ח – דתות המזרח

א – הינדואיזם

מובן מאליו שאין בפרק זה יומרה להקיף אפילו במקצת את דתות המזרח על ענפיהן המרובים. הכוונה להתמקד בעמדה העקרונית של היהדות אודותיהן. ככלל, המפגש בין היהודים לבני דתות המזרח היה מועט, ולכן חכמי ישראל לא הרבו לעסוק בהן. לפיכך נתבונן מעט בדתות המזרח על פי התפישה היהודית, שמצד אחד מביטה בעין טובה על האנושות, מנסה ללמוד מכל תרבות את כל הטוב שאפשר ללמוד ממנה, ומבקשת להיטיב לכל אדם לפי דרכו; ומצד שני שוללת לחלוטין את התפישה האלילית ונלחמת ברוע הצומח ממנה. נפתח בדת ההינדית, שהיא העתיקה שבדתות המזרח, וכיום קשורים אליה יותר ממיליארד אנשים. מתוך ההינדואיזם צמחה הדת הבודהיסטית לזרמיה השונים, שמאמיניה מונים מעל חצי מיליארד בני אדם (להלן הלכות ו-ז), וכן דתות קטנות יותר כמו הסִיקְהִיזְם והגַ'יְנִיזְם (להלן הלכה ח).

תחילת הופעת הדת ההינדית לפני כשלושת אלפים וחמש מאות שנה בצפון מערב הודו, ומשם התפשטה לכל הודו. תת-היבשת ההודית מאופיינת בשפע החיים שזורמים בה, מים רבים, יבול רב, צמחיה ענפה ומגוונת, נופים מרהיבים של הרים, עמקים, יערות, נהרות ומדבריות, שבהם מתקיימים סוגים שונים של בעלי חיים לאין מספר. במשך דורות, המבקרים בהודו חזרו נפעמים מהמפגש עם השפע והעושר שבאדמתה, נופיה ואנשיה, ותיארו בהתפעלות את שלל הצבעים, הטעמים והריחות שמלווים את חיי האנשים בהודו. גם החברה האנושית בהודו רבת גוונים, זה לצד זה חיים עשירים מופלגים שבנו ארמונות מרהיבים ועניים חסרי כל שגרים ברחוב; חכמים ואנשי רוח לצד בורים וגסי לב; פושעים לצד אנשי חסד; בעלי רגישות וחמלה לכל חי לצד נצלנים שאדישים לסבל זולתם. המעניין הוא שבהודו ניגודים וסתירות אלה מתקיימים זה לצד זה בסוג של השלמה ובתפישה מורכבת ורבת אנפין.

בתוך השפע המגוון והפורה הזה צמחה הדת ההינדית, שהיא בעלת מערכת אלילים מסועפת שאין כדוגמתה בעולם. אור וצל, טוב ורע, רוח וחומר, משמשים בה בערבוביה ומעניקים השראה אדירה ליצירת זרמים ופולחנים דתיים רבים, אין ספור אלילים וסיפורים עשירים, שאליהם מתלווה יצירה אומנותית בפיסול, ציור, שירה וריקוד. כך הדת ההינדית, על אליליה המרובים, הפולחנים והמיתוסים מרהיבי הדמיון, משקפת את המגוון העשיר והשופע שבטבע העולם ובנפש האדם והחברה, ומעניקה לטוב ולרע שבהם פרשנויות שונות שמהן ניתן להגיע לתובנות רבות לאין שיעור. למרות שיש בה סוגי פולחנים שונים לאלים רבים, כמעט שלא היו בהודו מלחמות דת קנאיות, שכן העיקרון המנחה של ההינדואיזם שיש מקום לכל האלים ולכל שילוב ביניהם, וכל קבוצה רשאית לבחור לעצמה את הפולחנים המתאימים לה, וגם בתוך כל קבוצה יכול אדם להדגיש את האלילים והפולחנים הקרובים לליבו או להיות אדיש לכולם.

