הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ח – סחיטת פירות

ח,א – סחיטת משקים מהתורה ומדרבנן

במשנה (שבת קמג, ב): "אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין". ובגמרא (קמה, סע"א): "אמר רב חייא בר אשי אמר רב: דבר תורה – אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. וכן תני דבי מנשה: דבר תורה – אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד". אבל שאר פירות, כדוגמת תותים ורמונים, שלפעמים רגילים לסחוט, אסור לסחוט מדרבנן.

יש אומרים שרק שמן ויין נחשבים משקים (כמבואר במשנה תרומות יא, ג)[5], ולכן רק בהם יש איסור סחיטה, אבל בשאר פירות, אין למיץ היוצא מהם חשיבות של משקה, והסוחטם הרי הוא כמפריד אוכל מאוכל, וחכמים אסרו לסוחטם. כך כתבו ר"ן, אגלי טל ס"ק טז, וערוה"ש שכ, י. וכך משמע מהרמב"ם ח, י; כא, יב, ושועה"ר שכ, א. ויש אומרים שכל פרי שרובו הולך לסחיטה, איסור סחיטתו מהתורה. וכך דעת רש"י, רשב"א, ריטב"א. ולכך נטה חזו"א נה, ד. וכן ריש"א והלש"ב יא, טו. (ועיין בהלש"ב יא, 23, שביאר שאין צורך שיסחטו את רוב הפירות אלא כל שפירות רבים נסחטים איסורו מהתורה).

ורבים הורו כשיטה הסוברת שרק בזיתים וענבים איסור הסחיטה מהתורה, שרק מהם יוצא משקה חשוב (הליכות עולם ח"ד יתרו א; שש"כ ה, הערה יט; מנו"א ח"ב ו, ח; פס"ת שכ, ב, ועוד רבים).

ח,ב – שאין בורר בסחיטת משקים

מבואר בשו"ע שכ, ז, שמותר לסחוט כבשים ושלקות לצורך גופם. וכתב במ"א שיט, טז, שאין בזה איסור בורר כי "במין אחד לא שייך ברירה… וכן משמע בסימן שכ, דלא אסרו סחיטה משום בורר, שהכל מין אחד".

ח,ג – מותר לסחוט ענבים לתוך מאכל

שבת קמד, ב: "אמר רב יהודה אמר שמואל: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה". וכן פסקו רי"ף, רמב"ם (ח, י), תוס', ועוד ראשונים. וכ"כ בשו"ע שכ, ד. אמנם לדעת ר"ח אין דברי שמואל להלכה. והרא"ש פסק בפירושו כשמואל, וכדעת שאר הראשונים, אולם בתשובה (כלל כב, סי' א) כתב שהמחמיר תבא עליו ברכה. ויש שחששו לזה לכתחילה, וכמו שכתב בהלש"ב יא, כא, שהמחמיר שלא לסחוט ענבים ופירות הדר שרגילים לסחוט, תבא עליו ברכה. ולמעשה הלכה כדעת המקילים.

ח,ד – האם אפשר שחלק מהמשקים יזובו לצד

כתב בשו"ע (או"ח תקה, א) שמשקה הבא לאוכל מותר באחד משני אופנים – או שבא לתקנו אף על פי שלא נבלע בו, או שיבלע בו אע"פ שאינו מתקנו. בארח"ש ד, הערה כו, הביא דוגמא לסחיטת לימון על דג, שאף שהלימון זב על גביו ונשפך מעט בצדדים, כיון שבא לתקנו מותר.

וכשסוחט משקה לתוך אוכל אבל אינו מתקנו, כתבו כמה אחרונים שמספיק שרוב המשקה ייספג באוכל, כ"כ פמ"ג תקה מ"ז ב; מאמ"ר ג (ודייקו כך גם מהט"ז תקה, ה); מ"ב ה; וכ"כ שש"כ ה, ג. לעומתם, החיי אדם (פא, ג) והחזו"א נו, א, החמירו להצריך שכל המשקה יבלע באוכל. וכ"כ במנו"א (ח"ב, ו, 30), שכל שהמשקה צף על גבי האוכל אינו נחשב סחיטה לצורך האוכל. וכ"כ בהלש"ב יא, כ, כיוון שבלאו הכי יש אומרים שאסור לסחוט משקה לתוך אוכל אלא אם כן הכוונה לתקן את האוכל שבתוכו המשקים נספגים.

ח,ה – לימונים

כתבו כמה ראשונים שלימונים דינם כפירות שאין רגילים לסחוט למימיהם, הואיל ומשתמשים במיץ לימון לצורך טיבול מאכלים, ולכן מותר לסוחטם אפילו למימיהם, כדין פרישים ועוזרדים. כ"כ שו"ת הרא"ש כב, ב; רי"ד; תניא רבתי; טור ועוד.

אלא שתמה הב"י על מנהג מצרים שנהגו לסחוט לימונים לצורך עשיית משקה לימונדה? ותירץ ב' תירוצים: א) הואיל ואין רגילים לשתות את מיץ הלימון לבדו, מותר לסוחטו כדין פרישים ועוזרדים. (וקשה שגם שמן אין שותים והוא נועד להטעמת מאכלים, ואולי מרוב חשיבותו גם כשנועד להטעמה, יש לו חשיבות כמשקה, ונראה שזה שהוא משמש לעיתים לסיכה אינו מחשיבו כמשקה. וצ"ע).
ב) אפשר שאין איסור כאשר סוחטים לתוך משקים (אבל אם היו סוחטים אותו לעצמו, כדי לעשות אח"כ לימונדה, משמע שהיה אסור). ופסק בשו"ע שכ, ו: "מותר לסחוט לימונים".

והרבה אחרונים כתבו שעיקר ההיתר כטעמו הראשון של הב"י, שפרי שאין שותים את הנסחט ממנו לבדו מותר בסחיטה. כ"כ הרדב"ז א, י; מ"א שכ, ח; שועה"ר י; תו"ש יב; א"ר ד; גר"א טו; ערוה"ש יז, ועוד. ואם כן גם היום מותר לסחוט לימון הואיל ואין שותים את המיץ לבדו. וכ"כ ט"ז ה; שולחן שלמה ה; פתח הדביר ב; עיקרי הד"ט יד, צג; אגלי טל דש טז; בני ציון ליכטמן שכ, ט; לוית חן נז; אור לציון ח"ב לב, ב.

לעומת זאת כתב בח"א יד, ד, שהואיל ורגילים לסחוט המוני לימונים לצורך משקה, יש לחשוש לאיסור תורה. וכיוצא בזה כתב במור וקציעה. וכתב בח"א שגם לתוך סוכר אין לסחוט את הלימונים, וכ"כ החזו"א נו, ז, וביאר שהטעם, שהואיל והלימון הנסחט יגיע לבסוף למשקה, הרי הוא כסוחט למשקה. וכ"כ בקצות השולחן קכו, בדה"ש כה.

ולדעת רוב הפוסקים, העצה הנכונה לסחוט את הלימון לתוך סוכר, ואח"כ לערב בתוך מים את הסוכר עם מיץ הלימון שבו ולהכין לימונדה. יש מהם שסוברים שכך צריך לעשות מדינא, שאם יסחט את הלימון למים יעבור באיסור, וכפי שכתב במ"ב כב, שיש להחמיר מפני שהלימונים כתותים, שאסור לסוחטם למימיהם מדרבנן. וכ"כ חסד לאלפים ב; בא"ח יתרו ה; שביתת השבת בא"ר מז; קיצור שו"ע פ, יב; שש"כ ה, ב; שבט הלוי ח"א, פו, ב; אז נדברו א, טז; מנו"א ח"ב, ו, 40. ובהלש"ב יא, 27, הוסיף שמצינו כמה ראשונים שחלקו על עיקר דינו של הרא"ש שהתיר לסחוט לימון לצורך טיבול. ויש סוברים שמעיקר הדין הלכה כב"י, שמותר לסחוט לימונים גם למשקה, אבל כדי לחוש לדעת המחמירים, הורו לסחוט את הלימון לתוך סוכר, וכ"כ הרדב"ז א, י; ערך לחם למהריק"ש; חיד"א במחזיק ברכה ב; ועוד.

כתב במנו"א (ח"ב ו, 41) שרק לימונים התירו לסחוט על סוכר, אבל הרוצה את מיץ התפוזים או את מיץ האשכוליות, אסור לו לסוחטם על סוכר ולערבם במים. משום שהמתירים בלימון צירפו את הטעם הראשון של הב"י שפרי שלא שותים את מימיו בפני עצמו מותר לסחוטו. וצ"ע.

ח,ו – מותר לאכול אשכולית בכפית

באז נדברו ב, יג, החמיר, כי תוך שהוא לוקח מהאשכולית בכף הוא סוחט, וזוהי דרך סחיטה ולא כלאחר יד, ובנוסף לכך, אחר שהוא גומר לאכול את האשכולית הוא שותה את המיץ, הרי שהוא רוצה בכך.

לעומת זאת בשש"כ ה, יב, התיר לחתוך אשכולית לרוחבה ולאוכלה בכפית. והטעם שהוא פסיק רישא בשני דרבנן: האחד, שאין איסור תורה בסחיטת אשכולית, השני, שהסחיטה כלאחר יד. ולמדנו במ"ב שטז, טו, ושעה"צ יח, שפסיק רישא בשני דרבנן בדבר שאינו מתכוון אליו – מותר (וכתב בשם רשז"א שהמיץ אינו מופרש אלא נשאר מעורב בפרי). אמנם אם ילחץ על האשכולית כדי להוציא בכף את המשקה – הרי הוא סוחט ואסור. וכ"כ בקצה"ש קכו, בדה"ש יד, ואג"מ או"ח ד, טז (סוף התשובה). וכ"כ בהלש"ב יא, כו, בשם ריש"א; אשמרה שבת (ח"א ע' קעו); וארח"ש ד, לא (ועי"ש ד, כח). וכ"כ בילקוט יוסף שכ, הערה י (והוסיף שיש מתירים פס"ר דלא ניחא ליה אפילו בדרבנן אחד בלבד). ועוד צירף את דברי הרשב"א שסחיטה כדי לאכול לאלתר מותרת (שכ"כ בלוית חן ע' עט, שיש לצרפו).

ח,ז – האם מותר לשתות את המיץ שנותר מאשכולית וסלט פירות

כיוון שפירות אלו נועדו לאכילה, הרי דינם כמבואר במשנה (שבת קמג, ב), לפי דעת ר' יהודה שהלכה כמותו, שפירות שנועדו לאכילה וזבו מהם משקים, מותרים. וכ"כ בילקוט יוסף שכ, כב; קנין תורה בהלכה ו, יח; מנחת איש ב, לג; ארח"ש ד, כח-כט. (והוסיף שגם אם חתך ענבים בסלט פירות, אם המיץ שנותר מן הסלט מועט, מותר לשתותו).

אולם בהלש"ב יא, כח, החמיר עפ"י ריש"א להחשיב פירות הדר כזיתים וענבים (שם יא, טו), שגזרו חכמים שלא לשתות את המיץ היוצא מאליו מפירות שנועדו לסחיטה (שבת קמג, ב). אמנם כתב עפ"י ריש"א, שכל זה בתנאי שנותר אחר האכילה מיץ שיש בו חשיבות, אבל אם נותר רק מעט משקה בצלחת, הרי הוא טפל לאוכל ומותר לשתותו. ובתותים ומלונים וכיוצא בהם, גם אם נותר הרבה מיץ, מותר לשתותו, כדין פירות העומדים לאכילה, שמותר לשתות משקים שזבו מהם.

ח,ח – מציצת פרי

לרא"ם (יראים רעד) אסור, לשיבולי הלקט (סי' צ) מותר, דאין דרך סחיטה בכך, ואין חשיבות למשקה שבתוך פיו. וכתב א"ר, שנכון להחמיר בזיתים וענבים. וכ"כ מ"ב שכ, יב, ופירש שזה דווקא כשאינם בתוך פיו, אבל בתוך פיו ודאי מותר למצוץ, כי הוא דרך אכילה. וכ"כ בילקוט יוסף שכ, י.

ח,ט – סחיטת בוסר לתוך אוכלים לצורך אכילה לאלתר

בשו"ע שכ, ה, הביא שתי דעות, לי"א מותר לסחוט בוסר לתוך אוכל, ולר"ת אסור. ומשמע שהעיקר לדעתו כר"ת שאסר. וטעם האיסור, כי הבוסר אינו ראוי לאכילה והרי הוא בורר אוכל מפסולת. לפי"ז כתבו עולת שבת וט"ז, שלצורך סעודה לאלתר מותר. והמ"א החמיר, כי ההיתר לאלתר הוא שכך דרך אכילה, אבל בבוסר כך היא דרך ברירתו. וכתב במ"ב יט, שנכון להחמיר, על פי המבואר בנשמ"א (יד, ג) שהובא בבאו"ה 'לאכול', שהאיסור משום דש, ובדש אין היתר לאלתר. אמנם אם הבוסר ראוי קצת לאכילה, כתב במ"ב יט, שאין למחות ביד הסומך על עולת שבת וט"ז.

ובלוית חן נו, כתב שהעיקר כדעת הט"ז, שכן רבים סוברים שגם בדש מותר כדי לאכול לאלתר (רשב"א, תרומה, סמ"ג, סמ"ק). ועוד שגם דעת הי"א אינה נדחית, וכמה אחרונים כתבו שגם לשו"ע אפשר לסמוך עליה. וכ"כ שכנה"ג. וגם הרמב"ם בשו"ת פאר הדור רכו, כתב כן. לפיכך אף שלא נקל כי"א הראשון, מ"מ לשם אכילה לאלתר מותר, כדעת הט"ז.


[5]. משנה תרומות יא, ג: "אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא סתוניות חומץ ושאר כל הפירות אין משנין אותם מברייתן בתרומה ובמעשר שני אלא זיתים וענבים בלבד. אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים, ואין מביאין בכורים משקין אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים, ואינו מטמא משום משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים, ואין מקריבין על גבי המזבח אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים".

תפריט