יח – טבע ונס

א – טבע ונס

ברא ה' את העולם באופן שהוא מנהיג אותו ככלל בדרך הטבע ולפעמים על ידי ניסים. הטבע מתנהל במסגרת מסודרת של חוקים שניתן להבין, ואילו הניסים פורצים את סדרי הטבע. ההבדל בין הטבע לנס הוא רק מצד האדם, שסדרי הטבע נראים לו כמובנים ומתקיימים בכוחות עצמם על פי החוקים הטבועים בהם, ולכן הניסים מרשימים אותו יותר, באשר הם מגלים את כוחו של ה' שמתגבר על סדרי הטבע. אבל מצד הבורא אין ביניהם הבדל, שכן ה' מחייה את הכל, את הטבע ואת הנס כאחד, ברצונו קבע שהעולם יתנהל על פי חוקי הטבע, וברצונו קבע שלעיתים יתנהל בדרך שפורצת את החוקים ונקראת אצלנו נס. לכן גם מה שנקרא נס יכול להיקרא טבע, במובן שגם להנהגת הניסים יש סדר שקבע הבורא (מהר"ל). מנגד, גם הטבע יכול להיחשב נס, משום שרק מפני רצונו של ה' הוא מתקיים, אלא שבמבט שטחי, נראה שאת הנס ה' מנהיג באופן גלוי, ואילו את הטבע באופן נסתר. כך שניתן לקרוא להנהגת הטבע ניסים נסתרים, וכפי שאנו אומרים בתפילה: 'ניסיך שבכל יום עמנו' (רמב"ן שמות יג, טז).

מתוך כך נחזור ונתבונן בעולם. ברא ה' את העולם בחכמה, היינו באופן שהוא מתנהל על ידי חוקים שנקראים חוקי הטבע. וברא ה' את האדם בצלם אלוהים, היינו עם יכולת לבחור וליצור, ולהשפיע בכך על חייו ועל חיי העולם כולו ולקדמו אל תיקונו וגאולתו. ככלל, תיקון העולם וגאולתו צריכים להיעשות בדרך הטבע, כי בדרך זו האדם מבין את החוקים שבהם העולם מתנהל, ויודע שלכל מעשה שיעשה יש השפעה על מה שיקרה לו ולסובבים אותו. אם יבחר להוסיף טוב – יוסיף טוב לעצמו ולסובבים אותו, אם יבחר ברע – יזיק לעצמו ולסובבים אותו. אם ילמד מקצוע – יוכל למצוא עבודה. אם יעבוד ביושר ובחריצות – יזכה לפרנסה טובה. אם בני האדם יפתחו את המדע – יזכו לרווחה רבה יותר. אם האיש יכבד, יאהב וישמח את אשתו, וכן תנהג האשה בבעלה – יזכו לחיים טובים ומאושרים, ויוכלו לגדל ולחנך את ילדיהם כראוי. אם יהיה טוב ונאמן לחבריו – יזכה לחברים טובים ותומכים. למעלה מזה, אם ילמד תורה ויקיים את מצוותיה, יזכה לבטא את צלם אלוהים שבו באופן המובחר ביותר, ויהיה שותף עם ה' בקידום העולם אל תיקונו וגאולתו. הרי שברא ה' את הטבע כמסגרת המתאימה ביותר לגילוי כוחו וכישרונותיו של האדם.^[1]

ב – החיסרון שבהנהגת הטבע והצורך בנס

אולם ישנו חיסרון בהנהגת הטבע, שהיא עלולה להשכיח את שם ה', וכדי לתקן חיסרון זה נועדו הניסים. ניתן לתאר את החיסרון שבהנהגת הטבע בשלושה אופנים:

האחד, חוקי הטבע שעל פיהם העולם מתנהל נראים לאדם מסודרים ואיתנים עד שכביכול כוחם מעצמם ואין להם בורא שבראם. וכאשר הסדרים מתמוטטים, על ידי ניסים שפורצים את חוקי הטבע, כמו גם התפרצות של איתני הטבע, כברקים ורעמים, רעידת אדמה ושריפה – האמונה שיש מי שברא את העולם חוזרת ועולה לתודעתו (ראו ברכות נט, ב).

השני, גם כאשר האדם זוכר שיש בורא לעולם, החכמה והעוצמה שבחוקי הטבע עלולים לגרום לו לחשוב שמעת הבריאה הטבע מתנהל לעצמו בלא שה' ממשיך להחיות אותו ולהשגיח עליו. המשמעות העולה מתודעה כזו, שהאדם צריך להילחם על הישרדותו כשהוא כלוא בתוך חוקי הטבע ובתוך היצרים הגסים השולטים בו, בלא יכולת לשנות את עצמו ואת העולם לטובה. לפיכך, פורץ ה' לעיתים את גבולות הטבע ומחולל ניסים ומלמד את בני האדם שהוא זה שמקיים את חוקי הטבע, כדי להשפיע דרכם את אורו וטובו לבני האדם. מתוך כך יכול האדם להבין שתפקידו ללכת בדרכי ה', ולגלות את הצפונות שבחוקי הטבע ולהשתמש בהם לטובה, וככל שיגלה אותם, יוכל להפוך את העולם לטוב יותר.

השלישי, גם צדיקים שזוכרים תמיד שה' ברא את העולם ומנהיגו, עלולים לשכוח שהטבע שבו הם חיים אינו מושלם. הם מתרגלים לעובדה שההנהגה האלוהית נסתרת מהעולם, ופעמים רבות רע לצדיק וטוב לרשע, ובתוך המסגרת הזאת הם מנסים לעשות את הטוב ביותר כפי הדרכת התורה. על ידי הניסים שבאים מעולם גבוה ומתוקן יותר שיתגלה בעתיד, אנו זוכרים את הכיסופים שלנו לתיקון העולם, ומסרבים להתפשר עם החסרונות והקלקולים, וחותרים ביתר שאת לגאולת העולם (עוד על כך להלן כא, א).

נמצא שהנס נועד לגלות ולפרסם שה' הוא מנהיג העולם כולו, וראוי לכל בני האדם ללכת בדרכיו. פירוש המילה 'נס' הוא פלא וגם דגל מתנוסס. הנס הפלאי הוא כמו דגל שמתרומם ומתנשא לגובה רב כדי שיראו אותו למרחקים, ועל ידו ידעו שה' מנהיג את העולם וכל הכוחות בידו. וכפי שנאמר (תהלים ס, ו): "נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה", היינו נתן ה' ליראיו נס כדי לאמת ולקשט את דבריו. כיוצא בזה, גם משמעות המילה 'אות' היא סימן וגם מופת פלאי, שנאמר (שמות ד, יז): "וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת". שהאות הוא סימן להנהגה הכוללת של ה' בעולם.^[2]

ג – הניסים הגדולים הכרחיים לישראל

מעל ומעבר לכל הניסים, ניצבים שני הניסים הגדולים, שעל ידם התגלה ה' לעולם, ובזכותם העולם קיים: יציאת מצרים ומתן תורה. גם אם האדם היה מנסה בכל כוחו להתבונן באור האלוהי הצפון בחוקי הטבע, בלא ההתגלות הניסית של מתן תורה לא היה זוכה להדרכה אלוהית ברורה, אודות האמונה והדרך לתיקון האדם והעולם, והיה מאבד את דרכו בסבך מצוקותיו ושאיפותיו. כמו כן, הבחירה האלוהית בעם ישראל לגלות את דברו לעולם היא הבסיס לקבלת התורה, ובניסי יציאת מצרים התגלתה בחירה זו.

