ב,א – חיתוך ירקות
גמרא שבת עד, ב: "אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן". ונחלקו הראשונים בביאור האיסור:
דעת ר"ח, ערוך, עיתים רכז, ורא"ש ז ה, וגאונים (כמובא בפירוש לגמרא שבאוצר הגאונים), איסור טוחן הוא רק כאשר הנטחן נעשה קמח, אבל אין איסור טוחן בחיתוך מאכלים אפילו לחתיכות קטנות מאוד. ופרים סילקא הוא טחינה ממש.
ודעת רוב הראשונים, שסילקא הוא מאכל שאינו נאכל כשהוא חי, נמצא חיתוכו מכשירו לאכילה או שהוא שלב בהכשרתו לאכילה. אבל ירק שראוי לאוכלו כמו שהוא, אין בחיתוכו איסור טוחן. וכך דעת רי"ד, ריטב"א, רא"ה, רמב"ן, ר"ן, רבנו מנוח, התרומה ועוד (וכן כתבו הדרישה שכא, ב ומנ"ח בדעת התוס' עד, ב, 'האי').
ודעת הרמב"ם, שירק שחותכים אותו דק כדי לבשלו אסור משום טוחן, גם כאשר ניתן לאוכלו בלא חיתוך ובישול. וכעין זה מובא בתוס'-הרא"ש, ושיבולי הלקט צב בשם העיטור, שכל מאכל שדרכו ליחתך לחתיכות קטנות, אסור לחותכו משום טוחן, גם אם הוא ראוי לאכילה בלא חיתוך. אבל שאר המאכלים שאין רגילים לחותכם דק – מותר לחותכם דק. ע"כ. ואף הירקות לסלט בכלל מאכלים שאין רגילים לחותכם דק.
ודעת כמה ראשונים, שעל פי פשט דברי רב פפא, גם ירק שאפשר לאוכלו בלא חיתוך, ואין רגילים לחותכו, אסור לחותכו דק משום טוחן. וכ"כ רש"י עד, ב; או"ז ח"ב ס; ורא"ם ביראים רעד; סמ"ג לאוין סה; סמ"ק רפב; מאירי; טור. וכך משמע מדעת הרשב"א (ד, עה, הובא בב"י שכא, יב), שהתיר לחתוך ירק דק רק לאלתר, הרי שלא לאלתר אסור. וכתב היראים ששיעור דקותם לא נודע לנו, וממילא יוצא שכל שהוא קצת דק, יש להחמיר לשיטתם כדין ספק דאורייתא לחומרא.
וכן פסק בשו"ע שכא, יב: "המחתך ירקות דק דק – חייב משום טוחן". ואף שלרוב הפוסקים, וביניהם הרמב"ם והרא"ש, אין איסור לחתוך ירקות שראויים לאכילה, כפי הנראה החמיר מפני שהדין נוגע לאיסור תורה.
ב,ב – היתר לאלתר
כתב הרשב"א (ד, עה) שאם הוא חותך את הירקות כדי לאוכלם מיד, אין בזה איסור, "שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות". וכתב הב"י שאין מי שחולק על הרשב"א, וכ"כ הרמ"א שכא, יב, ב"ח, גר"א יז, וערוה"ש ח. אמנם סיים בב"י, שנכון הדבר שיחתכו חתיכות גדולות קצת, ואז אם הוא אוכלו לאלתר – לכל הדעות מותר.
ובשלטי גיבורים פקפק על היתר הרשב"א, שרק לגבי בורר מצינו היתר של לאלתר, ואילו בטוחן לא מצינו היתר זה. ובמ"א שכא, טו, הביאו, אך סיים שנהגו להקל ויש להם על מה לסמוך. ובסימן שכ, ז, ביאר את דברי הרשב"א, שהיתר של לאלתר הוא מפני שכך היא דרך אכילה ולא דרך מלאכה, וממילא ההיתר גם בטוחן. ולמעשה, הרבה אחרונים חששו לדברי השלטי גיבורים לכתחילה, וכתבו שנכון לחתוך חתיכות גדולות קצת. כ"כ ח"א יז, ב; שועה"ר שכא, י; מטה יהודה ג; מ"ב מה ועוד. (ואולי זה גם טעם הב"י שהחמיר לכתחילה לחתוך חתיכות גדולות). אולם סיים המ"ב בשם מ"א, שאין למחות במקילים לחתוך חתיכות קטנות לאוכלם לאלתר.
ובשו"ת משכנות יעקב קיד, וחזו"א נז, החמירו להלכה כשלטי גיבורים.