ב – הרע שבאלילות

מיסודות אמונת ישראל שהאלילות היא שקר, ועבודת האלילים מזיקה לאדם. ניתן לראות זאת גם על ידי בחינת השפעתה השלילית על החברה והתרבות בהודו.

מן הראוי שתכונת האמונה הבסיסית תדרבן את האדם להתעלוּת אין סופית בהוספת טוב וברכה לעולם, וזאת על ידי התקשרות לאמונה בה' אחד, שכאשר מַפנים את כל הכוחות שבעולם אליו, מרבים את הטוב העולמי ועושים את העולם מתוקן יותר. לעומת זאת, העבודה הזרה מנציחה את המציאות כפי שהיא, מעניקה לה צידוק אלוהי, וחוסמת בכך את התביעה הפנימית להתעלות ולתיקון. שכן בהגשמת האלוהות לפי כל הכוחות והגוונים שבאדם ובטבע, מעניקים הצדקה גם למידות הרעות שבאדם, ומנציחים אותן בלא שאיפה לתקן אותן. כך יש אלים טובים ואלים רעים, והאדם ניצב מול הטוב והרע בלא הכרעה מוחלטת לצד הטוב, שכן גם את האלים הרעים צריך לעבוד ולרצות. כלומר, ברור שהטוב הוא טוב, וההולך בדרכו זוכה להארה ולשלווה, אבל כיוון שגם הרע מייצג כוחות אלוהיים – גם לו יש מקום, ואף ייתכן שתועלתו מרובה, הואיל ועל ידו אפשר להשיג יותר עושר, שלטון ותענוגים.

כמו בכל הדתות האליליות, גם במסגרת ההינדואיזם התקיימו בעבר פולחנים של פריצות וזנות, ולעיתים אף הקרבת קורבנות אדם כדי לפייס את זעם האלים הרעים. גם לשודדים ולרוצחים היו אלילים מוכרים, שסימלו את האלימות ככוח מכריע במציאות, ובחסותם הם פשעו באכזריות. גם אנשי החוק שנלחמו בהם, לא שללו את היות הפושעים פועלים בשם אלילים ממשיים. אלא שאנשי החוק פעלו בשם הזרם ההינדי המרכזי והמקובל, שסבר שהפושעים סוטים מהאמונה הישרה בכך שהם מעניקים לכוחות של הרס ערך חיובי, ואילו האמת שכוחות ההרס נועדו להילחם ברע ולא להצדיקו. עמדות אלו, על צדדיהן השונים, באות לידי ביטוי במיתוסים השונים המספרים על המריבות, השנאות והמלחמות שבין האלילים.

בזרמים מסוימים בהינדואיזם הבעל נחשב במשפחה כדמות האל שיש לשרתו ולציית לו, ואחר מותו, המעשה המהולל של אלמנתו, שבעת ששורפים את גופתו – תישרף עמו בעודה בחיים. מקרים אלו היו נדירים, ורוב רובן של האלמנות לא נשרפו אולם הן חיו בסבל רב, מפני שנחשבו כנשים שהרוע והקללה דבקו בהן. לכן אנשים נמנעו מלקיים עמהן קשרים חברתיים, ואלה שחמלו עליהן נתנו להן צדקה מחוץ לבית. בעקבות מסורת זאת, עד היום מרבית האלמנות, אף הצעירות, אינן נישאות בשנית.

ג – מעמד חברתי וגלגול נשמות

בתמיכת אנשי הדת התפתחה מערכת קשיחה של ארבע קַסְטוֹת (וַרְנוֹת), כלומר מעמדות חברתיים: א) בְּרַהְמִינִים – אנשי דת, ב) לוחמים, ג) עובדים, ד) משרתים. ועוד מעמד נוסף תחתיהם – הטמאים, שבני ארבע הקסטות התרחקו מהם, נמנעו מלנגוע בהם ונמנעו מלאכול ולשתות ממה שהטמאים נגעו בו. בידי הטמאים הופקדו העבודות הבזויות ביותר והם חיו בעוני מחפיר. מעמד 'הטמאים' מונה כעשרים אחוז מכלל החברה, ועד היום רבים מהם סובלים מאפליה קשה, וזאת למרות החוקה הדמוקרטית השלטת בהודו קרוב לשמונים שנה, ולמרות הפעילות החינוכית מטעם הממשלה שמנסה למתן את היחס כלפיהם.

הרעיון שמכונן את הקסטות הוא האמונה שנשמתו של האדם נמצאת בתהליך מתמיד של גלגול נשמות: לידה, חיים ומוות, ושוב לידה, חיים ומוות, וחוזר חלילה. כפי ה'קַארְמָה' שלו, כלומר, לפי כלל פעולותיו של האדם בגלגוליו הקודמים, תתגלגל נשמתו למחזור חייו הבא. אם קלקל במעשים רעים, ובכלל זה גם התנהגות רעה כלפי האלים השונים – גרם לעצמו קארמה רעה, וייוולד בקסטה נמוכה יותר או אף בגוף של בעל חיים או צומח או דומם. ואם עשה מעשים טובים וכיבד את האלים שמבטאים את הכוחות השונים שבעולם, הרי שהקארמה שלו טובה והוא ייוולד למשפחה מקסטה גבוהה יותר. לפי זה, אין לאדם להתלונן על מעמדו, הואיל והוא נולד לקסטה שלו על פי מעשיו בגלגוליו הקודמים.

לפיכך, תיקונו של האדם תלוי בהשלמתו עם גורלו ועם כוחות הטבע והאלים השונים, כולל הרעים, ובתוך מסגרת זו עליו להשתדל לנהוג כראוי. אמנם יש בהכרה זו שגורלו של האדם מוכתב מלידה מידה רבה של אמת, שכן הרקע המשפחתי, החברתי והגנטי של האדם משפיעים מאוד על גורלו, ויש יתרון בכך שאדם משלים עם גורלו ולא מנסה להגיע למעמד שמעבר ליכולת השגתו. לא זו בלבד אלא שבתפישה ההינדית אדם גם יכול לבחור לשנות את מעמדו באופן משמעותי, אלא שזה יתרחש בגלגול הבא, בזכות השלמתו עם גורלו בגלגול הנוכחי ועשיית המיטב שביכולתו.

לעומת זאת ביהדות, מצד אחד אכן מוסכם שכל מה שנפל בגורלו של האדם בעת לידתו הוא בהשגחה פרטית מאת ה', אולם תכליתו להתעלות ולהתקדם בחייו הנוכחיים עלי אדמות ככל האפשר. שכן האמונה בה' האין סופי מדרבנת את האדם להתעלות תמיד עד אין קץ. לכן ביהדות אפילו ממזר שמוצאו פגום עד כדי כך שאסור לו להתחתן עם יהודייה רגילה, יכול לעסוק בתורה ולהגיע לדרגה רוחנית גבוהה יותר מכהן גדול. כיוצא בזה לגבי העני, אף שמצווה לגמול עמו חסד ולקיימו בכבוד, התכלית היא להוציאו ממעגל העוני ולהעמידו על רגליו. לכן ישנה מצווה על כל קהילה להעניק לכל ילדי הקהילה, כולל העניים, חינוך מלא לתורה, לדרך ארץ ולמעשים טובים, כדי שיוכלו לעמוד על רגליהם. לא זו בלבד אלא שהורו חכמים (נדרים פא, א): "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". כי דווקא החסרון והמצוקה יכולים להניע את האדם לצמיחה גדולה.

ד – תהליכים בדת ההינדית

במשך אלפי שנות קיומה של הדת ההינדית התרחש בה תהליך של התקדמות והתעלות אל אמונה במקור אחד והעצמת ערכי המוסר. שני גורמים לכך:

הראשון והעיקרי, הדת ההינדית לא קפאה על שמריה, ובמקביל לריבוי האלילים והוספת פרשנויות ומיתוסים לאין מספר, העמיקה במחשבתה האמונית והפילוסופית, ומהתמקדות בהקרבת קורבנות לאלילים, כפי שמופיע בכתבים העתיקים – הוֶדוֹת (ידע), התעלתה לפולחנים שמבטאים כוונה פנימית שפורשו באוּפָּנִישָׁדוֹת. בהמשך, בתוך סיפורי האלים והמיתוסים (כדוגמת הבְּהָגָוָאד גִיטָה), הודגשו יסודות שהיו צפונים בכתבים העתיקים אודות השורש העליון שנקרא 'בְּרַהְמָן', שהוא אין סופי ונשמת כל היקום, ואף האלים הם הופעות שלו. כהמשך לכך, הודגש יותר היסוד המוסרי של הבחירה בטוב, שהוא המניע את מחזור גלגול הנשמות, שמבטא את הסדר הקוסמי שאף האלים כפופים לו.^[1]

שנית, עמדה זו התחזקה בעקבות המפגש עם הדתות המונותאיסטיות. לפני כאלף ומאתיים שנה המוסלמים כבשו את צפון הודו ובהמשך גם את מרכזה. ולפני כחמש מאות שנה נוצרים הגיעו להודו, בתחילה סוחרים מפורטוגל ולאחר מכן אנגלים. דרכם נקלטו בתרבות ההינדית אמונה בה' אחד וערכים מוסריים שמקורם בתנ"ך. במשך השנים גם הינדים רבים ביקרו בארצות אחרות ונפגשו עם הדתות המונותאיסטיות, וכתוצאה מכך העמיקו בדת ההינדית וחשפו את היסוד האחדותי שבה. המפגש עם דתות המערב שהושפעו מהיהדות התעצם מאוד בימי הכיבוש הבריטי, שנמשך קרוב לשלוש מאות שנה. בתחילה באופן חלקי על ידי "חברת הודו המזרחית הבריטית", ואח"כ במשך יותר ממאה שנה של שלטון ישיר. השלטון הבריטי ניצל את הודו באופן מחפיר, אולם גם מיתן מנהגים אכזריים ואפליה חמורה כלפי מעמדות נמוכים. כך, במודע ושלא במודע, ערכי התנ"ך הפכו להיות ערכים יסודיים בתרבות ההינדית, שעל פיהם החברה ההודית כיום משתדלת לבנות את עצמה.

ראוי לציין, שהעושר האדיר בדת ההינדית הכולל אין ספור אלילים, פולחנים ודימויים, כמו גם המקום החשוב שניתן למדיטציה שמאפשרת הקשבה פנימית עמוקה, יצרו עמדה פְּלוּרָלִיסְטִית במיוחד כלפי דתות ופולחנים שונים. זה איפשר לה לעכל ביתר קלות רעיונות חדשים ולשלבם בתוכה.^[2] וכאשר פגשה רעיונות מכוננים מסוג הרעיונות שיצאו מתורת ישראל, אודות אמונה בא-ל אחד, ותביעה מוסרית לתיקון האדם והחברה, היא אף יכלה לתת להם מקום מרכזי, שכן הם הדהדו נימים עמוקים שהיו קיימים בה מימים עברו. זו כנראה הסיבה שמכל הדתות האליליות שקרסו אל מול האמת והאור ששפעו מאמונת ישראל דרך הדתות המונותאיסטיות, הדת ההינדית שרדה בחיוניות, שכן יש ביכולתה לקלוט רעיונות גבוהים ולהתקדם על ידם.

ה – סיכום הטוב והרע שבהינדואיזם

כיוון שבפולחן הדת ההינדית סוגדים לפסלים, מקריבים לפניהם מנחות ומקטירים קטורת, עבור ישראל היא נחשבת עבודה זרה גמורה, ולכן כל הפולחנים הנעשים לפני האלילים אסורים לישראל מהתורה. ואף שהינדים רבים פונים בעבודתם גם לה', שהוא המקור העליון לכל הכוחות השונים שבאים לידי ביטוי בפסלים, עבור ישראל גם עבודה זרה בשיתוף נחשבת עבודה זרה גמורה. מפני שחובה על ישראל לדבוק באמונת הייחוד הטהורה, כדי להעלות את העולם למדרגה העליונה של האמונה והמוסר.

אולם עבור בני נח, לדעת רבים, כל עוד מאמינים בה' שהוא מקור כל הכוחות, אין איסור עבודה זרה בדת ההינדית (ראו לעיל ה, י, 12). ואף שאין בזה איסור, הנזק הנגרם מההגשמה האלילית גדול, שכן למרות העושר הרב שבתרבות ההינדית, הצד האלילי שבה מעניק צידוק לעוולות רבות. ככל שיזככו את ההינדואיזם מהתפישה שיש לאלילים כוח עצמי, ויעצימו יותר את האמונה בה' אחד ובמוסר הנובע מכך, יוכלו בעזרת הרעיונות היפים שבהינדואיזם לפעול למען הוספת ברכה לעולם. מתוך עושר המחשבה והדמיון אודות האדם ונפשו, יוכלו להעניק לאנושות שפע של הצעות לביטוי אישי ודרכים להתמודדות עם מצוקות הקיום. בכך הפלורליזם שבהינדואיזם יתלכד לתנועה לכיוון תיקון העולם ולא יתפזר תוך איבוד כוחות יקרים לריק. ובכך האומנות העשירה והמרהיבה שהתפתחה בהודו, בתחום הספרות, השירה, הציור, הפיסול, האדריכלות, המוזיקה וכיוצא בזה, תעניק השראה לבני כל העמים להוסיף יופי ועונג בעולם. כמו כן יוכלו להעניק לעולם את הרגישות המיוחדת שפיתחו כלפי כל חי וצומח, שמבוססת על כבוד לכל בריה ושאיפה שלא לפגוע בה. ככל שידבקו יותר באמונה בה' אחד ובמוסר, יכוונו יותר את הרגישות הזו אל התנועה הכוללת לתיקון העולם וגאולתו.

ו – בּוּדְהִיזְם

כאלף שנה לאחר הופעת הדת ההינדית, יצאה ממנה הדת הבודהיסטית. לפי המסורת הבודהיסטית, מחוללה היה סִידְּהַארְטְהָה גָאוּטָמָה, נסיך הודי שחי לרגלי הרי ההימלאיה (בערך בשנות 563-479 לפנה"ס). כשיצא מהארמון נפגש בסבל המקיף את חיי האדם ובכאב האין סופי שהוא גורם, וממעמקי נפשו עלתה השאלה הקיומית, כיצד יוכל האדם להיגאל מהסבל הנורא הזה. הוא עזב את הארמון ונהג במנהגי פרישות וסיגופים, למד אצל מורים הינדואיסטיים, ומצא שמשנתם, סיגופיהם ותרגילי היוגה שהם מלמדים, אינם מביאים מזור שורשי לבעיית הסבל. בעזרת מדיטציה ארוכה התעמק בתודעתו, עד שזכה להארה, ועל שם כך נקרא בודהה – המואר. בהארתו הבין שהסבל האנושי נובע מתשוקותיו של האדם, וישועתו בכך שיפסיק להשתוקק. לא ינקוט בסגפנות ולא בנהנתנות, אלא ילך בדרך האמצע, ועל ידי תרגילי מדיטציה ישתיק את תשוקותיו לעושר ולכבוד, למאכל ולמשקה. גם לא יתאווה לסיפוק מיני ולא יבקש הכרה מחבריו, אלא יחיה את חייו מתוך שלווה עמוקה ופנימית. וככל שיתמיד בכך, כך יתעלה לאותה שלווה והארה פנימית שנקראת 'נִירְוָנָה' ובכך ייגאל לנצח.

לעומת הדת ההינדית שמדריכה את מאמיניה לחוות את החיים במלוא העוצמה והחושניות, ודרך התפישה האלילית להעניק משמעות לכל המצבים השונים. הבודהיזם שואף לכבות את התשוקה אל החוויות הללו, להתרוקן ממחשבות ורגשות, כי מהם נובע הקשר לעולם החיצוני, ובמקום זאת להתחבר לריק המוחלט שהוא גם היש והאור המוחלט.

בהינדואיזם האדם שואף להעצים את האני הפנימי, שנקרא 'אַטְמָן', עד למיזוגו במקור העליון. וזאת על ידי הליכה בדרך הנכונה והעצמת האני הפנימי בחוויות עשירות ומלאות משמעות. מאידך, כיוון שהאדם אינו צריך לשאוף להגשים איזו מטרה מסוימת אלא רק לבצע את הפעולה באופן נכון, כל האסונות שיקרו לו לא יפגעו בו לרעה ואינם צריכים להעציב אותו, אלא הם הדרך שלו להעצמת האני הפנימי עד להתאחדות עם המקור העליון. לעומת זאת, לבודהיזם המטרה היא לבטל את תודעת ה'אני', כי כל המחשבה על קיומו היא אשליה שגורמת סבל, כמו שגם כל תשוקותיו וסבלו של ה'אני' הם אשליה. כלומר, על פי הבודהיזם, ביטול האישיות והתשוקות אינו פתרון שמנוגד לאמת, אלא זאת האמת המוחלטת, שהאישיות האגואיסטית ותשוקותיה הן אשליה, וממילא כשאדם דבק בהן הן גורמות לו סבל, וככל שתודעתו תהיה נקייה יותר מאגואיזם כך תהיה נקייה מאשליות ויוכל לזכות לשלווה ואושר. מכאן שגם הפולחנים ההינדים מיותרים, הואיל ומגמתם להעצים את האשליות המזיקות. גם החלוקה לקסטות שבדת ההינדית נתפשת בדת הבודהיסטית כאשליה מזיקה, שכובלת את האדם וגורמת לו סבל.

ז – הדרך הבודהיסטית

הבודהיסטים האדוקים מקבלים על עצמם נדרי נזירות, פורשים מהחיים ומקדישים את עצמם לביטול האני והתשוקות, כדי לזכות בהארה ובשלווה עד שיזכו לנירוונה מוחלטת ונצחית. ואילו שאר האנשים שמאמינים בבודהיזם, מקבלים ממנו הדרכה לחיים נכונים, שבהם אדם נמנע מניאוף, גניבה ושאר מעשים שמזיקים לזולת; נמנע מאלכוהול וסמים; משתדל לעשות מעשים טובים ולנהוג ברחמנות ובאדיבות ולתמוך בנזירים שמתעלים למעלות גבוהות יותר ומדריכים את הציבור הרחב.

על ידי תרגילי מדיטציה, המאמינים הבודהיסטים מעצימים את הזדהותם עם הערכים הבודהיסטיים ומרופפים את הקשר שלהם לתשוקות השונות ולמתח המלווה את הרצון להשיגן. הם מסתכלים על חייהם ושאיפותיהם בעין טובה ובמבט עמוק ומרוחק, וזוכים על ידי כך ליציבות ולשלווה. כשהם מתמידים בכך הם זוכים לאושר מוגבל ולסיפוק מכך שהם הולכים בדרך הנכונה. ככל שיתמידו בעשיית מעשים טובים, שגם נעימים וטובים להם, יזכו לקארמה טובה (גורל טוב), שבעזרתה יזכו להמשך חיים טובים בגלגול הזה וגם בגלגול הבא. שכן גם הבודהיסטים, כמו ההינדים, מאמינים בכך שהחיים מתגלגלים באין ספור גלגולים. אם האדם יבחר ברע, יתגלגל למשפחה קשה או אף כבעל חיים. מנגד, ככל שילך בדרך טובה יותר, כך יעצב את הקארמה שלו בכיוון טוב יותר, ובעקבות זאת ייוולד בגלגול הבא במסגרת חיים טובה יותר. עד שיגיע למדרגה הגבוהה, שלה זוכים הנזירים שמצליחים להתנתק ממעגל הסַמְסָרָה (תנועה מתמשכת) של גלגול הנשמות, וזוכים לנירוונה שהיא שלוות הנצח.

למעלה מחצי מיליארד אנשים הולכים בדרכי הבודהיזם. אמנם פחות מאחוז מהם הולכים בדרכי הנזירים שמתנתקים לחלוטין מחיי העולם הזה, אולם רבים מקבלים מהבודהיזם השראה לחיים רגועים, שבהם חשים סיפוק מהדברים הפשוטים שבחיי היום יום, מתיקון המידות ומעשיית מעשים טובים, בלא לצפות לגמול מלבד עצם הסיפוק בהיות האדם טוב. הדרך להגיע לכך על ידי תרגילי מדיטציה שונים, שבהם האדם מתרגל להתבונן בעומק נפשו ומקבל כוחות להתגבר על יצריו.

כעיקרון הבודהיזם אינו עוסק כלל באלוהים, אלא בסלילת הדרך להצלת האדם מסבלו ולהדרכתו בדרך שתעניק לו שלווה, הארה וסיפוק. כך שניתן לומר שזו דת בלא אל. זו הסיבה שאנשים רבים במערב מוצאים טעם בבודהיזם, שמעניק להם דרך לחיים טובים ונינוחים, בלא לדרוש מהם להאמין בכוח עליון שמשגיח על העולם ומצווה כיצד לנהוג.

אולם כיוון שהאדם מטבעו מאמין, גם הבודהיסטים נזקקים לאמונה, ועל כן רוב רובם סוגדים לפסלים בדמות בודהה, מתוך אמונה שכוחות אלוהיים מתגלים בו, והם מאמינים שאם יביאו לפניו מנחות או ישתחוו לו, יזכו לברכה. על כן הם נחשבים עובדי עבודה זרה בשיתוף, וכל הפולחנים שלהם אסורים לישראל כדין עבודה זרה (עי' במראה הבזק ו, סא).

אמנם בודהיסטים שהתעלו מהתפישה האלילית ומאמינים במקור עליון שאינו מושג כלל ואינו שורה על הפסלים, אינם נחשבים עובדי עבודה זרה כלל. וגם אם הם מכבדים פסלים, אין זה כפולחן אלא כהבעת כבוד לרעיון ולמי שחולל אותו.

ח – הדתות הדְהַרְמִיוֹת

הדתות הדהרמיות הן הדתות שמקורן בתת-היבשת ההודית. משפחה זו כוללת את הדת ההינדית ואת שלוש הדתות שצמחו ממנה: בודהיזם, ג'ייניזם וסיקהיזם.

גַ'יְנִיזְם היא דת הודית שהתפתחה במאה השישית לפנה"ס, באותה מאה בה נוסד הבודהיזם. הג'ייניזם דומה להינדואיזם בכך שהם עובדים לפסלי אלילים. לפי הג'ייניזם לכל חי יש רוח, ועל האדם לכבד את הרוח שבכל חי ולהימנע מפגיעה בו. הנזירים הג'יינים נזהרים באופן קיצוני גם שלא לדרוך על נמלים וחרקים. מאמיני הג'ייניזם מונים בין 4 ל-12 מיליון נפש, אולם השפעתם רבה, מפני שרבים מהם נמנים עם שכבות אמידות, ועקרונותיהם המוסריים השפיעו על רבים נוספים. ככלל ניתן להגדיר את הג'ייניזם כעבודה זרה בשיתוף.

סִיקְהִיזְם היא דת שנוסדה לפני כשלוש מאות שנה בחבל פַּנְגַ'אבּ שבין הודו לפקיסטן, ותחת העיקרון של אמונה באל אחד היא משלבת בתוכה אמונות הינדיות, מוסלמיות ואחרות. הפירוש המילולי של סיקהיזם הוא 'ממשיכי הדרך'. הסיקים מונים כ-23 מיליון נפש, והואיל ואין להם פסלים הם אינם נחשבים עובדי עבודה זרה.

ט – דתות סין ויפן

על גבי דתות אליליות קדומות שדומות לדת ההינדית, נוסדו בממלכה הגדולה של סין לפני כאלפיים וחמש מאות שנה שתי דתות שהשפעתן נמשכת עד היום: קוֹנְפוּצְיָאנִיזְם ודָאוֹאִיזְם, ויחד עם הבודהיזם שהגיע מהודו, היו אלו שלוש הדתות העיקריות בסין. מאמיני הקונפוציאניזם והדאואיזם המשיכו לסגוד לאלילים ולקיים פולחני אבות, אמנם בצורה מתונה יותר, כי הם הדגישו את החכמה על פני הרגש והדמיון. בעקבות הקומוניזם ששולט בסין יותר משבעים שנה, המסגרת הממוסדת של הקונפוציאניזם והדאואיזם עברה מן העולם, אמנם מורשת חכמתם עדיין משפיעה על התרבות הסינית.

קוֹנְפוּצְיָאנִיזְם: נוסד על ידי קונפוציוס, שלפי המסורת נולד בשנת 551 לפני הספירה. משנתו היא על הגבול שבין דת לפילוסופיה, והיא מחנכת את חסידיה להיות אנשי מעלה, חכמים, מאמינים, מוסריים ורחבי אופקים. נאמנים למסורת ולחברה, כמורשת פולחני האבות. נאמנים למשפחה ומקיימים את חובותיהם, ובכלל זה הילדים מכבדים את הוריהם ומצייתים להם, והאשה מכבדת את הוריה ואת בעלה ומצייתת להם. הנאמנות מתפשטת גם לשאר תחומי החיים: האדם מכבד את מקצועו ונאמן לו, ומשתדל ללמוד אותו באופן המיטבי ולעשותו בדרך הישרה ביותר. כל אדם חייב לכבד את זולתו כפי מעמדו הראוי, ובכלל זה המלך את נתיניו והנתינים את מלכם. עדיין יש באסיה כאלפיים מקדשי קונפוציוס. אף שיש במקדשי קונפוציוס פסלים בדמותו, אין הם עובדים אותו, אלא מעלים קטורת ומבצעים טקסים, כביטוי של כבוד לחכמים הקונפוציאניים והכרת תודה לאבות, בלא משמעות פולחנית, וממילא גם בלא כללים קבועים ומחייבים. לכן ניתן לומר שאין במקדשים אלו עבודה זרה.

דָאוֹאִיזְם: נוסד מעט אחרי הקונפוציאניזם, ובשונה ממנו, שעוסק יותר בהדרכת המעשה כדי להגיע לתכלית הרצויה, הדאואיזם עוסק יותר בדרך, ובמגע של האדם עם עולם הרוח. התרגום המקובל למילה 'דאו' הוא 'הדרך', כלומר אופן ההתייחסות של האדם לחייו ולפעילותו. במוקד הדאואיזם קיימת ההבנה שהעולם מורכב מניגודים שמשלימים זה את זה, 'יין' ו'יאנג' – קר וחם, איטי ומהיר, חושך ואור, אשה ואיש. והדרך הנכונה שהאדם ישלב בהרמוניה את הניגודים, ולא יימשך לאחד הקצוות. מתוך הרמוניה זו אפשר להתעלות למעלות רוחניות ולזכות לחיי נצח. ישנם אלפי מקדשי דאואיזם באסיה, ובהם אלילים רבים וטקסים מרובים ומפורטים, ולכן המקדשים, האלילים ופולחנם נחשבים עבודה זרה גמורה. אולם כפי הנראה רוב מאמיני הדאואיזם מאמינים באל עליון, ועל כן הם נחשבים עובדי עבודה זרה בשיתוף.

שִינְטוֹ: היא הדת העממית ביפן, שבה מאמינים באלילים רבים שמבטאים כוחות טבע ואבות קדומים, וסוגדים לאלילים הללו ומגישים לפניהם מנחות. ישנם מקדשים ציבוריים רבים לשינטו, שרובם נמצאים במבנים קטנים וצנועים. גם בבתים פרטיים מקדישים פינה קטנה לאלים. רבים מהפוקדים את מקדשי השינטו פוקדים גם מקדשים בודהיסטים. האנשים שמאמינים באלילים בלבד חוטאים בעבודה זרה גמורה. והמשתפים גם אמונה באל עליון, נחשבים עובדי עבודה זרה בשיתוף.