טו – המחלל שבת מפריש עצמו מישראל

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/01-01-15/

טו,א – מחלל שבת כעובד עבודה זרה

רמב"ם הלכות שבת פרק ל, טו: "השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה, והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצוות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוים לכל דבריהם. לפיכך משבח הנביא ואומר (ישעיהו נו): אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו וגו'. וכל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו, כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר (ישעיהו נח): אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר".

טו,ב – דין מחלל שבת שעושה קידוש

חולין ה, א: "מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא". פירש רש"י: "חמירא שבת כעבודת כוכבים, דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית".

על פי זה כתב בשו"ת בנין ציון (סי' כג) שרק המחלל שבת מפני שהוא כופר בה, דהיינו בבריאה ובבורא, נחשב למומר, אך אלו שמתפללים תפילת שבת ומקדשים, מודים בבורא ע"י התפילה והקידוש. והובאו דבריו להלכה בשדי חמד (מערכת מ כלל פו), וכן משמע משו"ת זכר יהוסף (או"ח סי' כ"א), ומהרש"ם (א, קכא), ורשב"ן (סי' צ ). והובאו דבריהם ביבי"א ז, טו, ג.

 ואמנם הרב משה קליערס בשו"ת מורשת משה (או"ח ו) חלק על הבנין ציון, וכתב שגם רש"י "לא בא אלא להסביר את הטעם שהשוו דבר זה לעובד ע"ז, אבל לאחר שעשאוהו כעכו"ם לא נוכל להסתכל על דברים שבלב, אלא על המעשים בפועל ולא פלוג רבנן". וכ"כ במנחת אלעזר (מונקאטש) (או"ח א עד; ג, כד). כן הקשה רבי שמעון שקופ (במכתב לר"ז יעב"ץ) שאין לסמוך על סברות אלו (כדי להתיר שחיטתו) וכי ישנם שני הפכים בנושא אחד? שהוא מאמין ומחלל שבת? ע"כ. אבל למעשה העיקר להלכה כדעת המקילים שסברתם נראית.

טו,ג – מחללי שבת לעניין עירוב חצרות

להלן כט, ז, ובהרחבות כט, ז, א, נלמד שאסרו חכמים לצרף מחלל שבת בפרהסיא לעירוב. וגם משם אפשר ללמוד שיש חילוק גדול בין מדרגות מחללי השבת. יסוד הדין בעירובין סט, א, שמומר, זה המחלל שבת בפרהסיא אינו יכול להצטרף לעירוב וגם אינו יכול לבטל רשותו. ושם אמרו לדעת רבי יהודה: "מומר בגילוי פנים אינו יכול לבטל רשות… ההוא דנפק בחומרתא דמדושא (בטבעת שאינה תכשיט), כיון דחזייה לרבי יהודה נשיאה כסייה. אמר: כגון זה (שמחלל שבת בצנעא) מבטל רשות".

ומכאן חיזוק לדעת הבנין ציון כג, שכל שהוא מתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול, אינו נחשב כמומר. וכן נפסק להלכה בתורת חיים (עירובין סט, א); מחנה חיים (יו"ד ב, ג), חת"ס (ו, פג); ח"א (עה, כו); א"ר (שפה, ג); תוספת שבת (שפה, ה); מ"ב (שפה, ו); כה"ח (שפה, י); מהרש"ם (א, קכא); זכר יהוסף (או"ח כא); שארית ישראל (או"ח כב).

כיוצא בזה הזכיר באג"מ יו"ד ד, נח, אמנם מסיק שכדאי להחשיב יינם של מחללי שבת כיין נסך. ובאג"מ או"ח א, כג, היקל לצרף חילוני למניין. ובאו"ח ג, יב; ג, כב, התיר להעלות לתורה מחלל שבת בפרהסיא שאינו כופר, אמנם כתב שיש להחמיר לעניין שחיטתו ויינו. ולדעת אור לציון (ח"ב כ, ה, בהערה), המתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול, יכול להוציא ידי חובת קידוש.

טו,ד – עוזבי תורה בימינו

ויש מקום להקל במעמדם של מחללי שבת בפרהסיא בדורות האחרונים, שהואיל וחומת השבת נפרצה, אין חילול השבת נחשב אצלם ככפירה ועזיבת היהדות כפי שנחשבה בעבר. וכ"כ בשו"ת מלמד להועיל (א, כט), שהואיל והרוב מחללים שבת, כל יחיד ויחיד שמחלל את השבת אינו סבור שזו עבירה גדולה כל כך, ולכן אינו משתדל לחלל שבת בצינעה. וכך משמע מדברי מלכיאל (ח"ב טו, ו). וכ"כ בהתעוררות תשובה (א, יב), שאנשים לא מבינים חומרת השבת, ובדומה למה שכתב שו"ע (חו"מ לג) שחילול שבת במלאכת קשירה אינו פוסל לעדות, מפני שאינו נתפס בעיני הציבור כדבר חמור. וגם בשו"ת בנין ציון החדשות כג, הזכיר סברות אלו, ועוד יותר שכך יש לדון אצל הילדים שנולדו למשפחות שהתרגלו לחלל שבת, שהם כתינוקות שנשבו. וכ"כ בחזון איש (יו"ד ב, כח), שאין מי שיודע להוכיח כיום, והם נחשבים כתינוקות שנשבו. ועיין ביבי"א ז, טו, שהזכיר דעות האחרונים המקילות כיום בדין מחללי שבת, הואיל ואינם מכירים בחומרת המעשה.

ומרן הראי"ה קוק הרחיב והעמיק בזה, וכתב שרוח הזמן היא שפחא בישא שקשה מאוד לעמוד בפניה (אגרות ראי"ה ח"א קלח, עמודים קע-קעא; ושם פט). וכמו שהחשוד על העריות לא נפסל לעדות כאשר הוא אנוס מצד יצרו וכגון שהשפחה משדלת לזנות (עפ"י תוס' סנהדרין כו, ב, וגיטין מא, ב), הוא הדין לגבי ה'שפחא בישא' של זרם הזמן (הקדמת תיקוני זוהר), שנתנו לה מן השמיים שליטה טרם שתכלה לגמרי ותנדף כעשן, שהיא משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו הצעירים לזנות אחריה, והם אנוסים גמורים וחלילה לנו לדון אונס כרצון. ומעין זה כתב בשיחות הרצי"ה (דברים 467-468) שהמכעיס פירושו שמכיר במציאות ה' וכועס על שנמנעת ממנו תאוותו, אבל כיום בגלל בלבולי דעות, אינם מאמינים וממילא אינם בגדר להכעיס.

טו,ה – אין מנוחה בגיהנם למחללי שבת

זוהר ח"ב קנא, א (תרגום): "בכל כניסת שבת, כאשר היום מתקדש, הולכים כרוזים בכל אלו המדורים של גיהנם: הסתלקו הדינים של הרשעים, שהרי המלך הקדוש בא והיום התקדש והוא מגן על הכל. ומיד הדינים מסתלקים ויש להם לרשעים מנוחה. אבל אש הגיהנם אינה מסתלקת מאלו שלא שמרו שבת לעולם. וכל הרשעים שבגיהנם שואלים עליהם, למה נשתנו אלו מכל הרשעים שכאן, שאין להם מנוחה. ובעלי הדין משיבים להם, אלו הם הרשעים שכפרו בהקב"ה ועברו על התורה כולה, משום שלא שמרו שבת שם, משום כך אין להם מנוחה לעולם…".

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן