כב – קללות וברכות

א – האיסור לקלל

ברא ה' את האדם בצלמו, בצלם אלוהים, ואחד הביטויים העיקריים לכך, שיש לו יכולת לדבר ולהשפיע בדיבורו על הקורה בעולם הזה ובעולמות העליונים. לכן קללה שלו יכולה לפגוע וברכה שלו יכולה להשפיע טובה. כלומר, כאשר אדם חוטא, מעמדו נפגם ונסדק, אולם פעמים שעדיין מצבו תלוי ועומד, וכאשר מקללים אותו, הקללה חלה על הפגם שבו ויכולה להכריעו לרעה. מנגד, גם כאשר הוא עושה מצוות ומתרבות זכויותיו, פעמים שעדיין מצבו תלוי ועומד, וכאשר מברכים אותו נפתח הפתח לברכה האלוהית שתחול עליו. גדול כוח השפעתן של הברכות מכוחן של הקללות, וכפי שאמרו חכמים (סוטה יא, א): "לעולם מִדה טובה מרובה ממדת פורענות". ברכה לשון תוספת וריבוי. קללה, לשון הפחתה וחסרון. נפתח בלימוד על האיסור לקלל, ומשם לערכן של הברכות.

אסור לקלל אדם שימות או שיחלה או שיארע לו דבר רע אחר. אפילו אדם שאינו שומע שקיללו אותו – אסור לקלל, שנאמר (ויקרא יט, יד): "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ". אם הקללה נאמרה בשם ה', כגון שאמר: "ימית ה' את פלוני", או שקילל בשם אחד הכינויים, כגון "ריבון העולמים ימית את פלוני", חייב מלקות. ואם הקללה נאמרה בסתם, כגון "ארור פלוני", או "הלוואי שימות", או "הלוואי שיחלה", אף שעבר על איסור תורה, אין על כך עונש מלקות. כמו כן המקלל את המת, אפילו קילל אותו בשם ה', אינו חייב מלקות (משנה שבועות לה, א; סנהדרין סו, א; רמב"ם סנהדרין כו, א-ד). ^[1]

איסור הקללה נאמר ביחס לחרש, כדי ללמדנו שגם כאשר המקולל אינו שומע ואינו נעלב, הדבר אסור. בטעם הדבר נאמרו שני פירושים: האחד, הקללה משחיתה את נפשו של המקלל במידות רעות של שנאה, כעס ונקמה (רמב"ם ספה"מ ל"ת שיז). השני, האדם נברא בצלם אלוהים, ויש לדיבורו כוח השפעה בעולם הזה ובעולמות העליונים. לכן כאשר הוא מקלל את חברו, הוא פוגע בו בעולם הזה, ומקטרג עליו בעולמות העליונים (חינוך רלא; זוהר ח"ג פה, א).

אמרו חכמים שבכלל איסור התורה לקלל אדם, אסור לאדם לקלל את עצמו, שנאמר (דברים ד, ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד" (משנה שבועות לה, א; גמ' לו, א). מפני שלמרות שלא התכוון להרע לעצמו, וקללתו נבעה מתוך כעסו ותסכולו על עצמו, כיוון שהוציא את הקללה מפיו, הביא על עצמו סכנה. וכן אמרו חכמים (ברכות יט, א): "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן", כי "ברית כרותה לשפתיים" (מו"ק יח, א). כלומר יש לדיבור כוח, והשטן יכול להשתמש בדיבור שהוציא משפתיו כדי להזיק לו. וכן למדנו מישעיהו (א, ט-י), שבתחילה נאמר: "לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט, כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ", ובפסוק שלאחר מכן כבר נקבע הדבר: "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם, הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלוֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה". וכן אמרו חכמים (זוהר ח"א קעה, א): "לעולם לא יפתח אדם פה לשטן, משום שהוא לוקח אותה המילה ומקטרג עמה למעלה ולמטה, וכל שכן אם המילה יצאה מפה של חכם או צדיק".

ב – נזקה של הקללה

ככלל, אדם נידון לפי מעשיו ולא לפי מה שמקללים אותו, ולכן בדרך כלל, כאשר האדם נוהג בצדיקות, אין הקללות מזיקות לו, שנאמר: "קִלְלַת חִנָּם לא תָבֹא" (משלי כו, ב, לפי ה'כתיב'). אולם בשעת הסכנה, כאשר יש באדם חטא, למרות שהוא נוהג בצדיקות, הקללה עלולה לחול על אותו החטא, להעצים את הקטרוגים נגדו ולהכריעו (עי' זוהר ח"א קעה, א; מנורת המאור כ; אור החיים במדבר כג, ח).

