ז – אסלאם

א – אסלאם

כמו בפרק על הנצרות, גם בפרק זה אין יומרה להקיף את הדת המוסלמית על כל פלגיה, אלא להתמקד בעמדה הכללית של היהדות אודותיה. לפני כאלף וארבע מאות שנה, קרוב לשש מאות שנה לאחר היווסדות הדת הנוצרית, בחצי האי ערב נוסדה הדת המוסלמית על ידי מוחמד נביא האסלאם (סביבות ד'שצ, 630). מקור השראתה בתורת ישראל, שכן הקוראן, ספר היסוד המוסלמי, מלא רעיונות מהתנ"ך, ודרך סיפורם של גדולי ישראל, ובראשם אברהם ומשה, מתאר את תולדות התגלות אמונת הייחוד. גם ההלכה והמחשבה המוסלמית קיבלו את השראתן מהלכות ואגדות שבתורה שבעל פה שנמסרו על ידי יהודים שחיו בארצות ערב. בהשראת המקרא נתגלתה למוחמד העוצמה האדירה שבאמונה באל אחד שאין לו שום נוכחות גשמית זולת דיבורו הבורא והמְצַוֵוה. מעבר לאותות ולמופתים שבמקרא, הנס המקראי הגדול ביותר הוא עצם הדיבור הנבואי של אלוהים לאדם. דיבור שפונה אל כלל הציבור ומציב מטרה להקים אומה של מאמינים ומחולל בכך שינויים אדירים בעולם. אכן מוחמד לא חולל ניסים, אלא בשפה גבוהה ביטא את החזון האמוני, ובדיבור מלא עוז ותנופה דרש התמסרות מלאה להגשמתו. פירוש המילה 'אסלאם' – השלמה, כניעה והתמסרות מוחלטת לאל שנקרא 'אללה'.

בהשראת אמונת ישראל, אללה הוא יחיד, נצחי, כל-יכול, בורא העולם ושולט בו בגבורה, מעניק שכר לנאמניו ומעניש את הכופרים בו. למרות שהאסלאם נקי מאלילות, מבחינה תודעתית יש בו הגשמה דקה. שכן לפי אמונת היהדות הטהורה אין להגדיר את האל בשום הגדרה, וכל המידות האלוהיות, כדוגמת חסד, גבורה ורחמים, הן הארה שמתגלה אלינו, אבל הוא עצמו מעבר לכל הגדרה. ואף שכעיקרון האסלאם מסכים לכך, בפועל הוא נוטה להגדיר את אללה על פי מידת הדין והגבורה, ומתייחס אליו כאל גיבור כל-יכול, שהכול צריכים להיכנע לפניו ולקבל באופן מוחלט את מרותו.^[1]

כיוון שההופעה העיקרית של אללה היא בגבורה, המאמין המוסלמי צריך להתאזר בגבורה ולהיות חייל בצבאו של אללה, כדי להכניע את יצרו הרע לפניו, וכדי ללחום בכופרים ולהכניעם לפניו. מתוך חמש המצוות העיקריות של האסלאם, ארבע עוסקות במישרין בכבוד האל והכניעה כלפיו: א) הצהרת האמונה באללה ובמוחמד נביאו. ב) התפילה אליו חמש פעמים ביום, כאשר עיקרה כריעה וקבלת אדנותו של אללה. ג) צום בכל ימי חודש הרמדאן כדי לחזק את האמונה ולהכניע את היצר הרע. ד) העלייה לעיר מכה שבחצי האי ערב. ה) 'זכאה', והיא מתן מס שנתי של 2.5% מהרכוש לח'ליף כדי שיקיים בו את צו האל ויתן ממנו צדקה לעניים, וינהיג את הג'יהאד להשלטת האסלאם בעולם. מתן ה'זכאה' צריך להיות מתוך אהבה לאל וקבלת ריבונותו שהכסף כולו שלו.

