טז,א – שבת שלום והכל שמור שאין רע
זוהר ח"א מח, א (תרגום): "בא וראה, בשעה שקידש היום בליל שבת, סוכת שלום נפרשת בעולם. ומהי סוכת שלום? זו שבת. וכל רוחות וסערות ושדים וכל צדדי הטומאה, כולם מסתתרים… שהרי כיוון שהקדושה התעוררה לשרות בעולם, רוח הטומאה לא יתעורר עימה, כי זה בורח מפני זה, שהקדושה בורחת מפני הטומאה, והטומאה בורחת מפני הקדושה. ואז העולם נמצא בשמירה עליונה, ולא צריך להתפלל על שמירה, כגון לומר 'שומר את עמו'. שהרי זו הברכה ביום חול נתקנה, שאז העולם צריך שמירה. אבל בשבת סוכת שלום נפרשת על העולם והוא נשמר מכל הצדדים. ואפילו הרשעים שבגיהנם שמורים הם, והכל נמצאים בשלום, העליונים והתחתונים. ועל כן מברכים 'הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים'".
וכיוצא בזה אמרו בזוהר ח"ב רה, א (תרגום): "כיוון שרוח הזה (של נשמה יתירה של שבת) שורה על העולם, כל רוחות רעות, וכל מקטרגים רעים, מסתלקים מן העולם, ואין אנו צריכים להתפלל על שמירה, משום שישראל הם שמורים ברוח ההוא, וסוכת שלום פורשת כנפיה עליהם, והם שמורים מכל". "יום השבת הוא שמחה לכל, והכל נשמר למעלה ולמטה". "יום הזה הוא יום של הנשמות, ואינו יום הגוף, משום שהוא שליטת צרור הנשמות".
תיקוני זוהר נז, א (תקונא עשרין וחד): מבאר השינויים שצריך לעשות בשבת, "ועוד שינוי מעשה, אם הוא עצוב בחול יהא שמח בשבת, ואם יש לו קטטה בחול עם אדם או עם אשתו, יהא לו שלום עמהם".
טז,ב – ואין רע בשבת
זוהר ח"ב פח, ב (תרגום): "בזה היום רשעי גיהנם נחים. בזה היום כל הדינים נכנעים ולא מתעוררים בעולם… בא וראה, בכל ששת ימי השבוע, כאשר מגיע שעת תפילת המנחה, דין קשה שולט, וכל הדינים מתעוררים. אבל ביום השבת, כשמגיעה שעת תפילת מנחה, רצון הרצונות נמצא, ועתיקא קדישא מגלה הרצון שלו, וכל הדינים נכנעים, ונמצא רצון ושמחה בכל".
זוהר ח"ג רעג, א (תרגום): "בשבת כל הנשמות והרוחות והנפשות יוצאים ויורדים זוגות זוגות, ואין שטן ואין מזיק שולט ביום השבת. ואפילו הגיהנם אינו שולט ואינו שורף בשבת, ומשום זה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, וזהו אש זרה, אבל אש הקרבן הוא אש דקדושה".
טז,ג – אש הגיהנם בשבת ואיסור הבערת אש
זוהר ח"ב רג, ב (תרגום): מתאר את סדר הסתלקות האש והדינים לתהום רבה. "בא ראה, כיוון שנכנסה שבת, ומדורה ההיא נסתרה בתהום הגדול, אז כל מיני האש של אש קשה מסתתרים ונכנעים, ואפילו אש של גיהנם, ורשעי הגיהנם יש להם מנוחה. וכל התחתונים והעליונים יש להם מנוחה. וכשיוצאת השבת, וישראל מברכים על האש, אז יוצאים כל מיני האש שהסתתרו, כל אחד למקומו. וכדי שלא לעורר אש אחרת, כתוב: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".
טז,ד – שמחה וחדוה
זוהר ח"ב רד, א (תרגום): "ואז (בשבת) מתווסף רוח הנשמה בישראל, על כל אחד ואחד, ובאותה נשמה יתירה, שוכחים כל עצב וחימה, ואין נמצאת אלא שמחה למעלה ולמטה. וההוא רוח שיורד ומתווסף לבני העולם, כאשר הוא יורד, מתרחץ בבשמים של גן עדן, ויורד ושורה על עם קדוש. אשריהם כאשר הרוח ההוא מתעורר…".