וכן אמרו חכמים במשנה (מכות יא, א), שהואיל והרוצחים בשגגה משתחררים מהגלות בערי המקלט במות הכהן הגדול, היו אמותיהם של הכהנים הגדולים מספקות לרוצחים בשגגה מזון וכסות על מנת שלא יתפללו על בניהן שימותו. שאלו חכמים: וכי מה בכך שיתפללו, הרי 'קללת חינם לא תבוא'? השיבו שגם לכהנים הגדולים יש אשמה מסוימת, שלא התפללו מספיק על בני דורם שלא יגיעו לרצח בשגגה. הרי שיש כח בקללה להזיק גם למי שלא חטא, כאשר יש בו פגם מסוים, ובמיוחד כאשר הפגם קשור לנושא שבעטיו קיללו אותו.

ואף קללותיו של בלעם הרשע, שהפכן ה' לטובה – לאחר דורות רבים, כאשר ישראל חטאו בחטאים חמורים, היה לאותן קללות על מה לחול, וחזרו ברכותיו של בלעם ונעשו קללות כפי כוונתו המקורית, והזיקו לישראל (סנהדרין קה, ב).

למרות שיש כוח בקללות להזיק, עדיף לאדם שלא לחשוש מהן, מפני שככל שיחשוש מהן יותר, כך השפעתן המזיקה עליו תגדל. אלא יתחזק ללכת בדרכי ה', כי זה הדבר המועיל ביותר להגנה מפני הקללות. וכפי שצווה ה' את ישראל בפרשה שבה נאסרו כל הכשפים (דברים יח, יג): "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלוֹהֶיךָ", ובכך יהיו ישראל דבוקים בחיים ויינצלו מהמכשפים ומקללותיהם (ראו לעיל יט, יב-יג). יתרה מזאת, כאשר אדם יודע שהקללות שקיללו אותו אינן מוצדקות, ראוי לו להתחזק באמונה שהן יתהפכו לטובה ולא יזיקו לו, וככל שיתחזק בזה יותר, כך אכן יהיה. לא זו בלבד אלא שהקללות עצמן יחולו על ראש מי שאמרן, שנאמר (משלי כו, ב, לפי ה'קרי') "קִלְלַת חִנָּם לוֹ תָבֹא", כלומר, אם הקללה היתה בחינם היא חוזרת על ראשו של המקלל (רש"י, רלב"ג ומצודת דוד).^[2]

ג – זהירות בדיבור

צריך כל אדם להיזהר מלקלל, כי אפילו קללתו של אדם רגיל שאינו צדיק – עלולה להזיק. כפי שאמרו חכמים (ב"ק צג, א): "אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך". שהרי אבימלך קילל את שרה, ואמר: הואיל וכיסית ממני ולא גילית שאברהם הוא אישך, וגרמת לי צער מכך, יהי רצון שיהיה לך בנים כסויי עיניים (עיוורים), שנאמר (בראשית כ, טז): "הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם". "ונתקיים בזרעה, שנאמר (שם כז, א): וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת".

חכמים וצדיקים צריכים להיזהר בכך במיוחד, הואיל ולדבריהם יש משקל רב. וכפי שאמרו חכמים שקללת חכם אפילו על תנאי ואפילו על חינם באה (מכות יא, א). וכן אירע ליעקב אבינו, שכאשר לבן רדף אחריו והאשים אותו שגנב את אליליו, התרעם עליו יעקב ואמר (בראשית לא, לב): "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה, נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ, וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם". ואף שלא ידע, דבריו היו "כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט" (קהלת י, ה), וגרמו למיתתה של רחל בעודה צעירה (ברא"ר עד, ד). וכן אמרו (זוהר ח"א קעה, א), שאף שיעקב לא ידע מכך שרחל לקחה את האלילים, לקח השטן את דבריו, ומכוחם גרם למיתתה של רחל.

גם שלא במסגרת קללה צריך אדם להיזהר מלהוציא מפיו דברים רעים, כדי שלא לפתוח פה לשטן. לכן בעת הצדקת הדין לא יאמר האבל: "לא נפרעתי כפי מעשי, או כיוצא בדברים אלו, שאל יפתח פיו לשטן" (רמ"א יו"ד שעו, ב). כיוצא בזה, ברוב קהילות של יוצאי אשכנז, נוהגים בעת אמירת 'יזכור' לזכר הנפטרים, שכל מי ששני הוריו בחיים יוצא החוצה, מחשש שיאמר גם הוא את נוסח ה'יזכור' וברית כרותה לשפתיים, וכן כדי שלא יֵראה כמתנשא על אלה שהוריהם נפטרו ויעורר על עצמו עין הרע (טעמי המנהגים תקפט-תקצ; ראו פנה"ל ימים נוראים ז, 12). כמו כן, רבים נוהגים להקפיד שרק יתום יגיד את הקדישים שיתומים רגילים לומר, שאם יאמרם מי שאינו יתום, יֵראה כאילו הוא רוצה לומר קדיש יתום על הוריו, ופותח בכך פה לשטן. אמנם כאשר נפטר אדם שאין לו בנים, ויש לו נכד או חתן שיש לו הורים, אם הוריו מסכימים לכך, מותר לו לומר קדיש על הסבא או החותן (לבוש או"ח קלג, א; פנה"ל תפילה ד, ח).

ד – אימתי מותר לקלל והזהירות מכך

מעיקר הדין מותר לאדם לקלל רשע שחטא נגדו. ואף אם הוא נשיא או מנהיג, שהזהירה התורה באזהרה מיוחדת שלא לקללו, שנאמר (שמות כב, כז): "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר", דרשו חכמים (סנהדרין פה, א): "נָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר – בעושה מעשה עמך", אבל אם הוא רשע שאינו עושה מעשה עמך, מותר לקללו. וכן מצינו נביאים וחכמים שקיללו אנשים שהרשיעו כלפיהם.^[3]

מסופר על אלישע הנביא (מלכים ב' ב, כג-כד) שעלה בדרכו מיריחו לבית אל, "וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ". אמרו חכמים (סוטה מו, ב) שנערים אלו היו מנוערים מהמצוות, ולעגו לאלישע הנביא על היותו קרח, תוך שהם טוענים כלפיו "הִקְרַחְתָּ עלינו את המקום". כי פרנסתם היתה מהולכת מים ליריחו, וכשריפא את המים המרים – ניטלה פרנסתם. "וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם", אמרו חכמים (סוטה שם): ראה שנולדו בחטא, ונוהגים כנוכרים, ואין בהם לחלוחית מצווה. "וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה'. וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים". על אף שקללתו של אלישע הנביא היתה מוצדקת, אמרו חכמים (שם מז, א), ששלושה חולאים חלה אלישע הנביא, ואחד מהם על "שגירה דובים בתינוקות".

וזאת משום שהשימוש בקללה מסוכן, וכאשר הקללה אינה מוצדקת באופן מלא, היא עלולה לחזור על המקלל. לכן אמרו חכמים (סנהדרין מח, ב) שראוי לאדם לנהוג כפי הפתגם: "תהא לוטא ולא תהא לאטה" – עדיף שתהיה מהמקוללים ולא מהמקללים. וכפי שאירע לדוד המלך, שקילל את יואב בן צרויה על שהרג את אבנר בן נר שר צבא ישראל, ופגע בתהליך איחוד שבטי ישראל תחת הנהגת דוד. אמר דוד (שמואל ב' ג, כח-כט): "נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם ה' עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר. יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו, וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם". לימים, בעקבות הדיון של שלמה עם יואב, אמרו חכמים (סנהדרין שם): "כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד". היינו בשעה שצאצאיו חטאו, חזרה ועלתה הקללה של דוד וקטרגה כנגדם וגרמה להם שייענשו.

וכן אמרו חכמים (ר"ה טז, ב): "כל המוסר דין על חבירו – הוא נענש תחלה". כלומר, הפונה אל ה' שיעשה דין בחברו על שפגע בו, נענש תחילה. וכפי שמבואר בספר חסידים (עו), שמידת הדין עולה ומקטרגת עליו: וכי ראוי לעשות דין לפלוני? הרי הוא עצמו חטא בכך וכך, ואם הוא כבר מבקש לעשות דין, הרי שראוי לעשות בו דין תחילה ולהענישו. "כללו של דבר: אל תקלל שום אדם, כי פעמים רבות הקללות חוזרות וחלות כולן על ראשו ועל זרעו…".

וכן מסופר (ברכות ז, א) על רבי יהושע בן לוי, שהיה גר בשכנותו 'מין' שהיה מצערו מאוד בדברי כפירה וקטרוג על אמונת ישראל. ביקש לקלל אותו, והמתין לרגע שבו יש זעם בעליונים, וסימן יש לזה בכרבולתו של התרנגול שנעשית חיוורת. המתין זמן רב, אולם בבוא השעה נימנם. למד מכך שאין ראוי לקלל חוטאים, שנאמר (תהלים קמה, ט): "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו", וכן נאמר (משלי יז, כו): "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב", שאין טוב לצדיק להעניש את הבריות (רש"י).

במקום לקלל את אויביו, על האדם לפנות אל ה' בתפילה שיעזור לו להצליח בדרכיו בנחת ובשמחה, ועל הרשעים יתפלל שיחזרו בתשובה. וכפי שסיפרו חכמים (ברכות י, א) על רבי מאיר, שגרו בשכנותו בריונים שהיו מצערים אותו מאוד. ביקש רבי מאיר להתפלל עליהם שימותו, אמרה לו אשתו ברוריה שנכון יותר להתפלל שיחזרו בתשובה. שמע רבי מאיר לעצתה וביקש עליהם רחמים, וחזרו בתשובה.

כיוצא בזה מסופר (גיטין ז, א), על ראש הגולה מר עוקבא, שהיו אנשים שעמדו כנגדו וציערו אותו מאוד עד שלא היה יכול לעמוד בפניהם ולהמשיך בהנהגת הציבור. שלח שאלה לרבי אלעזר, האם מותר לו למוסרם למלכות כדי שיענישום. השיב לו שאין לעשות כן. שאל שוב, כיצד יעמוד מולם. השיב: "דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ (תהלים לז, ז), דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים". כלומר: "השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאיליהם". בפועל, כיוון שיצא הדבר מפי רבי אלעזר, תפסו נציגי המלכות את יריבו של מר עוקבא על עוון אחר והענישוהו במיתה.

ה – ברכות ועין טובה

הברכה שאדם מברך את חברו בפניו, יש בה גם תפילה לה' וגם הכנת המתברך לקבל את הברכה. מפני שכאשר המתברך שומע את הברכה, נפתח ליבו לקראתה, והברכה שקיבל נעשית לו כמעין צינור שדרכו השפע יכול להגיע אליו. הרי שיש בברכה שילוב של תפילה עם פעולה רוחנית לקביעת העתיד (עי' העיקרים ד, יט).

ככל שאדם מודה ומברך את ה' על כל הטובה שהעניק לו, הן בתפילות ובברכות הקבועות והן במה שהוא מוסיף מדעתו ומליבו, כך הוא מתקשר יותר לה' מקור הברכה, וממשיך עליו ועל העולם עוד ברכה. בנוסף, על ידי הברכות, ההודאות והשבחים שאנו אומרים לה', אנו לומדים להתבונן בכל הטוב שיש בעולם, ומתחזקים באמונה שכל מה שעושה ה' הוא לטובה. ואף שהאסונות מטילים עלינו רושם גדול, הטובה מרובה לאין ערוך. איבריו של האדם מתפקדים כולם, ורק לעיתים חלקם חולים. שנים רבות אדם חי, ורק יום אחד מת, וגם אז נשמתו ממשיכה לחיות בעולם הבא.

כך, מתוך הברכות, ההודאות והשבחים שהאדם אומר לה', הוא זוכה להיות בעל עין טובה, ולהמשיך על עצמו, על משפחתו ועל חבריו תוספת ברכה בשני ממדים: הראשון, בזכות ההודאות, הוא נהנה מכל הטוב הנאה עמוקה יותר. השני, על ידי ההודאה לה' על הטוב, שפע הטוב שה' מעניק לו מתברך ומתרבה. זהו שנאמר (משלי כב, ט): "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ". הוסיפו חכמים ודרשו (סוטה לח, ב): טוב עין הוא יְבַרֵךְ, היינו שיש לטוב העין כוח לברך. לפיכך, כאשר בעל הבית מכבד את אחד האורחים לברך את ברכת המזון, נכון שיכבד אורח שהוא בעל עין טובה, כדי שהוא זה שיאמר את ברכת האורח שבתוך ברכת המזון (להלן הלכה יא).

ו – ברכת ישראל

לאחר שבחר ה' באברהם אבינו וצווה עליו לעלות לארץ, בירך אותו, שנאמר (בראשית יב, ב-ג): "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה". ביארו חכמים, שכוונת הברכה "וֶהְיֵה בְּרָכָה", שעד עכשיו היו הברכות נתונות בידי ה' בלבד, ומעתה יהיו נתונות גם בידי אברהם וזרעו, שנבחרו לגלות את דבר ה' וברכתו לעולם, וברכתם משפיעה (ברא"ר לט, יא; תנחומא וזאת הברכה א). לא זו בלבד, אלא כל מי שמברך את ישראל מתברך, שנאמר: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

כדי להעצים את הברכה לישראל, צווה ה' את הכהנים לברך את עמו ישראל באהבה בכל יום, ומצווה על ישראל לעמוד כנגדם ולשמוע את ברכתם. מתוך כך תתחזק בישראל ההכרה שה' הוא בוראם ומקיימם, ויהיו ראויים לקבל את ברכתו (פנה"ל תפילה כ, א-ב). עוד למדנו מברכת כהנים, שהברכה נמשכת על ידי עינם הטובה של הכהנים, שמתוך שהם מביטים על עם ישראל בעין טובה, הברכה יכולה להימשך דרכם (זוהר ח"ד נשא קמז, ב; פנה"ל תפילה כ, ט). מתוך כך יתעצם כל אחד ואחד מישראל להביט על חבריו בעין טובה ולהוסיף להם ולעולם ברכה.

על ידי ברכת כהנים בא לידי ביטוי הקשר המוחלט של ה' לישראל, ועל כן היא מעניקה להם שמירה. אמרו חכמים, שהואיל ולעיתים יש חטאים בישראל, ואלוהים הוא שופט צדיק, מתעורר בכל יום זעם על ישראל, שנאמר (תהלים ז, יב): "אֱלוֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק, וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם", אולם זעם זה מתבטל על ידי ברכת כהנים (ירושלמי סוטה ט, יד). עוד אמרו חכמים (במדב"ר יא, ג), שישנן שישים אותיות בברכת כהנים, כנגד שישים הגיבורים שנועדו להגן על ישראל, שנאמר (שיר השירים ג, ז-ח): "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת". לפיכך תקנתו של אדם שחלם חלום רע, ש"ישכים לבית הכנסת ויעמוד לפני הכהנים וישמע בברכת כהנים, ואין דבר רע מזיקו" (ראו להלן כז, י).

ז – ברכת החכמים ותפילתם

\לברכתם של החכמים לתלמידיהם ישנה השפעה גדולה במיוחד. לפיכך בירך משה רבנו את כל ישראל לשבטיו לפני מותו, שנאמר (דברים לג, א): "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹוהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ".

כיוצא בזה מסופר (מגילה כז, ב) על האמורא רב שראה את תלמידו רב הונא שהיה עני, ונאלץ למשכן את חגורתו כדי לקנות יין לקידוש, ובירכו שיתעשר. לימים הברכה התקיימה בשפע. כששמע על כך רב, הצטער שתלמידו רב הונא לא אמר מיד כשקיבל את ברכתו "וכן למר" (וכן יהיה לכבודו). שהואיל וברכתו של רב התקבלה, אם תלמידו היה אומר "וכן למר", היתה נמשכת הברכה גם לרבו. וכן מסופר על רבי שמעון בר יוחאי שהדריך את בנו ללכת לתלמידיו החכמים ולבקש מהם ברכה עמוקה (מו"ק ט, א-ב).

כאשר יש לאדם חולה בביתו, מצווה שיתפלל עליו, שתפילת אדם על קרובו מועילה יותר, הן מפני הקשר שביניהם והן מפני שהיא יוצאת מעומק הלב. ואף יש אומרים שמצוות תפילה מהתורה, היא תפילה בעת צרה (פנה"ל תפילה א, ד). כמו כן המליצו חכמים (ב"ב קטז, א) ש"ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר (משלי טז, יד): חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת, וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה". ביאר המהר"ל (ב"ב שם), שתפילת החכם מתקבלת מכוח תורתו, שעל ידה הוא זוכה להיות במעלת השכל, שהיא מעל מדרגת מלאכי החבלה. בנוסף, מתוך שילך לחכם, ילמד כיצד להתפלל על החולה (מאירי ב"ב שם).

