הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ו – ברכה וקדושה

ו,א – קדושה וברכה

הרמב"ן סיכם כמה פירושים על עניין הברכה והקדושה, וז"ל (בראשית ב, ג): "ויברך ויקדש – ברכו במן וקדשו במן, והמקרא כתוב על העתיד. לשון רבינו שלמה (רש"י) מבראשית רבה (יא ב).

ובשם הגאון רב סעדיה אמרו, שהברכה והקידוש על השומרים (ישראל שומרי שבת), שיהיו מבורכים ומקודשים. ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד.

ורבי אברהם (אבן עזרא) אמר כי הברכה תוספת טוב שיתחדש, הגופות יתרון כח בתולדות, ובנשמה יתרון השכל, ויקדש אותו, שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים. ע"כ. ודברו בזה נכון למאמינים בו, כי אין זה מושג בהרגש לאנשים.

והאמת, כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות, והוא יסוד עולם. ויקדש אותו, כי ימשוך מן הקדש. ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (יא ח), לפי שאין לו בן זוג, ומה שאמרו עוד כנסת ישראל תהא בן זוגך, ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת".

רבנו בחיי: "… ועל דרך הקבלה: יום השביעי הוא הספירה השביעית נקראת 'עולם הנשמות' כי שם כח הנשמה ושרשה, והנה היא מעין הברכות, והנפש בימות החול דוגמת אכסנאי בלא ביתו, וביום השבת דוגמת אכסנאי בביתו, וע"כ אמר 'ויברך' כי האציל עליו ממקור הברכה, וכן 'ויקדש אותו' כי ימשוך מן הקדש, והבן זה".

ו,ב – הקדושה קביעא וקיימא ומעלתה מעל כל החגים

פסחים קיז, ב: "שבת דקביעא וקיימא, בין בצלותא ובין בקידושא – מקדש השבת. יומא טבא, דישראל הוא דקבעי ליה דקמעברי ירחי וקבעי לשני – מקדש ישראל והזמנים".

זוהר ח"ב פח, א (תרגום): "… משום שהיא אמונה שלמה. ומשום זה חשובה השבת יותר מכל שאר הזמנים והחגים, משום שהכל נמצא בה, ולא נמצא כן בכל הזמנים והחגים".

זוהר ח"ג צה, א (תרגום): "אמר ר' יהודה: כל המועדים אנו קוראים אותם מקראי קודש, אבל יוצאים ר"ה ויום הכיפורים שלא נמצא בהם שמחה, כי אלו הם דינים. אבל אלו שלושה זמנים (פסח, שבועות וסוכות) מקודשים לשמחת הכל, להשתעשע בהם בקב"ה, זהו שכתוב: ושמחתם לפני ה' אלוהיכם, וכתוב: ושמחת לפני ה' אלוהיך. וביום הזה של שבת, הוסר כל רוגז וכל דוחק מכל העולם, משום שהוא יום השמחה של המלך, שנשמות מתווספות כדוגמת עולם הבא".

ו,ג – מנוחה וברכה

בראשית רבה י, ט: " א"ר אבא: בשר ודם בשעה שהוא עושה אסטאטיבה (מנוחה) אינו נותן דונטיבא (מתנה), ובשעה שהוא נותן דונטיבה אינו עושה אסטאטיבה, אבל הקב"ה עשה אסטאטיבה ונתן דונטיבה – וישבות ויברך". כלומר מלך בשר ודם אם נותן מנוחה לחייליו אינו נותן להם מזונות במתנה, וה' נתן לנו בשבת מנוחה ומזונות.

ו,ד – ברכת השבת וקדושתה מהזוהר

ח"ב סג, ב (תרגום): "בכל יום ויום מתברך העולם מיום ההוא העליון, כי כל ששה ימים מתברכים מיום השביעי, וכל יום נותן מברכה שקיבל ביום שלו… ראו כי ה' נתן לכם השבת. מהי שבת? יום שבו נחים שאר ימים, והוא כלל של כל אלו ששה ימים האחרים, וממנו הם מתברכים. ר' ייסא אמר: וכן גם כנסת ישראל נקראת שבת, שהיא בת זוגו וזו היא כלה, שכתוב: ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, לכם ולא לשאר עמים, זהו שנאמר: ביני ובין בני ישראל. וזה הוא נחלת ירושת עולמים לישראל". ועיין עוד בדברי הזוהר המובאים להלן א, ז, א, על המן.