לפיכך, בחירת ישראל ומתן התורה התקיימו באותות ובמופתים, כדי שידעו הכל כי הם קודמים לכל ענייני העולם על כל חוקי הטבע שבו, מפני שעל ידי ישראל והתורה מתגלית הנהגתו של ה' בעולם. זהו שאמרו חכמים שיכול היה ה' להוציא את ישראל במכה אחת או אף בדרך הטבע, אך כדי לגלות לישראל ולעולם את גדולתו וגבורתו, שאין כוח שיכול לעמוד בפניו, היכה את המצרים בעשר מכות, עד שנכנעו ושילחו את ישראל לחירות. שנאמר (שמות ז, ג): "וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", ונאמר (שמות י, ב): "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". ואף אחר שיצאו ישראל ממצרים הִקשה ה' את לב פרעה שירדוף אחריהם, כדי להצילם בנס הגדול של קריעת ים סוף, שנאמר (שמות יד, ד): "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'". ונאמר (שמות יד, לא): "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". לכן נצטווינו לזכור את יציאת מצרים בכל יום, ובשבתות ובחגים, במזוזות ובתפילין, כדי שנזכור את האמונה שהתגלתה בניסים שעשה ה' ביציאת מצרים (רמב"ן שמות יג, טז).

כמו כן, מתן תורה התקיים לעיני כל ישראל בקולות וברקים וגילוי ניסי עליון ונורא, עד שפרחה נשמתם של ישראל (מכות כד, א), ולא יכלו להמשיך לעמוד בעוצמת הגילוי, וביקשו שמשה רבנו יאמר להם את המשך דברי ה'. שנאמר (שמות כ, טז): "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹוהִים פֶּן נָמוּת" (לעיל טז, י; 7).

כל הניסים הגדולים והנוראים הללו נועדו לבסס את האמונה בה' ובייעודם של ישראל. שנאמר (דברים ד, לב-לה): "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלוֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלוֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי. אוֹ הֲנִסָּה אֱלוֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלוֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ. אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלוֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ".

גם בתחילת המערכה על כיבוש הארץ עשה ה' ניסים גדולים לישראל, קרע בפניהם את הירדן, הפיל את חומת יריחו, והעמיד את השמש בגבעון עד שיסיימו ישראל להכות את חמשת מלכי ההר. ואף שעיקר המצווה היתה לכבוש את הארץ בדרכי הטבע, עשה ה' את הניסים הללו, כדי להודיע לישראל ולכל באי עולם, כי במצוות ה' ישראל נכנסים לארץ וכובשים אותה.^[3]

ד – המעבר להנהגה בדרך הטבע

במדבר ישראל התקיימו ארבעים שנה בדרך נס, ניזונו מהמן שירד מהשמיים, שנאמר (דברים ח, ג-ד): "וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם. שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה". ובכל דרכיהם ה' שמר עליהם והנהיגם, שנאמר (שמות יג, כא-כב): "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם".

אולם לאחר שהתגלה ה' לישראל בדרך נס במדבר, הגיעה השעה הגדולה שישראל יתחילו לגלות את דבר ה' בעולם בדרכי הטבע. לכן ככלל, מעת שנכנסו ישראל לארץ, פסקו הניסים והחלו לנהוג בדרך הטבע, והוצרכו להיות אחראים על מזונם, לחרוש ולזרוע, לנטוע ולזמור, כדי לגדל במו ידיהם את פירותיה הקדושים של הארץ. בכך זכו לקיים את מצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה, והחלו לקדש שם שמיים באופן הנעלה ביותר. כי כאשר ה' מתגלה רק על ידי הנס, העולם נמצא בחושך, ורק כוכבי הנס מאירים מעת לעת. אולם כאשר ה' מתגלה על ידי ישראל שהולכים בדרכיו בדרכי הטבע, הגילוי האלוהי ממלא את העולם כולו, ומתגלה "כִּי ה' הוּא הָאֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט). בשמיים – על ידי התורה והגילויים העליונים, ועל הארץ – על ידי בחירת האדם ללכת בדרכי ה' ולגלות את דברו וברכתו בדרכי הטבע.

המעבר מתקופת הנס לתקופת הטבע דומה למסלול חייו של האדם, שבילדותו הוריו דואגים לכל מחסורו וככל שהוא גדל הוא נעשה אחראי על חייו, וצריך לדאוג בעצמו לפרנסתו, ואם הוריו ימשיכו להאכיל אותו ולהלבישו יהיה הדבר לו לגנאי. כך גם עם ישראל, בשלב הראשון ה' דאג לכל מחסורם כאם המטפלת בבנה היונק, וככל שישראל גדלו והתבגרו, האחריות עברה אליהם, כדי שיזכו לגלות את דבר ה' בעולם על ידי בחירתם ופועלם (עין איה ברכות א, קמג). לכן נצטוו ישראל לכבוש את הארץ בדרכי הטבע, וכל המִפקדים שהיו במדבר, הם מפקדים של יוצאי הצבא שצריכים לכבוש את הארץ. ובכך חטאו המרגלים שפחדו ליטול על עצמם את האחריות לכבוש את הארץ בדרך הטבע.^[4]

ה – השילוב בין נס לטבע

ייעודם של ישראל ליישב את הארץ ולקיים את כל מצוות התורה בדרכי הטבע, אולם גם בעת שישראל הולכים בדרכי הטבע, עליהם לזכור את הניסים הגדולים שעשה להם ה'. על ידי כך יזכרו תמיד את ה', בורא העולם ומנהיגו, שבמצוותו הם מיישבים את הארץ כדי לגלות את ברכתו לעולם.

כמו האדם, שצריך לזכור את התקופה שבה היה תינוק והוריו האכילו אותו והלבישו אותו ודאגו לכל צרכיו, ועל ידי כך כשיגדל, ישאב מזכרונות ילדותו תעצומות נפש להיות אדם טוב ואחראי, להקים משפחה ולהוסיף את תרומתו לחברה ולעם. כך ישראל צריכים לזכור את הניסים הגדולים שעשה ה' להם בצאתם ממצרים ובמדבר, ומתוך כך ישאבו תעצומות נפש ליישב את הארץ בדרכי הטבע ולגלות את דבר ה' וברכתו לעולם.

זהו שנאמר לישראל (דברים ח, א-ג): "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם. וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר…". והזהירה התורה, שאם לא נזכור את ההשגחה הניסית של ה' עלינו במדבר, יש חשש שהעיסוק ביישוב הארץ שמביא ברכה ומעצים מאוד את האדם, יגרום לכך שנתגאה ונשכח את ה' ואת הייעוד המוטל עלינו. שנאמר (שם ח, יז): "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", ובעקבות זה נאבד מעל הארץ הטובה. כדי שזה לא יקרה, הורתה התורה (שם ח, יח): "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".

דייק הר"ן וביאר, שאם התורה היתה רוצה להפחית בערך מעשה ידיהם של ישראל, היתה אומרת: 'כי הוא הנותן לך חיל', אבל היא אמרה "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל", ללמדנו שישראל בכוחם עושים את החיל, אלא שעליהם לזכור כי ה' נתן להם את הכוח הזה (הר"ן תחילת דרוש י).

ארץ ישראל היא ארץ הקודש, שבה דבר ה' מתגלה דרך המציאות הטבעית. אולם כשישראל בגלות, כיוון שלא ניתן לגלות את דבר ה' בתוך המציאות הטבעית, הקדושה מתגלה רק בנס שמעל הטבע, ואף קיומם של ישראל למרות כל הרדיפות הוא בנס. אבל זהו מצב של בדיעבד, וכפי שכתב מרן הרב קוק זצ"ל (אורות התחיה כח): "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עִם ישראל, הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה".^[5]

ו – המשבר שאחר הנס

למרות שהניסים נצרכים כדי לגלות את כוחו של ה' והנהגתו בעולם, בעקבות נס מתרחש בדרך כלל משבר. מפני שהדרך שקבע ה' להתקדמות האדם היא בדרך הטבע, שבאופן זה הוא מתרגל להתקדם בזכות חריצותו ותושייתו, וניצל מהסכנות בזכות זהירותו. אולם כאשר הוא זוכה לברכה או הצלה בדרך נס, נוצר פער מסוכן בין מצבו מצד עצמו לבין מה שקיבל בנס, ועל כן קיומו תלוי על בלימה וכל מה שיש בידו עלול להיאבד במהרה. כיוון שלא עבד בחריצות ובתושיה כדי לזכות בברכה – הוא אינו יודע כיצד לשמור על הטוב שקיבל ולהמשיך להתקדם. כיוון שלא למד להתגונן מהסכנות – האיומים עליו יגדלו. לדוגמה, אדם שהתעשר בהדרגה על ידי עבודתו וכישרונו – למד במשך העבודה כיצד להתנהל עם כספו באופן אחראי, אבל מי שזכה פתאום בסכום עתק – אינו יודע כיצד לנהוג בו, ופעמים רבות הוא שוגה ומאבדו. וכן מנהיג שצמח בהדרגה – יודע כיצד להנהיג אנשים ולהוביל תהליכים, אבל מי שפתאום נבחר למנהיג – פעמים רבות שוגה ונופל. כך עם שניצח במלחמה בדרך נס – מסתבר שבמלחמה הבאה יובס, כי אויביו יתכוננו היטב למלחמה נגדו, ואילו הוא אינו יודע כיצד מכינים צבא מנצח.

לפיכך עדיף לישראל שלא להיעזר בניסים, ואם נצרכו לניסים, יתאמצו מאוד בדרכי הטבע כדי להיות ראויים למצבם בלא נס. אולם בפועל הנס עלול להאפיל על הטבע, ולכן הזוכים בנס נוטים למאוס בעבודה הקשה בדרך הטבע שיוצרת התקדמות איטית, וטועים לחשוב שהמדרגה הראויה בעיני ה', שבני האדם יתפללו אליו ויקוו לנס, ועל ידי מאמצים קטנים יזכו להצלחות גדולות. כך במקום להתמסר ללימוד התורה על כל חלקיה, ירבו ללמוד על הניסים הגדולים ויתפעלו מהם. במקום להתמסר לקיום כל המצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, יהדרו במנהגי חסידות ויתרשלו בשאר המצוות. במקום להתפלל לה' שיעזור להם להיות חרוצים בעבודתם בדרכי הטבע, יתפללו לנס, בניגוד להדרכת חכמים שהזהירו שלא לסמוך על הנס.^[6]

וכן מצינו בתנ"ך, שלאחר נס מתרחשת נפילה, וככל שהנס גדול יותר, כך הנפילה קשה יותר (ראו להלן ח). כך גם אירע לדור יוצאי מצרים, שלא היה דור שראה ניסים ונפלאות יותר ממנו, אולם כיוון שזכה לגילוי אלוהי בנס בלא שהתעלה בכוחות עצמו בלימוד האמונה – כשל בחטא העגל, והואיל ולא התרגל להגשים את דברי התורה בדרכי הטבע – כשל בחטא המרגלים, ונגזר עליו למות במדבר. לא זו בלבד אלא שלדעת רבי עקיבא אין לדור המדבר חלק לעולם הבא, אמנם לדעת רבי אליעזר, למרות כישלונם, יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין קי, ב).

נמצא שנס הוא כמו הלוואה בריבית גבוהה, ולכן מיד לאחר שזכה אדם בנס עליו להתאזר בגבורה ובענווה ולתקן את עצמו בחריצות ולהרבות במעשים טובים, כדי שיהיה זכאי למה שקיבל במתנה על ידי הנס. אך אם לא יצליח, ישלם את מחיר ההלוואה בריבית. ורק הבאים אחריו יוכלו להתרשם מהנס באופן מאוזן, ויקבלו ממנו הארה אמונית שלא תגרום להם להתרשל מהעבודה בדרכי הטבע.^[7]

ז – הניסים בימי משבר

כאשר ישראל בוחרים בטוב, הברכה שופעת בדרך הטבע, וכפי שלמדנו בתורה, שכאשר הולכים בחוקות ה', הגשם יורד בעיתו, והאדמה נותנת את יבולה, ישראל מתחזקים ואויביהם נופלים לפניהם. כיוצא בזה אצל האבות והאמהות כמעט ולא מצינו ניסים, הם הלכו בדרכי ה', וה' עזר בידם. כך היה גם בימי שמואל, שלימד את העם ללכת בדרכי ה', וזכו לניצחונות על אויביהם בדרך הטבע. וכן בימי דוד ושלמה, זכו לברכה טבעית ולא נצרכו לניסים.

אולם כאשר ישראל חוטאים וכוחם נחלש, הם נזקקים לניסים. כי הנס נועד להודיע את שמו של ה' בעולם, כדוגמת הניסים ביציאת מצרים, או כדי להעניק עזרה כשאין דרך הצלה אחרת (רמב"ן דברים כ, ט). כך בימי המלכים הרשעים שהנהיגו בישראל את עבודת הבעל, עמדו הנביאים אליהו ואלישע, ועשו ניסים גדולים והעניקו לישראל אורכה כדי לשוב בתשובה. ואף שלא שבו בתשובה, ומלכות ישראל חרבה ועשרת השבטים גלו, נותרה לישראל מורשת חשובה מהניסים – שה' מנהיג את העולם, ומתוך אהבתו לישראל עמו שלח להם את נביאיו לנסות להושיעם. מתוך כך ידעו שכאשר יחזרו בתשובה, ה' יגאלם.

כך גם נס ההצלה הגדול שנעשה לחזקיהו מלך יהודה, הצביע על מצבם הירוד של ישראל, תוך ניסיון לעוררם לתשובה (עין איה ברכות א, קמג). אך כיוון שלא שבו, תהליך החורבן נמשך, ורק הנס נותר כעדות לישראל לימי גלותם, שאם ידבקו בתורה, גם אם תארך גלותם, יעשה להם ה' נס וישמרם. וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין צד, א), שבזכות לימוד התורה שהרבה חזקיהו ניצלו מסנחריב. שהיה חזקיהו מספק לבתי המדרש שמן כדי שיוכלו להדליק נרות וללמוד תורה בלילה, עד ש"בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ". אמנם חזקיהו טעה בכך שמרד באשור לפני שתיקן את שחיתות השרים ואת החטאים שבין אדם לחברו (ישעיהו א), אולם כיוון שהרבה בתורה, זכה להינצל בנס, והנחיל בכך את מורשת ההישרדות על ידי הדבקות בלימוד התורה לכל ימי הגלות הארוכים והקשים.

וכן אמרו חכמים (משנה סוטה ט, טו), שלאחר שנחרב בית המקדש הלכנו וירדנו מדחי אל דחי, ואין בנו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע, "ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים". יש טועים לחשוב שזו זכות שאין לעם ישראל על מי להישען זולת על אביהם שבשמיים. אולם חכמים התכוונו לומר ששיא הירידה של עם ישראל, כאשר אין בידם כוח להתקיים מעצמם, ורק על ידי נס הם מתקיימים. אכן קיומו של עם ישראל בגולה הוא בנס, שכן מדרך הטבע עם שגלה ממקומו נטמע בעמים אחרים. קל וחומר כאשר בגלותו הוא מפוזר ומפורד, וממשיך לנדוד מארץ לארץ, והעמים השונים רודפים אותו על דתו ועל היותו משונה מהם. נס קיום העם היהודי בגלות אמנם התרחש בדרך הטבע, אולם במבט ארוך הוא מעל ומעבר לניסים הרגילים. והוא התקיים על ידי הדבקות בתורה ובמצוות, שעל ידם ישראל שמרו על זהותם ואמונתם בגאולה.

כיוצא בזה מצינו מופתים שעשו צדיקים בגולה כדי לעזור לאנשים פרטיים בעת צרתם, וככל שהמצב היה קשה, כך רבו סיפורי המופתים. לעומת זאת, חיי עם ישראל בארץ ישראל מתנהלים בדרך הטבע, באופן שכאשר הם הולכים בדרכי ה' הברכה האלוהית שופעת בלא צורך בניסים.

ח – ארבעה מלכים

אמרו חכמים (איכ"ר ד, טו): "ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הם: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו". דוד המלך התפלל לה' וביקש: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (תהלים יח, לח), כלומר, ביקש שה' יסייע לישראל להכות את אויביהם מכה ניצחת באופן טבעי, וה' סייע בידו והיכה את כל אויביו, והניח את הבסיס למלכות יהודה וישראל למשך יותר מארבע מאות שנה.

כששים שנה אחר מות דוד המלך, מלך אסא ביהודה, וכשעלה נגדו זרח הכושי ממצרים בחיל גדול מאוד, חשש והתפלל לה' שיעזור לו בדרך נס. אמר: "אני אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה הורגם, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו". אולם לאחר מכן אסא לא הצליח להמשיך בדרך הרוממה, וכאשר ישראל וארם עלו עליו למלחמה, במקום לבטוח בה' ולנצחם ולאחד מחדש את מלכות יהודה וישראל, נטל את כל אוצרותיו ואוצרות המקדש כדי לשחד את ארם שיעברו לצידו ויהרגו בישראל. וכשהנביא הוכיחו על כך, הענישו והשפילו. גם את העם נגשֹ ורצץ. לבסוף התייסר במשך שנתיים מחולי קשה ברגליו ומת.

יהושפט בנו שמלך אחריו הלך בדרכי ה', אך בעקבות היגררותו אחר בית אחאב, צבאו הוכה ונחלש, וכאשר עלו עליו למלחמה, מואב, עמון ובני שעיר, התיירא מאוד כי לא נותרו לו חיילים לעמוד מולם. אולם יהושפט התחזק באמונה ועורר את העם לומר שירה לה' ולהתפלל על נס, וביקש מה': "אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה הורג באויבי. ונענה לו הקב"ה והרג באויביו". בעת שאמרו את השירה, התעוררה קטטה במחנה האויב ושלושת העמים החלו להלחם זה בזה, עד שרבים מהם מתו, והנותרים ברחו והשאירו שלל רב. היה זה נס עצום, אולם הבעיות שהובילו למשבר שהצריך את הנס לא תוקנו. כפי שלמדנו, כגודל הנס כך גודל הפורענות הצפויה לבוא אחר כך. תוך ארבע שנים אחר מות יהושפט כל זרעו הושמד על ידי עתליה ורק בן אחד קטן ושמו יואש שרד, וממנו נמשכה שושלת בית דוד (דברי הימים ב' כ-כב; מלכים ב' ח, כה-כט; יא, א-ג).

כמאה וארבעים שנה אחר יהושפט מלך ביהודה המלך חזקיהו, שהיה מהצדיקים שבמלכים. הוא ביטל את העבודה זרה שהעמיד אביו אחז במקדש, הוא חיזק מאוד את עבודת המקדש, ואת לימוד התורה, במיוחד בהלכות טומאה וטהרה (סנהדרין צד, ב). אולם למרות שהמצב המוסרי של השרים והעם היה עדיין בשפל, טעה למרוד באשור. האשורים עלו על יהודה והחריבו את עריה, הרגו מאות אלפי יהודים ועלו על ירושלים לכובשה. המצב היה נואש. חזקיהו זעק אל ה', ואמר: "אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה: אני עושה". בלילה יצא מלאך ה' והיכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמישה אלף, והנותרים חזרו בבושת פנים לאשור (מלכים ב' יח-יט). לא היה נס הצלה גדול מזה, אולם כפי שלמדנו, כגודל הנס כך גודל הפורענות העומדת לבוא אם לא יצליחו לתקן את כל הנצרך. חזקיהו אמנם ניסה לתקן, אבל התיקון לא היה מספיק, והנביא ישעיה נשלח להודיע לו על החורבן והגלות הצפויים ליהודה וישראל, ועל כך שצאצאיו יהיו סריסים בהיכל מלך בבל. החורבן בפועל הגיע כעבור יותר ממאה שנה, אולם התברר שהנס לא הועיל. מנשה בנו של חזקיהו, שנולד אחר הנס הגדול ובזכותו, הרשיע יותר מכל מלכי יהודה, ובימיו נחתמה גזירת החורבן והגלות על יהודה.

שוב למדנו שהברכה שמגיעה בדרכי הטבע על ידי בחירה בטוב עדיפה על ברכה שמגיעה בדרך נס, וכדרכו של דוד המלך, שלא היה מלך שהתפלל לה' יותר ממנו, אבל תפילתו היתה שה' יתן לו כוח להכין את צבאו ולנצח את אויביו במו ידיו. זו הדרך הרוממה לגילוי האמונה, שעל ידה הרעיון האלוהי מתגלה דרך כל הכוחות הטבעיים.^[8]

ט – המצוות צריכות להיעשות בדרך הטבע

המצוות צריכות להיעשות בדרך הטבע, וכפי שביאר הרמב"ן (במדבר א, מה), שעל כן צווה ה' את משה לספור את יוצאי הצבא בישראל לקראת מלחמת כיבוש הארץ, "כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף". לכן גם היו צריכים לשלוח מרגלים לקראת כיבוש הארץ, כי אין לסמוך על הנס אלא יש לקיים את המצווה כדרך הטבע (רמב"ן במדבר יג, ב). כי הנס נעשה כדי להודיע את הנהגת ה' בעולם, כפי שהיה ביציאת מצרים ומתן תורה, או לשם הצלת ישראל כאשר אין דרך אחרת. ורק מצווה אחת ישנה שבה התורה סומכת על הנס, והיא מצוות בדיקת הסוטה על ידי המים המאררים (רמב"ן במדבר ה, כ), כדי ללמדנו את גודל ערך קדושת המשפחה. ואף בדיקה זו היתה מתקיימת בישראל רק בהיותם שומרים עצמם בקדושה ושרתה ביניהם השכינה, אבל מעת שרבו הנואפים, פסקו מי סוטה לבדוק את הנואפות (סוטה מז, א).

כיוצא בזה אמרו חכמים (משנה אבות ה, ה): "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש". ומהם שלא הסריח בשר הקודש מעולם. אף על פי כן לא הכינו שולחנות זהב או כסף להנחת הבשר שמא יסריח אלא הכינו לכך שולחנות של שיש (משנה תמיד ג, ה; רמב"ם, רע"ב). נס נוסף שהיה במקדש, שלא ראה כהן גדול קרי בליל יום הכיפורים, אולם התאמצו מאוד להשאירו ער כל הלילה, כי אין סומכים על הנס (ירושלמי יומא א, ד). עוד אמרו שעל ידי נס לחם הפנים נותר חם וטרי לאחר שבוע (יומא כא, א), אך טרחו להניחו באופן שמונע את עיפושו (ירושלמי שקלים ו, ג). על עצם העניין שהיו בבית המקדש עשרה ניסים, ביאר המהר"ל (דרך חיים שם), שהואיל ובית המקדש הוא קדוש ומובדל מהטבע, הכרח הוא שיהיו בו ניסים.

אף הניסים הגדולים, שנועדו לגלות את דבר ה' בעולם, הקפיד ה' שיתרחשו לאחר התעוררות של ישראל, כדי שיהיו שותפים בהוצאתם לפועל, ולא יטעו לחשוב שאין ערך למעשיהם. לכן יציאת מצרים התקיימה לאחר שישראל הסכימו לזבוח לה' את אלילי מצרים. וכן אמרו חכמים שקריעת ים סוף התרחשה אחר שנחשון בן עמינדב החל להיכנס לים (סוטה לז, א). וכן מתן תורה היה אחרי שישראל אמרו: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח).

גם בתפילה מתפללים על דברים שיכולים להגיע בדרך הטבע ולא מבקשים ניסים. לכן, גם כאשר נצרכו מאוד למים קבעו תענית לתפילה על הגשמים בזמן שיש עוד סיכוי שירדו, עד חצי חודש לפני חג השבועות, ולא לאחר מכן, כי אז ירידת הגשמים היא בדרך נס, ואין מתפללים "על מעשה ניסים" (ירושלמי תענית ג, ב). וכן בכל העניינים שהאדם נצרך, לא יתפלל שיעשה לו ה' נס שלא כדרך הטבע (ספר חסידים תשצד, גבורת ארי תענית יט, א).^[9]

י – הביטחון בה'

מכלל מצוות האמונה, שיבטח אדם בה' שכל מה שקורה לו הוא מאת ה' ולטובה. וכן נאמר: "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד, כִּי בְּיָ-הּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיהו כו, ד), "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה', וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ" (ירמיהו יז, ז), "בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב, שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה" (תהלים לז, ג), "יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה', עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא" (שם קטו, ט).

אין הכוונה שיבטח האדם שה' ייענה תמיד לבקשותיו, אלא שיבטח בה' שמנהיג את עולמו בצדק, וגם הדברים הרעים שקורים לו הם לטובתו, לעיתים כדי להענישו ולכפר על חטאיו ולעיתים כדי לנסותו ולרוממו (ראו לעיל א, כב). לפיכך: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" (משנה ברכות ט, ה; שו"ע או"ח רכב, ג). שנאמר (דברים ו, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" – דרשו חכמים: "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" – "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך – הוי מודה לו במאד מאד", וכן נאמר (תהלים נו, יא): "בֵּאלֹוהִים אֲהַלֵּל דָּבָר, בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר", דרשו חכמים (ברכות ס, ב): "בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר – זו מדה טובה, בֵּאלֹוהִים אֲהַלֵּל דָּבָר – זו מדת פורענות". וכפי שהיה רגיל 'נחום איש גם זו' לומר על כל דבר רע שקורה לו: "גם זו לטובה" (תענית כא, א; להלן כא, ה), ואף תלמידו רבי עקיבא אמר: "לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל דעביד רחמנא – לטב עביד" (כל שעושה ה' – לטובה עושה), וכך נהג בעצמו (ברכות ס, ב).

מכלל המצווה, שיבטח בה' שמנהיג את עולמו בצדק, ואם יבחר בטוב – יזכה לשכר, ואם יבחר ברע – ייענש, וגם זה לטובתו, כדי לזככו ולעוררו לחזור בתשובה. ואף אם לא יחזור בתשובה וייענש בגיהנום, גם זה לטובה, כדי שיזדכך ויוכל לעלות לגן עדן. ואף אם הוא מהרשעים שמתכלים בגיהנום ונשמתם נעשית אפר תחת כפות רגלי הצדיקים בגן עדן (ר"ה יז, א), גם זה לטובתו, שעל ידי כך יסתלקו קלקוליו מהעולם, ומתוך כך יזכה בסוף להתחיות (ר' צדוק תקנת השבין טו, עו).

אמנם ככל שיבחר בטוב, כך ה' יעזור לו יותר להצליח, ובמיוחד כאשר הוא הולך לקיים מצווה. וככל שהמצווה גדולה יותר, כך חשיבות הביטחון בה' בעת קיומה גדולה יותר. לפיכך כאשר חיילי ישראל יוצאים להילחם מלחמות ה' באויביהם, ומקיימים בכך שתיים מהמצוות החשובות שבתורה – יישוב הארץ והגנת ישראל מיד צר, צוותה אותם התורה שלא לפחד אלא לבטוח בה', שמתוך שיתחזקו בקיום מצוות המלחמה בתושיה ובגבורה, ינצחו את אויביהם. וכפי שנאמר (דברים ז, יז-יט): "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ: רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי, אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם?! לֹא תִירָא מֵהֶם, זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹוהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם… כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹוהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם". ונאמר (שם כ, א): "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב, עַם רַב מִמְּךָ – לֹא תִירָא מֵהֶם, כִּי ה' אֱלֹוהֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

אמנם כאשר ישראל חוטאים, הם נענשים ואויביהם מנצחים אותם, כפי שנאמר בפרשת הקללה (ויקרא כו, יז): "וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם". ואזי אם יבטחו בה' שלמרות עוונותיהם ינצחו, לא יהיה לביטחון זה על מה לסמוך, וכפי שהיה בימי חזקיהו, שטעה לבטוח בה' ולמרוד באשור, למרות השפל המוסרי במצוות שבין אדם לחברו ושחיתות השרים. וכן בימי המלך יאשיהו, הנביא ירמיהו הורה לו שלא לצאת למלחמה בצבא המצרי שעבר בארץ ישראל, מפני שחטאי העבודה זרה עוד לא תוקנו כראוי (איכ"ר א, נג). ויאשיהו שסבר שכבר החזיר את דורו בתשובה כראוי, בטח בה' ויצא להילחם והובס ומת. וכן בימי המלך צדקיהו, נביאי השקר קראו לעם לבטוח בה' ולמרוד בבבל, וירמיהו ניבא בשם ה' שלא ימרדו, והסוף היה שמרדו והמקדש נחרב.