טז,ה – שמחה ביחוד המלך והמלכה וביטול הדינים
זוהר ח"ג צד, ב (תרגום): "אמר ר' יהודה: השמחה והשמירה שביום השבת הוא על הכל, ומשום שיום הזה מתעטר באבא ואמא, ונתווסף קדושה על קדושתם, מה שלא נמצא בכל שאר הימים. כי הוא קודש ומתעטר בקודש, ומוסיף קדושה על קדושתו. ומשום כך יום הזה הוא שמחת העליונים והתחתונים, כולם שמחים בו, שממלא ברכות בכל העולמות, כולם ממנו נתקנים, ואותו יום הוא מנוחת העליונים והתחתונים, ביום זה מנוחת הרשעים בגיהנם. (משל) למלך שעשה סעודה לבנו יחידו, והעטירו בעטרה עליונה, והמלך הפקיד אותו על הכל. ביום הזה הוא שמחה לכל. שוטר אחד שנתמנה על הדין של בני האדם, היו בידו אנשים שחייבים מיתה, ומשום כבוד אותו היום של שמחת המלך, עזב את דיניו ושמר את שמחת המלך (שלא לצער לשום אדם). כך יום ההוא (שבת) הוא סעודת השמחה של המלך עם המלכה (ז"א עם המלכות) והשמחה של אבא ואמא עליו, שמחת העליונים והתחתונים. בשמחת המלך כולם שמחים ולא מצטערים בו. על זה כתוב: וקראת לשבת עונג. מהו עונג? עונג אינו נמצא אלא למעלה, במקום שקודש העליון שורה (באו"א עילאין). כמו שנאמר: אז תתענג על ה', שאותו העונג על ה' הוא. ואותו יום (שבת) שהוא סעודת השמחה של המלך, מתעטר בעטרה זו של עונג, זהו שנאמר: וקראת לשבת עונג, מה שלא נמצא כן בשאר הימים".
טז,ו – שמחת השבת על פי רבי נחמן ושתי עצות להינצל מעצבות
כתב רבי נתן בליקוטי הלכות הלכה ו, א, "עיקר קדושת ישראל הוא קדושת שבת קודש שהוא כלל התורה כולה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי כל הקדושות שישראל ממשיכין על עצמן על ידי תורה ומצוות, הם בחינת קדושת שבת כמובא בספרים, כי קדושת שבת צריכין להמשיך על עצמו בכל ששת ימי החל, שזהו בחינת זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו מאחד בשבת. היינו על ידי כל התורה והמצוות שעושין בכל ימי החול, על ידי זה ממשיכין על עצמן קדושת שבת שהיא כלל קדושת ישראל. ועל כן צריכין ליזהר מאוד בכבוד שבת קודש, והעיקר לקבל את השבת בשמחה ובטוב לבב ולהרחיק כל מיני עצבות בשבת, אפילו עצבות ודאגות מחטאיו ופשעיו המרובים צריכין להרחיק בשבת בכל כחו…" ואפילו בחול צריך להיזהר מצער, ועל ידי קדושת השבת יזכה להמשיך את השמחה של שבת גם בימות החול.
ושם מאות ב' ואילך מרחיב בביאור שתי עצות להיות בשמחה, וז"ל ו, ב: "כי איתא בדברי אדמו"ר… כמה עצות ודרכים להתחזק לשמח את נפשו תמיד… אך עיקר ההתחזקות ביותר הוא על פי מה שמבאר בשתי תורות קדושות שהם: "אזמרה לאלקי בעודי" בלקוטי א' בסימן רפ"א. ומה שכתב על פסוק, "ואיה השה לעלה" בלקוטי תנינא בסימן י"ב…
כי בהתורה "אזמרה לאלקי בעודי" וכו' מבאר שכשהאדם רואה שרחוק מאוד מאוד מה' יתברך ומעשיו מכוערין מאוד, אע"פ כן יראה לחפש ולבקש ולמצא בעצמו איזה נקדה טובה, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה מימיו. ואע"פ שגם המצוה יש בה פסלת הרבה, אע"פ כן על כל פנים בודאי יש בה איזה נקדה טובה. וכן יבקש וימצא בעצמו עוד איזה נקדות טובות וכו' ועל ידי זה יוכל להתפלל וכו'…
ובסימן י"ב בלקוטי תנינא על פסוק, "ואיה השה לעלה" מבאר נפלאות מענין ירידה תכלית עליה, עיין שם היטב. והכלל, שמקומות הרחוקים מאוד מה' יתברך, שהם בחינת מקומות המטונפים, עיקר קיומם נמשך דיקא מבחינת איה מקום כבודו, שהוא בחינת 'בראשית' 'מאמר סתום' שמשם מקבלין כל העשרה מאמרות, כי הוא כולל כולם ומשם דיקא מקבלין חיות מקומות הרחוקים מאוד הנ"ל, כי הם מקבלים מגודל ההעלמה וההסתרה של מאמר זה. ועל כן כשאדם נופל לשם חס ושלום, ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים ורואה עוצם רחוקו מה' יתברך, אל יפול על ידי זה ח"ו. כי אדרבא, על ידי זה בעצמו שרואה גודל ריחוקו שרחוק מאוד מכבודו יתברך ושואל ומבקש איה מקום כבודו וכו', על ידי זה בעצמו עיקר תקונו ועלייתו בבחינת ירידה תכלית העליה. כי על ידי הבקשה והחפוש איה וכו' על ידי זה עולה לבחינת איה שהוא בחינת מאמר סתום, שהוא בחינה גבוה מאוד, בחינת בראשית וכו', שמשם עיקר קיום וחיות של כל העשרה מאמרות…".
ומבאר שם ו, ג-ד, שבחול שולטת הסט"א והעצבות, ובשבת אפשר לגלות את הנקודות הטובות ולהיות בשמחה, וזהו שאומרים שיום השביעי משבח ואומר, בחינת מזמור שיר ליום השבת. ושם ו, ה, מבאר שגם גילוי בחינת 'איה' מתגלה בשבת, כי בשבת עולים עד המדרגה הנעלמת של בחינת 'איה'. ומבאר שם ו, ו-ז, שתחום שבת אלפיים אמה כנגד שתי הבחינות הללו. ושם ו, כ, מבאר שבחול צריך לטרוח ולהתייגע בנסיעות ובירורים כדי לתקן ולברר, אבל בשבת אין צורך ביגיעת בירורים. ולא זו בלבד, אלא שכל הבירורים של ימות החול עולים בשבת. ולכן אין לצאת מחוץ לתחום, כי אין בירורים בשבת. ושם ו, כא, מבאר מדוע עירוב תחומין על ידי מזון, שכל הבירורים וטלטולי דרכים בשביל הפרנסה, לתקן חטא אדה"ר, בזיעת אפך תאכל לחם, בל"ט מלאכות. ומרחיב שם בערך האכילה בשבת (ויובא להלן ז, א, א). ושם ו, כד-כו, מבאר שזו בחינת המן שהוא הפרנסה, וירד על ידי נסיונות, ובשבת אין דואגים עבורו, כי כבר ירד ביום שישי. וזהו ראו כי ה' נתן לכם את השבת, שאז מתגלה האור הנעלם, שורש הפרנסה והביטחון.
טז,ז – אחדות בשבת
זוהר ח"ב קלה, ב (תרגום): "סוד השבת, היא השבת שנתייחדה בסוד אחד, שישרה עליה סוד של אחד. התפילה של ליל שבת, כי אז נתייחד כסא הכבוד הקדוש בסוד אחד, והיא נעשית מתוקנת שישרה עליה המלך הקדוש העליון. כאשר נכנסת השבת, היא מתייחדת ומתפרדת מסטרא אחרא, וכל הדינים עוברים ממנה, והיא נשארת ביחוד האור הקדוש, ומתעטרת בכמה עטרות למלך הקדוש. וכל ממשלות הרוגז ובעלי הדין בורחים כולם, ואין ממשלה אחרת בכל העולמות…".
טז,ח – שלום העולם
זוהר ח"ג קעו, ב (תרגום): "בא וראה, אין העולם מתקיים אלא על השלום, כאשר ברא הקב"ה את העולם, לא יכל להתקיים עד שבא והשרה עליו שלום. ומה הוא? שבת, שהיא שלום של עליונים ותחתונים, ואז נתקיים העולם". וממשיך לבאר שגם התורה היא שלום.