למעשה, בשש"כ ו, ו, כתב שיכין סלט סמוך לסעודה ולא יחתוך דק דק, לחוש לדברי המחמירים. לעומת זאת, כתב באג"מ ח"ד עד, שהעיקר שלאלתר מותר, ורק הידור הוא שלא לחתוך דק דק. וכ"כ ביחו"ד ה, כז, וחיזק דברי הרשב"א. והמשיך בדרכו במנו"א ח"ב ח, י, 42. ובבא"ח ש"ש משפטים ב, כתב שכך נוהגים בבבל (אמנם הוא עצמו הזכיר גם את דעת המחמירים לכתחילה).
ב,ג – לכתוש לאלתר
כתב חזו"א או"ח נז, שלכל הדעות אסור לרסק ולכתוש ירקות אפילו לארוחה סמוכה. שכן כל ההיתר לחתוך ירקות כי כך הוא דרך אכילתם, אבל לכתוש הוא דרך מלאכת טוחן. ורק לצורך הטעמת תבשיל התירו לכתוש פלפלים בשני שינויים. ומסתבר שלא הזכירו דין זה בראשונים מפני שהוא פשוט. ועיין בהל' שבת בשבת יב, יד, 35, וארח"ש ה, ח. והחזו"א החמיר גם במיעוך בננה ואבוקדו שהוא ככתישה. אבל כפי שיבואר להלן מיעוך בננה ואבוקדו אינו דרך מלאכה אלא דרך אכילה, ומותר כדי לאוכלם לאלתר.
ב,ד – בכלי המיוחד לחיתוך וטחינה וכתישה גמורה
וכל ההיתר לעשות סלט הוא כמובן בסכין שאינו כלי מיוחד לטחינה, אבל בכלי המיוחד לחיתוך לחתיכות קטנות, כדוגמת פומפיה, אסור. וכפי שכתב בשו"ע שכא, י, עפ"י הריב"ש (סי' קפד) שאסור לגרור גבינה בכלי שמיועד לכך.
וטעם האיסור, מפני שהוא כדרך חול, והאיסור מדרבנן. כ"כ א"ר שכא, יד; שועה"ר ח; מ"ב לו. וכך משמע מעולת שבת. וכך הבינו בדעת הריב"ש.
אולם בח"א יז, ג, ונשמ"א ב, ביאר שכוונת הריב"ש (סי' קפד), שהאיסור מהתורה. "שכל דבר שהמלאכה נעשית בו כדרכו… אין חילוק בין גידולי קרקע או לא (כבשר, ביצים וגבינה)". וגם תו"ש יט, פמ"ג א"א יב, ומחצית השקל, הבינו מהריב"ש שלדעתו האיסור מהתורה (אולם לא ברור מה דעתם להלכה). וכ"כ בהל' שבת בשבת יב, 45. ונראה שיסוד סברת המחמירים, שאין איסור טוחן תלוי רק בחומר הנטחן, אלא כל שהפעולה נעשית כדרך טחינה, איסורה מהתורה. וכ"כ במנו"א ח"ב ח, יד-טו, למעשה, שכל דבר שרגילים לטחון אותו, אפילו אם אינו גידולי קרקע, יש בו איסור תורה.
אולם המקובל בהלכה, שאין טחינה בדבר שאינו גידולי קרקע, והטוחן אותם בכלים הראויים לטחינה, עובר באיסור דרבנן.
ובבאו"ה 'מידי', כתב שיש לעיין אם מותר לחתוך ירקות דק בסכין גדול המיוחד לזה (האק מעסער – קופיץ), שאולי הוא דומה לבורר בעזרת תמחוי וקנון, שאף כי לא נועדו לברירה, אסורים מדרבנן. ובערוה"ש התיר בהאק מעסער. וכ"כ באג"מ או"ח ח"ד עד, טוחן, והל' שבת בשבת יב, 33.
ב,ה – בשר ביצים וגבינה – שאינם גידולי קרקע
כתב בתה"ד נו, לגבי מי שאינו יכול ללעוס יפה בשיניו את הבשר שלפניו, שמותר לחותכו. ואין לחוש לטוחן, ראשית מפני שלרוה"פ אין טוחן במאכלים שראויים לאכילה, ולרא"ש רק טוחן לקמח הוי טוחן. ואף לרא"ם, יש לומר שאין טחינה אלא בגידולי קרקע, "דעיקר טחינה שייך בהו, אבל בשר דאין גידולו מן הארץ יש לומר דבאוכל כזה לכולי עלמא לא שייך בהו טחינה". ואף שהבשר אינו ראוי לזקנים, מ"מ כיוון שהוא ראוי לרוב האנשים, הרי הוא נחשב כאוכל ואין בו איסור טחינה. וכ"כ בשו"ע שכא, ט: "מותר לחתוך בשר מבושל או צלי דק דק בסכין". וכתב במ"ב לא, בשם אחרונים, שמותר גם כדי לאוכלו לאחר זמן.