נראה שכוונת חכמים היא, שיפנה אדם אל רבו שלימדו תורה או אל חכם המקום שהוא לומד ממנו תורה ומצוות, ומתוך שיבקש ממנו שיתפלל עליו, יתקשר גם לכל הדרכותיו בתורה ויתעורר לחזור בתשובה. וכפי שאמרו חכמים (ברכות ה, א): "אם רואה אדם שייסורים באים עליו – יפשפש במעשיו… פשפש ולא מצא – יתלה בבטול תורה… ואם תלה ולא מצא – בידוע שייסורים של אהבה הם". וככל שיתעורר יותר בזכות החכם לתשובה, כך תפילתו של החכם עליו תיענה. כהמשך להדרכה לפנות לחכמים כדי שיתפללו על החולה, נהגו לברך את החולים בבית הכנסת בזמן קריאת התורה, כי שם נמצאים חכמים רבים שעונים אמן על הברכה (דרכי משה יו"ד שלה, ב; ערוה"ש שם יב).

ויש אנשים שבמקום לפנות לרב שלימדם תורה או לחכם העיר שיתפלל על החולה, ולהתעורר על ידי כך לתשובה וחשבון נפש, פונים לצדיקים מפורסמים ובעלי סגולות כדי שיתפללו על החולה. אולם הם אינם נוהגים כפי עיקר הדרכת חכמים, ופעמים שהם גם לא מבינים שהייסורים נועדו לעורר לתשובה ולמאמץ של תיקון. גם בזמן בית המקדש היו אנשים שטעו לחשוב שאם יקריבו קורבנות יפתו את ה' לסלוח להם ולברכם, ולא הבינו שהעיקר הוא להתחזק באמונה, בתורה, ובתיקון המידות והמעשים. עליהם אמר ה' (ישעיהו א, יא): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם", כי ה' רוצה שמתוך הייסורים יחזרו בתשובה, שנאמר (שם טז): "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ".^[4]

ח – ברכת ההורים

לברכתם של ההורים לילדיהם יש כוח השפעה גדול במיוחד (ספורנו בראשית לב, א), שהואיל ומשמיים נקבע שהם יהיו צינור השפע שדרכו ילדיהם יגיעו לעולם, גם לברכות שהם מברכים אותם יש השפעה רבה. כמו כן, כיוון שמתוך אהבה גידלו אותם, ומתוך רצון להיטיב חינכו ופרנסו אותם, יש לברכתם משקל רב. וכאשר ההורים צדיקים, יש לברכתם השפעה כפולה ומכופלת. לכן הקללה שקילל נח את בנו חם ואת בן בנו כנען, והברכה שבירך את שם ויפת, השפיעה עליהם ועל זרעם לדורות. שנאמר (בראשית ט, כה-כז): "וַיֹּאמֶר: אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ ה' אֱלוֹהֵי שֵׁם, וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱלוֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם, וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ".

כמו כן, כאשר עמד יצחק אבינו לברך את עשיו בנו הגדול, חרדה רבקה אמנו שמא תגיע הברכה למי שאינו ראוי לה, ודרשה מבנה יעקב לקבל את הברכה שבאמת היתה מגיעה לו. ואף לאחר שנודע ליצחק שהוטעה ובירך את יעקב, הבין שברכתו כבר חלה על יעקב (שם כח, א-ו). כיוצא בזה, בעת שבירך יעקב אבינו את בניו של יוסף, דקדק להניח את יד ימינו, שהיא החשובה יותר, על אפרים, כי יש כוח לברכה, וצפה ברוח קודשו שאפרים הצעיר יגדל ממנשה (בראשית מח, יד-כ). וכן לפני מותו, דקדק לברך את בניו באופן המתאים והראוי לכל אחד מהם, שנאמר (בראשית מט, כח): "וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם, אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם".

ט – זמנים מיוחדים לברכת ההורים

כיוון שיש לברכת ההורים כוח מיוחד, הורים רבים נוהגים לברך את ילדיהם לפני אירועים חשובים, כגון חתונה, כניסה ללימודים, גיוס לצבא, קבלת משרה ויציאה לחוץ לארץ.

כמו כן, הורים רבים נוהגים לברך את ילדיהם בליל שבת, שהיא שעה יפה לברכה, כי בכניסת השבת בא שלום לישראל, ואפילו המקטרגים שותקים, והכל שמחים ורגועים, ומתווספת ברכה לעולם. הורים רבים נוהגים להניח את ידיהם על ראש בנם או בתם ולברכם בברכת כהנים. יש אומרים שהואיל ואסור לישראל לברך את ברכת כהנים, יקפידו להניח רק יד אחת על ראש הילד, ובכך לא ייחשבו כמברכים את ברכת כהנים, שנאמרת בנשיאת שתי הידיים (ב"ח). ורבים סוברים, שרק בעת התפילה אסור לישראל לברך בשתי ידיים, אבל שלא בעת התפילה, מותר לברך בפרישת שתי ידיים, שכן ברור שאינו מתכוון לקיים בכך את מצוות ברכת כהנים (מ"ב קכח, ג בשם מג"ג, ובאו"ה שם).^[5]

הורים רבים מברכים את ילדיהם ונכדיהם בערב יום הכיפורים, שאז הלב פתוח לתשובה, ובכלל הברכה שהם מעניקים לילדיהם ולנכדיהם הם מעוררים אותם לשוב בתשובה ולהתחזק בתורה ובמצוות (מטה אפרים תריט, ב; קיצור שו"ע קלא, טז).

ראוי להורים להשתדל לברך את ילדיהם לקראת פטירתם, מפני שלקראת הפטירה נפשו של האדם הולכת ומשתחררת מכבלי הגוף, והיא נטהרת ומזדככת, ולכן בשעה זו יש בידם תוספת כוח לברך (ספורנו בראשית כז, ב; רד"ל). וכן אמרו חכמים (תנחומא ויחי ה): "אתה מוצא שהצדיקים מברכים לבניהם בשעת מיתתם, שכן הוא אומר יצחק לעשו: וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי (בראשית כז, ז). לפיכך כשחלה יעקב, נטל יוסף שני בניו והכניסם אל אביו שיברכם". כיוון שיש השפעה רבה לברכה שנאמרת לפני הפטירה, ההורים שמברכים את ילדיהם לפני מותם גומלים עמהם בכך חסד. ואף הילדים שבאים להוריהם כדי לקבל את ברכתם לפני פטירתם, גומלים עם הוריהם חסד, שבכך הם מגלים את רצונם להמשיך את מורשתם (מעבר יבוק אמרי נעם כח).^[6]

י – ברכה שבין אדם לחברו

גם לברכתו של אדם פשוט שאינו צדיק יש השפעה. וכפי שאמרו חכמים (מגילה טו, א): "לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור – ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהן, ואלו הן: דוד ודניאל". דוד, שברכוֹ אֲרַוְנָה היבוסי, שנאמר (שמואל ב' כד, כג): "וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ: ה' אֱלוֹהֶיךָ יִרְצֶךָ". ונתקיימה הברכה, שנאמר (שם כד, כה): "וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל". דניאל, בשעה שדריווש נאלץ לצוות להשליכו לגוב האריות מפני שהפר את צו המלכות והמשיך להתפלל לאלוהיו, בירך דריווש את דניאל שה' יציל אותו, שנאמר (דניאל ו, יז): "אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ" (אלוהיך שאתה עובד לו תמיד, הוא יצילך), וכך היה.

גדולה מעלת הברכה, שהיא יכולה להציל מכיליון. שנאמר (רות ד, יד): "וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל". אמרו חכמים (רות רבה ז, טו), שבזכות ברכה זו, כמה מאות שנים לאחר מכן, בעת שקמה עתליהו להכרית את כל זרע מלכות בית דוד, ניצל זרעו מכליה. כיוצא בזה, הורו חכמים (שבת קלז, ב), שכל המשתתפים בברית מילה, יברכו את הרך הנימול: "כשם שנכנס לברית, כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים". עוד אמרו חכמים (ברכות לא, ב), שאדם שנכשל וחשד בחברו בחינם, "צריך לפייסו, ולא עוד, אלא שצריך לברכו", כדי להשלים בכך את אשר החסיר.

מפני הערך הגדול של הברכה שאדם מברך את חברו, המליצו חכמים שיברך אדם את חברו בשם ה' (ברכות נד, א). בתחילה היו מברכים איש את רעהו בהזכרת שם ה' ממש, שנאמר (רות ב, ד): "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: ה' עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: יְבָרֶכְךָ ה'". בהמשך נהגו ישראל לברך איש את רעהו ב'שלום', ש'שלום' הוא אחד משמותיו של ה', אבל אינו במדרגה של אחד משבעת השמות הקדושים שאסור למוחקם וצריכים גניזה (פנה"ל ליקוטים א' ו, יב). סיבה נוספת לכך שנהגו לברך ב'שלום', כי "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כט, יא): ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (משנה עוקצין ג, יב).

מפאת חשיבותה של ברכת השלום, אמרו חכמים (ברכות ו, ב): "כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום – יקדים לו שלום, שנאמר (תהלים לד, טו): בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ. ואם נתן לו ולא החזיר – נקרא גזלן". צדיקים היו מהדרים להקדים שלום לכל אדם, וכפי שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי (ברכות יז, א), "שלא הקדימוֹ אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק". עוד אמרו חכמים (ברכות סד, א): "הנפטר מחברו אל יאמר לו 'לך בשלום', אלא 'לך לשלום', שהרי יתרו שאמר לו למשה לֵךְ לְשָׁלוֹם (שמות ד, יח) – עלה והצליח; דוד שאמר לו לאבשלום לֵךְ בְּשָׁלוֹם (שמואל ב' טו, ט) – הלך ונתלה". כי הברכה 'לשלום' מבטאת המשכיות, ואילו 'בשלום' מבטאת סיום. לכן כאשר נפרדים מהמת אומרים 'לך בשלום', שנאמר (בראשית טו, טו): "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם".

יא – ברכת האורח

מתוך המצווה להודות לה' ולברכו, מצווה להודות ולברך כל אדם שהולך בדרכו של ה' ומיטיב לזולת. במיוחד זה שקיבל עזרה או מתנה מחברו, מצווה שיודה לו ויברך אותו. וכן תיקנו חכמים (ברכות מו, א) שהאורח יוסיף ברכה למארח בברכת המזון: "יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יִכָּלם לעולם הבא; ויצלח מאד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר, ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו, ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור, חטא ועבירה ועון מעתה ועד עולם". בעבר נהגו שאחד מהסועדים מברך על כוס יין ופוטר בברכתו את כולם, וכאשר היה שם אורח, כיבדו אותו לברך את ברכת המזון כדי שיוסיף ויאמר את ברכת האורח על כוס יין. ואמרו (ברכות נה, א) שהמסרב לברך את המארח, מתקצרים ימיו ושנותיו. ואף היום, שכל אחד מברך לעצמו, יש מקום לתת לאורח לזמן, כדי שיאמר את 'ברכת האורח' בקול כחלק מברכת המזון, ושאר המסובים יענו אחריו אמן (ראו פנה"ל ברכות ה, ד).

מעלה מיוחדת ישנה למי שזוכה לארח תלמידי חכמים על שולחנו, שמתוך המטעמים שהוא נותן להם, נפשם מתקשרת בנפשו, והם מברכים אותו מעומק הלב וברכתם מתקבלת. וכפי שביאר רמב"ן (בראשית כה, לד), שיצחק אבינו ביקש מעשיו להביא לו מטעמים אשר אהב כדי שיברך אותו. ולא היה זה כתשלום עבור הברכה, אלא כדי שיאכל מהמטעמים שלו, ו"תהיה נפשו קשורה בנפשו בעת ההנאה, ויברך אותו בחפץ מלא ורצון שלם". בנוסף, "אחר האכילה היתה (נפשו) מתענגת ושמחה, ויחול עליה רוח הקודש", ומתוך כך יוכל לברך אותו בלב שלם.

רעיון זה קיים גם בברכת כהנים, שכן ישראל נצטוו לפרנס את הכהנים בעשרים וארבע מתנות, וכנגד זה נצטוו הכהנים לברך באהבה את ישראל שמפרנסים אותם.

מאז שנחרב בית המקדש, תלמידי החכמים ממלאים גם את תפקיד הכהנים והלוויים, ומצווה להחזיקם כדי שיוכלו ללמד תורה לישראל, ומתוך כך נמשכת ברכה לאנשי העבודה שמקיימים אותם. וכפי שאמרו חכמים: "כל המשתמש באור תורה (לומד תורה) – אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה – אין אור תורה מחייהו". לכאורה לפי זה, הואיל ועמי הארץ אינם לומדים תורה, אין להם תקווה. אולם אם הם מהנים תלמידי חכמים מנכסיהם, ועוזרים להם בפרנסתם, הרי הם דבקים בהם ובשכינה, וזוכים לברכתם (כתובות קיא, ב). בנוסף, על ידי קיום תלמידי החכמים יתחזק ביניהם הקשר, ומתוך כך יזכו גם ללמוד מהם תורה (ראו פנה"ל כשרות ז, ד). כיוצא בזה אמרו חכמים (יומא עא, א), שאחרי שנחרב בית המקדש ובטלה מצוות הנסכים, "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין".