יד,א – משמעותו הרוחנית של הריח ושהוא מחזק את האמונה
למדנו שהריח מחזק ומקיים את הנפש בזוהר ח"ב כ, א: "ארח רבי אבא בההוא ורדא, אמר: ודאי אין העולם מתקיים אלא על הריח, דהא חזינא דלית נפשא מתקיימא אלא על ריחא. ועל דא הדס במוצ"ש…" וכן אמרו שם (ח"ב רח, ב): "ריחא איהו קיומא דנפשא, בגין דאיהו מלה דאעיל לנפשא ולא לגופא". "ריחא אתקיים חולשא דנפשא".
ובליקוטי הלכות ברכות הריח ג, א: "הריח הוא בחינה גבוהה מאוד, בחינת תענוג עוה"ב, שהוא בחינת ריח גן עדן, שהוא תענוג הנשמה… כי עיקר תענוג הנשמה הוא שעשוע עוה"ב שהוא עולם הנשמות…"
ושם ה, ד: "ועיקר כוח החשק והכיסופין דקדושה נמשכין מבחינת ריח טוב בשרשו, שהוא חיות הנשמה… כי התגברות החשק בשעת המניעות הוא על ידי בחינת הריח… מה שהש"י מאיר מרחוק… וזאת הבחינה שרואה האמת מרחוק כדי שיוכל להתגבר בחשק חזק לשבר המניעות – זאת הבחינה היא בחינת ריח טוב. כי עדיין אינו רואה האמת ממש… בחינת ריח, שמגיע לו ריח טוב מהאמת".
ובליקוטי הלכות ברכות הריח א, מבאר מדוע אין צריך ברכה אחרונה, מפני שתפקידה של ברכה אחרונה לברר את הטוב מהרע שבאוכל, שבעוד האוכל מתעכל צריך לברר אותו. אבל אחר שמריחים ריח טוב אין עוד צורך בבירורים. כי בברכה הראשונה כבר התברר שהכל מה' והכל לטוב. ושם ב, ד, מבאר שמכל מקום צריך ברכה ראשונה, שהואיל והריח יוצא מדבר גשמי, חובה לברך עליו כדי להחזירו לשורשו העליון.
ובקומץ המנחה לרבי צדוק (ח"ב סט) מבאר שהריח מגלה את המצב הרוחני, שהריח הטוב הוא סימן לתורה וחיים, וכאשר יש ריח רע, הוא סימן לתאווה, זנות ומוות. (ובקונטרס עמלה של תורה ו, טז, בכרך 'ליקוטי מאמרים', מבאר שהריח הרע בא מתאווה, והריח הטוב מיראת ה'. ולכן הקטורת שמבטאת יראת ה' ריחה טוב, וכפרה על הזנות בשיטים).
יד,ב – הקטורת ותיקון העוונות
ברכות מג, ב: "אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עתידים בחורי ישראל (שלא טעמו טעם חטא) שיתנו ריח טוב כלבנון, שנאמר (הושע יד): ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון". שכאשר בחורים שכוחם במותנם אינם חוטאים וכל כוחותיהם מחוברים לשורשם הרוחני ומקושרים לקדושה – יוצא מהם ריח טוב, שמבטא את הקשר שבין הגשמי ביותר לרוחני. ואף הקטורת, עניינה לקשור הכל לשורש הרוחני העליון, ולשון קטורת בארמית מלשון קשר. ויעויין בעולת ראיה על הקטורת.