טז,ט – היחוד בין איש לאשתו בשבת
זוהר ח"ב פט, א: "אמר ליה: תא חזי, מלה דא הא אוקמוה חברייא, ולא פרישו מלה, כה אמר ה' לסריסים, מאן סריסים, אלין אינון חברייא דמשתדלי באורייתא ומסרסי גרמייהו כל שיתא יומין דשבתא ולעאן באורייתא, ובליליא דשבתא מזרזי גרמייהו בזווגא דלהון, משום דידעי רזא עלאה, בשעתא דמטרוניתא אזדווגת במלכא, ואינון חברייא דידעין רזא דא, מכוונין לבייהו למהימנותא דמאריהון, ומתברכאן באיבא דמעיהון בההוא ליליא… ואקרון סריסים ודאי, בגין לחכאה לשבתא, לאשכחא רעוא דמאריהון, דכתיב ובחרו באשר חפצתי, מאי באשר חפצתי, דא זווגא דמטרוניתא… תא חזי, כתיב ששת ימים מלאכתך, ויום השביעי שבת ליהו"ה אלהי"ך וגו', כל מלאכתך באינון שיתא יומי עבידתייהו דבני נשא, ובגין האי מלה לא מזדווגי חברייא בר בזמנא דלא ישתכח מעבידתייהו דבני נשא, אלא עבידתיה דקודשא בריך הוא, ומאי עבידתיה, זווגא דמטרוניתא, לאפקא נשמתין קדישין לעלמא, ובגין כך בהאי ליליא חברייא מתקדשי בקדושה דמאריהון ומכווני לבייהו, ונפקי בני מעלי בנין קדישין דלא סטאן לימינא ולשמאלא, בנין דמלכא ומטרוניתא…".
טז,י – שלום בתוך המשפחה
על ידי השבת נעשה שלום במשפחה, שבכל ששת ימי החול אנשים רבים טרודים בעבודתם ואינם משוחחים כמעט עם בני משפחותיהם. וכיוון שנכנסת השבת, וכל ענייני העבודה אסורים במלאכה ובדיבור, אנשים נעשים פנויים, ואם מידותיהם טובות, הרי הם מתייחסים לבני משפחותיהם. וגם מי שעוד טרוד במחשבותיו, כיוון שמצווה עליו להתאסף יחד עם כל בני המשפחה סביב שולחן מכובד ולהתענג על מאכלים טעימים שלוש סעודות, בעל כורחו הוא מפנה את תשומת ליבו לבני משפחתו, והקשרים שביניהם נשמרים ומתחזקים.
ורק קדושת המצווה האלוקית יוצרת זאת, כי לולא כן, טרדות החיים והצרכים השוטפים גוברים, ורוב האנשים לא יצליחו ללכד את משפחתם למפגשים קבועים. וכעין מה שכתב הכוזרי ג, י (מובא לעיל א, יג, ז).
יותר מזה, אחדות אינה יכולה להתקיים בלי היסוד האלוקי, שהוא מאחד באמת את הכל. וכפי שאמר רבי עקיבא (סוטה יז, א): "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן". כאשר יש להם אידיאל אלוקי משותף, שבא לידי ביטוי בשם ה' שנמצא בשמם 'י' אצל האיש ו'ה' אצל האשה – השכינה שורה ביניהם, ואהבתם עולה וגוברת בלי סוף. וכשאין להם אידיאל אלוקי משותף, מסתלקת ה'י' מן האיש וה'ה' מן האשה, ואין יותר מה שילכד אותם, ואז מתחיל להיות להם צפוף ביחד, והם דוחקים ומקשים זה על זה עד שה'אש' שנותרה בשמם אוכלתם.
לפעמים הורים רוצים ששולחן השבת יתנהל באופן מופתי, וכל תקלה בהכנות לשבת או בהתנהגות של הילדים, נדמית בעיניהם כהורסת הכל. אבל באמת, כל זמן שמשתדלים לקדש את השבת ולכבדה ולענגה, ולא מכבירים במתח ובתביעות חמורות מהילדים, כל התקלות הקטנות אינן פוגעות בעיקר שהוא נפלא ומקודש. ואכן לא פלא הוא שרבים זוכרים בערגה רבה את שולחן השבת בבית הוריהם, וגם עשרות שנים לאחר מכן, הם עדיין מתרפקים בגעגועים על זכרונות הקידוש, המאכלים והזמירות.
