הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

יג – קושר ומתיר

יג,א – ביאור המחלוקת בין השיטות

נחלקו האמוראים בירושלמי שבת פרק טו הלכה א לגבי קשירת יריעות המשכן ויריעות החצר ליתדות שהיו תוקעים באדמה בעת הקמת המשכן בימי הנדודים במדבר: יש אומרים, שהואיל והבטיח ה' לישראל שיכניסם לארץ, הקמת המשכן במדבר היתה לשעה, וממילא אין זו קשירת קבע ואין בה איסור תורה. ויש אומרים, שהואיל וחנייתם במדבר נעשתה על פי ה', יש לה חשיבות של קבע, וקשירת היריעות במדבר היתה אסורה מהתורה.

במשנה (שבת קיג, א) ובגמרא (קיב, א) נזכר שקשר של קיימא הוא האסור מהתורה, ולא נזכרה ההגדרה 'קשר של אומן', אבל אמרו במשנה קיא, ב, שקשר הגמלים והספנים הוא דוגמא למלאכת קושר.

וכיוון שלא נזכר עניין קשר של אומן אלא רק קשר של קיימא ושאינו של קיימא, מובן מה שאמרו רוב הראשונים, ששלוש דרגות הקשרים האסורים תלויים במשך זמן קיומו. וכ"כ רש"י, רא"ש, תרומה, סמ"ג, סמ"ק, רוקח, או"ז ועוד.

אלא שלכאורה אם הקשר לא יצטרך לעמוד בלחצים, יוכל להתקיים במשך שנים גם אם יהיה חלש ביותר, וקשה להגדיר קשר חלש כזה כקשר של קיימא, ומנגד אם יהיה קשר של אומן, גם אם יהיה לטווח קצר, לכאורה יש בו חשיבות וראוי לאוסרו לכל הפחות מדרבנן. לפיכך דעת ר"ח, רי"ף, רמב"ם, ריב"ש ושו"ע שיז, א, שהדין תלוי גם באיכות הקשר, שעל ידי כך נוכל להגדיר את חשיבותו. לפיכך, קשר שאסור מהתורה הוא קשר של אומן שמתכוונים להשאירו תמיד. אלא שנחלקו בהגדרת קשר של אומן, יש אומרים שנצרכת אומנות לעשייתו, ואזי קשר כפול אינו קשר של אומן (ערוה"ש שיז, י; שו"ת מעט מים ח; חזו"א נב, יז; וכ"כ למעשה בילקוט יוסף שיז, ח). ורבים חששו למעשה שאולי קשר כפול נחשב קשר של אומן, שהגדרת קשר זה שהוא חזק ואמיץ ואין צורך במקצועיות כדי לקושרו (שלטי גיבורים, רמ"א שיז, א; פר"ח; רב פעלים ח"ב או"ח מד). לפי דעה זו המחלוקת בין השיטות נצטמצמה מאוד, שכן ממילא קשר שיחזיק זמן רב צריך להיות חזק ואמיץ.

עוד נראה עפ"י הלבוש שהמחלוקת פחות קוטבית, שכתב הלבוש (שיז, ג), שגם לרש"י ורא"ש, כל קשר הדיוט שנעשה על ידי בעל מלאכה והוא עתיד להתקיים רק עד שיבא בעל הבית לקחתו, אף שיתקיים יותר משבוע וחודש, כיוון שאין לו חשיבות, מותר לקושרו ולהתירו. ואמנם לט"ז ושועה"ר אסור. אולם משמע משו"ע שיז, ג, ומ"ב כא, שסוברים כלבוש, וכן מקובל להורות, וכ"כ בשש"כ ט הערה ס. ומ"מ למדנו מהלבוש, שגם לרש"י והרא"ש הזמן אינו המדד היחיד, אלא גם לחשיבות הקשר יש משמעות, וכאשר כל שימושו של הקשר נועד רק כדי להחזיק את המוצר עד שיבוא בעל הבית, דינו כקשר שנעשה לזמן קצר.

יג,ב – קשר של הדיוט לזמן בינוני

אחת המחלוקות למעשה בין שתי השיטות היא לגבי קשירה של הדיוט לזמן בינוני, שלשיטת רש"י ורא"ש אסורה מדרבנן, ולרי"ף ורמב"ם מותרת. כך מקובל לפרש, וכ"כ מאמ"ר שיז, א; מחצית השקל יד;  פמ"ג א"א ג; באו"ה 'שאינו' ועוד רבים.

אמנם לשלטי גיבורים ב, שועה"ר ב, ותהל"ד שיז, א, אם הקשר נועד לזמן בינוני, למרות שאינו קשר אומן, גם לרי"ף ולרמב"ם אסור מדרבנן. ושוב מצינו לפי שיטה זו שהמחלוקת בין שתי השיטות אינה עמוקה כל כך. שכן מחד גיסא יש אומרים שקשר הדיוט לזמן בינוני גם לרי"ף ולרמב"ם אסור מדרבנן, ומנגד, לדעת הלבוש ודעימיה, יש מצבים שבהם גם רש"י ורא"ש יודו בקשר פשוט מאוד לזמן בינוני שהוא מותר.

יג,ג – מחמירים כשתי השיטות ובספק נוסף מקילים

למעשה, אף שמדובר באיסור דרבנן, מחמירים כשתי השיטות, שאלו שתי שיטות חשובות, שאי אפשר להתעלם מאחת מהן. וכן דעת הרמ"א שיז, א, שהביא את דעת רש"י ורא"ש ומנגד גם חשש לדעת שלטי גיבורים שלפי שיטת הרי"ף והרמב"ם קשר על קשר הוא מעשה אומן. מה עוד שכפי שלמדנו לדעת כמה אחרונים, המחלוקת מצומצמת מאוד, שגם לדעת הרי"ף והרמב"ם אסור לקשור קשר של הדיוט לזמן בינוני (שלטי גיבורים, שועה"ר ותהל"ד). אמנם במקום שיש ספק נוסף, יש לצרף את שיטת הרי"ף והרמב"ם (כדברי רוב המפרשים) להקל.

יג,ד – בגדר זמן של קשר של קיימא האסור מהתורה

קשר של קיימא האסור מהתורה (לרי"ף ולרמב"ם בתנאי שיהיה גם קשר של אומן), הוא זה שנועד לתמיד (היינו עד שהחבל יתבלה), וכך דעת רש"י[2], שיבולי הלקט, יראים, ריב"ש, ט"ז, שועה"ר ומ"ב, וכך מוסכם על רוב ככל הפוסקים. אמנם מצינו פוסקים שהחמירו יותר: לדעת רבנו ירוחם (נתיב יב, דף פז, ב) הוא קשר שעושים כדי שיעמוד "ימים, חצי שנה או שנה", שהם קשרי הגמלים והספנים. ובב"י הביא בשם מהר"י אבוהב בשם רבנו פרץ (כלבו סימן לא דף כו עמוד ד), שגם אם הוא מתקיים שמונה ימים, נחשב של קיימא (ועיין מנו"א ח"ג יד, ד). והלכה כדעת רובם המכריע של הפוסקים. וקשה מאוד על רבנו פרץ, שהגדיר קשר של קיימא כקשר שנועד לשמונה ימים, ואולי כוונתו לקשר מקצועי של אומן, ואזי כל שמתקיים זמן חשוב, אסור מהתורה. ואף דברי רבנו ירוחם נראה שנועדו להסביר את המציאות, שלא נחשוב שהכוונה לעולם ממש, שהרי החבלים מתבלים ולפעמים גם נצרכים להתיר קשרים של קיימא, לכן כתב שצריך שיתקיימו לפחות חצי שנה. אבל ספר תורה שקושרים בקשר ועניבה, אף אם נועד לקריאת ד' פרשיות פעם בשנה, אין בקשירתו איסור, מפני שגם לסוברים שקשר ועניבה נחשב קשר הדיוט (עיין בהערה 12), כיוון שהוא אינו עומד בלחצים ולא נועד להישאר תמיד, אפשר לומר שגם רבנו ירוחם יודה שאינו קשר של קיימא. ומה שאמר שאם הוא מחזיק מעמד חצי שנה נחשב של קיימא, הוא לגבי קשר שמופעלים עליו לחצים חזקים, ובכל זאת מחזיק מעמד חצי שנה. אבל קשר רפוי שכזה, אינו נחשב של קיימא כשהוא מתקיים חצי שנה. ולדין קשירת ס"ת עיין להלן בהלכה טו, 12, ובהרחבה יג, טו, ב.

יג,ה – קשר לזמן קצר מותר

לרש"י ורא"ש, בכל מקרה קשר שנועד לזמן קצר מותר. ולרי"ף ורמב"ם, בתנאי שלא יהיה של אומן. משך זמן קצר לדעת מרדכי וטור – פחות משבוע, ולכלבו והגה"מ – פחות מיממה. וכיוון שזו מחלוקת בדרבנן, העיקר כדעת המקילים. ואמנם אחרונים רבים נקטו לשון יום אחד, ומשמע שהחמירו. ומהם מ"ב שיז, כט. אולם גם הוא מסכים בבאו"ה שיז, ד, 'שאינם', שבשעת הצורך אפשר להקל ביותר מיום אחד. ומ"מ רבים כתבו תמיד בשגרת לשון שאפשר להקל עד יום אחד (שש"כ, טו, נה; חוט שני ב, עמ' רכח;  ארחות שבת י, יד; מנחת איש טו, ט; איל משולש קושר ומתיר פ"א ח). ותימה מדוע החמירו בדין דרבנן. ובמיוחד שלדעת רי"ף ורמב"ם (על פי רוב המפרשים), כל זמן שאינו קשר של אומן, גם אם יתקיים זמן בינוני, אין בו איסור, והרי זה ספק ספיקא להתיר. ואולי פוסקי אשכנז הלכו בעיקר לפי דעת רש"י ורא"ש, שלשיטתם יש כאן ספק אחד בלבד. אולם למעשה נראה שצריך להתחשב גם בשיטת הרי"ף והרמב"ם, שלפי רוב המפרשים הם מקילים בזה לגמרי. והרי זה ספק ספיקא בדרבנן שיש להקל בו. ולכן כתבתי בדרגה השלישית שמותר לקשור קשר רגיל (של הדיוט) שיתקיים פחות משבוע. ורק כהידור יש מקום לחוש לדעת המחמירים במתקיים יותר מיום.

יג,ו – הקשרים המותרים לגמרי

כתבתי דרגה רביעית, שהיא דרגת הקשרים המותרים, שחיבורם קל עד שאינם נחשבים קשרים, ומותר לקשור אותם אפילו לזמן ארוך. ושתי דוגמאות לזה:  א) קשר אחד (ח"א כז, א). ב) עניבה (שו"ע שיז, ה, באו"ה 'עניבה').

בעניין קשר אחד, עיין ארח"ש י, י-יא, שגם אם ימשיך ללפף את ראש החבל מתחת לכריכה, מותר, היינו גם אם הכוונה להשאירו לזמן ארוך. וכ"כ במנחת איש טו, א.

יג,ז – קשר שיש ספק לזה שקושרו לכמה זמן ישאר

קשר הדיוט שהקושר אותו מסתפק אם ישאר לזמן קצר או בינוני, אבל ברור שלא ישאר לתמיד. לט"ז שיז, ב, ולשועה"ר, מותר לקושרו, ואם עמד זמן בינוני מותר להתירו. ובספר תורת שבת למד מרש"י קיב, א, שאסור. והובא בארח"ש י, יז. ונראה להתיר שספיקא דרבנן לקולא.

יג,ח – קשר שצריכים אותו לזמן קצר אבל ישאר בפועל לתמיד

קשר הדיוט שצריכים אותו לזמן קצר, אבל בפועל יישאר לתמידות: לדעת מהרי"ל דיסקין בקו"א לה, אין בזה איסור תורה (גם לרש"י ורא"ש), כי אין זקוקים לקשר לעולם, והסתפק אם מותר. ורשז"א שש"כ לה, הערה סז, התיר. לפי"ז אין איסור לקשור בקשר רגיל (קשר ועליו עניבה) שקית ניילון שעומדים לזרוק לאשפה, אמנם בקשר כפול אסור, כי אולי הוא קשר אומן, ואזי לרי"ף ולרמב"ם גם לזמן קצר אסור לעשותו מדרבנן, ק"ו כאשר בפועל הוא עתיד להתקיים זמן רב.

יג,ט – קשר שרגילים לקושרו לזמן ארוך

קשר שלפעמים נמלכים להשאירו תמיד, אסרו חכמים לקושרו לזמן קצר (מ"ב שיז, לד, עפ"י יראים).

קשר שדרך העולם לעשותו לתמיד, אף אם יתכוון לעשותו לזמן קצר – אסור, ולכן אסור בכל אופן לקשור ציצית (באו"ה שיז, א, 'הקושר'). אבל אם דרכו להתירו בכל יום, וזאת כוונתו בעת קשירתו – מותר. כפי שלמדנו משבת קיב, א, שכאשר שניים נועלים את אותו הסנדל, כיוון שהם מחליפים אותו בכל יום, מותר לקושרו בכל יום כדי להתאימו לרגליהם. ואם רק אחד נועלו, אסור לקושרו מהתורה (באו"ה שם).

יג,י – דיני נמלך בזמן הקשר

כתב בשו"ת אבני נזר (קפא, ד), קיימא לן בכל התורה (חוץ מטומאה) שמחשבה מוציאה מידי מחשבה אך אין בכוחה להוציא מידי מעשה. ולכן: הקושר קשר על דעת להתירו תוך זמן קצר ואח"כ נמלך שלא להתירו לעולם, מועילה מחשבתו לתת עליו שם קשר של קיימא שאסור להתירו. ואם חזר שוב ונמלך להתירו, מחשבתו מועילה לבטל ממנו שם קשר של קיימא ומותר להתירו. אולם אם היתה דעתו בשעת הקשירה שיהיה של קיימא ואח"כ בתוך שבעה ימים נמלך עליו להתירו, אין מחשבתו מועילה בזה, שאין מחשבה מוציאה מידי מעשה. וכ"כ באיל משולש (ג, י ובהערה לט), וכן נראה משש"כ (טו הערה רה). ומ"מ פשוט שאם קשר בשבת קשר לזמן קצר ונמלך בו ביום שלא להתירו לעולם, שאין מחשבתו הופכת למפרע את קשירתו לאיסור, ואין בידו עוון (ארח"ש הערה לב).

יג,יא – האם 'מתיר' מלאכה בפני עצמה

לדעת הרא"ש (שבת ז, ו) מתיר מתחייב דווקא כשהתיר על מנת לקשור קשר של קיימא. ולדעת רמב"ם (י, ח), רש"י (עד, ב, 'שרי חד'), סמ"ג (לאווין סה) ותפארת שמואל (ז, ז), המתיר קשר מתחייב גם אם התיר שלא על מנת לקשור. ושורש מחלוקתם, האם מתיר הוא מלאכה משלימה לקושר, או שהיא מלאכה בפני עצמה. ובבאו"ה א 'דינו כמו' כתב: "ודאי דמלאכת מתיר הוא ענין בפני עצמו וחייב אפילו שלא על מנת לקשור".


[2]. כך כתב הט"ז שיז, א, בדעת רש"י. וכן נראה מפירושו למשנת 'ואלו קשרים' קיא, ב, ושם קיב, א, 'בדאושכפי', ושם קיג, א, 'אבל לא בחבל'. (אמנם הב"י כתב שלרש"י כל קשר שעומד להתקיים יותר מחודש הוי של קיימא וחייבים עליו).

תפריט