ו,ה – תלמידי חכמים בבחינת שבת

זוהר ח"ג כט, א: "נפש של תלמידי חכמים נקראת שבת מלכה, שהיא נפש יתירה של שבת". ושם כט, ב: "וכך הם תלמידי חכמים, שהם בניהם של המלך והמלכה, נקראים שבתות וימים טובים, ואין להם כלום משלהם, כי אינם בעלי מלאכה כשאר עבדים בנים של ימי חול. והשכר שלהם בעולם הזה ובעולם הבא, לענג אותם בכל מיני מאכל ומשתה, ולכבדם בלבושים יפים, כמו השבת… ומי שמחלל שבת חייב סקילה, וכך מי שמשתמש בתגא חלף (משתמש בכתר תורה עובר מהעולם), וכך הוא מי שמשתמש במי ששונה הלכות, שמחלל תורתו, וכל שכן המבזה אותו, שהוא כאילו מבזה שבתות ומועדים… וכמו כל הכלים של בית המקדש שנקראים קודש, כך כל אלו המשמשים את תלמידי החכמים נקראים קודש. ותלמידי הרב שהם כנגד אברי הגוף, נקראים קודש קודשים…".

זוהר ח"ג קכה, ב: "כמו שהשבתות אין להם משל עצמם אלא מה שמכינים להם מימות החול, כך תלמידי חכמים אין להם אלא מה שעמי הארץ תומכים אותם".

והעניין הוא, שכשם שהשבת היא הפנימיות ונותנת המשמעות לששת הימים, כך תלמיד חכם הוא הפנימיות ונותן המשמעות לעולם החול.

ו,ז – מהרצי"ה, האלוקיות והאנושיות – קדושה ומנוחה

שיחות הרצי"ה לך לך א, 2: "… בשבת יש שני צדדים, לנוח – "אתה… ועבדך ואמתך", זהו צד אחד – שלילת היגיעה של כל השבוע. הסדר הנורמלי של האדם הוא שאינו יכול לעבוד בלי הרף. הוא צריך לישון בלילה, ולפעמים הוא צריך גם מנוחה ביום… זה המובן הפשוט, האנושי, הריאליסטי… מנוחה בעלת ערך חומרני של שלילת העמל. אבל תורת ה' תמימה כוללת צד נוסף למנוחת השבת: קדושת השבת… המושג קדושה עניינו עילאיות. "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני"… כל הממשיות, הכל צריך להיות מקושר עם "כי קדוש אני ה' אלוהיכם". מתוך השורש העילאי והפנימי של העולם, יש ערך לכל החיצוניות, הממשיות… יש ערך למנוחה מתוך הקדושה, ולא למנוחה מנותקת ומרוקנת מהערך האלוהי של שבת.

בברכות ההפטרה אנו אומרים "לקדושה ולמנוחה", ובמנחה: "מנוחה וקדושה לעמך נתת". זה נובע מההבדל בין תורה לתפילה. תורה היא פנייה של רבש"ע אלינו… מתוך קדושה יש ערך למנוחה… בתפילה שהיא עבודה שבלב מצד האדם – הצד האנושי קודם, לכן מופיע בה מנוחה ואח"כ קדושה…

לכן אנו מזכירים בתפילת שחרית קודם כל את קדושת השבת, שהיא העיקר… "ולא נתתו ה' אלוהינו לגויי הארצות"… המתנה הזו נמשכת אלינו באופן מעשי בכל דורותינו בתור נחלה קבועה, נחלה ברוח ובמסורת, לעומת עובדי פסילים ש"לא הנחלתו" להם. "וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים"… אם לגויים חסרה המתנה האלוקית השמימית של קדושת השבת והנחלה שנמשכת ממנה, אז גם מנוחה אין להם. גם הצד הפשוט, המנוחה הפשוטה, במובן של שלוות נפש, נחת רוח וגן עדן של שבת, אין להם ביום ראשון שלהם".

תפריט