה אותו – חייב מלקות (רמב"ם ע"ז ג, ט; סה"מ לרמב"ם ל"ת ג).

אסור להתנבא בשם אליל, ואפילו אם הנבואה היא לשם שמירת המצוות, כגון שיאמר: אליל מסוים נגלה אלי וצווה שתעשו מצווה זו שכתובה בתורה. עבר והתנבא בשם אליל – חייב מיתה בחנק, שנאמר (דברים יח, כ): "וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא" (רמב"ם עבודה זרה ה, ו).

עוד אסרה התורה ליהנות מעבודה זרה, מכלי תשמישיה, מנויה ומהתקרובות שהקריבו לפניה כקורבן, שנאמר (דברים ז, כה-כו): "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ… שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא". ונאמר (דברים יג, יח): "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם". איסור זה וסייגיו יבוארו בהרחבה בפרק י.

כהמשך למצווה לשַׁקֵּץ ולתַעֵב עבודה זרה, גזרו חכמים טומאה על עבודה זרה. כלומר, גזרו על הפסלים, כלי תשמישם ומה שהקריבו לפניהם, שיהיו 'אבות הטומאה', ואם יגעו באדם או בכלים, במאכלים או במשקים – יטמאום (רמב"ם שאר אבות הטומאה ו, א).

הזהירה התורה שלא לפנות ולהתעניין באלילים ולא להיגרר אחריהם, שנאמר (ויקרא יט, ד): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם". איסור זה וסייגיו יבוארו להלן בפרק יג.

אסרה התורה לנדור או להישבע בשם עבודה זרה, שנאמר (שמות כג, יג): "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ". בכלל איסור זה שלא להזכירה דרך כבוד, כמבואר להלן (יד, א-ב).

ד – עבודה זרה בשיתוף וכדומה

בכלל איסור עבודה זרה אסור גם לעבוד עבודה זרה בשיתוף. כלומר, גם כאשר יהודי מאמין שה' שהתגלה לישראל הוא אלוהי האלוהים, אם בנוסף לכך הוא מאמין באליל שיש לו כוח עצמאי משלו, והוא יכול להיטיב או להרע, וגם אותו הוא עובד או גם אותו מקבל עליו לאלוה, דינו כדין עובד עבודה זרה לכל דבר. שנאמר (שמות כ, ג): "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (רמב"ם יסה"ת א, ו-ז; יראים רמג; סמ"ג ל"ת א). וכן נאמר (שמות כב, יט): "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ". וכן הוזהרו ישראל על אמונת הייחוד באופן מיוחד, שנאמר (דברים ו, ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (החינוך תיז).

אמנם מצד האמת, בדיני שמיים, חומרת עוונו של העובד עבודה זרה בשיתוף קלה יותר, הואיל והוא מאמין גם בה'. וכן אמרו חכמים (סנהדרין סג, א), שבזכות שישראל המשיכו להאמין בה' בעת שחטאו בעגל, ניצלו מכליה^[2]

גם למי שאינו מאמין באליל אסור לעשות את פולחנו מחמת אהבה או יראה, היינו מחמת אהבתו לאדם שביקש זאת ממנו או מחמת יראתו מאדם שאיים להענישו אם לא יעבוד לאליל. וכן אסור למי שאינו מאמין באליל לעבוד אותו מפני שהוא אוהב את צורתו המיוחדת או את דרך פולחנו, או מפני שהתיירא שאם לא יעבוד אותו יהיה לו מזל רע וייענש. אמנם אם עבר ועבד פטור ממיתה, הואיל ואינו מאמין באלהותו של האליל (סנהדרין סא, ב; רש"י, רמב"ם ע"ז ג, ו).^[3]

גם למי שמאמין בה' בלבד אסור מהתורה לעשות פסל שכביכול מדמה את ה', שנאמר (שמות כ, כ): "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי, אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" – "שלא תאמר, עושה אני לו כמין דמות ואשתחוה לו" (מכילתא שם). אמנם צוותה התורה להניח על הכפורת שבקודש הקודשים שני כרובים כצורת אדם מזהב, לבטא את הגילוי האלוקי, אולם כל ששינה מהמצווה, כגון שעשאם כסף או ארבעה כרובים, עבר על איסור תורה של עשיית פסל לה' (מכילתא שם).

ה – מסית

הזהירה התורה באזהרה חמורה, שלא יסית אדם מישראל את חברו לעבוד עבודה זרה. ואם הסית, גם אם בפועל לא הצליח להסיתו, חייב מיתה בסקילה (רמב"ם ע"ז ה, א).

צוותה התורה שלא לאהוב את המסית, ולא להקשיב לדבריו, ולא לסייע לו בשום דבר, ולא לרחם עליו להצילו אם יימצא בסכנה, ולא ללמד עליו זכות בלא הצדקה, ולא לשתוק מלהעיד כנגדו, כדי שיקבל את העונש הראוי לחטאו החמור. אמנם מתחילה צריך לנסות להניא את המסית מחטאו, וכדרך שכל אדם חייב להוכיח את חברו שלא יחטא. אך אם המסית התעקש להמשיך בדרכו, יש לנהוג כלפיו במלא החומרה. שנאמר (דברים יג, ז-ט): "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר, נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ. מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ, מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ. לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (סנהדרין סא, א; רמב"ם ע"ז ה, א-ד).

אם המסית ניסה להסית שניים, הם יהיו העדים על חטאו. ואם ניסה להסית אחד, למרות שבכל שאר החטאים שבין אדם למקום, אין מתאמצים להפליל אדם כדי לעונשו, בחטא זה צוותה התורה לנסות להפלילו. לשם כך צריך להחביא שני עדים, ולבקש שוב מהמסית לומר את דברו, ואם למרות שנשאל: 'היאך נעזוב את ה' אלוהינו ונעבוד עצים ואבנים', התעקש להסית, העדים שהוחבאו מעידים עליו בבית הדין.

גם בסדרי בית הדין, מחמירים בדינו של המסית. שבכל הדיונים של חייבי מיתות אם הנאשם יצא זכאי והתעוררה כנגדו טענה חדשה, אין חוזרים לדון בו, ואילו במסית חוזרים לדון. בכל הדיונים של חייבי מיתות מקפידים להושיב דיינים שמטופלים בילדים, כדי שיהיו רחמנים, ואילו בדין מסית מושיבים גם זקנים ועריריים, כדי שלא ירחמו עליו (סנהדרין לג, ב; לו, ב; רמב"ם סנהדרין יא, ה).

מצא בית הדין שהמסית אשם וחייב מיתה, האיש שאותו הוא ניסה להסית לעבוד עבודה זרה ולהוריד את נשמתו שאולה, צריך להיות זה שמתחיל בהוצאתו להורג. שנאמר (שם יג, י-יב): "כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ, יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ, וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה. וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת, כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל ה' אֱלוֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן, וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ". כל זאת כדי להרתיע מפני החטא החמור של הסתה לעבודה זרה, שהיא שורש כל החטאים.^[4]

ו – עיר הנידחת

כאשר רוב תושבי עיר בישראל הודחו לחטוא בעבודה זרה, דינם כדין מורדים במלכות, ומצווה להוציא להורג את כל החוטאים במיתת סייף (חרב), להמית את הבהמות, ולשרוף את כל בתיה ורכושה של העיר, ולהשאירה חרבה לעולם. שנאמר (דברים יג, יג-יח): "כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב, וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב, הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלוֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד. וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם, לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ".

כאשר אדם חוטא בעבודה זרה שלא במסגרת עיר הנידחת, הוא נענש במיתה החמורה ביותר – מיתת סקילה, אולם רק הוא נענש ואת רכושו הוא מוריש ליורשיו. לעומת זאת, החוטאים במסגרת עיר הנידחת נענשים במיתה קלה יותר – מיתת סייף, אולם כל רכושם נשרף וממילא אינם מורישים אותו לקרוביהם.

לפני שמוציאים לפועל דין חמור זה, הורתה התורה לדרוש ולחקור היטב את הדבר. אם התברר שכך אירע, היה בית הדין הגדול, של שבעים ואחד זקנים, שולח אל אנשי העיר תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם בתשובה. לא חזרו בתשובה – בית הדין הגדול היה מורה לישראל לשלוח עליהם צבא, כדי להביאם לדין בפני סנהדרין קטנה של עשרים ושלושה דיינים. כל מי שהעידו עליו שני עדים שאחר שהתרו בו עבד עבודה זרה בזדון, חייב מיתה. אם התברר שהחוטאים היו מיעוט יושבי העיר, החוטאים נענשים במיתת סקילה וממונם ליורשיהם. ואם התברר שרוב תושבי העיר חייבים מיתה, היה בית הדין הגדול קובע שדינם כדין עיר הנידחת, וכל החוטאים נהרגים במיתת סייף, ורכושם ובתיהם נשרפים. ואלה שלא חטאו, אינם נהרגים אבל רכושם נשרף יחד עם רכוש שאר בני העיר. ואף אם אלה שלא חטאו היו צדיקים, רכושם נשרף, הואיל וממונם גרם להם להישאר לגור עם הרשעים למרות הסכנה שיושפעו מהם לרעה (סנהדרין קיב, א; רמב"ם ע"ז ד, ו-ז).

ירושלים, וכן ערי המקלט, אינן נעשות עיר הנידחת, שנאמר (דברים יג, יג): "בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם", הרי שרק עיר רגילה ששייכת לאחד משבטי ישראל יכולה להיעשות עיר הנידחת, אבל ירושלים שלא התחלקה לשבטים, וכן עיר שניתנה ללוויים כדי שתשמש עיר מקלט לרוצחים בשגגה, אינן יכולות להיעשות עיר הנידחת (ב"ק פב, ב; רמב"ם שם ד, ד).

אין עושים עיר הנידחת בסְפר, היינו בגבול ישראל, כדי שלא ייכנסו גויים לארץ ישראל דרך המקום החרב.

כמו כן אין עושים עיר נידחת שנייה באזור שכבר עשו אחת, וזאת כדי שהארץ לא תיעשה 'קורחה' (עם אזור ללא יישוב). הארץ מחולקת לשלושה אזורים: יהודה, גליל ועבר הירדן. בנוסף, גם בדור אחר, אין רשאים לעשות עיר נידחת שלישית, ואפילו באזור שעוד לא עשו בו עיר נידחת, שכן בכל הדורות ניתן לעשות רק שתי ערים נידחות ולא יותר (סנהדרין טז, ב; ראב"ד, יראים, מאירי; פר"ח).^[5]

ז – מדיני עיר הנידחת

העיר נעשית 'עיר הנידחת' רק אם לפחות שני גברים מבני אותה העיר ואותו השבט ידיחו את אנשי עירם. אבל אם המדיחים אותה באו מחוצה לה, או שאנשיה החלו להשתכנע לעבוד עבודה זרה מעצמם, או שנשים הדיחו אותם, אינה נידונת כעיר הנידחת (סנהדרין קיא, ב; רמב"ם עבודה זרה ד, ב).

דין עיר הנידחת חל בתנאי שמספרם של רוב יושבי העיר שעבדו עבודה זרה היה מאה ויותר, שאם היו פחות אין זו עיר אלא כפר. מנגד, אם מספר החוטאים הגיע לכלל רוב שבט מישראל, כבר אין מדובר בעיר אלא בכרך, ואין לו דין עיר הנידחת (סנהדרין טו, ב; רמב"ם שם).

שיירה שעברה בעיר הנידחת, אם חנתה בעיר שלושים יום, דינה כבני העיר, ונספרים עם בני העיר לעניין קביעת הרוב. חנו שם פחות משלושים יום, דינם כאנשים פרטיים שכל אחד מהם נידון לבדו על חטאו (רמב"ם שם ד, ט).

צריך לשרוף את רכוש בני העיר ואסור ליהנות ממנו, והעובר ונהנה חייב מלקות. הרכוש שצריך לשרוף הוא רכוש בני העיר שנמצא בעיר, אבל רכוש של אנשים מחוץ לעיר שהופקד אצל בני העיר אינו נשרף. גם רכוש של בני העיר שהיה מחוץ לעיר אינו נשרף. אם הוא של אנשים שלא חטאו, הוא נשאר ברשותם, ואם הוא של רשעים שנהרגו, הרכוש ניתן ליורשיהם (שם ד, ז; י).

גם בהמות העיר נהרגות, ואם היו בהמות שהוקדשו לקורבן, אין מקריבים אותן, שזֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה (משלי כא, כז). אולם כיוון שהתקדשו, אין הורגים אותן בידיים אלא גורמים להן למות מעצמן. כתבי קודש ששייכים לבני העיר ייגנזו, שכן לשורפם אסור, ומאידך אסור ליהנות מהם (שם יא-טו).

אסור לבנות בתים על חורבות עיר הנידחת, אבל עצי פרי מותר לגדל (שם ד, ח).

נחלקו חכמים בשאלה, האם דין עיר הנידחת נועד ללמד הלכה למעשה או ללמד עיקרון. יש אומרים שהיה מקרה שדנו עיר הנידחת, וכדברי רבי יונתן: "אני ראיתיה, וישבתי על תילה". ורבים אומרים: "עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות, ולמה נכתבה? דרוֹש וקַבל שכר" (סנהדרין עא, א; קיג, א). כלומר, על ידי לימוד דין עיר הנידחת נבין את חומרת עבודה זרה, ונתרחק מכל שמץ שלה, וזה יהיה שכרנו. הסיבה שלא ייתכן שתהיה, משום שקשה להניח שיימצאו עדים כשרים שיעידו על רוב בני העיר שעבדו עבודה זרה למרות שהתרו בהם. ועוד, שאמר רבי אליעזר, שאפילו אם היתה בעיר מזוזה אחת, אין עושים אותה עיר הנידחת, וקשה להניח שלא יימצא שם אפילו אדם אחד שקבע מזוזה בביתו.

אף שדין עיר הנידחת חמור ואכזרי, למדו חכמים מהתורה שבאמת יש בו רחמים, שכן הוא מונע מהחברה להתדרדר לעבודה זרה שמביאה למעשים אכזריים פי כמה. זהו שאמרו חכמים במשנה (סנהדרין קיא, ב): "אמר הקדוש ברוך הוא: אם אתם עושים דין בעיר הנידחת – מעלה אני עליכם כאילו אתם מעלים עולה כליל לפנַי", שנאמר: "כָּלִיל לַה' אֱלוֹהֶיךָ". "שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם – נסתלק חרון אף מן העולם". גם לפי הדעה שבפועל לא היתה עיר הנידחת יש בדין זה רחמים, כי ההסכמה הפנימית שראוי לעשות דין קשה בחבורה שמתאגדת לעבוד עבודה זרה, מונעת פורענות ומעוררת רחמים.

ח – מגדף

קללה היא דיבור שמבטא רצון עז שיקרה דבר רע למקולל. אסרה התורה לקלל אדם מישראל, וכל המקלל אדם מישראל – חייב מלקות. ובתנאי שיקלל בשם השם או באחד מהכינויים שלו בעברית או בשפה אחרת, כגון שאמר "בשם הרחום וחנון ימח שמו של פלוני" (רמב"ם סנהדרין כו, א-ד). וישנה קללה חמורה יותר שבה המקלל משתמש בשם השם כדי לבזות כבוד שמיים ולקלל את השם, כגון שאומר 'א-ל-ה-י-ם' יקלל את 'א-ד-נ-י', ועונשה מיתה. שנאמר (ויקרא כד, טז): "וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת". החוטא בקללה חמורה זו שעונשה מיתה נקרא 'מגדף', וחכמים קראו לחטא המקלל בלשון סגי נהור "מברך את השם".

יש באיסור זה גם משום עבודה זרה, שכן המגדף מתייחס לה' כמו שעובדי עבודה זרה מתייחסים לאלילים שלהם, וכאשר חשבו שאחד האלילים מאיים עליהם, לעיתים בקשו עזרה מאליל אחר כנגדו, וקללו בשמו את האליל שחשבו שאיים עליהם. כיוצא בזה המגדף סבור שה' מופיע בכוחות שונים, והוא מנסה להיעזר בכוח אחד כנגד השני. ואפילו אם מקלל באותו השם, כגון שאומר: "יקלל א-ד-נ-י את א-ד-נ-י", הרי זה כמי שסובר שיש לאותו אליל שתי הופעות ושני פסלים, אחד לטובתו והשני לרעתו.^[6]

כשם שעובד עבודה זרה חייב מיתה בסקילה, כך מגדף חייב מיתה בסקילה. בנוסף, משום חומרת חטאם, בשונה מכל שאר חייבי מיתה, שניהם נתלים לאחר סקילתם.

השומע קללה מגוי אינו חייב לקרוע, אבל השומע ישראל שמחלל את השם ומקלל את שמו, צריך לקרוע את בגדיו (רמב"ם ע"ז ב, י). וכן מסופר בנביא (מלכים ב' יח, כח-לז) על רבשקה שהיה ישראל מומר שהצטרף למחנה אשור, ובעת שצבא אשור צר על ירושלים הציע לישראל להיכנע ולצאת לגלות ובתוך כך קילל את שם אלוהי ישראל, ועל כך קרעו השומעים את בגדיהם.

על מעשה אחד של מגדף מסופר בתורה, שנאמר (ויקרא כד, י-כג): "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ, וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלוֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת". מתוך כך עברה התורה להזהיר את בני ישראל שלא יפגעו איש ברעהו או ברכושו, שנאמר: "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת… וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ… וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה… מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה, כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". ללמדנו, שדווקא מתוך ההתחזקות בכבוד שמיים, ניתן להתחזק בשמירה על חיי אדם שנברא בצלם אלוהים. ומנגד, כשאין נזהרים בכבוד שמיים מגיעים בהמשך לפגיעה אנושה באדם.

ט – מצווה לאבד עבודה זרה מהארץ ומרשות ישראל

ייעודם של ישראל להקים בארץ ישראל ממלכה שהולכת בדרכי ה', עושה צדקה ומשפט, וזוכה לברכת ה', ומתוך כך מגלה לכל העולם את אור ה' וברכתו. אולם החזון הגדול הזה ייהרס אם יעזבו את דרך ה' לעבוד אלילים. שנאמר בפרשת 'והיה אם שמוע' (דברים יא, טז-יז): "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם" (וכן שם ח, יב-יד; יז; יט; ו, י-יב; יד; לב, טו-טז, ועוד).

כדי למנוע אותנו מלהיגרר אחרי עבודה זרה, וכדי לבטא את היחס הנכון כלפי השקר והרֶשע שבה, מצווה לאבד את פסלי האלילים, עצי האשרות, מזבחותיהם וכלי פולחנם. שנאמר (שמות לד, יג): "כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן". ונאמר (דברים יב, ב-ג): "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם, עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן, וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא". ונאמר (שם ז, א-ו): "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ… כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם, מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ". שני חלקים למצווה לאבד עבודה זרה: א) לכלל ישראל בארץ, לאבד עבודה זרה מארץ ישראל. ב) לכל יחיד ויחיד מישראל בכל העולם, לאבד עבודה זרה מרשותו (רמב"ם ע"ז ז, א; רמב"ן קידושין לז, א; גר"א קמו, כ).

א) מצווה על כלל ישראל לאבד עבודה זרה מארץ ישראל. למדו חכמים מפסוקי התורה, שאיבוד העבודה הזרה בעת כיבוש הארץ נעשה בשני שלבים. בתחילה, תוך כדי הכיבוש צריך לגדוע את עצי האשרה, לשבור את הפסלים והמזבחות, ולהמשיך במלחמה עד סיומה. לאחר מכן, צריך לחזור ולשרש את האשרות ולשורפן, וכן לאבד את הפסלים והמצבות. שנאמר (דברים יב, ב): "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן – אַבֵּד, ואחר כך תְּאַבְּדוּן" (ע"ז מה, ב).

ב) מצווה על כל אדם מישראל לאבד מן העולם עבודה זרה שנפלה בחלקו, בין שהוא בארץ ובין שהוא בחוץ לארץ. כלומר, בנוסף לאיסור ליהנות מעבודה זרה (שנלמד להלן בפרק י), מצווה על כל אדם מישראל לאבד עבודה זרה שהגיעה לרשותו, כדי שלא יהנה ממנה אדם לעולם. לפיכך, יהודי שקנה רכוש ובכללו עבודה זרה, או ירש עבודה זרה או מצאה ולקחה, כיוון שנפלה בחלקו – חובה עליו לאבדה. אבל כל עוד העבודה הזרה לא הגיעה לרשותו, אין ליחיד מצווה לאבדה.^[7]

י – מגורי עובדי עבודה זרה בארץ

מצווה שלא להניח לעובדי אלילים לגור בארץ, שנאמר (שמות כג, לב-לג): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ". וכן נאמר (דברים ז, ב-ד): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם… כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (ראו פנה"ל העם והארץ ה, א). אולם בפועל, בכל שנות קיומו של עם ישראל בארצו, התגוררו בארץ גם עובדי אלילים. ואף בתורה ישנה התייחסות לכך, שנאמר (ויקרא כה, מז): "וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ, וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר". "עֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר" הוא עובד אלילים (רש"י ורמב"ן שם; ערכין ל, ב; רמב"ם עבדים א, ג). הרי שמצינו בתורה מצב שנוכרים מחזיקים עבודה זרה בארץ ברשותם הפרטית, ויהודי מכר את עצמו להם לעבד, וצוותה התורה לפדותו, ולא צוותה לפגוע בנוכרי ובעבודה זרה שלו. ויש לשאול, היאך ייתכן שיש ברשותו עבודה זרה, אחר שנצטווינו לבער עבודה זרה מהארץ?

שלושה הסברים אפשריים: האחד, כאשר ידינו תקיפה לקיים את המצווה, חובה עלינו שלא להשאיר עובדי אלילים בארץ, אולם כבר בתורה נאמר שנגיע לכך בהדרגה, שנאמר (שמות כג, ל): "מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ". נמצא שמצוות התורה לפדות את הנמכר לעובד אלילים בארץ מתייחסת לתקופת הביניים שבה ידינו עוד לא תקיפה לגרש את כל עובדי האלילים מן הארץ (רמב"ם הל' ע"ז י, ו).

השני, איסור השארת עובדי אלילים בארץ מתייחס לשבעת עמי כנען בלבד, שנאמר (דברים ז, א-ב): "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ… וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ… שִׁבְעָה גוֹיִם… וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם" (רש"י גיטין מה, א; ראב"ד ע"ז י, ו; סמ"ג לאווין מז; תוס' יבמות כג, א, 'ההוא', בביאור השלישי).

השלישי, החובה לגרש את עובדי האלילים ולבער את אליליהם מתקיימת בעת כיבוש הארץ, כל עוד המלחמה נמשכת. אבל מי שנשאר בארץ לאחר המלחמה, כל עוד הוא מקבל את ריבונות ישראל, אין מגרשים אותו מן הארץ. ואם הוא משתף שם שמיים עם העבודה הזרה שלו, גם לכתחילה אינו צריך לבער עבודה זרה מביתו, שכן לדעת רוב הפוסקים אין לבני נח איסור עבודה זרה בשיתוף.^[8]

בעת הקמת מדינת ישראל התעוררה שאלה, האם מותר לפי ההלכה לאפשר לבני הדתות המוסלמית והנוצרית לגור בארץ תוך מתן זכויות שוות כפי המקובל במדינות הדמוקרטיות. הרב הגאון יצחק הרצוג זצ"ל, שכיהן כרב הראשי בעת הקמת מדינת ישראל, עסק בשאלה זו בהרחבה, וכתב שגם אם היה מדובר בעובדי אלילים גמורים, שלדעת רבים אסור שיגורו בארץ, היה הדבר מותר. משום שאומות העולם נתנו את הסכמתן להקמת המדינה בתנאי "שלא תהא במדינה כל אפליה, מכל סוג שהוא, על בסיס גזע, דת, שפה או מין" (החלטת האו"ם). ואין ספק שבלא הסכמה זו מדינת ישראל לא היתה יכולה לקום, וגם לאחר הקמתה, עד שמשיח צדקנו יבוא, אין אפשרות שתתקיים כשהיא מוקפת אויבים בלא הסכמה זו. במצב כזה, כתב הרב הרצוג: "לא ימָצא רב בישראל בעל מוח ובעל שכל ישר" שיסבור שצריך לוותר על הקמתה של מדינת ישראל שעל ידה נקיים מצוות יישוב הארץ ונציל חיי יהודים רבים. יתרה מזו, כל מגמת האיסור שלא ישבו בארצנו היא כדי שלא ישפיעו עלינו, ועל ידי הקמת המדינה, הזהות היהודית תתחזק וממילא השפעתם עלינו תקטן.

עוד הוסיף, שהנוצרים משתפים שם שמיים בעבודתם, והעיקר להלכה כדעת הסוברים שאין איסור לבני נח לעבוד עבודה זרה בשיתוף, ואזי מותר להשאירם בארץ.^[9]

יא – זהירות מעובדי אלילים

מכיוון שעובדי אלילים נהגו ברשעות ובשחיתות, והיו חשודים על הרצח, תקנו חכמים תקנות שנועדו להציל את ישראל מפניהם. בכלל זאת הורו חכמים שאסור ליהודי להתייחד איתם במקום נסתר, שמא ירצחו אותו (ע"ז כב, א; שו"ע קנג, ב). כמו כן אסרו לתת ילד יהודי למינקת עובדת עבודה זרה, שמא תרצח אותו. ורק בתוך בית של ישראל, כאשר נמצאים שם עוד אנשים, התירו לשכור אותה להניקו (ע"ז כו, א; שו"ע קנד, א).

עוד אסרו חכמים להסתפר אצל עובד אלילים, שמא ישתמש בסכין התספורת כדי לרצוח את היהודי, אבל במקום שאנשים עוברים ורואים – מותר (ע"ז כז, א; שו"ע קנו, א). כמו כן אסרו להתרפא אצל עובד אלילים, שמא ירצח את החולה. וגם במצב שבלא הטיפול רוב הסיכויים שהחולה ימות, לא יתרפא אצלו. אמנם אם הוא רופא אומן, אין חשש שירצח אותו, כי אם החולה ימות מעמדו כרופא ייפגע והוא יפסיד את פרנסתו (ע"ז כז, א; שו"ע קנה, א).

כמו כן אסרו חכמים להציל עובד אלילים ממיתה, הואיל והוא רשע שעלול לרצוח. לפיכך, אם נפל לבור וכיוצא בזה, אין להעלותו (ע"ז כו, א; שו"ע קנח, א). וכן אם היה חולה, אין לרפאו (שו"ע קנח, א). וכן אין מסייעים לעובדת אלילים ללדת, שאין לסייע ללידת ילד שיתחנך לעבודה זרה. מטעם זה גם אין להניק אותו, שאין לסייע בגידול ילד לעבודה זרה (ע"ז כו, א; שו"ע קנד, א-ב).

אמנם כל זמן שאין בינינו לבינם מלחמה, יש להימנע מלהגביר את האיבה, ולכן אם היהודי הוא רופא או מיילדת או מינקת, שזו מלאכתם, כל זמן שמשלמים להם, ימלאו את תפקידם. מפני שאם יסרבו לרפא או ליילד או להניק בתשלום, יגבירו את האיבה. ואם גם סירוב לרפא בחינם יגביר את האיבה, מותר לרפאם אף בחינם (ע"ז כו, א, שו"ע קנד, ב; קנח, א, ורמ"א שם).

כיוון שעובדי אלילים היו חשודים גם על כל סוגי העריות, אסרו חכמים לשלוח ילד ללמוד אומנות אצל עובד אלילים, שמא יאנוס אותו במשכב זכר. וכן אסור לאשה להתייחד עם עובדי אלילים, אפילו כשנשותיהם עמהם, שמא יאנסו אותה (ע"ז כב, א). ואף אסרו להשאיר בהמה בפונדק שלהם או לתת להם לרעות את הצאן, שמא יחטאו בהם באיסור משכב בהמה (ע"ז כב, א; רמב"ם איסורי ביאה כב, ד-ה).

בחסדי ה', על ידי השפעתה הברוכה של התורה, עמים רבים התעלו מעבודה זרה גמורה לעבודה זרה עם שיתוף שם שמיים, שלדעת רוב הפוסקים אינה אסורה לבני נח (להלן ה, ח-יב). במקביל, זיכוך האמונה הוביל גם להתקדמות מוסרית. וכיוון שאיסורי חכמים אלו נועדו לשמור על ישראל מסכנות עובדי האלילים, הם תלויים במציאות, ובמקום שאין חשש שהנוכרים ירצחו או יאנסו, כי מעשים אלו נעשו פסולים בעיניהם, והם אף מענישים עליהם, אין לחשוש. לפיכך, כבר לפני כשבע מאות שנים כתבו כמה ראשונים שבמקומם אין לחשוש למשכב בהמה, ולכן מותר לתת לנוכרים ששם לרעות בהמות ולהתייחד עמהן (רשב"א הובא במ"מ איסו"ב כב, ה; ר"ן על הרי"ף ע"ז ז, א; מאירי ע"ז טו, ב; שו"ע קנג, א).

כמו כן, במקום שהנוכרים נעשו גדורים מרצח, ואף מוקיעים ומענישים את הרוצחים, עד שהחשש שירצחו נעשה רחוק, אין איסור להתייחד עמהם בדרך, או להתרפא מהם או לתת ילד למינקת להניקו (מאירי ע"ז טו, ב; בינת אדם שער בית הנשים טז, כו; ח"א יא, מב; מ"ב כ, ז). כמו כן, כאשר הם גדורים במוסר, יש להצילם (מאירי, הרב קוק). אמנם לגבי גויים שאינם גדורים במוסר ויש חשש שירצחו, צריך להקפיד על האיסורים.^[10]

יב – מעמד יהודי עובד עבודה זרה – משומד

ישראל שעבד עבודה זרה נחשב כמי שבגד בעם ישראל ובאלוהיו, ונקרא 'משומד' כי בחר להשמיד את זהותו היהודית. צוותה התורה שלא לקבל מהמשומד קורבן, שנאמר (ויקרא א, ב): "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'", דרשו חכמים: "מִכֶּם – פרט למשומד" (חולין ה, א; רמב"ם מעשה הקרבנות ג, ג-ד). ובזה מעמדו גרוע ממעמדו של נוכרי עובד עבודה זרה, שמהנוכרי מקבלים קורבן (להלן ה, ג), ואילו מיהודי משומד אין מקבלים קורבן.

בנוסף, כיוון שהוציא את עצמו מהכלל, צוותה התורה שלא יאכל מקורבן הפסח, שהוא הקורבן שמבטא את סגולת ישראל. שנאמר (שמות יב, מג): "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ", דרשו חכמים: בֶּן נֵכָר הוא "ישראל משומד שעבד עבודה זרה" (מכילתא).

כהמשך לכך תקנו חכמים, שישראל שעבד עבודה זרה ייחשב כגוי. לפיכך, אם שחט בהמה, למרות ששחט אותה לפי כללי ההלכה, שחיטתו פסולה כשחיטת גוי (חולין ה, א; פנה"ל כשרות יח, ד). וכן המצווה לגמול חסד לכל ישראל, ובכללם גם לעוברי עבירות, אינה חלה על משומד.

אמנם מצד האמת המשומד הוא ישראל, ולכן אף שקנסו אותו חכמים להיחשב כנוכרי, ונוכרי שקידש אשה ישראלית קידושיו בטלים, אם ישראל משומד קידש ישראלית – מקודשת, וכן ישראלית משומדת שהתקדשה לישראל – מקודשת, ואם ירצו להיפרד יצטרכו גט כשר (רמב"ם אישות ד, טו).^[11]

יג – תשובת מומר לעבודה זרה

גדולה תשובה שמועילה לכל העבירות שבתורה, והשב בתשובה נחשב כנולד מחדש בלא העבירות שהיו בידו. אמנם התשובה אינה מועילה לפטור אדם מעונשי בית דין, אבל היא מועילה לדין שמיים, לשנות את מעמדו הפנימי של האדם ממצב של חוטא שרחוק מה', למצב של בעל תשובה שרצוי ואהוב אצל ה'. ככל שהתשובה היא על חטאים חמורים יותר, כך היא צריכה להיות עמוקה ומטלטלת יותר, כדי שיהיה ברור שבעל התשובה אכן התחרט על חטאיו וקיבל על עצמו להתחיל לנהוג כיהודי כשר.

לפיכך, עוד מתקופת הגאונים נהגו להלקות את המומרים שחזרו ליהדותם, כדי שיזכו על ידי כך לכפרה, ומתוך כך יוכלו לחזור בתשובה באמת (רב עמרם גאון, טור בשם גאון, רשב"א, שו"ע רסז, ח). לאחר הגזירות הנוראות על יהדות ספרד, שנמשכו מעל מאה שנה, ובעקבותיהן מאות אלפי יהודים המירו דתם תחת איומי רצח וגירוש, היו יהודים שהצליחו לברוח מספרד וביקשו לחזור ליהדותם. כדי לסייע להם לשוב לישראל, רצו רבי יעקב בירב ורבי יוסף קארו, יחד עם עוד רבים מחכמי צפת, לחדש את ה'סמיכה' שנסמכו בה חכמי הסנהדרין מתקופת משה רבנו, ובטלה כאשר הארץ נחרבה. וזאת כדי שכפרתם של האנוסים השבים תהיה שלמה, אחר שהמלקות שיקבלו יהיו בתוקף של בית דין מוסמך, ויועילו לפוטרם מעונשי כרת. אולם רבי לוי בן חביב, רבה של הקהילה בירושלים, התנגד לחידוש הסמיכה, ובין השאר טען שאין צורך בדיינים סמוכים כדי להלקות את השבים ליהדות, אלא די להלקותם על ידי בית דין רגיל (שו"ת מהרלב"ח קונטרס הסמיכה). ויש אומרים, שהמומרים השבים יכולים לתת דמים לצדקה במקום המלקות, כי גדולה צדקה שמצילה ממוות. וכיוון שהרבנים לא רצו להכביד על תשובת המומרים, ככל שעברו השנים כך הוראה זו הפכה למקובלת יותר.

רבים הורו למומר ששב ליהדות לטבול במקווה, מפני שבחזרתו לישראל הוא דומה לגר שנולד מחדש, ועל כן הוא צריך לטבול כדי לשוב ולהיכנס לישראל. מנגד, יש אומרים שרק גר צריך לטבול כדי להיכנס לישראל, אך אדם מישראל, "אף על פי שחטא – ישראל הוא" (סנהדרין מד, א), ולכן אינו צריך לטבול.

כמו כן, יש אומרים שמומר ששב ליהדות צריך לחדש את הברית עם ה' ועם ישראל, ולשם כך עליו לשוב ולקבל את התורה והמצוות בפני בית דין. קבלה זו נקראת 'קבלת דברי חברוּת', כדי שמכאן ואילך יוכלו לסמוך עליו כיהודי כשר. מנגד, יש אומרים שרק גר צריך לקבל עליו תורה ומצוות בפני בית דין, אבל יהודי עבריין נשאר תמיד חייב במצוות, לפיכך עליו לשוב בתשובה אך אין צורך שיקבל מחדש את התורה והמצוות.^[12]