המצווה הנוספת, שמופנית כלפי חוץ, היא הג'יהאד – מלחמת הקודש בכופרים, כדי לבער את האלילות מהעולם ולהפוך את כולם למוסלמים. היינו נכנעים לאללה, תחת שלטון הח'ליף, מחליפו של מוחמד, מנהיג האומה המוסלמית. לשם כך מצווה להילחם בעובדי האלילים ולהציב בפניהם את האפשרות להתאסלם או למות בחרב (כמפורט בהלכה ד).

ב – הכניעה והגבורה

היסוד האמוני החשוב ביותר באסלאם, שהאדם צריך להיכנע לריבונותו המוחלטת של אללה. שלא כמו תורת ישראל, שיחד עם התביעה לענווה כלפי ה' גם מעודדת את האדם, שנברא בצלם אלוהים, להכיר בגדולתו ובאחריות שהטיל עליו ה', לפתח את כישרונותיו כדי לשכלל את העולם ולקדמו. באסלאם האדם צריך לקבל את העולם כפי שהוא, כי כך רצה אללה, וממילא כך הוא מצבו המושלם ואין שום צורך לתקנו או לשנותו. וכל הבעיות שישנן לאדם בעולם נובעות מכך שהוא מתגאה ונגרר אחר יצריו, גונב ונואף, רוצח ומשקר, ואינו נכנע לאללה. אם יילחם בגבורה ביצריו וירסן אותם כדי שלא יחטא, כל הטוב והשפע שבעולם הזה ובעולם הבא יהיה מונח לפניו. כיוון שכעיקרון העולם הזה מושלם, גן עדן שבעולם הבא אינו שונה במהותו מהעולם הזה, אלא שבעולם הבא הכל בשפע רב יותר, ואחר שהמאמין נכנע לאללה בעולם הזה, שכרו שיהנה בעולם הבא מכל הטוב שבעולם. גם דברים שהדת אסרה עליו בעולם הזה, כדי להכניע את יצרו, יינתנו לו בשפע בעולם הבא, כדוגמת אלכוהול ונשים לרוב. (יש פרשנים מוסלמים שמפרשים את ביטויי השפע הגשמי שבגן עדן באופן מופשט).

גם בתפילה, שהיא מהמצוות היסודיות שבאסלאם, העיקר הוא הכניעה והשבח לאללה. בישראל עיקר התפילה היא 'תפילת עמידה', כי המתפלל צריך לעמוד לפני ה' במלוא קומתו, ולבקש מה' שיעזור לו להיות שותף בהבאת ברכת ה' לעולם. לשם כך הוא מבקש מה' חכמה, רפואה, ברכה כלכלית, בניין ירושלים וגאולת ישראל. לעומת זאת, בנוסח התפילה המוסלמית אין בקשות, אלא חזרה על נוסח קצר של הצהרת אמונים לאללה וקבלת שלטונו. והעיקר בה הכניעה לאללה שמתבטאת בכריעות חוזרות, כאשר הפנים הצמודות לקרקע מבטאות את נכונותו של המאמין לבטל את אישיותו הייחודית בפני אללה.

בכך האמונה המוסלמית מבטלת את הייחודיות והאוטונומיה שיש לכל נברא, ומשאירה לכוח הבחירה של האדם תפקיד אחד: לקבל את שלטונו של אללה ולהיכנע לו. כניעה זו לפני הכל-יכול, מעניקה למוסלמי גבורה עצומה במלחמתו ביצרו ובמלחמתו בכופרים. כך כבשו המוסלמים ארצות רבות וגדולות.

ג – החכמה והדיבור

התורה ניתנה לכלל ישראל במעמד הר סיני, וממילא היא שייכת לכל אדם מישראל, ומצווה על כל אדם מישראל ללומדה ולחדש בה כדי להוסיף תיקון וברכה לעולם. כך גם ביחס לנבואה: אמנם משה רבנו הוא גדול הנביאים, ואסור לנביא שיבוא אחריו לחלוק על התורה, הואיל והיא ניתנה למשה רבנו לעיני כל ישראל במעמד הר סיני. אך גם הבטיחה התורה שהנבואה תימשך כדי לכוון אותנו להבנה מעמיקה יותר בתורה כפי הראוי לכל דור, וכך העולם ימשיך להתקדם אל גאולתו.

לעומת זאת, באסלאם הנבואה ניתנה בחשאי למוחמד, והקוראן הוא ספר אלוהי חתום, ומוחמד הוא אדם מושלם שלא ייתכנו בו שום טעות ופגם. הוא חותם הנביאים, ולכן דבריו גוברים על כל דברי הנביאים הקודמים, ואין עוד אפשרות שיהיה נביא אחריו, וגם אין אפשרות להתקדם להבנה מעמיקה יותר. לכן אין מקום לשאוף אל הימים הבאים, שיהיו טובים יותר, אלא המטרה היא לחקות את מה שהיה בימי הנביא וסביבתו. לפיכך, החכמה המוסלמית אינה מנסה ליצור ולחדש אלא לסדר באופן שיטתי את כל הרעיונות הקיימים בעולם, כדי להדריך את המוסלמים לנצח את היצר הרע ואת הכופרים. במסגרת זו ישנו מקום נכבד להלכה, שהיא החוק האלוהי, וקיומו חשוב יותר מכוונת הלב, כי הוא מבטא יותר מכל את הכניעה בפועל לאללה.

השפה והדיבור תופסים מקום מרכזי באסלאם, שכן העולם כולו נברא בדיבורו של אללה, ואף החכמה מגדירה בדיבור מדויק והלכתי את רצונו של אללה. מכאן הכוח העצום של המילים באסלאם, עד שהטענה להוכחת אמיתות הקוראן נשענת על יופי שפתו. כיוצא בזה קבלת האסלאם נעשית בדיבור. גם נישואי אשה או גירושיה נעשים בדיבור בלבד. גם הפילוסופיה המוסלמית עוסקת בדיבור שנקרא 'כַּלאם'. מעל הכל דברו של אללה מגיע לעולם על ידי דיבורו של הנביא, ומהדיבור מגיע כוחה הפנימי של הנבואה, שכאשר היא נאמרת בצורה נכונה ויפה, היא מחוללת את המציאות.

מכאן שמושגי השקר והאמת באסלאם אינם כבשאר העולם. בדרך כלל הדיבור נועד לשקף את המציאות, ואם אינו משקף אותה הרי שהוא שקר, ולפי התבוננות במציאות ניתן לבחון אם האדם שיקר או אמר אמת. אולם באסלאם הדיבור הוא המציאות, ולכן יכול אדם לומר את מה שראוי שיהיה כאילו כבר ישנו, כי אם הדיבור מצד עצמו נכון, המציאות תתגלה בהמשך כתואמת לדיבור. כתוצאה מכך, ישנה הפרזה בערך של תיאור המציאות לעומת הערך של חקר המציאות עצמה, והפרזה בערך היכולת הרטורית על פני הדיוק בעובדות. אמנם השקר אסור באסלאם, אך הכוונה לשקר למטרות אנוכיות שאינן משרתות את הערכים הנכונים.[2] לכן, כאשר משקרים כדי להציג את הכופרים כרשעים, אין זה נחשב שקר אלא אמת, כי הוא משרת את המטרה האמיתית. שכן גם הכופרים אחר שידעו את האמת, יודו שכך היה ראוי לומר, כי האסלאם הוא האמת והכופרים הם השקר. לכן המוסלמים נוטים לתאר מלחמות שהפסידו בהן כניצחונות, כי כך ראוי, וממילא על ידי דיבור נכון המציאות תשתנה ובסוף ינצחו. כך אנו מוצאים שבעיני היהודים, מאבקם של המוסלמים בישראל רצוף שקרים בוטים, אולם בעיני המוסלמים הם אומרים את האמת, כי כך ראוי להיות.

ד – דת לוחמת

כיוון שהצד הבולט באללה הוא הכוח והגבורה, על פי האסלאם ישנה מצווה גדולה ללחום מלחמת קודש בעובדי האלילים ולהציב בפניהם את האפשרות להתאסלם או למות בחרב. זוהי מצוות הג'יהאד, שנועדה לבער את האלילות מהעולם ולהשליט את האסלאם על כל העולם. לרוב חשיבות הניצחון, כאשר ישנה התנגשות בין ההלכה המקובלת לבין הדרך להצלחת המוסלמים וניצחונם, מורים להקל בהלכה כדי לנצח. עיקרון זה קיים גם ביהדות, אך באופן מצומצם בהרבה ולצרכי הגנה, שכן אין ליהדות שאיפה לכבוש את העולם ולהשליט את האמונה בכוח.

הלוחמים שהם נציגיו ושליחיו של אללה, צריכים ללכת בדרכיו וללחום בגבורה עצומה כדי להכניע בכוח את מי שאינם נכנעים למרותו, והנהרג במלחמה נקרא 'שהיד', מלשון עדות, שבמסירות נפשו העיד על ריבונותו של אללה, ומובטח לו השכר הגדול ביותר בגן עדן. סביב רעיון זה הצליח מוחמד להכניע ולאחד את כל שבטי הערבים, לבער את האלילים מהמרכז הדתי שהיה במכה ולהופכו למרכז הדת המוסלמית. הצלחתו הכבירה הוכיחה בעיני מאמיניו את אמיתות נבואתו. לאחר שמת, ממשיכיו יצאו בתנופה לכבוש את העולם ולהופכו למוסלמי. בשלושים שנה הצליחו הח'ליפים הראשונים לכבוש את כל ארצות המזרח התיכון וחלק מצפון אפריקה. בשישים השנים שלאחר מכן, כבשו במערב את כל צפון אפריקה וספרד ובמזרח הגיעו עד הודו.

בכוח אמונה זו הצליחו הערבים לייסד אומה של לוחמים גיבורים, מסורים ועיקשים, לכבוש ארצות רבות ולהשליט את האסלאם על עמים רבים למשך יותר מאלף שנה. על פי התפישה המוסלמית, העולם מחולק לשני חלקים, 'דאר אל-אסלאם' הוא החלק שכבר נכבש על ידי האסלאם. ו'דאר אל-חַרְבּ' הוא מקום המלחמה, שמצווה לכובשו ולאסלם את תושביו, ולאחר כיבושו הוא הופך לאדמת 'הֶקְדש' מוסלמית (וקף), שאסור בשום תנאי לוותר עליו. גם אם יכבשו אותו מידם למשך מאות שנים, הוא עדיין נחשב כאדמת 'הקדש' שחובה עליונה עליהם להחזירו לשליטה מוסלמית. גם כאשר המוסלמים נחלשים אסור להם לוותר על אדמה שהיתה שייכת לאסלאם, כי אין למאמין להיכנע לשום אדם אלא לאללה בלבד. אמנם בשעת הדחק מותר למוסלמים לחתום על הפסקת אש זמנית, ועליהם להתחזק עד אשר יוכלו לשוב ולכבוש את השטחים שהיו שייכים לאסלאם ולהמשיך ללחום למען השלטת האסלאם על כל יושבי תבל.

לכוח ולחרב ישנו מעמד מרכזי בדת המוסלמית, כי הם מדגישים את כוחה הממשי של הדת, ומעצימים את גדולתו ושלטונו של אללה. לכן הסיסמה המפורסמת: "דין (דת) מוחמד בחרב" אינה בדיעבד אלא לכתחילה. גם כאשר ניתן לקוות שבמשך השנים הבאות ישתכנעו הנכבשים להתאסלם, אין להמתין לכך, אלא יש להשליט את האסלאם בכוח החרב, ולבטא בכך את ריבונותו המוחלטת של אללה. גם קריאות המואזין ביום ובלילה, מהצריח הצמוד למסגד שמתנשא מעל כל הסביבה, שתפקידן העיקרי להזכיר את זמן התפילה, מבטאות את השלטת הדת על המרחב, כלפי המוסלמים וכלפי זולתם.

ה – השלכות התפישה האסלאמית

ככלל, בזכות המלחמה בעבודה זרה על כל השחיתות המלווה אותה, האסלאם קידם מבחינה מוסרית את מאמיניו לנהוג בצדקה ובמשפט, ולהתאמץ להימנע מרצח, ניאוף וגזל. אמנם ביחס לאויבים נהגו המוסלמים באכזריות, אולם אחר הכל, האסלאם קידם את העולם מבחינה מוסרית. לדוגמה, בארצות ערב הנשים היו למעמסה כלכלית, ובמקרה של לידת בנות רבות, נהגו לקבור את הבנות הלא רצויות בעודן חיות, והאסלאם ביטל מנהג זה. במסגרת 'גאולת דם' נהגו להרוג עד ארבעים אנשים עבור אחד, והאסלאם התיר להרוג רק אדם אחד. כמו כן הלוואה בריבית שלעיתים גרמה ללווים להימכר לעבדים – נאסרה.

יחד עם ההתקדמות המוסרית, העמדה האמונית הדורשת כניעה, דיכאה יוזמה וחשיבה יצירתית, ובתהליך הדרגתי שנמשך מאות רבות של שנים, הביאה לדעיכה כלכלית ומדעית של המדינות שתחת שלטון האסלאם. ארצות שנחשבו לעשירות ביחס לשאר העולם, הידרדרו תחת שלטון האסלאם והפכו בהדרגה למדינות נחשלות. הנפט שנמצא בדורות האחרונים באדמותיהן אמנם מעכב את התהליך, אולם הדעיכה היחסית מול המדינות המפותחות נמשכת, והיא מחלישה את כוחם של המוסלמים, משפילה את דתם ומעוררת את קנאתם.

התפישה האמונית המדגישה את גבורתו ושלטונו של אללה, מקרינה גם על צורת השלטון הראוי באסלאם, שהוא שלטון סמכותי הפורס את חסותו על נתיניו, כאב רחום שדואג לרווחת בניו. אולם הכל יודעים שכוחו רב, ובשעת הצורך יכניע באכזריות את המורדים נגדו. לכן השיטה הדמוקרטית מתקשה להכות שורשים בארצות האסלאם, מפני ששליט שלא נודע כחזק ואכזר כנגד יריביו, אינו יכול לשרוד בתרבות המוסלמית.

תפישה אמונית זו, שמדגישה מאוד את כבודו של אללה, משפיעה גם על כל מערכות היחסים הבין-אישיות שמבוססות על כבוד. האישה חייבת לכבד מאוד את בעלה, והבעל שהוא הריבון הגיבור בביתו, צריך להגן על אשתו וילדיו ולפרנס אותם, וזה כבודו. הילדים חייבים לשמור על כבוד הוריהם, ואזי הוריהם צריכים לפרוס את חסותם עליהם ולנהוג כלפיהם בנדיבות. גם היחסים שבין אדם לחברו מבוססים על כבוד רב, שמתוכו מגיעים לנדיבות אצילית שנותנת מקום לחום ואחווה. אולם כיוון שהכבוד חשוב מאוד, עלבון מזעזע את יסודות הנפש, ואדם שמכבד את עצמו מרגיש חובה להגיב עליו בחומרה יתרה, עד שלמרות שההלכה המוסלמית אוסרת זאת, מתרחשים מקרים מחרידים של "רצח על כבוד המשפחה". כך ערך הכבוד, שביסודו הוא חיובי, עלול להפוך ליצר רע של שתלטנות רצחנית במסגרת המשפחה, השבט והמדינה, ולחולל סכסוכים עקובים מדם.

ו – היחס ליהדות

בשונה מהנצרות שצמחה בארץ ישראל מתוך היהדות ומתוך המשבר של חורבן בית המקדש השני, האסלאם צמח בחצי האי ערב ומרחוק קיבל את השראתו מהיהדות. מתוך קבלה פשוטה של יסודות האמונה, השכר והעונש שבתנ"ך, ביקר מוחמד את היהודים בחריפות, וטען כנגדם: איך אחר שאלוהים בחר בהם מכל העמים, הוציאם ממצרים באותות ובמופתים, קרע להם את הים, נתן להם את התורה והנחיל להם את הארץ הטובה – הרבו לחטוא נגדו ולמרוד בו. וכמה שהענישם ושוב מחל להם, הוסיפו לבגוד בו, עד שהביא עליהם את כל העונשים הקשים הכתובים בתורה ובנביאים, והענישם בעונש החמור מכל – גלות והשפלה.

כהמשך לכך מוחמד האשים את היהודים שכדי להקל על עצמם זייפו חלקים במקרא, ואילו האסלאם צריך לתקן זאת על ידי קבלה מוחלטת של הציווי ברמתו הגבוהה ביותר. כך נטל האסלאם את יסודות ההלכה שביהדות ונתן להם פרשנות פשוטה ועוצמתית כאחד. היהודים מתפללים רק ביום הכיפורים חמש תפילות, ואילו המוסלמים יתפללו חמש תפילות בכל יום. ליהודים יש מהתורה רק יום צום כיפור אחד בשנה, ולמוסלמים יהיה חודש שלם שבו צמים ביום ואוכלים בלילה (רמדאן). ביהדות רק מי שמקבל על עצמו נזירות צריך להתנזר משתיית יין, ואילו האסלאם גזר על כולם להכניע את יצרם ולהתנזר מאלכוהול. את המצווה שכתובה בתורה, לפיה ישראל צריכים לכבוש את ארץ ישראל ולבער ממנה את האלילות, החילו המוסלמים על כל העולם. ביהדות מצווה להשתחוות השתחוויה מלאה רק במקדש מפני גילוי השכינה, ואילו המוסלמים כורעים על פניהם בכל מקום שבו הם מתפללים.

אמנם למעשה ההלכה היהודית, על תרי"ג מצוותיה, הרבה יותר מפורטת ומחייבת מאשר ההלכה המוסלמית. לדוגמה מצוות השביתה בשבת ובחגים אינה קיימת באסלאם. גם הלכות כשרות וטהרת המשפחה באסלאם דלות מאוד ביחס ליהדות. גם תפילת המוסלמים קצרה בהרבה מתפילת היהודים, כך שחמש התפילות שהמוסלמים מתפללים ביום אורכות כשליש משלוש התפילות היהודיות. ככלל, האסלאם מחמיר במצוות שמבטאות כניעה לאל, אולם במכלול המצוות הוא מיקל מאוד. באסלאם אף יש בוז ליהודים על המצוות המרובות שיש להם. בפועל, הדרישות ההלכתיות המופחתות שבאסלאם אפשרו למוסלמים להתמקד בהקמת אומה של לוחמים נאמנים לדת.^[3]

ז – השפלה ופרעות

מתחילה קיווה מוחמד שהיהודים יקבלו את בשורתו ויכתירו בכך את האסלאם כדת האמת הממשיכה את הגילויים האלוהיים שבתורה. אולם כשסירבו, ראה בסירובם המשך למרד שלהם באל, והפך להיות להם לשונא, וסבר שרצון אללה שיענישום בחומרה וישפילום על שמרדו בו.

ככלל, ההלכה המוסלמית מחלקת בין עובדי אלילים, שאם לא יתאסלמו צריך להורגם, לבין היהודים והנוצרים, שהם עמי הספר המחזיקים בכתבי קודש שניתנו מפי אללה, ולכן אין להורגם אם לא יתאסלמו. אולם יש להענישם ולהשפילם על שלא קיבלו את האסלאם. בכלל זה עליהם לשלם מס גולגולת גבוה כל שנה תוך פעולת השפלה. כמו כן נאסר עליהם לרכוב על סוס, להחזיק חרב ולבנות בתים גבוהים מבתי המוסלמים, ולהחצין את אמונתם ודתם. אף שכעיקרון הנוצרים והיהודים במעמד שווה, יחס המוסלמים ליהודים קשה יותר, הואיל ולדעתם הם מרדו באללה ורצונו שייענשו.^[4]

לפי החוק המוסלמי, כל זמן שהיהודים משלמים את מיסיהם ומקבלים את מעמדם השפל, אין להורגם ולבזוז את רכושם. אולם בפועל, מעת לעת, בעקבות התפרצויות של קנאות דתית, אירעו בכל המרחב המוסלמי מקרים רבים של רדיפות קשות כנגד היהודים, ובכללם רצח, שמד, חטיפת נשים וילדים ובזיזת רכוש. בהשוואה לחיי היהודים במדינות הנוצריות, תחת האסלאם אירעו פחות התפרצויות אלימות, שכן באסלאם החוק במעמד עליון, ולכן מצד אחד הקפידו יותר על השפלת היהודים ודיכויים, ומאידך, היו פחות מקרים של התפרצויות אלימות. ואילו בחברה הנוצרית, למרות שהחוק הנוצרי קובע שאין להרוג ביהודים ולהכריחם להמיר את דתם, כיוון שהחוק פחות חשוב, מצד אחד היו הרבה יותר מקרים של התפרצויות קשות של רצח וביזה, ומאידך, גם היו זמנים רבים יותר שבהם איפשרו ליהודים להתבסס, ולתרום מכישרונם לפיתוחה של יבשת אירופה מבחינה כלכלית ומדעית. כך יצא שבסיכום כולל, למרות שבארצות הנוצרים היו יותר רדיפות ופרעות, היהודים שבהן התרבו והתעשרו יותר מאשר היהודים שתחת שלטון הדיכוי וההשפלה בארצות האסלאם.^[5]

אחר הכל, בארצות המוסלמים סבלו היהודים במשך דורות רבים מדיכוי והשפלה, ולעיתים מפרעות ורצח, עד שנדמה היה כי אין עוד תקווה לישראל. בעקבות זאת היו יהודים שלא עמדו בניסיון והתאסלמו. אולם רבים המשיכו להאמין בה' אלוהי אבותיהם שלא הפר את בריתו איתם, והאמינו שכל ייסוריהם הם ייסורים של אהבה, כדי לזככם ולעוררם להתחזק בתורה ובמצוות. בכל בוקר וערב זכרו את יציאת מצרים ואת הניסים שעשה ה' לישראל, ומתוך כך התפללו על הגאולה ועל קיבוץ הגלויות, על בניין ירושלים והחזרת מלכות בית דוד. ובבכייה התפללו והתוודו: "בּוֹשְׁנוּ מִכָּל גּוֹי. גָּלָה מִמֶּנּוּ מָשׂוֹשׂ. דָּוֶה לִבֵּנוּ בַּחֲטָאֵינוּ… זְבוּל מִקְדָּשֵׁנוּ חָרֵב בַּעֲוֹנֵינוּ, טִירָתֵנוּ הָיְתָה לְשַׁמָּה, יְפִי אַדְמָתֵנוּ לְזָרִים, כֹּחֵנוּ לְנָכְרִים". "תָּמַהְנוּ מֵרָעוֹת, תָּשַׁשׁ כֹּחֵנוּ מִצָּרוֹת, שַׁחְנוּ עַד לִמְאֹד, שָׁפַלְנוּ עַד עָפָר…". "יָ-הּ שְׁמַע אֶבְיונֶיךָ הַמְחַלִּים פָּנֶיךָ, אָבִינוּ לְבָנֶיךָ אַל תַּעְלֵם אָזְנֶיךָ". "אָבִינוּ אָב הָרַחְמָן, הַרְאֵנוּ אוֹת לְטוֹבָה וְקַבֵּץ נְפוּצוֹתֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל הַגּוֹיִם כִּי אַתָּה ה' אָבִינוּ אָתָּה… הַבֵּט נָא וְהושִׁיעָה נָּא צֹאן מַרְעִיתֶךָ" (מתוך תפילות התחנון והסליחות).

ח – מלחמה ותקווה

בדורות האחרונים ראה ה' בעוני עמו, ונתן כוח ביד העולים לארץ להיאחז בה ולבנותה, עד שזכינו בחסדי ה' להקים את מדינת ישראל. אולם במקביל התעורר זעם רב בעולם המוסלמי על ישראל ועל היהודים. הדת המוסלמית מחייבת להשפיל את היהודים ולהוכיח בכך שירשה את היהדות, ואילו חזרת היהודים להתנהג כאדונים נחשבת כהתרסה נגד האסלאם. לא זו בלבד, אלא שמדינת ישראל קמה על אדמה שנכבשה על ידי המוסלמים אלף ושלוש מאות שנים לפני כן, ומאז לתפישתם היא נחשבת כאדמת 'הקדש' מוסלמית, וחובה עליהם להחריב את מדינת ישראל ולהחזיר את אדמתה לאסלאם (ראו לעיל הלכה ד).

מכוח עמדה זו קבעו חכמי דת מוסלמים שחובה על כל מוסלמי ללחום במדינת ישראל ולהחריבה, ולא מעט אף התבטאו בשנאה עזה לכלל היהודים וייחלו להשמדתם. ויש חכמי דת מוסלמים שהכירו בכוחה של מדינת ישראל, והסכימו שכל עוד אין בידי המוסלמים כוח לנצח את ישראל, החובה אינה להילחם במדינת ישראל אלא לפעול להחלשתה מבפנים ומבחוץ, ולהמתין לשעת הכושר, בה יוכלו לקיים את חובתם להילחם במדינת ישראל ולהחריבה. המתווכים השונים בין הערבים לישראל מציעים הצעות פשרה, אולם אינם מבינים כי בשונה מהתפישה המקובלת בעולם, לפיה לעיתים נכון לעשות פשרות, לפי האסלאם אין מקום לפשרה על עקרונות הדת. שכן פשרה מבטאת חולשה ומנוגדת בתכלית לחובת המוסלמי לייצג את כוחו וגבורתו של אללה, ולהחזיק בחרב כדי להשליט את דת האסלאם. רק כאשר ברור שאין אפשרות למוסלמים לנצח, הם פטורים באופן זמני מחובת המלחמה. ואזי חובתם היא לחנך את ילדיהם, שגם אם יעברו מאה שנה שבהן לא יוכלו לכבוש את מדינת ישראל, לא יוותרו על שאיפתם להתחזק ולהחריבה, ולהעניש את היהודים שפגעו בכבודם. כך ישראל ויהודי העולם מוצאים את עצמם במלחמה קשה וממושכת עם האסלאם. ככל שמדינת ישראל תהיה חזקה ונחושה יותר, כך יותר מוסלמים ימצאו את עצמם פטורים מהחובה ללחום בישראל וביהודים, וככל שתיראה פחות חזקה, כך יותר מוסלמים יחשבו שניתן לנצחה, ויראו לעצמם חובה להילחם בה כדי להחריבה.

אולם פתח תקווה אולי יכול להימצא. ישנם בקוראן ביטויים של כבוד לבני ישראל שיחזרו לארץ ישראל. וישנם פרשנים מוסלמים שסבורים שיש הבדל בין הביטוי 'יהודים' שמכוון כלפי היהודים שבוגדים בה', ובין 'בני ישראל' שנאמנים לה' וזכאים לרשת את הארץ שהנחיל להם. כמו כן יש חכמים מוסלמים מעטים אך חשובים, שסבורים שהדגשת המלחמה המובילה לרצח וטרור היא טעות. ובאמת תכליתו של האסלאם להוסיף שלום, אהבה ורחמנות בעולם, ולקרוא לג'יהאד פנימי נגד היצר הרע, ולחנך להענקת כבוד לכל הבריות במקום ללוחמנות.

יהי רצון שעמדתם של המוסלמים המכבדים את העם היהודי תגבר, והם יזכו לטהר את האסלאם משנאת ישראל, וינקו אותו מיצר הגאווה והרצחנות. בזכות היחס החיובי ליהדות, יוכלו ללמוד לפי דרכם, שגם היצירה והיוזמה היא בריאה אלוהית שברא ה' באדם, וישחררו את האסלאם מהקיפאון שדבק בו מתוך הגזמה בערך הכניעה שמחניק את היצירה והיוזמה האנושית, ויביאו בכך ברכה ושגשוג לעמיהם. מתוך כך יוכלו להנחיל לעולם ערכים חשובים שפותחו באסלאם, כדוגמת ערך הכבוד שחסר בעולם המודרני. על ידי העלאת ערך החירות ניתן בארצות המערב חופש מופרז לחזקים ולעשירים להתנשא על בני אדם שונים ולבזות את ערכיהם. החזרת ערך הכבוד לשמיים והכבוד לבריות יכולה לרפא כמה מתחלואי העולם המודרני, להוסיף עומק ומשמעות לחיי האדם ולעשותו מוסרי וטוב יותר.