באין נביא, על עם ישראל לנהוג כפי הדרכת התורה, שצוותה לצאת למלחמה כדי להגן על ישראל מאויביהם, וכדי לרשת את הארץ כאשר יש סיכוי סביר לכובשה ולהגן עליה. ואזי מצווה להתחזק בביטחון בה', שהואיל והחיילים מקיימים מצווה, ה' יעזור להם לנצח את אויביהם. ואם חס ושלום לא נהיה ראויים, נדע שגם הכישלון הוא לטובה, כדי שנערוך חשבון נפש, ומתוך אהבת העם והארץ נתחזק בתורה ובמצוות, עד שננצח את כל אויבינו ונזכה לגאולה.^[10]

יא – השתדלות וביטחון

צריך אדם לעבוד בחריצות כדי להתפרנס בדרכי הטבע, ויתפלל לה' שישלח ברכה בכל מעשה ידיו, שנאמר (דברים טו, יח): "וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". אמרו חכמים (ספרי שם): "וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ, יכול בטל? תלמוד לומר בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". "אם עושה אדם – הרי הוא מתברך, ואם לאו – אינו מתברך" (ילקו"ש דברים תתח). וכן בכל מקום בתורה שבו נאמר שאם ישראל ישמרו את המצוות יזכו לברכה, הכוונה לברכה שבאה בדרך הטבע, על ידי פועלו של האדם. וכן בספר משלי, שלמה המלך משבח את העובדים בחריצות ומגנה את העצלים בעבודתם (משלי ו, ו; ט; יט, כד; כב, יג; כד, ל, ועוד). כלומר, הביטחון בה' הוא שאם ישתדל לעבוד בחריצות ובתושיה כדי להוסיף טובה וברכה לעולם, ה' יעזור לו.

לפיכך המתרשל ואינו עובד לפרנסתו, חוטא למשפחתו, וגם חוטא בכך שאינו מגשים את ייעודו כאדם לעסוק ביישובו של עולם, שנאמר (בראשית ב, טו): "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". וכיוון שהוא חוטא – ייענש בעולם הזה ובעולם הבא. העונש הפשוט בעולם הזה שיהיה עני, ולעיתים מתוך עוניו יתפתה לחטוא בחטאים נוספים כגניבה והונאה, ואזי עונשו יהיה יותר חמור. ואם יחטא שלא לעבוד מתוך טעות בדברי תורה, גם יחלל את השם. וכפי שכתב הרמב"ם (הל' ת"ת ג, י), שהמתפרנס מן הצדקה כדי ללמוד תורה, "חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא" (ראו פנה"ל ליקוטים א' ג, ז).

אמנם היו מגדולי ישראל שהדגישו יותר את ערך הביטחון, שיבטח אדם בה' שישלח לו את מזונותיו, כי מזונותיו קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה (ביצה טז, א), והצורך בעבודה הוא מפני שאחר חטא אדם הראשון, גזר ה' על האדם שלא יקבל את פרנסתו בלי השתדלות מסוימת (מסילת ישרים כא; פנים מאירות דברים ח, יז). אולם נראה שדבריהם נאמרו על מצבם הארעי של ישראל בגולה, שממילא כל מה שיצברו בגולה מסתבר שלבסוף יילקח מהם על ידי משעבדיהם, ואם לא יילקח, יגרום להם להשתקע מדי בגלות. ולכן די להם בהשתדלות שיש בה כדי קיומם, וכך מיד כשיוכלו לעלות לארץ לא יקשה עליהם לעזוב את רכושם, ויעלו לארץ ישראל, שבה עבודת הפרנסה היא מכלל מצוות יישוב הארץ (חת"ס סוכה לו, א).

ואין לטעון שהואיל ואדם עוסק בתלמוד תורה או בדבר מצווה, יוכל לסמוך על הנס ולהתרשל בפרנסתו או בשמירת נפשו מסכנה. שכן מצינו שגם גדולי ישראל עבדו לפרנסתם, כדוגמת בועז, שהיה זורה שעורים בגורן (רות ג, ב). כמו כן, אסור לאדם לסמוך על ה' שיעזור לו ויציל אותו מהסכנות, אלא מצווה עליו לשמור את נפשו מהן (שבת לב, א; תענית כ, ב; רמב"ם הל' רוצח ושמירת הנפש יב, ו; רמ"א יו"ד קטז, ה). ואף ההולך לדבר מצווה גדולה, כאשר הסכנה מצויה, אינו יכול לסמוך על עזרת ה', אלא חובה עליו לשקוד ככל האפשר כדי למעט את הסכנה. וכפי שלמדנו משמואל הנביא, שאחר שצווה אותו ה' למשוח את דוד, אמר לה': "אֵיךְ אֵלֵךְ? וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי!", והורה לו ה' לזבוח שם זבח, כדי להסתיר בכך את מטרת בואו, שנאמר: "עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ, וְאָמַרְתָּ: לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי. וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח, וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (שמ"א טז, ב-ג; פסחים ח, א).

יב – הגאולה בדרך הטבע

גאולת ישראל, היינו קיבוץ הגלויות ויישוב הארץ, צריכה להתקיים בדרך הטבע. שכן מצוות העלייה לארץ וההתיישבות בה היא מצווה מעשית שצריכה להתקיים על ידי כלל ישראל שצריכים לנחול את הארץ ולהחיל עליה ריבונות ישראלית, ועל ידי כל יחיד ויחיד מישראל שצריך לגור בארץ ולעסוק ביישובה (ראו פנה"ל העם והארץ ג, א-ג). נמצא שהחטא שגורם לעיכוב הגאולה, הוא ההתרשלות הלאומית מארגון קיבוץ הגלויות ויישוב הארץ, והתרשלות כל יחיד מישראל מהעלייה לארץ וההתיישבות בה.

וכן מצינו בגאולה השנייה, בימי החזרה מבבל והקמת בית המקדש השני, שרוב ישראל לא עלו לארץ, ולכן עם ישראל לא הצליח להשיג ריבונות על הארץ, ולא שרתה השכינה בבית המקדש ולא התחייבנו בתרומות ובמעשרות ובשביעית מהתורה (ראו פנה"ל כשרות יב, יא). לכן אמר ריש לקיש (יומא ט, ב), שהוא שונא את בני בבל שלא עלו לארץ בימי עזרא, שבעטיים השראת השכינה במקדש היתה חלקית, היישוב בארץ היה חלש, ולבסוף בית המקדש השני נחרב וישראל יצאו שוב לגלות ארוכה.

גם מגלות זו צריכים ישראל להיגאל בדרך הטבע. שכן צווה ה' את ישראל ליישב את הארץ בדרך הטבע. וככל שיעסקו יותר במצווה זו, כך גאולתם תהיה מהירה יותר ומייסרת פחות. ועל זה אמרו חכמים (סנהדרין צח, א), שאם יזכו ישראל, תבוא הגאולה במהרה ובנחת בדרך של 'אֲחִישֶׁנָּה'. היינו מתוך התעוררות אמונית, אנשי הרוח והמעשה, יתאחדו למציאת הדרכים לקיבוץ הגלויות ויישוב הארץ, תוך התחשבות בכל הקשיים המדיניים, החברתיים והכלכליים, שכן מצוות יישוב הארץ היא מצווה שצריכה להתקיים בתוך המציאות הממשית (ראו פנה"ל זמנים ד, ד).

אך אם לא יזכו, תבוא הגאולה לאחר זמן רב ובייסורים גדולים, בדרך שנקראת 'בְּעִתָּהּ'. כלומר, מתוך הקשיים הנוראים שילכו ויתגברו בגולה, יהודים יברחו לארצם, וממשבר למשבר יתקדמו ביישוב הארץ, עד שלבסוף גם ישובו אל התורה והמצוות. וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין צז, ב), שאפשר שהגאולה תבוא לאחר ש"הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושים תשובה ומחזירן למוטב".

ואפשר שהגאולה תבוא בשילוב של 'בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה', וכפי שסבר הגר"א שיהיה (קול התור א, ח). וכך אכן קרה בדורות האחרונים, שמתוך שילוב של גזירות שהלכו וגברו עם התעוררות לקיום מצוות יישוב הארץ, יהודים החלו לעלות לארץ כדי לבנותה, והיישוב הלך וגדל, עד שקמה התנועה הציונית שהחלה לפעול גם בדרכים דיפלומטיות להשיג תמיכה מאומות העולם להקמת מדינת ישראל. ואחר כך בעקבות השואה, העם היהודי התעורר להבין שמוכרחים להקים את מדינת ישראל. וכך אנחנו הולכים ומתקדמים בעקבות משברים ואתגרים. כתב מרן הרב קוק (שמונה קבצים ז, רא): "שואלים: במה זכה דורנו לגאולה? התשובה פשוטה היא, הוא זכה מפני שעסק במצווה היותר גדולה שבכל המצוות, במצווה השקולה ככל התורה כולה, מפני שהוא עסק בגאולת ישראל. ולא רק עסק, אלא הוא עוסק ויעסוק בלא הרף בגאולתו, וכח אלוהי זה מרוממהו ומשגבהו בישועה".^[11]

יג – הוויכוח על גאולה טבעית

יש טוענים שאמנם נכון שעיקר הגאולה הוא קיבוץ הגלויות ויישוב הארץ, אלא שהם צריכים לבוא מאת ה' באותות ובמופתים. וכן למדו מפשט הפסוקים, שה' הוא שיקבץ את הגלויות ויישב את הארץ, שנאמר (דברים ל, ג-ה): "וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם – מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ". וכן נאמר (יחזקאל לו, כד): "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם". וכן בפסוקים נוספים בתורה ובנביאים.

אולם כוונת התורה שה' יעזור בידי ישראל לקיים את המצווה, שכן בלא עזרת ה' שום מאמץ אנושי לא יישא פרי. וכדרך שאנו מברכים את ה' על הלחם: "המוציא לחם מן הארץ", והרי האדם הוא שטורח על הלחם בחרישה, זריעה, קצירה, דישה, זרייה, ברירה, טחינה, לישה ואפייה! אלא שהואיל וה' ברא את האדמה ואת האדם, את החיטים ואת התכונות המאפשרות ליצור מהן לחם, נחשב שה' הוא "המוציא לחם מן הארץ". הרי שעל האדם לזכור תמיד שה' הוא שנתן לנו את היכולת להבין ולפעול, ותפקידנו ליישב את הארץ בדרכי הטבע עם הכוחות שה' נתן לנו. ואם לא נבאר כך, נבטל חס ושלום את המצווה שצווה ה' את ישראל ליישב את הארץ, שנאמר (במדבר לג, נג-נד): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ…". ונאמר (דברים יא, לא): "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ".

וכן כתב הרב צבי הירש קלישר בספרו 'דרישת ציון' (מאמר א): "גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים (מחכים) לה, אל יחשוב החושב כי פתאום יֵרד ה' יתברך שמו משמים ארץ, לאמר לעמו צאו! או ישלח משיחו כרגע מן השמים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויקבצם ירושליימה, ויעשה לה חומת אש ומקדש אל ממרומים יֵרד…". אלא הגאולה תבוא על ידי שישראל יתעוררו לעלות לארץ וליישב אותה, ומתוך כך יתקיימו בנו כל דברי הנביאים.

וכן מצינו שרבים מחכמי ישראל, ובראשם רבי עקיבא, קיוו שבר כוכבא יהיה המשיח, ואם הגאולה תלויה בניסים, לא היה אפשר להעלות על הדעת שבר כוכבא יהיה המשיח, שהרי כל פועלו למען עצמאות ישראל היה בדרכי הטבע. וכן כתב הרמב"ם (מלכים יא, ג): "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם, או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים. אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות. כיוון שנהרג – נודע שאינו משיח. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת".^[12]

יד – תהליך התשובה והגאולה

מעיון בדברי התורה, כפי שלימד הרצי"ה, למדנו שתהליך הגאולה יתרחש באופן שבתחילה ישובו ישראל לזהותם היהודית, יעלו לארץ ויישבו אותה, וזה נקרא "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ", ולא 'עַד' בכלל, ומתוך כך ימשיכו להתקדם עד שישובו בתשובה שלמה "אֶל ה' אֱלוֹהֶיךָ". שנאמר בפרשת ניצבים (דברים ל, א-י): "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ (לזהות היהודית), וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ (להתעורר לחזור לארץ ישראל וליישבה) כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם – מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. (מתוך כך יתחיל תהליך תשובה רוחני). וּמָל ה' אֱלֹוהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. (מתוך כך נזכה לניצחונות גדולים על שונאינו) וְנָתַן ה' אֱלוֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. (מתוך כך נמשיך לשוב יותר לקיום כל המצוות) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. (ונזכה לתוספת ברכה) וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה, כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ. (כל זאת בזכות שנשוב אל ה' בתשובה שלמה) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלוֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".

וכן למדנו ביחזקאל (לו, כד-כח), שגם אם ישראל לא יחזרו בתשובה, לא ניתן יהיה להמשיך לעד את חילול השם הנמשך כל ימי גלותם, באמור הגויים: אם ה' הוא האלוהים, איך יתכן שעמו מושפל ומדוכא וארצו חרבה. לכן "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם". ואחר כך יעורר ה' את ישראל לשוב אליו: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלוֹהִים".^[13]

טו – קידוש השם בדרך הטבע ובדרך נס

יש טוענים, שהגאולה צריכה לקדש שם שמיים, ואם תהיה בדרך הטבע לא יהיה בכך קידוש השם, כי רק על ידי אותות ומופתים הוא יתקדש. אולם האמת שקידוש השם הגדול הוא כאשר בני ישראל הולכים בדרכי ה', וה' מברך את מעשה ידיהם בדרך הטבע, וכפי שמבואר בתורה (פרשיות בחוקתי וכי תבוא). כי אז השמיים והארץ מתחברים, וברכת ה' שופעת בכל, וכל הבריאה אומרת שירה, ומתגלה "כִּי ה' הוּא הָאֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט). וכפי שכתב רבי דוד טֶבְּל (נחלת דוד דרוש א), שכאשר ה' מנהיג את העולם בדרך נסתרת תחת כנפי הטבע, זוהי ההנהגה "העולה על כולנה… בשולחו הברכה במעשה ידיהם… כאשר היה העניין במלחמותיו של דוד", והיה בזה קידוש השם יותר גדול מאשר בנס שעשה ה' לחזקיהו במלחמתו בסנחריב. לכן דוד המלך לא ביקש מה' שיעשה לו נס. "כי דוד המלך ע"ה שיער בנפשו, כי הוא נכון ומעותד להיות מרכבה לקבלת השפע, אף ביצוריו, עורקיו וגידיו החומריים… והרצון שיהיה הוא בעצמו המכה אותם, והיא הגדולה שבמעלות…".

שני פירושים נאמרו לכך שהנביאים תיארו את הגאולה בדרך נס (ישעיהו יא, א-י; ל, כה-כו; יחזקאל לח, יח-כג, ועוד), ושניהם אמת. האחד, לבאר בכך שה' יעזור לישראל להצליח לעלות לארץ וליישבה (כמבואר בהלכה יג). והצד הניסי שבתיאורים נאמר בלשון משל, כדי לתאר את גודל הפלא של קיבוץ הגלויות ויישוב הארץ שהיתה שממה וחרבה ותהפוך לפורחת ומשגשגת, מה שלא אירע לשום עם ולשום ארץ. וכן מה שנאמר שֶׁיָּגור זאב עם כבש, היינו שרשעי העולם שנמשלו לזאבים לא ירשיעו להרוג (רמב"ם הל' מלכים יב, א).

השני, התיאורים הניסיים נאמרו על עולם הבא, שלאחר ימות המשיח והגאולה, שהוא אכן מעל ומעבר לטבע העולם הזה וכולו נס עבורנו. זהו שאמרו חכמים (סנהדרין צט, א): "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד", הרי שגם בימי הגאולה עולם כמנהגו נוהג, אלא שישראל בני חורין בארצם ויכולים לבחור בטוב, ורק לאחר מכן בעולם הבא, הטבע כולו ישתכלל ויתעלה.

אמנם לעיתים מצינו בדברי ראשונים ואחרונים שכתבו על הגאולה הקרובה שתתקיים בדרך נס, בניגוד למצוות יישוב הארץ, שכפי שלמדנו היא מצווה מעשית שצריכה להתקיים בדרך הטבע, ובניגוד לייעודם של ישראל לגלות את דבר ה' בדרכי הטבע. ואולי חששו שמא יתייאשו ישראל מגאולתם, אחר שנראה היה לכאורה שאין סיכוי לפעול למען קיבוץ הגלויות ויישוב הארץ, ולכן עודדו את רוחם בתקווה לגאולה ניסית שמעל הטבע. ויש בזה אמת, כי גם כאשר הגאולה מגיעה מתוך ייסורים ובדרך הטבע, יש בה צד של נס שלא יאומן. אולם כשם שעזרה ניסית דומה להלוואה בריבית גבוהה (לעיל הלכה ו), כך העידוד שמעודדים את ישראל בתיאורי הגאולה הניסיים הוא כמו הלוואה בריבית, שהתשלום עליה גבוה מאוד. שכן מרוב דיבורים על גאולה ניסית, נשכחה המצווה לעשות הכל כדי לעלות לארץ וליישבה, וכך כאשר ניתן היה לעלות לארץ, נשארו בגלות והגיעו עלינו צרות גדולות ונוראות: השואה, שלטון הרשע הקומוניסטי וההתבוללות. ייתכן שלא היתה ברירה, ובלא תקוות הנס לא היינו שורדים, אולם המחיר של ההישענות על הנס היה כבד מנשוא.^[14]

טז – הברכה האלוהית בדרכי הטבע

נתאר את הברכה והגאולה שיכולה להגיע בימינו בדרך הטבע על ידי הליכה בדרכי ה': מתוך הכרה בערך התורה וישראל – עם ישראל יתחזק באמונה וברצון להוסיף ברכה לעולם, ויהודים רבים יעלו לארץ. מתוך הבנת ערך קדושת המשפחה – רבים יתחתנו בשמחה ובאהבה, ויגדלו ילדים רבים בבתים מטפחים. בזכות הרצון לקיים את מצוות יישוב הארץ – ארץ ישראל תיבנה לאורכה ולרוחבה. בזכות הרצון לקיים את מצוות הגיוס לצבא – מצבה הביטחוני של מדינת ישראל ישתפר. בזכות ערך הלימוד – רבים ישקיעו יותר שנים בלימודי המקצוע המתאימים להם, ואיכות עבודתם תשתבח. מתוך הכרה בערך המדע – רבים יגיעו להישגים לימודיים טובים, ויצמחו בישראל מדענים פורצי דרך. בזכות ההכרה בערך העבודה והתרומה ליישובו של עולם – העובדים ישמחו בעבודתם ויעבדו בחריצות. בזכות ערכי היושר והאמת – המשקיעים והסוחרים יהיו יותר ישרים, ויהיה יותר משתלם לעשות עסקים בישראל ולרקום שותפויות לפיתוח החברה והכלכלה. בזכות לימוד התורה בשבתות ובחגים, ובקביעת עיתים בימות החול – יתחזקו תמיד בכל הערכים הללו, ויזכו ליותר השראה בפיתוח ויצירתיות בכל מעשיהם. מתוך שביתת השבתות והחגים, התפילות החגיגיות והסעודות הטובות בחיק המשפחה – יתחזקו בערכי האמונה והחסד. מתוך כך רבים ישקדו לפתח דרכים ואמצעים לעזור לנכים ולפצועים בגופם ובנפשם, וכישרונם של כל אלה שבגלל מוגבלויות שונות נאלם, יתגלה ויתרום לחברה תרומה חדשה ומקורית. בזכות ההתקשרות לערכי התורה והמוסר – העם יבחר מנהיגים טובים וישרים, שינהיגו את ישראל להגשמת כל ערכי התורה.

בזכות כל הטוב הזה תקום חברת מופת משגשגת. התמ"ג השנתי של מדינת ישראל יצמח יותר משאר המדינות המפותחות. הפיתוח המדעי לטובת האנושות יתקדם יותר משאר המדינות המפותחות. הצמיחה הדמוגרפית המבורכת תימשך בעקביות, ועם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם מבחינה ערכית, מדעית וכלכלית. מתוך כך כל היהודים שנותרו בתפוצות ישתוקקו לעלות ולהצטרף להצלחה, ואף צאצאי ישראל שאבדו לנו בלחץ ייסורי הגלויות, יבקשו לברר את שורשיהם ולשוב לעמם ולארצם. ועם גדול עצום ורב, יבשר אמונה וצדק לעולם, יסלול דרכים לחינוך מוסרי ולפיתוח אינטלקטואלי לטובת האנושות, יחדש שיטות וטכנולוגיות לאריכות ימים ולאיכות חיים. וכפי שאמרו חכמים (ברכות לד, ב): "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד". כלומר באופן טבעי, לאור אמונת ישראל, יבחרו בני האדם בטוב, ויבערו את הרשעה, ולא ישעבד איש את רעהו, וכל הכישרונות האנושיים ינותבו להוספת טובה וברכה. ויתקיימו בנו דברי הנבואה (ישעיהו ב, ב-ד): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".^[15]