וכן הדין לגבי גבינה קשה (מ"ב שכא, לו). אמנם בכלי המיוחד לטחינה אסור לטחון בשר וגבינה, וכ"כ בשו"ע שכא, י, עפ"י הריב"ש. (למ"ב הוא מדרבנן, ומהריב"ש משמע שהוא מהתורה).
ובח"א יז, ג, כתב שההיתר לחתוך בשר וגבינה הוא רק כדי לאכול לאלתר, בנוסף לכך ביאר בנשמ"א שלכמה ראשונים בשר נחשב גידולי קרקע. ובמנו"א ח"ב ח, יד-טו, יצא בחידוש, שמה שרגילים לטחון, גם כשאינו גידולי קרקע וראוי לאכילה, יש בו איסור טחינה. ולמד דבריו מח"א. ודבריו צ"ע.
ב,ו – אבוקדו ובננה (הערה 2)
עיין בהערה, שהחזו"א (או"ח נז) החמיר, משום שגם מיעוך מפרק את החיבורים הפנימיים שבפרי וכמוהו כטחינה. והביא ראיה מתוספתא (שבת טו, יג), שאין מרסקין דבלה וגרוגרת לפני הזקנים, ומשמע שאף שנותרו דבוקים, כיוון שהריסוק מפריד בין החלקים אסור משום טוחן. וכנגד זאת כתב באג"מ ד, עד, שבריסוק גרוגרת נוצרת הפרדה. ובהל' שבת בשבת יב, 39, החמיר עפ"י ריש"א משום שהוא ספק דאורייתא, ועוד שתשובת האג"מ מועילה לגבי גרוגרת ולא לגבי דבלות שהם תמרים, שבהם הריסוק אינו מפריד החלקים.
אולם מלבד שדעת החזו"א מבוססת על מיעוט דמיעוט, שכן לרוב הפוסקים אין בכלל טחינה בדבר שראוי לאכילה, ולר"ח והרא"ש אין טחינה כלל בלא שעושים קמח, ולרשב"א ורובם המכריע של הפוסקים, כאשר החיתוך לצורך אכילה לאלתר אין איסור. ומה שסובר שמיעוך הוא כמו כתישה, אין נראה. כי כתישה אסורה מפני שכך היא דרך טחינה, אבל מיעוך בננה ואבוקדו הוא דרך אכילה, ולכן אין בזה איסור. וכן התירו למעשה אג"מ או"ח ד, עד; יחו"ד ה, כז; אול"צ א, כח; ומנו"א ח"ב ח, 47.
ואמנם כתב בחזו"א שמיעוך בשיני המזלג הוא בכלי של טחינה. אולם באול"צ א, כח, כתב שמעיכה בשיני המזלג הוא שינוי מדרך טחינה רגילה. וכן פשוט, שכן כתב במ"ב שכא, לו, שאסור לגרור גבינה בפומפיה כי הוא דרך חול. וכיוצא בזה אסור לטחון במגרדת ומטחנת יד. אבל מזלג ברור שאינו כלי של טחינה.
ובשש"כ פ"ו א, ז, החמיר כחזו"א, אבל ברכים מאוד היקל. ובארח"ש ה, יב, החמיר גם כשהם רכים מאוד. וסתר דבריו בזה בהל' שבת בשבת יב, 40.
ולגבי מעיכה בכף, התיר בהל' שבת בשבת יב, 39, כי הוא בשינוי. וכפי הנראה יסוד הסברה שהשינוי יעשה את המחלוקת כספק דרבנן, ולרוה"פ הרי מותר, כי הוא לצורך לאלתר. ויש להוסיף שלמדנו שיש סוברים (שיבולי הלקט צב, אגור, מ"א שכא, ט), שבפרי שמוכן לאכילה, לדעת רבים די בשינוי אחד לצורך אכילה בשבת.
ב,ז – מקצץ ביצים
במנו"א ח"ב ח, טו, אסר לחתוך ביצה קשה לפרוסות בכלי המיוחד לכך, כי לדעתו, הואיל ורגילים בזה הרי זה טוחן. וכתבתי להלכה כשש"כ ו, ג, שאין בזה טוחן, וכמה סיבות לכך, והעיקרית שהחתיכות גדולות ואין זה טוחן. וכ"כ באג"מ או"ח ד, עד (ע' קמג).
ב,ח – חיתוך לפרוסות
בשש"כ ו, הערה ו, כתב בשם רשז"א, שחיתוך עץ לפרוסות ארוכות ורחבות וצרות, לצורך הדבקתם לדיקט, אסורה משום טוחן. ובאג"מ או"ח ד, עד, (ע' קמב), סובר שחיתוך ירקות לפרוסות אין בו טוחן, כי רק בעשיית קנים שייך טוחן באופן זה, אבל במאכלים, רק לחתיכות קטנות שייך טוחן. ואם אסור גם בפרוסות, הלא יהיה אסור גם לפרוס לחם, וזה לא יתכן.
